הורים, ילדים, אחים - השיעור השבועי - פרשת תולדות תשפ"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת תולדות, והכותרת שלנו תהיה: הורים, ילדים, אחים. כמה מסרים על יחסי משפחה, מתוך הפרשה:

1. הדור השני – לא קל להמשיך בדרך 

אפשר לקרוא לזה "תסמונת הבן הממשיך". אם הפסוקים הבאים מוכרים לכם, אתם לא טועים. אלה פסוקים שמדברים על יצחק, אך נראים העתק-הדבק מחיי אברהם:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם,

אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: …וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. 

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

אכן, יש פה תחושה של "כבר היינו פה פעם". אבל לא רק האפיזודות בחייהם דומות, יצחק בפועל נאלץ לחפור את אותן בארות שכבר חפר אביו:

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם.

וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹות אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

מה ההבדל בין משימת חייו של אברהם לבין משימת חייו של יצחק? כל ההתחלות קשות, אבל אולי כל ההמשכים קשים עוד יותר. קשה לכבוש את ההר אבל קשה גם להישאר בפסגה ולבסס שם חיים שדורשים התמדה, עקביות, נחישות, עבודת עומק. דיברנו על זה פה פעם, יותר זוהר להיות חוזר בתשובה עם סיפור חיים יוצא דופן מאשר אחד שסתם ממשיך בדרך של אבא ואימא וסבא וסבתא וככה למעלה עד משה רבנו.

ראיתי שיחה שהרב שטיינזלץ נתן לבני נוער, הוא הסביר שהבעיה של יצחק היא הבעיה של כל מי שגדל בבית יהודי דתי. מי שחופר בארות לראשונה חי בעולם אחר, בהתעוררות, בתנופה, אבל ליצחק ולאנשים כמוהו קשה יותר. תחשבו על זה פיזית – כבר חפרו פה, אז לחפור שוב? כמו קובץ שנמחק וצריך לכתוב שוב, מבאס. איפה ההתחדשות? איפה החיות? איפה "אני" בסיפור? התחושה הזו מוכרת גם בתחום הלימודי, יותר קל ללמוד שלושה דפי גמרא חדשים מאשר לחזור על דף אחד שכבר למדת, שינון זה משעמם, תן לי חידוש. יש פה קושי גדול, לחפור אבל בעצם כבר חפרו כאן. לא משנה אם אתה מתלהב דקה או שנה – בסוף כולם מגיעים לשגרה ופה המבחן, כמה אתה יכול להתמיד, זה גורלה של כל מהפכה. בדור השני, במובן הזה לא רק אברהם יוצר את יצחק אלא גם יצחק יוצר את אברהם, נותן לו תוקף וקיום מתמיד, בלי יצחק מה היה אברהם? אפיזודה של אמונה? היכולת ליצור המשך לא רק חשובה לעתיד אלא משנה את משמעות העבר, כאן ייקבע האם גם אברהם הצליח בדיעבד. השגרה נותנת את הקיום והתוקף ההיסטורי. אם לסכם:

"כל ההתחלות קשות, אבל גם כל ההמשכים קשים"

(הרב עדין שטיינזלץ)

אבל הרב אליהו דסלר מסביר, שזו בדיוק הייחודיות של יצחק. יצחק יצר לעצמו דרך חדשה בבית שהרמה בו הייתה מאוד גבוהה. אברהם יצר דרך מאפס ולמציאות כזאת נכנס יצחק, והפך את האוטומט לדרך ייחודית משלו, רבקה לעומת זאת יצרה דרך חדשה מבלי שראתה משהו דומה בכלל מסביבה.

נתמקד רגע בסתימת הבארות ובחפירתן מחדש. הרב שטיינזלץ מסביר כי "סתמום" – מלשון סתם, סתמיות. זה לרצות עולם בו הכל שטוח, עולם שאין בו עומק. כוחו של הסתם הוא עצום בימינו – לסתום את בארות החיים העמוקות והכול שום דבר, סתמי, מלא בעפר. צריך להגיד לעצמנו: אני לא רוצה להיות סתם, שוב אותו סידור, אותה כיתה, אותם הורים, אותו חדר, להתאמץ לחדש, לחפור בארות, להגיע למים חיים.

ופה מגיע הרבי מלובביץ', אחד מחופרי הבארות הגדולים של דורנו, שדיבר תמיד על למצוא בכל אחד את הנקודה הפנימית הטובה ולא להתייאש, והוא כותב על יצחק כך:

"במבט מעמיק, חפירת הבארות שיקפה את המסר הייחודי של יצחק: הסירו את העפר מעל חייכם, העמיקו לחפור פנימה ותגלו את המקור, באר מים חיים שתרווה את צימאונכם הרוחני בכל עת".

רגעים של הברקה, כמו אצל אברהם, הם רק נקודת המוצא. חפירת הבאר היא מסע מתמיד, והיא מפנימה בנו את ההשראה גם בהווה ובעתיד".

(הרבי מלובביץ')

השבוע התקיים בניו יורק כנס חב"ד השנתי, יותר מ-4,000 שליחים, כולם חופרי בארות, כלומר מאמינים בניצוץ הטוב שטמון בכל יהודי, גם מתחת ללכלוך ולעפר.

אז ראינו כמה מורכב להיות דור שני וכמה זה לא בנאלי ולא משעמם אלא קריטי וחיוני. נמשיך.

2. יחסים בין אחים

נעבור אל הדור השלישי. אנחנו חוזרים לרבקה המצפה לילד, וחווה חוויות מוזרות במהלך ההריון. כשהיא עוברת ליד ישיבה, בעיטה, הילד רוצה לצאת, אבל גם כשהיא עוברת ליד מקומות מפוקפקים, בעיטה נוספת, גם שם הילד רוצה לצאת. איזה מן תינוק מוזר יש לה?

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גֹויִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ.

אפשר להבין את הפסוק הזה לעומק: אצל כל אחד מאיתנו מתרוצצים נפש אלוקית ונפש בהמית, יצר טוב ויצר רע, גוף ונשמה. כותב הנתיבות שלום:

"ויתרוצצו הבנים בקרבה – המחשבות נקראות בנים. שני סוגי מחשבות התרוצצו בקרבה, ואלה שני היצרים שיש באדם, וקבע הקב"ה את סדר העולם שתהיה ביניהם מלחמה תמידית"

("נתיבות שלום")

ובהמשך:

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

הרב אביגדור נבנצל מביא רעיון נפלא:

"האם זוכר מישהו את יעקב יושב האוהלים? בוודאי, בכל יום אנו מזכירים שלוש פעמים בתפילה את אלוקי יעקב. ואת עשו הצייד, האם זוכר מישהו? ודאי, מי שלומד את תורת יעקב. כי מחוץ לתורה אין כל זכר לעשו, כמו גם לשאר רשעים גדולי עולם שהיו בעלי-שם בעבר, ולולא עם-יעקב הקיים לעד ומזכיר אותם, לא היה נשאר מהם זכר. וכי איפה משתקף סנחריב הגדול בחיינו? ומי זוכר היום את פרעה?". (הרב אביגדור נבנצל)

זה מדהים לחשוב שהזיכרון של כל אותם הסנחריבים, והנבוכדנצרים, והעשווים והפרעים, מתקיים, בסופו של דבר, בתורתו של יעקב. מהם עצמם לא נשאר זכר עצמאי.

ואז מגיע ה-סיפור שמהווה מודל נצחי להחלטות שגויות שלנו:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹום הָאָדֹום הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹורָתְךָ לִי. 

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹורָה?

וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹורָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה.

עשו עייף, גם רעב וצמא, אך בעיקר עייף. חלק מהפרשנים מסבירים שעבר המון עבירות באותו יום. הוא נכנס לבית לא מרוכז, לא מאופס, לא מצליח אפילו לשלוף את המילה הנכונה: "האדום, האדום הזה", כך הוא קורא לנזיד, כמו תינוק. תן לי את הדבר הזה, אני מת מרעב. כשהוא מקבל אוכל הוא פתאום מקבל אנרגיה רגעית, פתאום הוא נמרץ – וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

רבי נחמן אומר שברגע שאין יישוב הדעת, אין קבלת החלטות שקולה. חוקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה מדברים את חשיבות היכולת לדחיית סיפוקים, ורבים שמעו על "מבחן המרשמלו", שהוכח ביכולתו לנבא הצלחה עתידית, במסגרתו מציעים לילד מרשמלו אחד עכשיו, או שנים אם יהיה מוכן להתאפק שעה. אז כאן בפרשה אנו נתקלים ב"מבחן נזיד העדשים". רגע, תחשוב, אתה מאבד בכורה. גדלות רוחנית. עבודה במקדש. מעמד נצח לך ולכל צאצאיך. אבל לא, עזוב, תביא לאכול, אני רעב.

3. יחסי הורים וילדים

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

הרבה פרשנים, ביניהם הרש"ר הירש, אומרים שכל אחד נמשך לאהוב את מה ששונה ממנו. יצחק היה עולה תמימה, צדיק בן צדיק, איש רוח. עשו היה מעשי, בעל כשרון ויוזמה, איש העולם הגדול. ואילו רבקה, ציידים לא מרשימים אותה, היא מכירה את הטיפוסים הללו מקרוב, גדלה איתם. היא נמשכת לתמימות של יעקב.

מי צודק? רבקה. כמו שרה לפני שבוע. שוב האישה, שוב האימא, מנווטת את ההיסטוריה באופן הנכון. שרה קלטה לעומק ומגרשת את ישמעאל ומודיעה על כך לאברהם. רבקה אף היא קולטת לעומק, בוחרת את הבן הנכון ומקדמת את העלילה קדימה.

ועדיין, נשאלת השאלה, איך אפשר להסביר את הבחירה השגויה של יצחק? את העיוורון הזה?

כלומר הברכות היו מיועדות לו לא למרות, אלא בגלל. צריך ליישם את הגישה הזו גם כלפי עצמנו, לא רק כלפי הרשע שבחוץ, אלא גם כלפי הרשע שבתוכנו:

"כל אדם נולד עם תכונות הנפש המיוחדות לו, ויש מי שנולד עם תכונות רעות וקשות מאוד, אך באמת כל התכונות, אפילו של רציחה – ניתנו לו כדי להעלות אותן, ולכל אחד יש יעוד ותפקיד מיוחד שבעבורו ירד לעולם, ולכן מובן מדוע ברא הקב"ה כל כך הרבה אנשים ולכל אחד מהם תכונת נפש אחרת, מפני שלכל אחד יעוד ותפקיד מיוחד ודווקא על ידי תכונות נפשו יוכל להגיע לייעוד המיוחד לו. וגם אם נדמה לו שתכונותיו רעות ביותר – עליו לשבר ולהכניע אותן ולהעלותן, כדי להגיע לייעודו לתפקידו".

(הרב שלום נח ברזובסקי, "נתיבות שלום")

ובאותו הקשר, כותב הרב קוק:

"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת".

(הרב אברהם יצחק הכהן קוק)

ופעם בספר שכתב הרב אורי זוהר, הוא בחר בהקדשה שמספרת את הסיפור כולו:

"בתודה לילדים

אשר חנן אלוקים אותנו  –

המזכים אותנו

בתיקון הגדול בחיינו".

(הרב אורי זוהר)

כלומר, הכלים שקיבלת הם לא תקלה, לא טעות בייצור, הם כלי העבודה המיוחדים שלך בדרך לייעוד שלך, ואם ככה זה אפשרי לגבי עשיו זה ודאי אפשרי לגבינו.

לסיכום: המסע נמשך. הלכנו היום מאברהם ושרה דרך יצחק ורבקה אל יעקב ועשיו. דיברנו על הדור השני שחופר בארות. זה לא נוצץ, אבל זה חיוני. דיברנו על הדור השלישי ועל יעקב ועשיו שבעצם מתרוצצים בקרבנו, ודיברנו על היחסים בין האחים ועל כך שצריך להשתמש גם בכוחות ה"עשוויים" ולנתב אותם לטובה.

  1. דור שני – לא קל להמשיך
  2. המתח בין האחים – האוכל או הבכורה, ה"כאן" או הנצח?
  3. חינוך ילדים – תיקון עצמי

תודה רבה. להתראות בשבוע הבא.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.