מבוא לקבלת החלטות – השיעור השבועי – פרשת תולדות תשע"ז

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

שוב אנחנו בפרשה שעוסקת בחומרי החיים הכי בסיסיים עד היום. עקרות. 20 שנה מחכים יצחק ורבקה לילדים, ואנחנו קוראים את זה בדור של קשיים בתחום, של טיפולי פוריות, של זוגות שלא זוכים, ואז – היריון ראשון, היריון קשה, מורכב, ואנחנו קוראים את זה בדור כל כך מפותח טכנולוגית, את הכל הצלחנו לאמלק, ולשפר ולקצר, אבל הריון גם בימינו לוקח תשעה חודשים, ואין שום אפליקציה שיכולה לשנות את זה. רבקה בתקופה מרגשת ועוצמתית אבל גם קשה פיזית ונפשית, וכל קורא – ליתר דיוק כל קוראת – עד היום, קוראת מתוך חוויות דומות. רבקה הולכת לדרוש את ה', מנסה למצוא משמעות רוחנית בכל זה, זה לא עולם עתיק וישן, זה העולם שלנו. ואז הדברים שהם עד היום אבני הבניין, היסוד של היסודות שלנו: יחסים בין אחים ויחסים בין הורים לילדים – מי האח האהוב, הבכור או הצעיר, את מי אבא אוהב, את מי אמא אוהבת. מה הייעוד של כל אח בחיים? אלה לא שאלות של פעם אלא של עכשיו. ובאמצע – אוכל. כמה הוא מניע אותנו, מזיז אותנו. המזון הוא במוקד של מכירת הבכורה בין עשיו ליעקב, וגם בסיפור יצחק והברכות הכל נע סביב אוכל, מזון, מטעמים שבניו נותנים לו.

אז שוב אנחנו עם החיים עצמם, עם מניפה רחבה של נושאים, על מה נדבר? מה המסר שלהם?

בשיעור זה נעסוק בעיקר בדור שני, דור שלישי והקשר ביניהם.

הדור השני – יצחק (או "תסמונת הבן הממשיך")

אם הפסוקים הבאים מוכרים לכם, אתם לא טועים. פסוקים שמדברים על יצחק, אך נראים העתק-הדבק מחיי אברהם:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם:  אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק.

וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם;

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: …וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרָר.  ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא:  כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.

אכן, תחושה של "כבר היינו פה פעם". אבל לא רק האפיזודות בחייהם דומות, יצחק בפועל נאלץ לחפור את אותן בארות שכבר חפר אביו:

וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו–סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר.

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו.

מה ההבדל בין משימת חייו של אברהם לבין משימת חייו של יצחק? כל ההתחלות קשות, אבל אולי כל ההמשכים קשים עוד יותר. קשה לכבוש את ההר אבל קשה גם להישאר בפסגה ולבסס שם חיים שדורשים התמדה, עקביות, נחישות, עבודת עומק. דיברנו על זה פה פעם, יותר זוהר להיות חוזר בתשובה עם סיפור חיים יוצא דופן מאשר אחד שסתם ממשיך בדרך של אבא ואימא וסבא וסבתא וככה למעלה עד משה רבנו.

ראיתי שיחה שהרב שטיינזלץ נתן לבני נוער, הוא הסביר שהבעיה של יצחק היא הבעיה של כל מי שגדל בבית יהודי דתי. מי שחופר בארות לראשונה חי בעולם אחר, בהתעוררות, בתנופה, אבל ליצחק ולאנשים כמוהו קשה יותר. תחשבו על זה פיזית – כבר חפרו פה, אז לחפור שוב? כמו קובץ שנמחק וצריך לכתוב שוב, מבאס. איפה ההתחדשות? איפה החיות? איפה "אני" בסיפור? התחושה הזו מוכרת גם בתחום הלימודי, יותר קל ללמוד שלושה דפי גמרא חדשים מאשר לחזור על דף אחד שכבר למדת, שינון זה משעמם, תן לי חידוש. יש פה קושי גדול, לחפור אבל בעצם כבר חפרו כאן, כל ההתחלות קשות אבל גם כל ההמשכים קשים – לדור שני אסור להיות מחדש, לא משנה אם אתה מתלהב דקה או שנה – בסוף כולם מגיעים לשגרה ופה המבחן, כמה אתה יכול להתמיד, זה גורלה של כל מהפכה. בדור השני, במובן הזה לא רק אברהם יוצר את יצחק אלא גם יצחק יוצר את אברהם, נותן לו תוקף וקיום מתמיד, בלי יצחק מה היה אברהם? אפיזודה של אמונה? היכולת ליצור המשך לא רק חשובה לעתיד אלא משנה את משמעות העבר, כאן ייקבע האם גם אברהם הצליח בדיעבד. השגרה נותנת את הקיום והתוקף ההיסטורי.

וזה גם הסבר העומק לאחד הרש"ים הקשים –

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ

מעמד שלם, גן הילדים יילכו על זה: זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת

רש"י:

"ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. לפיכך לו ולא לה".

רש"י ידוע ברגישות שלו, איך מסבירים את הפירוש הזה? למה לו ולא לה? רבקה כמו אברהם חצבה את זה לבד, גם היא דור ראשון, אברהם העברי, רבקה העברית, למה תפילתה לא מתקבלת? בעוד אני הוגה בשאלה הזו, קיבלתי מייל מיעקב, סטודנט לעבודה סוציאלית. מסתבר שגם אותו הטרידה השאלה, אבל אז הוא מצא לה תשובה בספר "מכתב אליהו", וכה כותב הרב דסלר:

"גדלות יצחק הייתה בזה, שאף על פי שהיה בן אברהם, לא הסתפק במה שהתחנך אצל אביו גרידא, שזה יכול להיות חיצוניות והרגל בלבד, אלא עמל לעשות הכל לשלו – לקניין פנימי ועצמי שלו, ובנה בניין גדול של גילוי הגבורה בבריאה, בנין חדש בכוח עצמו לבד, וכל מה שזכה – משלו זכה. עבודה זו גדולה וקשה היא מאוד, ובזה גדולה מדרגת צדיק בן צדיק מזו של צדיק בן רשע, אשר לא הוצרך להתעלות מחינוך והרגל חיצוני כדי להפכו לפנימיות ועצמיות שלו".

זו בדיוק הייחודיות של יצחק. יצחק יצר לעצמו דרך חדשה בבית שהרמה בו הייתה מאוד גבוהה. אברהם יצר דרך מאפס ולמציאות כזאת נכנס יצחק, והפך את האוטומט לדרך ייחודית משלו, רבקה לעומת זאת יצרה דרך חדשה מבלי שראתה משהו דומה בכלל מסביבה.

יעקב הציע משל שמסביר זאת בדרך מעניינת: תלמיד שקיבל ציון נכשל במבחן ברור לו מאוד שעליו להשקיע לקראת המבחן הבא בו הוא ישאף לקבל 100. אך תלמיד שקיבל 90, יחוש סיפוק בליבו על הציון ולא יראה צורך כלל להשקיע יותר לקראת המבחן הבא וזאת למרות שלא קיבל מאה.

הפירוש הזה מסביר לא רק את התפילה באור יותר עמוק אלא גם את חפירות הבארות – הרי מה זה הפירוט הזה על הבארות? מה זה משנה, התורה אינה ספר היסטוריה, עוד באר, פחות באר, שוב מריבה על בארות, מה זה חשוב?

בעל הכתב והקבלה, הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג, משיב לכך תשובה מעניינת, שראויה להילמד בבתי ספר לאסטרטגיה שיווקית. התשובה הובאה במסגרת חיבור, ראשון מסוגו, שנכתב כמענה לגישה הרפורמית:

"לפי שהייתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת את ה' ולהורות להם שאין ממשות באלילים, המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידי את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה על אמיתת מציאת ה', ובזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשוב מים מבארו, באומרם: נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' אל עולם".

ככה ממתגים בחכמה, מכניסים מושגים חדשים לשפה על מנת שיהפכו לנחלת הכלל, קוראים על שמם בארות: ה' יראה, ה' נסי, באר לחי רואי. וזה מה שהיה קשה להם.

והוא ממשיך:

"ובהתבטל הבאר – נתבטל שמה. ובא הכתוב להודיע כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה"

כלומר לא סתם חופר אלא מחזיר את השמות להתנוסס בגאון. אבל למה הם, אם הם כל כך שנאו את הבארות, למה לא הרעילו? מה מסתתר ממאחורי אותה סתימה?

הרב שטיינזלץ מסביר כי "סתמום" – מלשון סתם, סתמיות. זה לרצות עולם בו הכל שטוח, עולם שאין בו עומק. כוחו של הסתם הוא עצום בימינו – לסתום את בארות החיים העמוקות והכול שום דבר, סתמי, מלא בעפר. צריך להגיד לעצמנו: אני לא רוצה להיות סתם, שוב אותו סידור, אותה כיתה, אותם הורים, אותו חדר, להתאמץ לחדש, לחפור בארות, להגיע למים חיים.

ופה מגיע הרבי מלובביץ', אחד מחופרי הבארות הגדולים של דורנו, שדיבר תמיד על למצוא בכל אחד את הנקודה הפנימית הטובה ולא להתייאש, והוא כותב על יצחק כך:

"במבט מעמיק, חפירת הבארות שיקפה את המסר הייחודי של יצחק: הסירו את העפר מעל חייכם, העמיקו לחפור פנימה ותגלו את המקור, באר מים חיים שתרווה את צימאונכם הרוחני בכל עת. רגעים של הברקה, כמו אצל אברהם, הם רק נקודת המוצא. חפירת הבאר היא מסע מתמיד, והיא מפנימה בנו את ההשראה גם בהווה ובעתיד".

אז ראינו כמה מורכב להיות דור שני וכמה זה לא בנאלי ולא משעמם אלא קריטי וחיוני.

הדור השלישי – יעקב (או: "מבוא לקבלת החלטות")

אנחנו חוזרים לרבקה המצפה לילד, וחווה חוויות מוזרות במהלך ההריון. כשהיא עוברת ליד ישיבה, בעיטה, הילד רוצה לצאת, אבל גם כשהיא עוברת ליד מקומות מפוקפקים, בעיטה נוספת, גם שם הילד רוצה לצאת. איזה מן תינוק מוזר יש לה?

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת ה'  כג וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

יש מדרש שאומר שכבר שם דנו על הבכורה.

אפשר להבין את הפסוק הזה לעומק: אצל כל אחד מאיתנו מתרוצצים נפש אלוקית ונפש בהמית, יצר טוב ויצר רע, גוף ונשמה.

כותב הנתיבות שלום:

"ויתרוצצו הבנים בקרבה – המחשבות נקראות בנים. שני סוגי מחשבות התרוצצו בקרבה, מחשבות קדושות ומחשבות טמאות, וכל עבודת האבות והאימהות הקדושים היא דווקא לטהר את עירוב הטוב והרע. ואלה שני היצרים שיש באדם, וקבע הקב"ה את סדר העולם שתהיה ביניהם מלחמה תמידית"

"וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים".

הרב נבנצל מביא רעיון נפלא:

"האם זוכר מישהו את יעקב יושב האוהלים? בוודאי, בכל יום אנו מזכירים שלוש פעמים בתפילה את אלוקי יעקב. ואת עשו הצייד, האם זוכר מישהו? ודאי, מי שלומד את תורת יעקב. כי מחוץ לתורה אין כל זכר לעשו, כמו גם לשאר רשעים גדולי עולם שהיו בעלי-שם בעבר, ולולא עם-יעקב הקיים לעד ומזכיר אותם, לא היה נשאר מהם זכר. וכי איפה משתקף סנחריב הגדול בחיינו? ומי זוכר היום את פרעה?"

זה מדהים לחשוב שהזכרון של כל אותם הסנחריבים, והנבוכדנצרים, והעשווים והפרעים, מתקיים, בסופו של דבר, בתורתו של יעקב. מהם עצמם לא נשאר זכר עצמאי.

ואז מגיע ה-סיפור שמהווה מודל נצחי להחלטות שגויות שלנו:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.  ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי.  לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה.  לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.  לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

עשו עייף, גם רעב וצמא, אך בעיקר עייף. חלק מהפרשנים מסבירים שעבר המון עבירות באותו יום. הוא נכנס לבית לא מרוכז, לא מאופס, לא מצליח אפילו לשלוף את המילה הנכונה: "האדום, האדום הזה", כך הוא קורא לנזיד, כמו תינוק. תן לי את הדבר הזה, אני מת מרעב.

כשמקבל אוכל פתאום מקבל אנרגיה רגעית פתאום נמרץ – וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

רבי נחמן אומר שברגע שאין יישוב הדעת, אין קבלת החלטות שקולה. חוקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה מדברים את חשיבות היכולת לדחיית סיפוקים, ורבים שמעו על "מבחן המרשמלו", שהוכח ביכולתו לנבא הצלחה עתידית, במסגרתו מציעים לילד מרשמלו אחד עכשיו, או שנים אם יהיה מוכן להתאפק שעה. אז כאן בפרשה אנו נתקלים ב"מבחן נזיד העדשים". רגע, תחשוב, אתה מאבד בכורה. זכות גדלות רוחנית. עבודה במקדש. מעמד נצח לך ולכל צאצאיך. אבל לא, עזוב, תביא לאכול, אני רעב. למעשה, כל התעשייה המסחרית סביבנו, כל התקשורת, עובדת על מיידיות, על שליפות. אבי רט סיפר פעם שכשאר נבחן לאודישן לתכנית פופוליטיקה, ושאל למה מצפים ממנו בתכנית, המפיקה אמרה "תגרום להם להגיד דברים שכאשר הם ילכו הביתה הם יתחרטו עליהם".

קו התפר בין הדורות (או: "לא למרות, אלא בגלל")

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.

הרבה פרשנים, ביניהם הרש"ר הירש, אומרים שכל אחד נמשך לאהוב את מה ששונה ממנו. יצחק היה עולה תמימה, צדיק בן צדיק, איש רוח. עשו בעיני היה מעשי, בעל כשרון ויוזמה, איש העולם הגדול. ואילו רבקה, ציידים לא מרשימים אותה, היא מכירה את הטיפוסים הללו מקרוב, גדלה איתם. היא נמשכת לתמימות של יעקב.

מי צודק – רבקה. כמו שרה לפני שבוע. שוב האישה, שוב האימא, מנווטת את ההיסטוריה באופן הנכון. שרה קלטה לעומק ומגרשת את ישמעאל ומודיעה על כך לאברהם. רבקה אף היא קולטת לעומק, בוחרת את הבן הנכון ומקדמת את העלילה קדימה.

ישנה ססמה פמיניסטית: "מה שהגברים יכולים לעשות אנחנו עושות טוב יותר". שרה ורבקה מוכיחות – אנחנו עושות דברים שהם בכלל לא יכולים לעשות.

ועדיין, נשאלת השאלה, איך אפשר להסביר את הבחירה השגויה של יצחק? את העיוורון הזה?

ה"אור החיים" מסביר שלא היו פה עיוורון, ולא טעות. אלא בחירה מושכלת:

"וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב ואפשר שהיה מועיל"

כלומר הברכות היו מיועדות לו לא למרות, אלא בגלל.

בחוברת של "ותן חלקנו" מסופר על החפץ חיים שהביע צער שהוציאו ילד אחד מהתלמוד תורה. לילד קראו לייב דוידוביץ' ברונשטיין, הילד התנהג באמת לא יפה, אבל לימים, אחרי שנזרק, הפך לייב דוידוביץ' ברונשטיין לליאון לב טרוצקי, מהפכן רוסי יהודי, הוגה דעות קומוניסטי, מנהיג סובייטי, מייסד הצבא האדום (רק תחשבו כמה אלימות ורצח הצבא האדום עשה, אז הילד הזה מהחיידר, לייב, הוא המייסד שלו). החפץ חיים הביע צער ונאנח ואמר: מי יודע, אם הרב'ה של לייב, של הילד לייבלה, היה מקרב אותו ביותר אהבה, ביותר חיבה, אולי הוא היה מצליח להשאיר אותו במסגרת, בתוך עמנו, ולא להתדרדר לאן שהתדרדר.

צריך ליישם את הגישה הזו גם כלפי עצמנו, לא רק כלפי הרשע שבחוץ, אלא גם כלפי הרשע שבתוכנו, כותב הנתיבות שלום:

"והתורה הקדושה מלמדת לנו אורחות חיים, ומפרשה זו שיצחק רצה לתקן את עשיו על ידי שיעלה את תכונת הנפש של שופך הדמים ויכניס זאת לעבודת ה' – יש ללמוד שכל אדם נולד עם תכונות הנפש המיוחדות לו, ויש מי שנולד עם תכונות רעות וקשות מאוד, אך באמת כל התכונות, אפילו של רציחה – ניתנו לו כדי להעלות אותן, ולכל אחד יש יעוד ותפקיד מיוחד שבעבורו ירד לעולם, ולכן מובן מדוע ברא הקב"ה כל כך הרבה אנשים ולכל אחד מהם תכונת נפש אחרת, מפני שלכל אחד יעוד ותפקיד מיוחד ודווקא על ידי תכונות נפשו יוכל להגיע לייעוד המיוחד לו. וגם אם נדמה לו שתכונותיו רעות ביותר – עליו לשבר ולהכניע אותן ולהעלותן, כדי להגיע לייעודו לתפקידו".

הכלים שקיבלת הם לא תקלה, לא טעות בייצור, הם כלי העבודה המיוחדים שלך בדרך לייעוד שלך, ואם ככה זה אפשרי לגבי עשיו זה ודאי אפשרי לגבינו.

לסיכום: המסע נמשך. הלכנו היום מאברהם ושרה דרך יצחק ורבקה אל יעקב ועשיו. דיברנו על הדור השני שחופר בארות. זה לא נוצץ, אבל זה חיוני. דיברנו על הדור השלישי ועל יעקב ועשיו שבעצם מתרוצצים בקרבנו, ודיברנו על היחסים בין הדורות ועל התפקיד להשתמש גם בכוחות העשוויים ולנתב אותם לטובה.

בשבוע הבא – פרשת ויצא.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.