הסיפור המרכזי בפרשה הוא יעקב ועשו, מכירת הבכורה, הסכסוך והפיצול ביניהם. ובכל זאת – יש בה עוד כמה נושאים שכדאי להתעכב עליהם.
הפרשה נפתחת שוב עם ליצני הדור – אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק. למה צריך לענות כל הזמן לליצני הדור שאומרים, סתם בשביל הקטע – הילד הוא לא של אברהם, או לא של שרה? בספר "דעת תורה" של הרב ירוחם ליבוביץ' – המשגיח המיתולוגי של ישיבת מיר המקורית באירופה, הוא כותב כך: הרוצה לטעות – אי אפשר לחסום אותו ולמנוע ממנו לטעות. אין עצה בעניין, מלבד להתרחק מליצני הדור. הרב וולבה, תלמידו של הרב ירוחם, הוסיף ש"יש להשתומם מאוד שגם מאברהם אבינו אפשר להתלוצץ". והוא לומד מכאן כלל גדול – שלכל דבר שיש בצד הקדושה, יש מקבילה בצד של הלא קדושה. יש גדולי הדור מצד הקדושה וליצני הדור מהצד השני. ושככה מוכרח להיות, כדי לאפשר בחירה חופשית. ופה בעצם אומרים לנו, שהבחירה החופשית שלנו מתגלה כבר בדברים כאלה – האם אנחנו אנשי דחקות או אנשים עם תום.
להיות הבן של
מה פשר פירוט הייחוס של רבקה בפרשה? וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל וכו'? "אלא להגיד שבחה", אומר רש"י, שגדלה בין רשעים (בת רשע, אחות רשע ומקומה אנשי רשע) ולא גדלה להיות כמוהם. אבל אולי האמירה הזו היא ריכוך כלשהו לדבר שקורה אחר כך, כשיצחק ורבקה מתפללים לילד והתפילה שמתקבלת היא תפילתו של יצחק. רש"י, שקודם החמיא לרבקה, מסביר עכשיו שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילתו של צדיק בן רשע, ולכן הקב"ה נעתר ליצחק ולא לרבקה. ונשאלת השאלה – מה היתרון של צדיק בן צדיק? האם החוזר בתשובה לא עשה מסלול מאתגר יותר?
אבל מסתבר שיש מעלה גדולה יותר מאשר המהלך החדש והמסעיר של חזרה בתשובה. יצחק, מסבירים לנו, הוא ממשיך דרכו של אברהם אבינו. אבל איך אפשר להמשיך את דרכו של מורד ומהפכן ששינה את העולם? בשביל להיות דור שני למהפכה ולהמשיך אותה, צריך דווקא להחזיק את עצמך ולא לחדש, צריך לשמר. יצחק מתגבר על היצר והרצון לחידוש. וגבורה היא באמת המידה שלו.
רואים את זה בכמה פסוקים בפרשה. על אורח חייו, על הליכתו לחפור מחדש את הבארות שכבר נחפרו. והוא גם קורא להן שמות כאשר קרא להן אביו. אלו חיים של קופי פייסט. אפילו הנסיונות הם אותם נסיונות. יצחק הולך בעקבות של אביו בלי להיות ראשוני ומקורי.
הרבי מלובביץ' כותב בליקוטי שיחות שבדורנו השליחות היא להיות יצחק – כלומר לחפור בארות. חפירת הבארות היא תמציתו של יצחק והחידוש שלו לעולם – והמסר העיקרי שלה הוא להסיר את העפר מעל חיינו ולהעמיק ולחפור פנימה. רגעי הברקה של אברהם הם נקודות מוצא, אבל מהם העבודה היא לחפור. צדיק בן צדיק לא רץ החוצה אלא חופר פנימה. הולך בעקבות שהשאיר אביו.
דיבור עם משמעות
באופן כללי, אפשר להגיד שיצחק מתפלל כל הזמן. יש לו אולי פחות שיח עם אנשים ויותר שיח עם בוראו. כשפגש את רבקה היה עסוק בתפילה ומהפסוקים אפשר להבין שעל ילד הוא התפלל עשרים שנה. הרב קוק כבר אמר שתפילתם של צדיקים עושה מהפכה גדולה. אבל גם בימינו, צריך לשים לב לכוח העצום של התפילה שאולי עוד לא לגמרי התחוור לנו.
במציאות שבה אנחנו חיים, הדיבור והמלל מאבדים משמעות. הם בעיקר עושים לנו רעש בתודעה, המוח לא יכול להכיל כל כך הרבה רעש. אם פעם תפקידה של התקשורת היה להביא מידע, היום הערך של התקשורת הוא לסנן מידע. להגיד דבר שיש לו משמעות. פעם, המידע היה כרונולוגי: היה קורה משהו, אחריו היתה סערה, אחר כך זה היה מגיע לתוכניות הסאטירה. היום אנחנו לומדים על החדשות מהבדיחות שקיבלנו ברשת לפני ששמענו עליהן.
במציאות הזאת, דיבור אל ריבונו של עולם הוא דיבור עם משמעות. כותב האדמו"ר הקודם מסלונים, ה"נתיבות שלום": כל הרמזים שנאמרו באברהם יצחק ויעקב הם דרכי תיקון לכל יהודי איך להתגבר ואיך לתקן את העולם בכל מצב וזמן.
חנן פורת מספר סיפור על הרב נריה, שהיה ראש הישיבה שלו, איך היה מעיר את התלמידים בשירת "ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא". בוקר אחד מצא הרב נריה בחדרים ספרי הסטוריה שמהם למדו התלמידים בערב קודם למבחן גדול על המהפכה הצרפתית. הוא לקח ספר עם תמונת הבסטיליה ושינה את השיר ל"עם קדושים קומו למהפכה הצרפתית האמיתית! בואו נזקוף ראש בתפילה ונרים את הדגלים האמיתיים של חופש שוויון ואחווה". הרב נריה עוד המשיך ושר את ההמנון הצרפתי ורבים חשבו שהוא מתבדח, אבל אני, כתב חנן פורת, ידעתי שהוא מבקש לעורר אותנו למה שהאמין בכל לבו – שהעבודה והתפילה יכולים להפוך עולם ושכיבוש הבסטיליה מתחיל במעמקי הלב.
מחיר העייפות
ובכל זאת, נזכיר במשהו את אחד הסיפורים המרכזיים בפרשה – מכירת הבכורה. העייפות של עשו גורמת לו למכור את הבכורה ליעקב. זו עייפות נפשית שמבטאת חוסר חשק, חוסר כוח, חוסר ריכוז. חוסר יכולת לשים לב מה חשוב, חוסר יכולת להגיע לרבדים גבוהים יותר. אבל אפילו ברגעים כאלה יש דברים שמחזירים לך לרגע את האנרגיה – תלוי מה מדליק אותך. עשו, כשהוא רואה את האדום האדום הזה, דווקא הופך פתאום פעיל ונמרץ.
כל אחד עייף איפה שהוא רוצה ועירני ונמרץ במה שמדליק אותו. הרבנית ימימה מזרחי אומרת שאמנם שולחן ערוך מתחיל בלהתגבר כארי כדי לקום לעבודת הבורא, אבל בדור שלנו צריך להתגבר כארי כדי ללכת לישון. אנחנו מורחים את הזמן בערב כשאנחנו יודעים שלא יהיה לנו זמן לישון מספיק אחר כך, אבל אנחנו לא עומדים בפיתוי. בתחושה הזו שכל העולם עוד ער ופעיל אז למה שנפסיד. והשינה הזאת, היא התחדשות חשובה. היא חלק מההקפדה שאנחנו צריכים להקפיד לא להיות עייף, כדי לא לטעות בדרך.
