יש סיפור של הרבנית ימימה מזרחי על "הזקנה ממעלה אדומים". היא מספרת איך מסרה שיעור לפני תשעה באב, שיעור על חורבן, גלות, גאולה ותיקון, ממש הכנה מעשית ורוחנית לתשעה באב. זה בד"כ שיעור לפני חופשת קיץ, אוגוסט, בין הזמנים, ולפיכך השיעורים שאחריו יצאו לחופשה. ואז הגיע א' אלול – חוזרים לשגרת השיעורים, הרבנית ימימה מגיעה: "בנות, אלול בפתח. אני לדודי ודודי לי. אנחנו נדבר על השנה החדשה". והזקנה צועקת – "היי, מה קורה פה, הבטחת גאולה, תשעה באב, לאן הכל נעלם ונמחק?".
גם אנחנו נפגשים אחרי שהתכוננו יחד לפסח, ליציאת מצרים ולחירות בכלל, ואז נפרדנו לחופשה. פייר, די התגעגעתי. ביום רביעי, בתשע בערב, היינו בצפון עם הילדים, וכמעט נעמדתי לתת להם שיעור, אבל כל אחד ואחת עברו כל כך הרבה חוויות ודברים ואירועים פרטיים וגם במדינה קרו כמה דברים, ואי אפשר להגיד: טוב, ברוכים הבאים לשיעור על פרשת שמיני, ופסח עבר ונגמר, אז אנחנו ננסה להמשיך את הרצף הזה. אם מסתכלים על לוח השנה, רואים שהוא פשוט מתפוצץ באירועים, אנחנו לא נמצאים ב"אחרי החגים" אנחנו עדיין בשיא, בפריים טיים. אם היו מבקשים ממני את הכותרת, מה הכותרת של התקופה הזו, והשבוע הנוכחי, הנה הכותרות שאנחנו חיים אותן כרגע או חיים ביניהן, גם אם זה לא פותח כל מהדורת חדשות, אלו בעיני הכותרת הראשית כעת, ונעסוק בהן אחת לאחת:
פסח
שבועות
ספירת העומר
פרקי אבות
פרשת שמיני
יום השואה
1. פסח
טוב, מה לקחנו מפסח? מה לוקחים מפסח לכל השנה? פסח מעלה אותנו לאיזושהי פסגה. מביא אותנו למדרגה גבוהה מסוימת. אגב גם אם לא הרגשנו – הנשמה הרגישה, זה רעיון ששמעתי מהרב דוד גבירצמן, מחסידות ברסלב, שאומר: "גם אם אתה עצבני על כולם ונשפך עלייך יין והאחיינים מפוררים עליך מצות – תרגיע. זה קורה אם תרצה או לא תרצה. משהו גדול מתרחש כאן עכשיו. הרושם נשאר בך".
פסח, ובפרט שביעי של פסח, מראה לנו את האמת בפרצוף, משהו מאוד מאוד רציני נגלה לנגד עינינו, אני רוצה שנתעכב על ציטוט שהכרתי אבל לא חשבתי עליו לעומק, חז"ל אומרים לנו כך:
"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (חז"ל)
מה היא ראתה שם בדיוק? ראתה ים ויבשה מתהפכים. בתנועת החסידות מסבירים, שהעולם הגלוי והעולם הסמוי מבלבלים אותנו. רוב הזמן האמת הפנימית מכוסה ב"ים" של טרדות, דאגות, מיתוג ושקרים. מי שנראה עשיר, יפה, מפורסם או סתם מדבר טוב – נחשב למצליח. הוא זה שיהיה בראש הפרמידה. אנחנו לא שמים לב אל מי שפחות זוהר ולא מעריכים אותו. הוא בצד, מכוסה. אבל מי קבע שזה כך? מי אמר שאנחנו מעריכים נכון את האמת ואת השקר במציאות? הנס הגדול ביציאת מצרים היה שלרגע אחד ראינו היטב את העולם כפי שהוא. גם מה שנסתר ונעלם – נחשף לעינינו. הכול התבהר. עם ישראל הגיע לדרגה גבוהה מאוד של קליטת המציאות, בלי הגבלות וקשיים ו"כיסויים". הם הבינו את האופן הרוחני שבו העולם מתנהל "מאחורי הקלעים". לכן נאמר במקורותינו שאפילו שפחה שהייתה שם, ליד הים, ראתה וקלטה יותר ממה שראה הנביא יחזקאל. עד כדי כך. זו גם המטרה של יציאת מצרים – להזכיר לנו שלפעמים העולם שאנחנו רואים הוא הפוך ומבלבל, וצריך להתאמץ ולחשוף את הפנימיות שבו.
סיפור עמוק מאוד בתלמוד –
"יוסף בריה דרבי יהושע חלש [חלה] אינגיד [מת].
אמר ליה [אמר לו] עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. [רש"י: עליונים למטה. אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה ותחתונים למעלה. ראיתי עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים].
אמר ליה [רבי יהושע לבנו] עולם ברור ראית.
רבי יהושע בעצם אומר לבנו: מה שראית זו האמת. זו הבהירות, כי מה שאנחנו רואים כאן בעולם, הוא לאו דווקא הנכון.
ראיינתי פעם שחקן מפורסם שסיפר על פעילות התנדבותית שהוא מוביל, כל זה אכן יפה ומכובד, אבל במהלך הפסקת פרסומות שהייתה לפני הראיון, לא הפסיק להעיר בשפה גסה לכל מי שהיה סביבו, החל מהמאפרת שלא איפרה אותו כמו שצריך לדעתו, הצלם שלא מצלם אותו מהזויות הטובה שלו, מנהל הבמה שכיוון תאורה שעושה אותו מבריק, והמראיינת, שכמובן אין לה שום מושג, והוא זה שיגיד לה מה לשאול. בכך השרה אווירה מאד כוחנית ולא נעימה בסט. דקה לאחר מכן, כשהשידור חזר לאולפן ונדלקו המצלמות, הצופים בבית רואים את השחקן מחייך בנועם, ומגלים שהוא לא רק כזה כוכב גדול, אלא גם מתנדב, נותן מעצמו, עוזר לקהילה. איש דוגמא ומופת של ממש.
במובן מסוים ים סוף הראה לנו בצורה גלויה את אותה "הפסקת פרסומות". מה שווה מאחורי הקלעים כל אחד ואחד מאיתנו. מעניין שהאירועים האקטואליים של השבוע זימנו לנו דוגמא מדהימה נוספת על טיבו של העולם ההפוך בו אנו חיים: השבוע מרואן ברגותי, שנמצא בכלא הדרים בישראל, כותב מאמר לניו יורק טיימס, מאמר דעה מנומק ואידאולוגי, על הזכות לשביתת רעב, ובו הוא מוגדר "מנהיג פלסטיני ומחוקק". רק בדיעבד, בשל הסערה שהתעוררה, התפרסמה הערת העורך בה צוין כי: "המאמר כשל במתן הקשר (קונטקסט) מספק על ידי הצגת העבירות בהן הורשע, מדובר בחמישה תיקי רצח וחברות בארגון טרור".
אז פסח מראה לנו אבל בהבזק, לזמן קצר, עולם הפוך מול עולם ברור, שאנחנו לא באמת חיים לפי אמת ושקר וטוב ורע, שהעולם מבולבל, אז מה הקטע? הרב דוד גבירצמן מדמה את זה לטרמפ בו אנו לוקחים מישהו מהצפון לירושלים, מגיעים לירושלים, אבל לא מורידים אותו אלא מחזירים אותו לצפון, לנקודה ממנו אספנו אותו: הראנו לך את הדרך, עכשיו תגיע לבד. עכשיו תבנה לבד. היית בפסגה, אבל פסגה היא בעלת משמעות רק אם עבדת עבורה. ופה אנחנו מתקדמים הלאה – יציאת מצרים אינה המטרה אלא האמצעי, עכשיו מתחילים לעבוד, עכשיו התחלנו.
2. שבועות
הקשר בין פסח לשבועות בלתי ניתן לניתוק. המועד היחיד שזמנו לא מוזכר, לא כתוב התאריך, הוא שבועות. מה כתוב? כתוב תספרו חמישים יום מפסח. שני החגים הללו הינם שני צדדים של אותו מטבע, אין משמעות לאחד בלי השני, כמובן אי אפשר לדמיין שבועות בלי פסח, איך נגיע להר סיני אם לא נצא ממצרים? אבל באותה מידה, אי אפשר לדמיין פסח בלי שבועות, כי הסיבה בגינה יצאנו ממצרים, היא הר סיני.
ויקטור פרנקל, ההוגה ניצול השואה, כתב: "כמו שארה"ב הציבה את פסל החירות, היא לא תשרוד אם היא לא תקים את פסל האחריות". פסל החירות זה נפלא, אבל בלי אחריות, האומה הזו תקלע למשברים. בפסח הקמנו את פסל החירות היהודי, אבל את פסל האחריות, נקים בשבועות, כשנקבל תורה. בלי משמעות ותוכן זה פשוט לא יעבוד. אז אפשר לדבר גבוהה גבוהה על ויקטור פרנקל, ואפשר לספר על בתי תמר, זו שבפורים החליטה שהיא רוצה תחפושות "לא קנויה אלא מוכנה". עוד לא התאוששנו מהכנת התחפושת הבייתית, ולקראת חופשת פסח היא החליטה החלטה נוספת: היא רוצה לארגן קייטנה לילדי השכנים. בהתחלה חששתי, אבל מסתבר שאין כמו משימה ברורה ואחריות כדי להכניס לסדר את החופשה. בדרך כלל בחופש, עד שהילדים קמים, ועד שהם אוכלים, והכל נמרח. ופתאום, הילדה קמה בשש בבוקר. אוכלת מהר, מסדרת את החדר לילדים, מתקשרת לאמהות כשהילדים מאחרים. ראיתי שכשאתה נותן תפקיד למישהו, אתה נותן לו את עצמו.
אבל מה עושים בין שני המועדים האלה? סתם מחכים? יש שני כלים או מנגנונים שמחברים בין פסח לשבועות – ספירת העומר ופרקי אבות, שמהווים שכבות היסטוריות על גבי שכבות היסטוריות.
3. ספירת העומר
בפעם ראשונה שראיתי את הטקס של הספירה, זה היה נראה לי הזוי לחלוטין. אנשים עומדים בבית כנסת ובאמת מברכים:
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", ומצייינים מספר ימים מדויק. מה העניין? תפילה זה דבר נשגב, מה אתם עומדים וסופרים?
כך אומרת התורה:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
מה התקופה הזו מסמלת לנו? פרשנים רבים מתייחסים לספירת העומר כמו לחול המועד ארוך, קדושת חול המועד נמשכת לתוך ימי ספירת העומר שהם מעין חול המועד:
הרמב"ן:
"ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם (מספר השבועות הוא כמספר ימי בריאת העולם) והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש"
רבנו בחיי (רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה):
"כי הוא חג נגרר אחר מצוות העומר ומ"ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות הנה הם כחול המועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת"
במקור אלה ימים של שמחה אדירה ושל ספירה אדירה, מנייה יום יום. הביטוי שנאמר הוא: "הנני מוכן ומזומן". כמה זה קשה להיות מדויק, לסדר את הראש, להתמקד. אולי צריך להגיד לפני כל דבר שעושים – הנני מוכן ומזומן, מה אני עושה עכשיו? הנני מוכן ומזומן לעשות שיעורי בית, הנני לא מוכן ולא מזומן, הנני בלגן, אני עכשיו מרוכז ומונה וסופר ויודע איזה יום היום ומציין בקול רם שחלף עוד יום.
אבל עצם הספירה זה לא רק לדעת להתמקד, להיות אחראי על הזמן שלך, אלא גם – לחכות, להמתין, להתקדם הדרגתית. דברים חשובים לא מגיעים בבום, אלא בעבודה, בעמל, במסירות, בטיפוס בסולם של 49 שלבים בו כל שלב חשוב. אי אפשר לדלג, מצווה שבעצם מחולקת לחתיכות קטנות, ואנחנו בדור שמאד קשה לו להמתין עוד יום ועוד יום. אנחנו רגילים שהכל קורה מהר. פעם, כשציירו אנשים קריקטורות ברחוב, הם היו צריכים להמתין עד שהמאייר יסיים כדי לראות מה יצא. היום יש מאיירים שמציירים על מסך של אייפד, כך שהמודל המצויר, יכול לראות את התקדמות התהליך. הוא כבר לא צריך להמתין, הוא עוקב אחרי התקדמות הקריקטורה (ולפעמים גם מתקן את המאייר תוך כדי).
ספירת העומר אומרת לך "תמתין", עוד יום ועוד יום. אתה נבנה מתוך הציפיה הזאת. באמצעות ההמתנה הזו תקבל לבסוף את עצמך.
ספר החינוך מספר את מצוות ספירת העומר –
"כל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות.
ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
אז לא, לא מדובר בטבלת ייאוש, שמחסלים כל יום, ומונים לאחור כמה ימים נשארו – היום 49 ימים לשבועות (בית שמאי) היום 48 ימים לשבועות וכן הלאה, אלא הספירה הולכת קדימה: אנחנו שמחים וגאים בכל יום, כי עברנו בו שלב, התקדמנו צעד נוסף.
אנחנו בדרך כלל לא עוסקים בשיעור בקבלה, אבל מצד שני יש שפע מיוחד בימים האלה שחבל לפספס. הספירה אינה רק כרונולוגית לפי ימים, אלא מכילה מעגל של שבעה שבועות ובתוכו מעגל של שבעה ימים, אשר כל אחד מהם מקושר לאחת הספירות הקבליות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כך שהיום הראשון בשבוע הראשון נקרא חסד שבחסד, היום השני נקרא גבורה שבחסד, השלישי תפארת שבחסד וכו'. השבוע השני הוא שבוע של גבורה וכן הלאה.
ניתן לראות את הקומבינציות בטבלה שהכינה חברת "שש מושזר" המצורפת:
אבל מה המשמעות של החיבורים הללו? קבוצה מתלמידיו של הרב יצחק גינזבורג, ניסתה להנגיש את את המושגים הללו והכינה מדריך ספירה בה מוסבר מה המהות של כל יום מהבחינה הרוחנית. חסד, למשל, זה אהבה, נתינה, פתיחות, רצון להיטיב, שפע אינסופי, טוב בלי חשבון ובלי צמצום, אבל לגבורה יש פחות יחסי ציבור, פחות פופולריות, זה להגיד לא, לשים גבולות, לצמצם, אבל החסד הכי גדול – הוא ללמד מישהו להתגבר, אם זה הילד שלנו, הילד שבתוכנו, זה הכי בונה את האישיות לשים גבולות, להגיד לא, איזהו גיבור הכובש את יצרו, לא העושה מה שזורם לו והמכיל את כל מה שקורה. חסד בלי גבולות יכול להיות מסוכן, לכן צריך לחבר ביניהם.
דוגמא נוספת: היום אנחנו ביום התשיעי – "גבורה שבגבורה". בכולנו יש גבורה. כולנו, בתוכנו, מבינים איפה עובר הקו האדום, מתי צריך להגיד לא, אבל אנחנו פוחדים להשתמש בה, לפעול בתוקף, לפעמים מעדיפים להיות יפי נפש, להכיל גם במקום שלא צריך להכיל. הגבורה שבגבורה תובעת מאיתנו להוציא את הגבורה שבנו, להציב גבולות. להילחם ברוע. לעצור אותו.
מחר: תפארת שבגבורה. תפארת היא הרמוניה בין החסד לגבורה. ביום בו אנחנו צריכים לחשוב: מי הגיבורים שאנחנו מפארים? מי דמויות המופת שלנו? בתרבות רדודה, הגיבורים היו כוכבנים יפים ושרירנים, בתרבות גבוהה יותר הגיבורים יהיו אנשי רוח. בתרבות אמיתית הגיבורים יהיו אנשים שיש בהם אצילות נפש, מסירות והקרבה. מה שאנחנו מכנים: צדיק.
אבל לא רק הספירה מחברת בין פסח לשבועות, אלא דבר נוסף:
4. פרקי אבות
בשבתות שבין פסח לשבועות, החל מהשבת הקרובה, נוהגים ללמוד מדי שבת את פרקי אבות. כל שבת פרק, עד לשבועות, אז מסתיימת המסכת. מדובר במנהג מתקופת הגאונים, מתקופת רבי סעדיה גאון שחי במאה התשיעית – כלומר, מנהג של יותר מאלף שנה.
מסכת אבות כולה דברי מוסר השקפה, איך להתנהג, מה לעשות – לא מדובר בהלכה כמו במסכת סוכה או מסכת פסחים – אלא נטו הוראות והנהגות מוסריות של מידות טובות, התנהגות חברית ואנושית. לומדים דווקא את פרקי אבות כי מידות ודרך ארץ קדמו לתורה, והקריאה מעוררת את הזמן, כהכנה לקבלת התורה בחג השבועות:
את מסכת אבות קבלתי בגיל 15 מחברתי טליה. שם נתקלתי לראשונה במשפטים כמו:
"סייג לחכמה שתיקה", "אמור מעט ועשה הרבה", "אם אין אני לי מי לי", "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"
על שלושה דברים העולם עומד–על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים.
הוי כתלמידיו של אהרון–אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה
אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתיי.
והוי מקביל את כל האדם, בסבר פנים יפות.
ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד.
ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.
סייג לחכמה, שתיקה.
איזה הוא חכם–הלמד מכל אדם, שנאמר "מכל מלמדיי, השכלתי" (תהילים קיט,צט). איזה הוא גיבור–הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפיים, מגיבור" (משלי טז,לב). איזה הוא עשיר–השמח בחלקו, שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח,ב): "אשריך", בעולם הזה; "וטוב לך", לעולם הבא. איזה הוא מכובד–המכבד את הברייות,
הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.
הוי מקדים לשלום כל אדם;
לא רק משפטים יפים להדביק על המקרר ליד המגנט של התמונה שקיבלתם בחתונה של חברים, מדובר ביחס מאוד רציני, משנה חיים, מסכת אבות כהכנה לקבלת התורה:
אומר הנתיבות שלום:
"כל ימי הספירה הם הכנה לקבלת התורה, וההכנה לקבלת התורה – היא בענייני המידות"
בהקדמה לפרקי אבות הוא כותב פסקה מאד חריפה:
"ענייני המידות שנואים ביותר לפני הקב"ה יותר מאיסורים הכתובים בפירוש בתורה. על המתגאה אומר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד. וחז"ל אומרים: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. הדברים האלה שנואים ביותר לפני הקב"ה – מפני שהשלטון על האדם הוא דרך המידות, דרכן היצר הרע משתלט על האדם – וזהו עניין מסכת אבות"
עבודת השם היא לא רק כשאני מתפלל, או יושב בשולחן ליל הסדר, אלא גם כשצריך להרדים 5 ילדים שקורסים תוך כדי הסדר לישון על הספה, או כשצריך לדבר עם הורים שכולים ולהבין את כאבם. זה העניין של מסכת אבות, להפוך את האדם להיות כלי מתוקן, גם ברגעים בהם אין הלכה שאומרת מה לעשות.
קוראים דווקא בשבת, כי זה היום להתבונן במידות ובמעשים שלנו – בשבת, בה לא טרודים במלאכה.
5. פרשת השבוע – שמיני
פרשת השבוע היא פרשה מרתקת, שכמו פרשת "כי תשא" המספרת על קבלת הלוחות וחטא העגל, גם פרשה זו כוללת אירוע משמח ומרגש עד אין קץ, חנוכת המשכן, ואחריו אירוע דרמטי ומתסכל, של הקרבת אש זרה על ידי בני אהרן:
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.
מה החטא? שאלה שנשאלת אלפי שנים, ופרשנים רבים מפרשים מהי אותה אש זרה, מה הם החטיאו? (חטא מלשון החטאה). אני ראיתי 12 סיבות שונות שמנסות להסביר מה קרה שם, לרבות שהורו הלכה בפני משה, או שרצו לרשת אותו, אבל פתאום קבלתי מייל:
סיון את לא מדברת מספיק על רווקות, יש מדרש על נדב ואביהוא שחשוב להקריא באוזני כל הבנים בדורנו:
"שלא היו להם בנים, שלא היו להם נשים. ר' לוי אמר: שחצים היו. הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם. מה היו אומרים? אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא (אחי אמנו – אלישבע, אחיה נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה), אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה – אי זו אשה הוגנת לנו?"
היא מסיימת: הבנים עם האף למעלה, מחכים לאיזו מושלמת במקום להיות ריאליים ואנושיים ומפוכחים יותר.
ואז קבלתי מייל נוסף, מבחור רווק:
"שלום סיון רציתי לשתף אותך בחוויה שחוזרת על עצמה לא פעם עם בנות הביצה. הן לכאורה מאוד מחפשות קשר ולהתחתן וכו' ואף משקיעות לא פעם בסגולות כמו קניית טליתות במבחר מידות, אבל כשמנסים לקבוע איתן פגישה, הלו"ז שלהן עמוס לעייפה… בקיצור ההדרכה הכי טובה היא אשכרה לצאת ולא רק לפעול מסביב, כי כדי שקשר ירקם צריך מרחבי זמן גדולים.
ואפילו קרה לי שניסינו לקבוע לשישי והיא לא יכלה כי בדיוק עושה הפרשת חלה לרווקות באותו זמן…"
מה אתם אומרים, להכיר ביניהם?
מה עושים מול אבדן?
עם כל הכבוד לסיבות למה נדב ואביהוא נפטרו, קודם כל הנושא הוא – הם נפטרו. הם לא פה. מה עושים? שאלה שמטרידה כל משפחה באופן אישי ובפרט בישראל – היום היה דיון סוער וכואב של משפחת גולדין בכנסת מול ראש הממשלה, היום גם שמענו שחנה הנקין, אמא של הרב איתם הנקין הי"ד, תדליק משואה, בפרשה מופיע ה-פסוק המפורסם הנוגע להתמודדות עם אבל ושכול –
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.
איך מתמודדים עם אבדן צדיקים עם הסתלקות אנשים יקרים בלי להבין? הפרשה מדברת על שניים, ביום השואה אנחנו מדברים על שישה מיליון.
6. יום השואה
בשבת נקרא "בקרובי אקדש" וביום שני נציין את יום השואה.
יש שאלה שהפרשנים מעלים: מה זה בקרובי אקדש? כולנו מבינים את זה: אלוקים לוקח את הטובים, את הקדושים, הקדושים הלכו מאיתנו, אבל יש מי שאומר – אלוקים לוקח מהקדושים, אלה שנותרים להתמודד הם הקדושים, אלוקים לוקח את הטובים ביותר – אבל לוקח מהטובים ביותר, אלה שנשארים פה להתמודד, הם הקדושים: וידום אהרון – מיד אחר כך ממשיך בעבודה, וביתר שאת. האסון נותן כוחות. הוואקום שנוצר נותן לנו סיבה ליצור מחדש.
הרב כהנמן איבד בשואה קהילה שלמה, ישיבה שלמה, משפחה שלמה, את אשתו והילדים. הוא נותר רק עם בן אחד. לאחר השואה עלה לארץ ואמר: "אולי אני אמור להיות משוגע שאמור לזרוק אבנים, אבל אני זורק עם סדר ובונה מהם בניין" – הוא בנה בתי יתומים ובנה את ישיבת פונוביז'. בשלב מסוים גם הקים חיים מחדש, והתחתן בשנית. היה גם איש ארגון וניהול וגם תלמיד חכם, נכדו סיפר שכשעלה במדרגות בזקנתו לתת שיעור, ונגמר לו הכח – הוציא תמונה מהכיס, הביט בה והמשיך לעלות. הייתה זו תמונה של המשפחה שנלקחה. הוא הסביר שזה יכול לרסק אותך אבל יכול לתת כוחות להמשיך ולטפס.
אבל זה לא סיפור של משפחה אחת, משפחת כהנמן, שצריכה לצמוח מהאסון, אלא של עם שלם, בקרובינו נתקדש, כולנו, מה התפקיד של דורנו – להיות ראויים, להסתכל אחורה כדי להסתכל קדימה. ישנו ציטוט מפורסם של ניצול השואה הרב אהרונסון, מה עלינו לעשות נוכח החורבן:
"מפורסם מאמר צדיקים: צריך אדם שיהיו לו שני כיסים, בכיס אחד: 'ואנוכי עפר ואפר', ובכיסו השני: 'בשבילי נברא העולם'. הווי אומר: שפלות והגבהה, הכנעה והתחזקות. רבות הרהרתי במאמר צדיקים זה – כי דווקא כאשר מתבונן אדם בשפלות מצבו שהגיע עד עפר, דווקא אז יגביה את עצמו בעוז ותעצומות. אנחנו דור העפר והאפר – אנחנו המצווים להתחזק כעת בקריאה: 'בשבילי נברא העולם'!… נתקומם ונתחדש בית ישראל, בארץ חמדת הלבבות!".
(הרב יהושע אהרונסון)
זו המשימה של הדור שלנו – בלשוננו זה לעוף על עצמנו, בשבילנו נברא העולם, לקום מתוך ההפיכה ולהציע לעולם שנכשל אלטרנטיבה יהודית, בטוחה בעצמה, ואותנטית.
מקווה שקיבלנו מפת דרכים בקשר למועדים והזמנים המיוחדים שאנחנו בעיצומם. אנחנו ניפגש פה בשבוע הבא, עם פרשה חדשה וגם בשיעור לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות. להתראות.
