רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

חשיבה מחדש על ארבעה מושגים - השיעור השבועי - פרשת שלח תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. אנחנו ממשיכים במסע במדבר, בספר במדבר, והשבוע – פרשת שלח. בפרשת במדבר נערך מפקד, הוא המשיך בפרשת נשוא שם הופיעו גם קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, בפרשת בהעלותך המשכנו אל הדלקת הנרות והחצוצרות ופסח שני וגם התלונות של העם (תבערה, קברות התאווה) וסיימנו בפרשת מרים והצרעת, ועכשיו – שלח. פרשה שעוסקת רובה ככולה באותו הנושא, סביב סיפור המרגלים. אחת הפרשות המרתקות בפנינו. כמה עוצמה יש בפרשה הזו כל שנה מחדש, כמה חשוב בימינו לקרוא את סיפור המרגלים בספר במדבר ולהפיק לקחים.

הפרשה מתחילה כך: "שלח לך מרגלים" – משה שולח אל הארץ 12 מרגלים. זו אגב שאלה שפרשנינו עוסקים בה: האם משה קיבל ציווי לשלוח, או שאומר לו פה הקב"ה: רק אם העם רוצה ולא בטוח בארץ הזו, רק אם העם צריך, אז תן לו את אמצעי הבטיחות הזה, שלח את המרגלים. אל הארץ יוצאת קבוצה מובחרת ביותר, סיירת מטכ"ל הרוחנית של העם, נציג מכל שבט וכאשר הם חוזרים יש אכזבה גדולה. 10 – נגד, 2 – בעד. כבר אפשר ללמוד מכאן שהרוב לא תמיד צודק. מדובר בהכרעות רוחניות, תרבותיות, והרוב טעה. לכן, בגלל אותה בכייה באותו לילה חטא המרגלים ימשיך ללוות אותנו 40 שנה במדבר, וללוות אותנו עד היום.

הסיפור הזה הוא לא תקלה חד פעמית, פשלה או נפילה באותו הלילה, אלא חטא שיש לו עבר, הווה ועתיד. מה היה בו? מה התקלה? איך אפשר לתקן? איך אפשר למחוק את מה שהרב קוק קרא "זוהמת המרגלים"? מה קרה שם ואיך אנחנו יכולים לא ליפול חלילה לאותם בורות

1. הגדרה חדשה של רשע

נתחיל בהגדרה של רשע, הגדרה חדשנית. הרשע יכול להראות חיצונית כמו צדיק. קשה מאוד להבין מיהו האדם. כהורים אנו יודעים כמה חשוב לומר לילדים שמי שנראה צדיק הוא לאו דווקא צדיק. רשע זו הגדרה חמקמקה. אז מי הוא רשע? אחד שעושה מעשים של פשע? זה בוודאי. אבל הפרשה מתחילה בהגדרה מהפכנית לרשע. זה קורה מיד בהתחלה:

רש"י: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

נזכיר לרגע את העלילה. בפרשה שעברה, פרשת "בהעלותך" סיימנו בסיפור עגום ביותר – מרים דיברה לשון הרע על משה ועל האישה הכושית שלקח, ציפורה. היה שם חטא בדיבור שגרם לצרעת אצל מרים. מוציא שם רע, מצורע – זה לא משחק מילים, יש קשר עמוק בתורה בין שני הדברים, בין דיבור שלכאורה לא מותיר רושם, לבין רושם פיסי על העור שקשה למחות אותו. מרים מתרפאת והעם ממשיך.

אז למה המרגלים האלה רשעים? כי הם היו שם כשזה קרה. העובדה שקרה משהו ענק – והם לא שמו לב, אומר משהו לגביהם. הם היו שם כשכל הכותרות הראשיות הכריזו: מרים חולה. כשכל העם עצר וכל מהדורות החדשות והעיתונים והרכילות, בפינות הקפה ליד האוהל, כל המציאות עסקה בדבר אחד: מרים דיברה לשון הרע, לקתה בצרעת, העם כולו חיכה לה! והנה, רגע אחרי, רק נגמרה הפרשה הקודמת, הפרשה מתחילה והם יוצאים לארץ ישראל – ומוציאים דיבתה. שוב כוח הלשון וכוח הדיבור ושוב חטא בתחום הזה. היא הוציאה דיבה על משה, ואתם מוציאים דיבה על ארץ ישראל כולה. הלו, היה כאן עכשיו שיעור עצום לכל עם ישראל על כוח הדיבור, על השליטה שלנו על המילים שיוצאות מפינו, ואתם שוב לא שולטים בלשונכם? איך יכול להיות שקורה אירוע כה מסעיר וזה לא מטלטל את חייכם? אז מה זה רשעים? זה לא לשים לב למה שקורה.

"ראו ולא לקחו מוסר", כפי שאמר רש"י. משהו קורה להם במציאות והם לא מפנימים. משהו מתחולל מול העיניים והם לא לקחו מוסר. מה זה לקחת מוסר? המון דברים קורים סביבנו. צריך תמיד להתבונן ולשאול איפה זה נוגע בי, לא באופן אגואיסטי של מה אני מרגיש ומה זה עושה לי, אלא איך אני מתקן את עצמי נוכח מה שראיתי. אם ראיתי משהו רע – אז איך חלילה אני לא נופל בו. אם ראיתי משהו טוב – אז איך אני דבק בו, איך אני מתחבר אליו. אחרת, אני רשע. רשע זה מי שהמציאות עוברת לידו ולא בתוך ליבו ומוחו. רשע זה אחד שממשיך כרגיל. הייתי אומרת שאדישות שווה רשעות. הרי בזה הם חטאו, באדישות. אז תהיה עירני. תהיה קשוב לעולם הזה שסביבך.

לא סתם הרב קוק היה כותב היסטוריה באות ת': "היסתוריה", כי ה' מסתתר בתוך האירועים ועלינו למצוא בהם משמעות. תמצא אותו. אתה רואה את מרים הנביאה הגדולה נופלת ככה בדיבור, ובפרשה הבאה אתה נופל הרבה יותר בגדול? זו רשעות. זה החידוש הראשון של הפרשה: לשים לב למציאות שסביבנו.

נסכם: המציאות מלמדת אותנו שיעורים, לא צריך לשלם, הקב"ה נותן לנו בית ספר בחינם. כל מה שקורה לנו זה שיעור. האם נלמד את הלקח?

2. הגדרה חדשה של צדיק

בהגדרה השטחית, אם רשע עושה דברים רעים, אז צדיק עושה דברים טובים. באמצעות פרשת "שלח" אנחנו מחדשים גם את ההגדרה של צדיק. אנחנו רוצים להבין, מה הבדיל את כלב ויהושע, 2 הצדיקים שלנו? היו שם 12 מרגלים ורק שניים אמרו "טובה הארץ מאוד מאוד", "עלה נעלה", "יכול נוכל". ספוילר: הם צדקו. אנחנו יושבים עכשיו בארץ ישראל, בארץ חמדה, בארץ הטובה שהם חשבו שצריך להמשיך אליה. לו הרוב היה קובע גם בעניינים רוחניים, היינו או מתים במדבר או חוזרים למצרים. הסיפור היה נקטע. כלומר, הצדיקים היו גם צודקים. מה גרם לצדיקותם? הפרשה מציינת שתי תכונות חשובות של צדיק, למי שרוצה ללכת נגד כיוון הרוח. הנה מה שאמרו העשרה:

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִידֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים, וַנְּהִי  בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

איך נמנעים מזה?

המאפיין הראשון הוא של כלב: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" - הם יוצאים לארץ ישראל, מתחילם את המסע, מגיעים לנגב והתורה עוברת מלשון רבים ללשון יחיד. למה לשון יחיד?

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן.

רש"י: ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם.

"כלב לבדו". זו הגדרה של צדיק. לבדו. מאברהם אבינו, לפעמים צריך להיות לבד. אני מעבר אחד של העולם. ישראל בפני עצמה, לפעמים מעבר אחד מול העולם כולו. זו לא חובה, אבל לא צריך לפחד מעצמאות רוחנית. כלב הלך לבדו להשתטח על קברי אבות.

בימינו לצערנו, יש דימוי כזה שעלייה לקברי צדיקים זה דבר פרימיטיבי, מיושן, לפעמים לצערנו יש מסביב מסחרה, לא עצמאות רוחנית. כלב מזכיר לנו שהשורש הוא לבוא לקברי אבות ואימהות. מי הם האבות והאימהות? אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב ולאה (רחל קבורה במקום אחר). אלה קברי אבותינו.

שמעתי הגדרה מהרב יוני לביא שאמר שהם האבות שלנו באמת באמת. כמו שאומרים על תינוק שנולד: "יו, יש לו את העיניים של אמא, החיוך של סבתא". הם האבות שלנו באותו מובן: "יו, יש לך את הלב של שרה אימנו, את החסד של אברהם אבינו". עד כדי כך. לפעמים שוכחים. אם נלך דור אחרי דור למעלה, הם קודם כל באמת, סבתא של סבתא, של סבתא, של סבתא וכו'. כלב בקשר אינטימי של אבות ואימהות הולך לשם כדי לוודא: מה אברהם ושרה יגידו עליי? זו שאלה שתמיד טוב לשאול בחיים, אם אתה במצוקה. לפעמים זה מיישר את כל הספקות.

הוא מתפלל שההסתה לא תעבוד עליו. "שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם", כותב רש"י, ניסת מלשון הסתה. הולכת להיות פה עצה רעה של המרגלים, הוא מריח את זה. אנחנו כל הזמן תחת הסתה. שומעים חדשות – הסתה, קוראים משהו בפיד – הסתה, פרסומות ברחוב – הסתה. הכול מסית אותנו. צריך רק לבדוק לאן. כלב מבקש שההסתה הרעה הזו לא תחלחל לראש שלו, לא תכנס לתודעה שלו, ולא תשפיע עליו לרעה. הוא מבקש עצמאות רוחנית, להיות מחובר לשורשים, לא לסטות, לא להתבלבל. זה כלב. אנו מבינים מאיפה העוצמות שלו. בסגירת מעגל היסטורית, לבסוף הוא ושבטו יקבלו את הנחלה של חברון.

במסכת ברכות מסופר שחכמים היו מוסיפים תפילה פרטית. ר' יוחנן היה אומר: ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותך... רב היה מתפלל: חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה... (זו ברכת החודש). רבא: עד שלא נוצרתי איני כדאי... שלא אחטא עוד... ושימו לב מה ר' זירא היה מבקש:

"ר' זירא: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שלא נחטא ולא נבוש ולא ניכלם מאבותינו"

(מסכת ברכות)

זו נקודת ייחוס טובה בחיים – אבותינו.

יש גם את יהושע. כלב ויהושע הם "צמד-חמד" של אופטימיים, מאמינים, של צודקים וצדיקים. בפרשה אנו מקבלים כלי נוסף, שני, שמאפיין את יהושע ומסביר לנו מאיפה מגיעה צדיקותו:

"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ".

רש"י: ויקרא משה להושע בן נון יהושע – התפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים.

משה בעצם אומר: אני מחליף את שמך, מוסיף לך את הקדוש ברוך הוא, את האות י' הזו בתחילת שמך, כדי שהקדוש ברוך הוא יושיע אותך מעצת המרגלים. המילה הזו "עצה" חוזרת קודם גם אצל כלב. שה' יושיע אותך מהעצה של המרגלים. מתחילים להבין כאן מראש שרוב המרגלים הולכים לכיוון לא נכון.

אז איך אני שומר על הקדושה, הטוהר, התמימות, הצדיקות שלי?

  1. קברי אבות. חיבור לאבות ולאימהות.
  2. ברכה, תפילה, קשר לצדיק הדור, משה רבינו. יש אדם שמתפלל עליי, משנה את שמי כדי שהקדוש ברוך הוא יהיה איתי ומברך אותי. זו הדרך, מעין כיפת ברזל שעוטפת את יהושע וכלב בהצלחה רבה.

תראו איך זה קיבל בימינו דימוי פרימיטיבי – להתפלל בקבר של צדיק ולקבל ברכה. יש מסחרה שנכנסת בפנים. כל מיני תרומות, עמותות, זה עולה כסף, לאן הכסף מגיע. יש לפעמים דימוי גרוע לדברים האלו, לפעמים בצדק. אז השבוע אנחנו חוזרים לשורש. לקבל ברכה ממשה רבינו זה קודש קודשים. להתפלל בקברי אבות, להתחבר לאברהם ושרה, זה דבר נהדר. זה מה שהופך אותם לצדיקים. אם בהתחלה ראינו שאדישות שווה רשעות, כאן אנחנו רוצים מעורבות, אקטיביות ופעילות – וזה מוביל לצדיקות. המיעוט הזה צדק בסופו של דבר. השניים האלה ידעו את האמת. נאמר שוב: מכבדים את הכרעת הרוב, אבל זה לא אומר שהרוב צודק בעניינים של השקפה, אידאולוגיה וערכים.

אז הגדרנו צדיק ורשע, כעת נעבור לנקודה שלישית, אקטואלית מאוד – יש פה שיעור בתעמולה.

3. הגדרה חדשה של פייק-ניוז

עכשיו אל הגדרה חדשה לפייק ניוז, חדשות כזב. הפייק ניוז הראשון בתורה הוא כנראה הנחש, אני לא יודעת, אבל יש הרבה פייק ניוז בפרשות האלה. אחרי קריעת ים סוף – הם מתגעגעים לסיר הבשר. בפרשה שעברה – הם דיברו על האבטיחים, השומים והדגים שאכלו במצרים, נוסטלגיה מזויפת שלא קשורה לעובדות. עכשיו שקר ופייק ניוז בנוגע לעתיד, לא לעבר. איזה זיוף – מצד אחד, להתגעגע למצרים הטובה ומצד שני, מדברים על ישראל הרעה. זה היפוך מוחלט בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון. איך מגיעים לפייק ניוז כזה? לא משקרים מאפס למאה בבת אחת. משקרים קצת. המרגלים עושים כאן שיעור בתעמולה. אפשר ממש ללמוד את זה. הם הביאו פירות ענקיים מארץ ישראל. תמיד אמצעי ויזואלי עושה את זה. אם אלו אשכולות הענבים, דמיינו כמה גדולים ומפחידים האנשים. ואז הם בונים את הנאום ומתחילים בטוב. תמיד טוב להתחיל באמת כשאתה עומד לשקר.  הם מתחילים במחמאות לארץ ואז מגיעה המילה "אפס", כלומר, "אבל". שם מתחיל הרשע, החטא, השקר שלהם. הם מתחילים ללכלך על הארץ ולייאש את העם לאט לאט והעם משתכנע. יש להם אמצעים מאוד מתוחכמים, הם יודעים את העבודה, הם משכנעים.

אחד החטאים המרכזיים שפרשנים מזכירים, והוא גם חשוב היום בתקשורת, זה הערבוב בין עובדות לבין דעות, בין מידע לבין פרשנות. זה לא שיעור בתקשורת, לא התבלבלתם, זה שיעור על הפרשה אבל זה עיקרון מאוד חשוב:

אני הרבה מאוד שנים הייתי כתבת, ועדיין אני לפעמים "כתבתנו", מסקרת דברים. שאיפה של הרבה כתבים היא להפוך מכתבים לפרשנים. מאחורי הקלעים יש רצון כזה. האם כתוב למעלה "כתבנו" או "פרשננו"? אתם אולי לא שמים לב, אבל זה עולם שלם של קידום, קרדיטים, זה נחשב שדרוג, זה הבדל של שמיים וארץ. האם אתה כתב או האם אתה פרשן? רובנו רוצים להיות פרשנים. כתב יוצא לשטח, מביא מידע, מפיק דברים, מצלם, מביא עובדות. פרשן לפעמים רק יושב עם ז'קט באולפן הממוזג ואומר מה דעתו של כבודו. המרגלים לא רצו להיות "רק" כתבים, הם רצו להיות גם פרשנים. מכאן התחיל החטא. הם בלבלו. אגב, זה רלוונטי גם בתחום המודיעין: האם אתה נותן לי עובדות יבשות, נקיות, טהורות, אם יש דבר כזה בכלל, או נותן את הפרשנות שלך?

הרי הם יצאו להביא מידע. דו"ח מודיעיני. משה רבנו נתן להם הוראות מאוד מדויקות. תספרו על הארץ, על העם, הפירות והערים שאתם רואים. אבל זה לא פשוט. אוטומטית בחיינו כולנו חוטאים בחטא המרגלים. מאוד קשה להביא נקי את מה שאני חושב.

עד היום כאימא אני רואה כמה קשה להפריד למשל בין "מה הילד עשה" לבין "מה אני אומרת על זה". אני מיד מוסיפה פרשנות על העבר ועל העתיד, המון אינטרפרטציה: מה זה אומר עליו בכיתה היום, עם אשתו בעתיד, עם נכדיו בעזרת השם... כל העבר והעתיד נכנסים מול מעשה פשוט בהווה. לפעמים בסך הכל צריך להסתכל על האינפורמציה פשוטה. להיצמד למה שקרה.

הרב יצחק עראמה כתב בספרד לפני כ-600 שנה בספרו "עקידת יצחק" :

"הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד".

זה חמור מאוד. ביקשו מכם להביא מידע והפכתם ליועצים. זה חטא. שאלו אתכם איך להיכנס לארץ, ואתם הוספתם פרשנות של ייאוש.

שווה לנסות לבדוק איפה אנחנו עושים את זה בחיים. כל מה שדיברנו עליו היום הוא מאוד פרקטי. אפשר ממש לנסות בהמשך היום: תנסו מכל דבר ללמוד מוסר כי הרשעים - קרה להם משהו והם לא למדו מוסר. בקלות ניתן לתקן את זה. הצדיקים – צריך פשוט להתחבר לאבות ולאימהות, להתחבר לצדיקים, לקבל ברכה, להתפלל. בקלות אתה עובר למגרש של הצדיקים. וגם עכשיו, אם אתה רוצה להתרחק מפייק ניוז, שים לב איפה אתה שם את הפרשנות האישית שלך. איפה אתה שיפוטי, וגם איפה מנסים לחנך אותך ועובדים עליך עם פרשנות במקום עובדות.

אבל המטרה היא לא רק עובדות יבשות. בואו נעלה קומה. יש עוד הגדרה לצדיק – מפרש את המציאות לטובה. הרי זה הולך לקרות, השאלה רק איך. כך נאמר כבר בפסוק הראשון:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

כלומר: אני נותן להם את הארץ, השאלה איך. הרבי מלובביץ' מסביר: אם ה' אומר לעשות משהו – סימן שזה אפשרי. עליכם למצוא דרך איך כן, ולא למצוא דרך איך לא. וכך הוא כותב: "בחטאם טמונה הוראה הנוגעת לכללות קיום התורה והמצוות: יהודי צריך להאמין ולדעת שאם ציווה עליו ה' יתברך לקיים מצווה – הרי אין שום ספק שיש באפשרותו לקיימה, כי 'איני מבקש אלא לפי כוחם'. וצריך לעשות כלים בדרך הטבע, ולטרוח ולחפש את האפשרויות הנוחות על פי הנהגות העולם, כמאמר חז"ל 'אין סומכים על הנס', כי רצה הקב"ה שקיום התורה והמצוות לא ישבור את הטבע אלא יתבצע בתוך גדרי והנהגות הטבע, ובזה חטאו המרגלים, שהיה עליהם לדעת שכל שליחותם היא אך ורק לבדוק בדרכי הטבע, את האופן הכי קל להביא את הבטחת הקב"ה להביאם אל הארץ, הבטחה שבוודאי תתממש בפועל".

ולכן, מה תפקידם? להמתיק. לעודד. לנסוך תקווה. כפי שכוב הרמב"ן:

"בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה" (רמב"ן).

חנן פורת כותב שהמרגלים הציגו חוסר הבנה יסודי בנפש האדם. אם תתנו חוות דעת שאי אפשר לכבוש – באמת אי אפשר יהיה לכבוש. כי לא יהיה מורל, לא תהיה רוח. הרוח של היחיד ושל העם זה הכול, זה יוצר מציאות, אם אין אמונה בצדקת הדרך ואין מסירות ודבקות ורצון – אז בטח שאין סיכוי ("ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם"). מה שאתה מאמין בו – מתגשם. אז מה עשיתם? הייתם צריכים לחזור ולמלא אותם באמונה, הרי מה 2 המרגלים הטובים אומרים? "טובה הארץ מאוד מאוד". זה נשמע ילדותי, אפשר ללגלג ולהגיד – נו, עם כל הכבוד, זו לא השאלה, דברו ריאלי. אבל הכי ריאלי זה להגיד – טובה הארץ מאוד מאוד. זה הכיוון בחיים. הרי המטרה בחיים היא לא רק להיות מדויק בעובדות, אלא להיות יהודי טוב. יהודי טוב – מפרש הכול לטוב. יש מציאות? תשפוך עליה אבקת אופטימיות. לצערנו רק שניים שפכו אבקת אופטימיות, עשרה שפכו אבקת פסימיות וזו הייתה התוצאה.

פה פרופ' אברהם מאסלו עוזר לנו. למאסלו יש מחקר שנקרא "תסביך יונה" – להבין את הפחד שלנו מגדולה, מלגדול ומלצמוח. אנשים לא רק מפחדים מכישלון, הם מפחדים גם מהצלחה. ולמה יונה? ליונה הנביא הייתה שליחות אלוקית, אבל הוא ברח. יונה הנביא ניסה לברוח מנבואתו, הלך לים, לספינה, ללווייתן, רק כדי לא ללכת לנינווה. הוא ההשראה לתופעה הפסיכולוגית הזו ששמה "תסביך יונה" – החשש ממימוש הייעוד שלך, ממימוש הפוטנציאל שלך.

מרגלים יקרים, אתם בדרך לארץ ישראל, להגשים את החיבור של עם, תורה וארץ. לתקן את העולם, להביא את המשיח. אמאל'ה, אז בואו נשאר במדבר. הפחד מגדולה זה הפחד שלנו מלממש את מלוא הפוטנציאל שלנו. זה לא סתם ערבוב עובדות ודעות, זה עוד יותר עמוק: למה הם לא נטו לצד החיובי? למה הם נטו לצד השלילי? כי הם מפחדים להצליח יותר מדי. יש תקרת זכוכית שאנחנו שמים על עצמנו וזה מה שהמרגלים עשו. הם אמרו לעם: עזבו, בואו נישאר במדבר, רק לא לממש את הדבר הכי גדול שצריך לקרות אי פעם. שעם ישראל יתנהג באופן המתאים והמלא ביותר בהתאמה לארץ ישראל ואז, השמיים הם הגבול. אינסוף. "כי מציון תצא תורה", "אור לגויים", "וגר זאב עם כבש". הכול אמור להתממש. זה מפחיד, זה גדול עליי. אז עדיף להישאר במדבר. עד היום אולי זה קצת מפחיד אותנו החזון הזה.

לישראל יש ייעוד, יש תפקיד. המרגלים ידעו למה הם מפחדים שהדבר הזה יתממש. הוא גדול, עצום, עוצמתי. הלוואי שלא נפחד מהייעוד הגדול הזה שלנו. זו הנקודה השלישית, הפייק ניוז הזה. לא השארנו אותו רק ברמת התקשורת, חפרנו מעט עמוק יותר מאין זה מגיע.

אגיד בזהירות, אולי גם היום, הסיקור התקשורתי של היהדות מגיע מהפחד הזה להיות פה ישראל. לא להיות אמריקה ולא להיות אירן, אלא ישראל. אולי לכן אומרים לנו "אתם הופכים לאירן". זה לא להיות אירן או להיות אמריקה, זה להיות ישראל. לפתוח פה אלטרנטיבה רוחנית, תרבותית, לפתוח אופציה שלישית. אולי זה מה שמפחיד אותנו, הפחד מגדולה. לכן אולי מסמנים, ממסגרים ככה תורה, רבנים, "הדוסים האלה". כאילו התורה, השבת, הכול זה אילוצים, הכול לא טוב, כל המצוות שהחזיקו אותנו אלפי שנים הן מגבלות לא רלוונטיות, חלילה, כי בעומק – זה מלחיץ. אולי גם כאן זה נובע מפחד מגדולה, כי חזרנו לפה לממש את זה, סוף סוף?

  1. הגדרה חדשה של נשיות

זו לא אני, וזו לא פרשנות פמיניסטית ניו אייג'ית שנכתבה אתמול בבוקר. זה נכתב לפני 500-600 שנה בספר "כלי יקר", של הרב שלמה אפרים מלונטשיץ' בפולין:

"האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'  והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחוזה' ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא: לפי דעתי שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה."

הוא מדבר פה על בנות צלפחד, שעוד יופיעו בהמשך ויבקשו נחלה בארץ ישראל, ואז הוא משבח אותן ומזכיר את המרגלים. שימו לב: למה חטא המרגלים הוא חטא? מאחר שלא שלחו מרגלות. באותו דור (אולי גם בדורנו ובדורות אחרים?...)  הנשים קלטו את העסק יותר טוב מהגברים, הן הבינו את המשימה, הן הבינו לאן הולכים ומדוע.

רואים את זה לכל אורך הדרך. במצרים: מרים, שפרה, פועה, יוכבד. כולן עוצמתיות ומניעות קדימה את הגאולה. הן אומרות לגברים: אנחנו לא מתגרשים אלא מתחתנים, מביאים עוד ילדים לעולם, ממשיכים להסתיר את משה בתיבה ומצליחים אפילו להניק אותו על ידי אמא שלו, שומרים עליו ביאור. ואז יוצאים ממצרים, ומרים מחנכת את הנשים, בשירה, בריקודים, בתוף מרים המפורסם.  מרים מתווה דרך, היא אשת חינוך. כותב הרב משה צבי נריה: מרים מצליחה בחינוך יותר ממשה ואהרון. אני לא הייתי אומרת דבר כזה, אבל לדבריו משה ואהרון לא מעבירים לגברים את המסר כפי שמרים עושה את זה אצל הנשים. מרים עושה זאת בשמחה, בריקוד, תמיד באקטיביות, תמיד בחווייתיות. נשים קולטות את המסר של מרים הנביאה. ממשיכים לחטא העגל. הגברים רצים לשים זהב וכסף והנשים לא רוצות. בחטא המרגלים – הגברים רצים לעבר חטא המרגלים והנשים - לא מוכנות. בנות צלופחד – באיזו שמחה הן רוצות נחלה בארץ ומבקשות אחוזה, חלק. זה ממשיך עוד, במשכן הנשים רצות אל המשכן. הן הראשונות לתת זהב וכסף. בחטא העגל הן היו אחרונות אבל במשכן, במצווה, הן הראשונות, והגברים אחריהן.

בגדול: לכל אורך המסע הנשים מזהות טוב יותר את מה שקורה פה. פחות מקטרות, יותר מאמינות, פחות סובלות ויותר מאמינות שזה מחיר בדרך. לכן, ה"כלי יקר" אומר: אם הייתם שולחים מרגלות ולא מרגלים היינו כבר בארץ ישראל. לא היינו נתקעים 40 שנה במדבר. היה טוב יותר לשלוח נשים. אנו רואים פעם אחר פעם שהן מבינות מה זה מצרים ומה זה ישראל, מה זה תורה ומה זה משכן, מה זה מצוות ומה זה עבירות, לא הופכות בין הרע לבין הטוב.

אנחנו לא אומרים כאן "נשים שווה גברים". המטרה היא לא לנצח את הגבר בטנק, לא לבנות יותר טוב פירמידות וערי מסכנות במצרים. המטרה היא להבין שיש פה קולות שונים, משלימים, חשובים, קדושים, ושניהם צריכים להישמע. זה מאוד מרדד להגיד שאין הבדל. ודאי שיש. אבל דווקא מתוך זה, האישה יכולה לתרום יותר, אם תיתן לה את מקומה, אם היא תשמיע את קולה המיוחד, ניגאל ממצרים, ניגאל מהמדבר ואולי אפילו ניגאל גם מהגלות הנוכחית.

מרים לא רבה עם משה ואהרון, יש לה את המקום שלה. הם אחים שלה, זה מתוך אחווה, שותפות. עם ישראל כולו מעריץ אותה, כשמרים יוצרת מנהיגות ברוח שלה. היא לא מתחרה אלא משלימה. לא מתוך הורדות ידיים, אלא בנתינת ידיים. זו מנהיגות משולבת, אני כמעט אומרת ממשלת אחדות, שבה הקול של אהרון, הקול של משה והקול של מרים, שלושת הרועים, נשמע ומקדם אותנו לעבר ארץ ישראל, תיקון העולם והגאולה.

עשינו פה ארבע טעימות מפרשת שלח, העלינו ארבע נקודות פרקטיות, של שיעורי בית:

  1. רשעים = אדישים. לא להתעלם מהשיעורים שה' שולח לנו.
  2. צדיקים קשורים לאבות ולאימהות, לתפילה, תורה, ברכה, לקברי אבות.
  3. להיזהר מפייק ניוז – לשים לב להבדל בין עובדות לדעות. לא רק בחדשות, גם בבית שלך. ובעומק הדבר, תמיד לתת פרשנות חיובית, אם אני יכול לתת פרשנות. לא לפחד מגדולה, לא לפחד להגשים את החלום הגדול שגנוז בתוכנו. שלא נלקה בדור שלנו ב"תסביך יונה".
  4. הקול הנשי החשוב. לא קול של אנטי ולא קול שמורד בתורה ובקדוש ברוך הוא, אלא קול נשי שמגיע מתוך המסרים המופלאים של מרים הנביאה.

ויש פה משהו סמלי: הפרשה הקודמת הסתיימה בלשון הרע, בסיפורה של מרים (כי התורה לא מטשטשת גם את החלקים האלה של המנהיגים שלנו). היום אנחנו מסיימים בעוצמה של מרים, במה לומדים ממנה, בלשון הטוב שלה, איך היא חינכה דור שלם בדרך הנכונה.

שנלמד בעזרת השם את הלקחים, שהמסע שלנו בארץ ישראל יסתיים בתוצאות טובות יותר מאשר בפרשת שלח. אנחנו אפילו מקבלים בסוף הפרשה כמה סימני דרך – מצוות ציצית לגברים, מצוות חלה שקשורה לנשים. בשביל לזכור את כל המסרים הגדולים האלה הפרשה מורידה אותם לחיי היומיום. להסתכל בציצית ולהיזכר, להפריש חלה ולהיזכר. גברים, נשים – כל אחד והתזכורות והסימנים שלו, ומתוך ההשלמה הזו שנזכה להיות ראויים לארץ הזו, שהיא טובה מאוד מאוד. שבת שלום.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.