פרשת השבוע היא פרשת "שופטים". אנחנו כבר בחודש אלול, וכל מה שנאמר הערב יתחבר לחודש אלול, לרצון לתקן ולהתחיל מחדש. יש בפרשה 41 מצוות, ואנחנו נעסוק רק בשלוש. לכאורה הן לא נוהגות היום, כלומר אי אפשר ליישם אותן פרקטית, אבל אנחנו נראה עד כמה הן פרקטיות ורלבנטיות ואקטואליות ממש לכאן ולעכשיו. נתחיל במצווה הראשונה, שפותחת את הפרשה:
1. שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך
בכל שנה מחדש בפרשת שופטים אני מתרגשת. זה מזכיר לי משהו מאוד מיוחד שקרה לי לפני המון שנים בפרשה הזו. זה קרה לפני כעשרים שנה. הייתי נערה, בשלבים ראשונים של התעניינות ביהדות, וכיוון שהופעתי אז בטלוויזיה, וכיוון שכתבו בעיתונים שאני "מתחזקת" – הוזמנתי לשפוט בתחרות שירים של תנועת "עזרא". זה היה בגני יהושע בתל אביב. קבוצות של חניכים עלו להופיע, וגם רב מוכר למדיי הגיע כדי לברך. וכך הוא אמר שם: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שערייך! שים לך שופטים ושוטרים בכל השערים של האדם, בכל הפתחים – שתי אוזניים, שני עיניים, אף ופה. שים לב מה אתה מכניס, למה אתה נחשף, במה אתה צופה, מה אתה שומע. שים לב לדיבורים לא יפים, לקללות, לתכנים לא ראויים, ושים לב גם מה יוצא ממך, איך אתה מדבר, איך אתה נשמע. שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שערייך!". הוא דיבר שתי דקות, בעברית, אבל עבורי זו הייתה סינית.
אני זוכרת שפניתי לחברה שישבה לידי, ואמרתי לה שלא הבנתי מילה. מה זה שופטים ושוטרים, שאלתי, והיא ענתה: אה, זה פסוק בתורה. ברור. ואני המשכתי לשאול: למה הוא דווקא אומר את הפסוק הזה, בלי להסביר? והיא השיבה, כאילו זה הכי ברור וטבעי בעולם: כי זו פרשת השבוע. כולם פה יודעים את זה. ולי היו עוד המון שאלות: רגע, ואיך יודעים שהפסוק הזה אומר לך לשים לב שאתה לא מקלל? מה זה קשור? החניכים המשיכו לשיר על הבמה, והיא המשיכה להסביר לי בסבלנות: זה סוג של פרשנות. של מדרש. תביני, הפסוק המפורש אומר לשים שוטרים ושופטים בשערי הערים, להקים מערכת משפטית ומערכת אכיפה. זה מה שהתורה אומרת, ואז חז"ל באים ואומרים: זה מדרש, שהאדם צריך לשים שופטים ושוטרים בכל שעריו. לפי הפרשנות הזו עלינו לשים לב מה אנחנו צורכים ומכניסים פנימה, וגם מה אנחנו מבטאים ומוציאים החוצה. לקח לי זמן להבין את מה שהיא אמרה. אף פעם לא נתקלתי ברעיון כזה, שבו קופצים מפסוק מפורש לאיזה משהו סמלי שהוא אומר. הרי בעצם קוראים פה את הפסוק בדרך אחרת. נראה שעבור כל שאר הנוכחים זו הייתה צורת חשיבה בסיסית. הסתכלתי מסביב. האם כולם פה הבינו את זה ככה, אוטומטית? האם כל מאות בני הנוער שיושבים פה יודעים לפצח את הקודים האלה? האם זו התרבות שלהם, אבל לא שלי? שיתפתי את החברה שלי בתחושת הקנאה המוזרה הזו, והיא ענתה בחיוך: ברור שכולם הבינו, אבל זה בהנחה שהם הקשיבו בכלל. את יודעת, לא כולם כל כך מקשיבים, אנשים מרחפים לפעמים כשיש דבר-תורה. ואז היא ראתה את ההבעה שלי, ומייד הסבירה, כי היא קלטה שוב שהיא אמרה מונח לא ברור: קוראים לזה "דבר-תורה", כן? רעיון קצר כזה מכונה דבר תורה.
אני לא זוכרת איזה שיר זכה שם ואילו חניכים חזרו הביתה מנצחים. אבל את הרגעים ההם אני זוכרת עד היום. למדתי עד כמה פערי השפה הם גדולים, עד כמה הבורות והניכור עצומים, עד כמה צריך לוודא תמיד שאנחנו מובנים ועד כמה הפלא הזה, התורה שלנו, צריכה הנגשה. והחלטתי גם, מאז, ללמוד יותר. לא ידעתי שיום אחד אני אעמוד פה ואדבר לפניכם על הפסוק הזה...
ובאמת, הפירוש שנאמר שם הוא נפוץ ומפורסם. ראיתי אותו שוב ושוב השבוע כשהסתכלתי על חכמינו. אני לא יודעת מי הראשון שכתב זאת, הפרשן הקדום ביותר שאני מצאתי זה "שפתי כהן", המכונה הש"ך, רבי שבתאי כהן, מחבר פירוש מפורסם על השולחן ערוך, במאה ה-15-16. אשמח אם תפנו אותי לפרשנים מוקדמים ביותר. בכל אופן, בואו ניקח פרשן מודרני יותר שמצטט את הרעיון העתיק הזה:
"בכל שעריך – בשערי הגוף (עיניים, אוזניים, אף, פה, ידיים, רגליים) שעל ידם מתקשר האדם עם העולם שמסביבו – עליו למנות שופט ושוטר שיפקחו על הנכנס והיוצא בשערים אלה, שיהיה על פי הוראות התורה" (הרבי מלובביץ')
ה"נתיבות שלום" מביא דוגמאות יפות לשימוש בחושים: להריח בשמים במוצאי שבת קודש זה שימוש נפלא באף, אבל לקלל זה שימוש פסול בפה, לא לשם כך הוא נברא. צריך להשתמש באופן מדויק, באופן מדוד, באופן מחושבן, באופן הכי אפקטיבי ויעיל. לכל דבר יש תכלית למה הוא נברא, ויש שימוש עקום שהורס אותו, וצריך להשתמש נכון בכל הכוחות שקיבלנו. צריך פיקוח, שופטים ושוטרים.
אחד התחומים המובילים בימינו שצריך בקרה ושליטה הוא כמובן הסלולרי. קודם כל כי עושים עלינו מניפולציות. השבוע פורסם ב"הארץ" שגם הזהות שלי הייתה חלק מפרופילים איראניים מזויפים. הם הפיצו את שעות כניסת השבת, אבל גם מידע נגד ישראל... מחמיא מאוד. אבל עולם הפרופילים המזוייפים ("בוטים") הוא נסתר וקונספרטיבי, בואו נדבר קודם כל על הגלוי: בשבועות האחרונים סוף סוף צצות יוזמות מעולות – "תנו לגדול על שקט" (הורים שקונים טלפונים טיפשים לילדים, באופן מאורגן), "הפורום הדיגיטלי" (הורים למען סינון ופיקוח של התכנים שילדים נחשפים אליהם ברשת – אני משתדלת להיות שמחה בכל פעם שכתוב על המסך "יש לך אינטרנט מוגן", עם הלוגו של רימון, אפילו שלפעמים זה מגביל וצריך להוריד רמה של חסימה כדי להגיע לדבר שלפעמים צריך. זה שופטים ושוטרים קריטי שאדם צריך לשים בשעריו). והשבוע קיבלתי כמה פניות על משהו שאולי צריך לקרוא לו "תשובה סלולרית". כך כתבה לי מיכל, מורה מירושלים: "אני בחופשת לידה, ויכולה ממש להשוות את הלידות הקודמות ללידה הזו. פעם הייתי מרוכזת בתינוק. בהרדמה, בהנקה, במקלחת, בסתם להסתכל עליו. אני מרגישה מאוד חזק שמשהו השתנה, ולא לטובה. המון שעות של דפדוף ושוטטות בפייסבוק בלי מטרה, כאשר כל ידיעה מקפיצה את הלב שלי וגורמת לעצבנות. ברור שיש גם קבוצות של הורות שעוזרות לי, וגם מבצעים והופעות ומידע, לכן אני לא מאמינה שאצליח להיגמל לחלוטין, אבל אני מרגישה שאני מרמה את עצמי שוב ושוב: לכאורה נכנסת כדי לבדוק מה שלום האחים שלנו בעוטף עזה, אבל בעצם שוקעת ושוקעת... בתשעה באב החלטתי על יום צום שלם מהפייסבוק, וזה היה קשה יותר מהצום האמיתי. הבנתי שאני מכורה, כי הרגשתי ממש 'כבויה' לאורך היום. אז אני וחברה שלי שמרגישה כמוני החלטנו על מבצע לחודש אלול. מנסים לחזור בתשובה. לתקן לאט לאט. התחלנו עם שעה ביום שבה אסור להיכנס לפייסבוק. השבוע עלינו לשעתיים ביום בלי פייסבוק בכלל. זה קשה אבל שווה. יש לי תזכורת ביומן לשעת ההתחלה (מצורפת תמונה), והמטרה שלנו היא להוסיף בכל שבוע עוד שעה נטולת פייסבוק. אני קצת מתביישת שזו הדרגה שלי, 'שעתיים בלי פייסבוק ביום', לא הייתי מאמינה לפני כמה שנים שאגיע למצב כזה, אבל צריך להתחיל לתקן מאיפשהו, לא?".
קיבלתי המון תגובות אבל אחת מעוררת מחשבה במיוחד: "פרשת השבוע מתחילה במילים 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך'. חכמינו מלמדים אותנו שמדובר גם בשערי הגוף. כלומר, צריך לשים שופטים ושוטרים על הפה, העיניים והאוזניים, לשים לב היטב מה אנחנו כותבים ורואים, ואיזה תכנים תקשורתיים אנחנו צורכים וכמה. אז כמובן שרעיונות של שליטה עצמית מול ווטסאפ ופייסבוק הם נכונים. כל אחד צריך לשים לעצמו 'שופטים ושוטרים' ולראות שהוא לא נסחף ברשת. אבל לדעתי זה לא מספיק. חוקים וכללים ביחס לסלולרי לא יועילו אם לא יהיה לנו תוכן פנימי, משמעותי ועמוק. פרסמת את הדברים על 'תשובה סלולרית' בדיוק ביום פטירתו של הרב קוק, ג' באלול. למדתי אתמול בספרו 'אורות התשובה' וקראתי שם שתשובה אמיתית מבוססת על הכרת הפנימיות של האדם. כששוכחים את מהות הנשמה, כשעוסקים כל הזמן בהסחות דעת ולא בחיים עצמם, כשסופרים לייקים וחושבים על כל סיטואציה כעל פוטנציאל לתמונה – אין פלא שחשים בלבול ומבוכה. אדם צריך להרגיש שהוא ונשמתו הם העיקר, ולא כל מה שקורה בחוץ. גם את הזולת צריך לראות דרך הנשמה והמידות הטובות שלו, ולא באופן חיצוני. 'תשובה' לפי הרב קוק מגיעה מהמילה לשוב, כל אחד צריך לשוב ולחזור למי שהוא באמת. אם הוא ימצא עניין בעצמו, בלימוד, בתיקון האישיות שלו, במילוי השליחות שלו – ממילא הוא גם ישרוף פחות זמן בסתם שיטוט בפיד, לא רק בגלל 'שופטים ושוטרים' אלא כי הוא יהיה עסוק בדברים אמיתיים".
הוא צודק. באמת הרמה האידיאלית היא לא "שופטים ושוטרים" אלא "שופטים ויועצים": "והשיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". אנחנו נרצה לעשות טוב, השופטים והיועצים רק יעזרו לנו, אבל בלי שיטור, בלי אכיפה וכפייה, אנחנו פשוט נחפוץ בטוב. יש עוד זמן עד לשם... נמשיך:
2. ספר תורה
הפרשה עוסקת במלך ובציווי שהוא יכתוב לו ספר תורה באופן מיוחד:
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
יש דיון שלם האם חובה לכתחילה למנות מלך, או שזה רק בדיעבד. לא ניכנס לזה, אבל בעניין ספר התורה של המלך, מסביר הרמב"ן: "כי הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם, כעניין המבואר על יד המלך שלמה: 'תועבת השם כל גבה לב' וכתיב בירמיהו: 'כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'".
כלומר, אסור לנו לטעות, העובדה שאדם נעשה מלך לא עושה אותו יותר חסין אלא להיפך, יותר פגיע. הוא עלול להתבלבל מרוב כבוד וגאווה. אדם שעולה לגדולה צריך יותר שמירה, יותר ברכה, וזה נכון לגבי כל אחד מאיתנו. התפקיד מחייב, וצריך לשים לב. אבל יש פה עוד נקודה. שמתם לב שיש לו שני ספרי תורה?
כך כותב רש"י: שני ספרי תורה – אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו.
שמעתי פעם בחופה רב שמסביר את הרעיון הזה: למלך יש ספר תורה בפנים וספר תורה שהולך איתו בחוץ. למה? כדי שלא יתבלבל וישים לב שיש התאמה ביניהם. כתוב בהם אותו דבר. השאלה אם הוא אותו דבר. האם ההתנהגות בתוך הבית וההתנהגות מחוץ לבית שונה? הוא הסביר שם בחופה ש"חתן דומה למלך". זה הרי ה-מבחן היום, איך אתה נראה בפייסבוק ואיך בחיים, איך אתה מתנהג בעבודה ואיך לילדים כשאתה חוזר. ספר תורה בפנים, וספר תורה בחוץ, כדי שהמלך לא ימעד.
אבל רגע, רק השבוע שמתי לב לעוד נקודה – המלך כותב שני ספרי תורה, אבל כל אחד צריך לכתוב לעצמו אחד. תראו מה כותב הרמב"ם:
וְהַמֶּלֶךְ מִצְוָה עָלָיו לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה אֶחָד לְעַצְמוֹ לְשֵׁם הַמֶּלֶךְ יָתֵר עַל סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט... זֶה שֶׁהָיָה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. וְזֶה שֶׁכָּתַב אוֹ שֶׁנִּכְתַּב לוֹ אַחַר שֶׁמָּלַךְ יִהְיֶה עִמּוֹ תָּמִיד. וְאִם יָצָא לַמִּלְחָמָה סֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ. נִכְנָס וְהוּא עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין וְהוּא עִמּוֹ. מֵסֵב וְהוּא כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו'.
ועוד כותב הרמב"ם במקום אחר, כשהוא מונה את המצוות, אחת המצוות היא:
לִכְתֹּב הַמֶּלֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ, יָתֵר עַל הָאֶחָד שֶׁלְּכָל אָדָם, עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמָר: וְכָתַב לוֹ אֵת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
רגע רגע, אם אנחנו לא מלך אלא הדיוט, אז לא צריך "משנה תורה" (פעמיים, שניות) אבל צריך פעם אחת. זה מזכיר לנו שיש מצווה לעשות ספר תורה. וזוהי אפילו המצווה האחרונה בתורה, המצווה התרי"ג. תראו מה כותב "ספר החינוך" שמונה ומסביר את כל המצוות:
"מצווה תרי"ג – לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו: מצווה לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שנצטווינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה".
איזה יופי. מצד אחד זו שירה, מצד שני היא כתובה ומחייבת. וממשיך ספר החינוך בטקסט מרתק:
"אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאוד, וכמו שאמרו: 'כתבו - כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני', ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו, ישכור מי שיכתבנו לו.
משורשי המצווה: לפי שידוע בבני אדם שהם עושים כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם (כלומר, זמינות) ועל כן ציוונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבריו, למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצוותיו החמודות והיקרות מזהב ומפז רב. ונצטווינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים, שהניחו להם אבותיהם.
ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאורייתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה, יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהם רבים. וזה דרך כל אנשי מעלה, יראי אלוקים אשר היו לפנינו, לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתוב ספרים רבים כברכת ה' אשר נתן להם".
איזה יופי. ממש "עם הספר". כמה חשוב לכתוב ספר תורה, והיום כשלא לומדים מתוך ספר התורה בלבד – כמה חשוב לכתוב ולקנות ספרים תורניים. ברמה ההלכתית, רק נרגיע את כל מי שהלך לכתוב ספר תורה כאן ועכשיו, יש על כך דיונים, קטונתי מלהבין בהם, אני יודעת שהרבי מלובביץ' עשה מבצעים של "ספר תורה לילדי ישראל" או "ספר תורה לכלל ישראל" כדי שלכל אחד לפחות תהיה אות בספר התורה, כי זו מצווה יקרה שלא כולם יכולים לקיים. ויש דיון האם מדובר היום בספר תורה ממש או בספרים תורניים שחובה שיהיו בבית, ואותם חובה לקנות.
אבל כאמור – זה לא התחום שלנו. אנחנו נשמע עכשיו שני סיפורים מדהימים מהשנה החולפת, על אנשים שכן עשו ספר תורה משלהם, אנשים שהם לא גבירים ותורמים ועשירים גדולים, והמסר לדעתי הוא לא רק על ספר התורה עצמו.
הסיפור הראשון הוא סיפור ששכחתי לספר פה. מזמן פנה אליי צביקה מרדיו קול ברמה ושלח לי את הפרטים. לא הצלחתי להכניס את הסיפור לתקשורת ועכשיו (אולי במסגרת החשבון-נפש של הסלולרי שלי באלול...) הוא פתאום קפץ לי מחדש בטלפון. וכך כתב לי צביקה לפני כמה חדושים: "רציתי לספר לך על יהודי מדהים בשם יום טוב מאיה. ליום טוב בן ה- 60 בערך היה חלום, חלום גדול ויקר מאוד. הוא רצה לכתוב ספר תורה ללא שום מטרת רווח. ספר תורה להצלחת עם ישראל. אבל מה לעשות שהחלום יקר מידי? קם יום טוב ועשה מעשה. במשך 7 שנים לאחר יום עבודתו כאב בית שכללה 2 עבודות ב-2 משרות שונות, היה יוצא לאסוף בקבוקים מפלסטיק שמזדכים עליהם ב25 אגורות לבקבוק. כך במשך שנים אסף בקבוק לבקבוק, שקל לשקל, והשיג את כל הכסף הדרוש לכתיבת ספת תורה מהודר. במהלך התקופה הגיע יום טוב למשרדי רדיו קול ברמה והציע לנו שותפות איתו. אני אביא את ספר התורה, אתם תדאגו לכל מה שצריך מסביב ותמצאו לנו את בית הכנסת הראוי ביותר לקבלו. קיבלנו לרדיו 1326 בקשות לקבל את הספר ולבסוף הוחלט שהספר ייתרם לבית כנסת בבאר שבע ויוקדש לע"נ ירון ברמי, אחד הנספים באסון השריפה בכרמל. מדובר בבית כנסת תורת חסד בנשיאות הרב דוד גבריאלי, שהוא דוד של ירון ברמי".
מדהים. המסר כאן לדעתי הוא הרבה מעבר לספר תורה אחד גדול ומרגש, המסר הוא שעוד טיפה ועוד טיפה – מצטברות לרכוש גדול.
עכשיו סיפור שני: חזקי פורטוביץ', שהכרנו כשגרנו ברמת השרון, סיפר לנו השנה כך: לפני 17 שנה, בגיל 23, הוא החליט יחד עם עוד שני חברי ילדות שלו, ממש חברים מהגן בבני-ברק, יחיעם ואורי, להפריש בכל חודש סכום של 200 שקל כל אחד. למה דווקא 200 שקל? הם עשו חשבון שאם יתמידו בכך בכל חודש, אז בגיל ארבעים הם יוכלו לקנות ספר תורה ולתרום אותו לאחד מבתי הכנסת בארץ. וכך הם עשו, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. ואז, לפני כשנתיים, הם בדקו בקופה וראו שיש להם את הסכום. הם פנו לסופר סת"ם שיכתוב להם את הספר, ולקראת השלמת כתיבתו פרסמו מודעה עם הכותרת 'ספר תורה מחפש בית'. הם הזמינו קהילות שזקוקות לספרי תורה לפנות אליהם, אבל הדגישו שהם רוצים לתרום את הספר דווקא לקהילה שעד כה לא היה לה ספר תורה. הם לא רצו שספר התורה שלהם יונח בארון הקודש עתיר ספרים ויראה אור יום רק בהקפות של שמחת תורה... בעקבות המודעה הגיעו אליהם עשרות פניות, מכל מיני מקומות - יישובים, מרכזי קליטה, בתי מלון אפילו - אבל מכולם בלטה זו של קיבוץ אחד שלא רק שלא היה לו ספר תורה, בקושי בית כנסת היה לו: קיבוץ כרם שלום. בימים אלה, תחת מטר של רקטות ושל עפיפוני תבערה, כשאויבינו מנסים להסיג אותנו מאזור עוטף עזה, הוכנס לשם לראשונה ספר תורה.
שני הסיפורים האלה מרגשים כי הם מלמדים גם בדורנו על המצרך הכי נדיר: התמדה. סבלנות. עוד קצת ועוד קצת. לא זבנג וגמרנו. בלי לייקים ובלי טררם, יש אנשים שרואים יעד רחוק טווח ומסמנים אותו ומתקדמים צעד אחר צעד. עליהם עומד העולם. ובסוף הם גם מצליחים לכתוב ספר תורה.
עד כאן כמה מחשבות על מלך (וכל אחד מאיתנו הוא לעתים מלך, בכיר, שצריך לבדוק את התנהגותו לפי ספר התורה, ולבדוק שההתנהגות בחוץ ובבית היא תואמת) וכמה מחשבות על ספר תורה ועל כך שגם בימינו יש עוד סיפורי חסידים, מעשיות חסידיות מודרניות.
3. עיר מקלט
שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ. וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂונֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁום.
אדם שהרג אדם אחר בשוגג צריך לברוח לעיר מקלט, לשתי מטרות: קודם כל להציל אותו מפני גואל הדם, אבל גם אם אין נשקפת לו סכנה בכלל הוא צריך ללכת, כדי לעבור תהליך בעיר המקלט. יש אפילו הוראות איך לסמן את הדרך לערי המקלט, בשלטים ברורים, כדי לאפשר בריחה מהירה ביותר, ובית הדין צריך לתקן את הדרכים בכל שנה לקראת סוף החורף, כדי לבדוק שאפשר באמת לברוח מהר ובקלות. לעונש כזה קראו "גלות". ערי המקלט היו ערים של הלווים וכהנים. מה כל זה רלבנטי היום?
מצאתי מאמר משפטי מרתק של ד"ר איתמר ורהפטיג ועו"ד שלמה רבינוביץ' – "עיר מקלט במערכת הענישה המודרנית": הם כותבים את מה שכולם יודעים – הענישה היא לא פתרון מושלם, היא פתרון בעייתי מאוד. הם מפרטים שורת נזקים נפשיים ופיזיים לאסיר ולמשפחתו (הוא מורחק מאשתו וילדיו, סבל למשפחה שלא חטאה), הבטלה שלו מנוונת (הרי "אדם לעמל יולד", ליצירה, לבחירה חופשית, זה פוגם בו, יש השלכות נפשיות קשות לביטחון העצמי), סבל פיזי (תנאי כליאה לא נאותים, מצב כלכלי, היעדר הכנסה), הקושי להשתלב בחזרה (דימוי וסטיגמה), בית הסוהר מהווה בית ספר לפשיעה (זו לפעמים אקדמיה לפשע, אסירים מתחילים לומדים מהוותיקים, יש קבוצות פשע), היבט כלכלי (עלות מול תועלת למדינה, מנגנון יקר של לינה והאכלה ומנגנון שלם של השב"ס). בשורה התחתונה – זה כאילו "רע הכרחי".
אבל לדבריהם במשפט העברי המאסר הוא דבר נדיר, הוא קיים אבל יוצא דופן, ובטח שמאסר ממושך הוא לא רצוי ומצוי. הרב שמשון רפאל הירש כותב שעונש המאסר אין לו מקום בתורת ה', כי הוא לא הגון כלפי משפחת האסיר שנענשת והוא גם גורר השחתת מוסר בתוך מצודות הכלא.
אז מה כן? הם מונים שלושה מאפיינים בערי המקלט:
הסביבה החברתית: ערי הלויים הם ערי מקלט, לא כי אין מקום להקים ערים אחרות, אלא כי יושבים שם אנשים שהם העילית של החברה, המורים והמחנכים של הדור, אנשים שהם דוגמה אישית בחיי היומיום שלהם. זו סביבה חינוכית-שיקומית ממדרגה ראשונה, שיכולה להחזיר אדם למוטב.
לימוד התורה: לימוד תורה יוצר חיים. תלמיד שגלה לעיר מקלט, מגלים את רבו עמו. רב שגלה, מגלים את ישיבתו עמו. לא מנתקים את הרוצח אלא להיפך מעצימים את לימוד התורה בחייו. לימוד תורה שהוא הכלי המחייה לא נחלש בעת הישיבה בעיר מקלט אלא להיפך.
כבודו ומצבו הכלכלי: שומרים פה על כבודו, יש שם חיים שלמים, הוא לא משועמם, הוא עם אשתו וילדיו, הוא יכול לעבוד, רק לא לצאת משם.
בדיוק על התכליות האלה, כותב דברים ה"שם משמואל": (הרב שמואל בורנשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב):
"מחמת שחטא בחיים אבדה חיותו, ותקנת ערי מקלט היא שעל כל פנים ישיג חיים חדשים באמצעות הלוויים שמהותם כשמם – דבקים ונלווים לשמים, וכל עבודתם היא בשיר ובדבקות, והוא באשר נטפל אליהם שואב באמצעותם חיים חדשים".
היום מאוד פופולארי לדבר על "חלופות מאסר". הרי ברור שיותר מועיל לפעמים לתת עבודות שירות למען החברה. ובאמת, עיר המקלט נראית כמו איזו חלופת מאסר, או אולי כמו איזו משפחה אומנת. במאמר הם מציעים להשתמש בעקרונות עיר המקלט כתחליף לעונש מאסר: הרחקה מהסביבה הפיזית הטבעית אל קיבוץ/יישוב שמוכן לקלוט אדם, אל מוסד חינוכי בעל עוצמה רוחנית, אל דמויות חינוכיות עוצמתיות, למקום בו אסור לאדם לעזוב את השטח ללא אישור בית המשפט. תחשבו שבמקום שב"ס (שירות בתי הסוהר) היה גם שע"מ (שירות ערי מקלט)... יש פה כמובן עומק רב, ואם רק היינו רוצים התורה הייתה יכולה להאיר את חיינו ברמת המדינה והציבור, אבל אולי היום יגידו – הדתה...
ושוב, אם נחפש את המשמעות אלינו באופן אישי, ובחודש אלול הנוכחי, אזי זו אמירה על חשיבות המנגנון השיקומי לכל אחד מאיתנו – התנתקות ושינוי אווירה ומחשבה, כדי לחזור לחיים ולשגרה. הרב משה צבי נריה כותב בספר "מאורות נריה" על המועדים דברים נפלאים:
"חודש אלול הוא מקלט בזמן. לא רק רוצח בשגגה זקוק למקלט. מכיוון שגילתה תורה את רעיון המקלט, עלינו להרחיבו על כל השטחים. אחרי כל חטא יש להתייחד במקלט, המאפשר מחשבה והרהורי חרטה. גם יום שבת הוא מקלט בזמן, 'אל יצא איש ממקומו'. עיר מקלט אינה עניין של מאסר, אלא מקום מנוחה ומקום ריכוז נפשי וחשבון הנפש, ואם זוהי מהותה של עיר המקלט, הרי דומה שהיה ראוי לו לכל אדם להימצא במשך זמן מסוים בעיר כזאת. ואכן, דאגה התורה לכך. אם יש יכולים ליצור ערי מקלט לכל העם, ישנם זמני מקלט לכולם. זמנים של ריכוז, של חשבון הנפש, זמנים 'אשר ינוס שמה' האדם וחי. ינוס מכל הטרדות, יברח מכל המפריעים – וחי. התחיל לחשב את דרכו ואת מעשיו – וחי". (הרב משה צבי נריה)
חשבתי שזה רעיון רוחני אבל אז מצאתי אותו בשולחן ערוך עצמו, בקיצור שולחן ערוך של הרב שלמה גנצפריד, זה סימן ראשון בהלכות של אלול. כלומר זו הלכה, ולא רעיון ניו אייג'י מקורי ורוחני ופילוסופי. שימו לב:
מראש חודש אלול עד אחר יום הכיפורים המה ימי רצון. ואף כי בכל השנה הקדוש ברוך הוא מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה, להיותם ימי רחמים וימי רצון... האריז"ל כתב: "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך", ראשי תיבות אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה, וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה.
מדובר על ראשי התיבות שמתארות עיר מקלט: אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ, ראשי תיבות אלול. אלול רמוז בתוך ההוראות על עיר מקלט. יש לנו באמת הזדמנות להיכנס עכשיו לעיר מקלט מבחינת הזמן, להשתנות, לשנות, לחשוב מחדש, לצאת בחזרה אחרת לחברה אחרי חודש אלול.
לסיכום: למדנו על שלוש מצוות – שופטים ושוטרים, ספר תורה ועיר מקלט, אלה דברים שנשמעים לכאורה עתיקים אבל הם סופר רלבנטיים לחיינו כאן ועכשיו. שנזכה להכניס את העקרונות האלה לתוך חיינו. ניפגש ב"ה בשבוע הבא. תודה!
