אנו בעיצומו של ספר דברים ופרשת 'שופטים' פרשה מרתקת ועמוסת מצוות המובילה אותנו ממש לתוך השנה החדשה. נדבר על שלוש מצוות, לכאורה אלו לא מצוות הנהוגות כאן ועכשיו, אבל ההוראות העתיקות האלו רלוונטיות מאוד ויכולות ללמד אותנו גם כיום.
1. גבול לפניך
הפרשה הזו תמיד מזכירה לי את עצמי בחופש הגדול, נערה צעירה בגיל 14-15, כמעט לא יודעת כלום על פרשת השבוע. הוזמנתי לשפוט בתחרות שירים של תנועת נוער דתית - 'עזרא'. הייתי עיתונאית צעירה והוזמנתי לשפוט באירוע גדול שהתקיים בפארק 'גני יהושע'. דווקא אז, בפרשת שופטים, קרה אחד האירועים המביכים אך גם המכוננים בחיי. בתחילת האירוע הגיע רב והתחיל לדבר. הוא דיבר במשך 40 שניות ואמר: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". כל השערים של האדם - העיניים, האוזניים, אף ופה, צריך להקפיד בחופש הגדול מה אנחנו מכניסים לשערי הגוף שלנו. ילדים צעירים, שמרו על שערי הגוף! שבת שלום ובהצלחה". הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, עבורי זו היתה סינית מדוברת. מה האיש הזה אמר עכשיו? נכון, זה היה בעברית, אבל לא היה שום קשר בין המילים שהוא אמר לבין משהו הגיוני שיכולתי לקלוט.
פניתי לחברה שישבה לידי ושאלתי "מה זה היה עכשיו?", "דבר תורה", היא ענתה. "מה זה דבר תורה?", שאלתי. "מעין וורט"... גם זה ביטוי חדש. "על מה האיש הזה דיבר?", התעקשתי. "על פרשת שופטים", השיבה. "אה, כולם יודעים שזו פרשת השבוע, שופטים?", "כן", היא אמרה. "איך זה קשור לכמה טלוויזיה רואים בחופש?", "זה רעיון" אמרה, "אני לא בטוחה שכולם הקשיבו לו". כאן היא גילתה לי עוד דבר חשוב, שלא כולם מקשיבים לדבר התורה... אבל מי שהקשיב הבין שיש פרשה והיא מתחילה בפסוק "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ". כך כבר 3000 שנה. הפסוק המפורש אומר לשים שוטרים ושופטים בשערי הערים, להקים מערכת משפטית ומערכת אכיפה, עם אמון וקשר לציבור. זה נכון עד היום. ושוב, שאלתי: "איך זה קשור למה עושים בחופש הגדול?", "אה, זה מדרש". כבר לא שאלתי מה זה, הבנתי שיש עולם שלם שאני לא כל כך מכירה, אבל היא הסבירה שקופצים מהפשט של הפסוקים לכיוון אישי יותר. "בכל שעריך" - בכל השערים שלך, בגוף שלך. העיניים, האף, הפה, האוזניים, אלה הם שערי הגוף, שדרכם עוברים דברים שאתה קולט מהסביבה וגם משפיע עליה החוצה. שימו שם חסמים, גבול, איפוק. שופטים ושוטרים. שימו לב מה אתם שומעים, באיזו חברה אתם מסתובבים, האם יש סביבכם מילים גסות? ציניות? או שאתם שומעים דברים יפים? מה העין שלך רואה וכמה? מתי סוגרים את הפה ומתי אומרים דיבורים טובים ומצמיחים? את כל זה הוא אמר ב-40 שניות.
זה היה דבר התורה הראשון בחיי ולא הבנתי אותו. הרגע הזה צרוב בי עד היום. הרעיון יפה אך הוא צריך להיות מובן ונגיש לכל אחד, גם למי שאין לו רקע. כל שנה כשמגיעים בחופש הגדול לשופטים ולשוטרים האלה, אני נזכרת באותה ילדה. הנה, אחרי הרבה שנים אני זוכה לומר את אותו הרעיון, בתקווה שהוא מובן יותר ויש פה המון עומק. השאלה אם בחיים האלו אנו רוצים רק לזרום או גם לצמוח? לעשות רק מה שבא לי וטבעי או גם לעבוד על עצמנו עם עמל ועם גבולות?
אחרי שנים הבנתי שהרעיון שאמר הרב לא היה כל כך מקורי, הרבה פרשנים מדברים על זה. רעיון שנגע בי במיוחד שייך לרב אברהם וינברג, מייסד חסידות סלונים:
"יום שאדם לא עשה בו דבר כנגד רצונו – אינו נחשב כיום בחיים"
זו תפיסת עולם של דריכות תמידית, עמידה תמידית על המשמר וחשיבה מה אני מכניס פנימה. כל כך הרבה מדברים על זיהום אוויר ומה אנו נושמים במובן הפיסי, גם במובן הרוחני עלינו לבדוק מה אנו נושמים, מה משפיע על התודעה שלנו, אילו חיים אנו חיים וזה משפיע על ההתנהגות שלנו.
2. עלייה בדרגה דורשת זהירות
הפרשה ממשיכה ועוסקת במלכים. גם כאן, השופטים והשוטרים של התורה אלו לא המשטרה או בית המשפט שיש לנו היום. מלכים לא ראינו לאחרונה. זו שאלה גדולה האם התורה מצווה עלינו למנות מלך או שזה תלוי ברצון שלנו. בכל זאת, יש הרבה מאוד מה ללמוד על מלך בישראל, על מנהיגות.
אחרי הפירוט שאסור למלך להרבות בסוסים ורכוש, הפרשה נותנת לנו אזהרה מפני עלייה בדרגה. הרי לא רק מלך מתמנה, אלא כל אחד מאיתנו יכול לקבל קידום - קידום בצבא, אדם יכול להפוך מד"ר לפרופ', לעלות מכיתה א' ל-ב', להפוך לבוגר בית הספר וכן הלאה.
מה קורה כשאדם עולה בדרגה? האם אוטומטית הוא צריך יותר שמירה, הגנה ותשומת לב? שימו לב לעצה שנותנת הפרשה למלך, עצה שיכולה להציל אותו ואולי גם אותנו:
"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".
הציווי למלך הוא לכתוב לעצמו ספר תורה שילך עימו לכל מקום - אחד בביתו ואחד בחוץ. כך מתאר זאת רש"י:
שני ספרי תורה – אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו.
אם תרצו, הפער הגדול ביותר בחיים שלנו הוא הפער בין הפנים לחוץ. איך אדם מתנהג בחוץ ואיך שהוא מתנהג בחדרי חדרים. מאחר והוא מלך, הוא מתהלך עם ספר תורה תמיד כדי שלא תהיה צרימה, שלא תהיה סתירה. יש לו ספר תורה בבית ללמוד ולקרוא, אבל גם בחוץ. דמיינו מנהיג שיוצא וספר התורה צמוד אליו ורומז לו לא לשכוח את מה שכתוב בו. עם כל הכבוד למה שכתוב בעיתון או בפייסבוק, שים לב שתהיה הלימה בין ההתנהגות בבית ובין זו שבחוץ.
גם לנו הקטנים יש מצוות כתיבת ספר תורה. עד היום ניתן להשתתף במצווה, לכתוב אותיות. השאלה הנשאלת היא למה זה כל כך חשוב? למה צריך ללכת עם הערכים שלנו צמודים אלינו?
בעבר ביקר בישראל ג'ק מא, המייסד של עליבאבא, אחד האנשים העשירים ביותר באסיה כולה שהיה לאגדה בתחום העסקים. הוא ביקש לדעת מה הסוד שלנו. הוא לא ביקש ביקור תיירותי רגיל, אלא ביקש משהו אחר. אכן ארגנו לו מפגשים עם אנשי רוח. אחד המפגשים המשמעותיים והארוכים שלו היה עם הפרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל, אדם שהוא גם תלמיד חכם. בסוף המפגש הזה הגיע ג'ק מא לטקס קבלת תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב ושם חשף את הסוד וגילה לאילו מסקנות הוא הגיע בביקורו:
הסוד שלכם הוא שבמשך 2000 שנים הייתם חסרי בית ותולדותיכם תמיד רצופים בפחד שיגרשו אתכם, לא משנה מאיפה. לכן, אף פעם לא השקעתם בפיסי, לא בניתם ארמונות, מוזיאונים או מונומנטים. כן בניתם מגדלים של רוח, מגדלים של תורה, של תוכן. השקעתם באוריינות, בטקסט, ואת האוצר הזה אי אפשר לקחת מכם. לכן אחוז פרסי הנובל שלכם כל כך גבוה, לכן ישראל נראית כך.
אני זוכרת שכשסיכמתי את הדברים חשבתי שאולי זו קריאת אזהרה. עכשיו, ברוך ה', יש לנו מקום של קבע. לא רוצים את מקל הנדודים. אבל האם אנחנו זוכרים את הלקח? להתמקד בתוכן, במורשת, בערכים שלנו? זו מתנה או אזהרה שג'ק מא נתן לנו? זה מחזיר אותנו לאותו מלך שחי עם שני ספרי תורה, בגלל הפחד הזה של עלייה לגדולה. כשאתה עולה לגדולה אתה עלול להרגיש אולי חצי אלוקים בעצמך.
חישבו על אדם, ראש ממשלה, נשיא, המסתובב עם צי של מאבטחים ומזכירות, שטיח אדום נפרש לרגליו, עולם של גינונים, פרוטוקולים שלמים על מה שקורה כשהוא נכנס או יוצא, הוא כבר לא זוכר מה זה לחפש חנייה, לעמוד בתור. מזמן לא פגש אנשים שלא סיננו או בדקו אותם, כל דבר שהוא אומר כל המצלמות מתקתקות מכל כיוון, הוא רואה שלטי חוצות עם הפרצוף שלו וכל מה שהוא אומר, בין רגע הופך לכותרת. יש לו יועצים, דוברים, מלבישים ומאפרים. מה קורה לאדם כזה? זה מסוכן. אנו רואים זאת לפעמים אצל זוכי לוטו או זוכי ריאליטי שתוך יום עולים לגדולה וזה עלול לערער אותם, זה עלול להיות קטלני.
באופן אישי, ככתבת לענייני משפט, יצא לי לסקר שני משפטים שהחברה הישראלית מעדיפה להדחיק. אלו משפטים כל כך עצובים ועגומים - ראש ממשלה ונשיא נשפטו, הורשעו וריצו מאסר בפועל. מדינת ישראל נגד משה קצב ומדינת ישראל נגד אהוד אולמרט. היה משהו עצוב לשבת שם בבית המשפט ולראות חקירות נגדיות, עדים, ניסיון להביא מידע מהתביעה וההגנה ולראות את התוצאות, ההליכה הפיסית לכלא, לתא סגור. זה עצוב, ללא קשר לאידיאולוגיה שלהם.
איננו יכולים להתעלם מהעובדה שהמשפטים של הבכירים הללו עסקו בשני היצרים הכי חזקים של האדם. - תאווה לממון, בין האדם לכספו, ותאוות הגוף, בין האדם לנשים שעבדו איתו. בשני המקרים זה קשור שוב לשופטים ושוטרים - עצור! גבול הכסף הזה לא שלך, עצור! גבול הגוף הזה לא שלך. אנחנו לא לוקחים דברים שלא בהסכמה. זה שאתה בכיר לא אומר שזה מגיע לך, להיפך.
הפרשה אומרת שמנהיג צריך להנהיג קודם כל את עצמו ולשלוט בעצמו, לפני שהוא מנהיג מדינה. באופן אישי הרגשתי שהדיון שם מאוד שטחי. "כן יונית, יש עסקת טיעון או עד מדינה". הרגשתי שהמשפט הוא לא של אולמרט וקצב, אלא משפט של האנושות. יש כאן שאלה על ספסל הדיונים. שאלה נוקבת ביותר - איך זה קורה? מהו יצר האדם? למה אדם בכיר שיש לו המון לא מסתפק בזה? מאיפה זה נובע? מדוע יש פה חוסר יכולת להביע חרטה? הרגשתי שיש פה שאלה הרבה יותר עמוקה על מהות האדם. את זה אי אפשר להעביר בכתבה בחדשות. אתם לא רוצים שבמהדורת 20:00 אספר שנפש האדם מורכבת ולמה היא נוטה לכך או לכך. זמן ועת לכל דבר. אני זוכרת שאני וכמוני גם כתבים נוספים, שאלנו את עצמנו שאלות יותר עמוקות מהמשפט הזה.
הפרשה היא הזדמנות עבור כל אחד מאיתנו להיזכר וללמוד, בפרט כשעולים בדרגה, איזו שמירה או הגנה אנו יכולים להעניק לעצמינו? איך לא נשכח את הערכים שלנו, את ספר התורה שלנו? איך אנו יכולים להיות מלכים אמיתיים, שקודם כל מולכים על עצמנו?
לכאורה זו מצווה שאינה אקטואלית אך אני חושבת שהיא אקטואלית מאוד. כמובן, זה נכון לא רק לגבי שני האנשים שציינתי, זה קורה בכל תחום - בצבא, במשטרה, במשרדי הממשלה, בעולם התורה. זו תופעה ידועה כשעולים לגדולה, ועלינו להיזהר מאוד.
3. תמימות
יש בנו משיכה אל המיסטיקה, אל העולם שמעבר, לדעת את הסודות והצפונות איך העולם הזה עובד ולתפעל אותו בקלות. הנהייה הזו שלנו אחרי מיסטיקה, לדעת מה צופן לנו העתיד, היתה אז וקיימת גם כיום.
התורה מתארת את הכניסה שלנו לארץ ומזהירה אותנו - אתם נכנסים למקום מלא עבודה זרה ועל כן הישמרו. זו לא התרבות שלכם:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ".
אתם תנצחו אותם מאחר והם מלאים בכשפים ודרישה אל המתים, דרכים שאינם הדרך הנכונה לחיות בעולם הזה. אז מה כן? "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ". זה אחד הדברים המרכזיים בפרשה, להיות תמים. זה לא כל כך פשוט להיות פשוט. זה לא קל כל כך להיות תמים, לא מתוחכם ולא ציני בעולם הזה, להתהלך באמונה ומסירות שאני עושה את מה שטוב, לא כדי לקבל שכר.
רש"י: התהלך עימו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עימו ולחלקו.
כדתייה, אנשים ניגשים אלי עם שאלות, מחפשים רב שיגלה את העתיד, מחפשים סגולות, משהו שאפשר לעשות וכדומה. נדמה לי שהפרשה מכוונת אותנו לכיוון חיים רגוע יותר ושמח, עם איזושהי תמימות.
הרבי מלובביץ' קיבל אלפי איגרות ומכתבים וטרח וענה לכולם. עד היום אנחנו יכולים לקרוא וללמוד מניסיון החיים העצום והתבונה הזו. סביב הפרשה שלנו, "תמים תהיה", יש כמה דוגמאות למכתבים שכתב. מעניין איך אנשים פונים אליו פעם אחר פעם עם רעיונות של עבודה זרה, סגולות ורעיונות מקוריים ביותר איך לכפות את מה שהם רוצים על המציאות. הוא עונה להם בכבוד אבל בתקיפות - עזבו ואל תחטאו.
הנה כמה דוגמאות:
"הנה כותב על דבר החלום שחלמת – לך לך מדרך זו, תפסיק להיות מונח בחלומות, מבואר בספרים שאנשים שכל פרטי חייהם הם על פי התורה והמצווה – הנה גם לחלום יש משמעות, ואילו באנשי דורנו, שיש להם הרבה דיבורים בטלים ומחשבות בטלות, הרי זה רק חלום בלבד ותו לא. הנני חוזר עוד הפעם: אל תכניס את עצמך לחשוב אודות חלומות".
אנשי דורנו לא חיים ברמה רוחנית גבוהה, כך שכדאי לנו להתמקד בשעות הערות של העולם הזה.
"אתה חושב על דבר קמעות, אנשים היודעים בצורת הפנים, מגידי עתידות וכו' וכו'. לכל אחד ניתן מספר ימים קצוב למלא שליחותו, וכל שעה ויום שמבלים בעניינים שאינם שלו – הרי זה חסרון במילוי שליחותו. ואם לקולי ישמע, יעזוב את כל מגידי העתידות והמנחשים והקוסמים".
לא רק שזה לא נכון, זה בזבוז זמן. קיבלת זמן מוקצב פה ואין מקום לבזבז אותו על טעות כמו מגידי עתידות.
"כותב אשר ראה ספר סגולות – לך לך מדרך זו. ואם רצונך דווקא בספר סגולות, הרי ישנה סגולה בדוקה ומנוסה: תורתנו הקדושה. תמים תהיה עם ה' אלוקיך".
כך הוא כותב וכך אנו קוראים השבוע בתורה. במקום לחפש סגולות ולחשים, תפתח את ספר הסגולות, התורה הקדושה - מכיבוד הורים ועד אהבת לרעך כמוך. התורה היא ספר סגולות שלם, ואפילו בחינם.
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ, זה מאוד לא פשוט. אבל גם היום הנפש שלנו נוטה לחפש קיצורי דרך שגויים ולא ללכת בדרך המלך התמימה.
לסיכום:
טעמנו רק משלושה נושאים שהפרשה מציגה בפנינו וכולם מאוד רלוונטיים לנו כאן ועכשיו:
- שנזכה לשים שופטים ושוטרים - לדעת לשמור על השערים שלנו, על הדיבורים שלנו, התרבות שאנו וילדינו צורכים.
- שנזכה לעלות בדרגה - שכל אחד יזכה לקידום, לעלות כיתה בהצלחה, שכל אחד יגיע למעמד חדש, אבל כמו אותו מלך ישראלי שהולך עם ספר התורה כדי לא להתבלבל, זוכר מה הערכים שלו, לא מסתבך או נופל לפרשות פליליות. שכל עלייה בדרגה תהיה גם עלייה של האישיות שלנו.
- שנהיה תמימים - שלא נברח לדרכים הזויות, קלות ופשוטות יותר אלא נלך בדרך הישר מתוך תמימות ופשטות.
שבת שלום ובשורות טובות!