שלוש מצוות שאפשר לקיים גם היום - השיעור השבועי - פרשת שופטים תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "שופטים". אנחנו כבר בחודש אלול, וכל מה שנאמר הערב יתחבר לחודש אלול, לרצון שלנו לתקן ולהתחיל מחדש. יש בפרשה 41 מצוות, ואנחנו נעסוק רק בשלוש. לכאורה הן לא נוהגות היום, כלומר אי אפשר ליישם אותן פרקטית, אבל אנחנו נראה עד כמה הן פרקטיות ורלבנטיות ואקטואליות ממש לכאן ולעכשיו. נתחיל במצוות עיר מקלט:

1. עיר מקלט

התורה מצווה עלינו לבנות ערי מקלט:

שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ .

וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם.

עיר מקלט היא מקום אליו הפושע יכול להימלט ולתקן את דרכיו. ושוב, למרות שאין היום ערי מקלט, הפרשנים שלנו קוראים לכל אחד לבנות לו עיר מקלט משלו, ומציעים לנו את חודש אלול כעיר מקלט. החודש בשנה בו אפשר להתכנס, להשתפר, להשתנות, להתחיל מחדש.

אני רוצה להודות לכם על תחילתו של האלול הזה, על הימים האחרונים באמריקה. נדמה לי שמעבר לארץ זרה, לתרבות ולחברה אחרת, זה שיעור חזק מאוד בענווה, זה מכה קשה מאוד לאגו שלך.

רק לפני כמה ימים הרב ד"ר סטו הלפרין, מראשי ישיבה יוניברסיטי, ליווה אותי לתחנת הרכבת הסמוכה כדי להסביר לי איך לחזור מכאן הביתה. איזו מבוכה... עם כרטיס האשראי הישראלי שלי לא הצלחתי לשלם על הכרטיס, אז הלכנו לקופה לנסות לשלם לפקידה האנושית, נתתי שטר של 5 דולר והיא אמרה שזה 6 דולר, אז נתתי שטר של 100 דולר והיא אמרה שזה יותר מדיי. כמה מביך, כמה פוגע בביטחון העצמי ובדימוי העצמי שיש לנו... בישראל אני יכולה לקנות כרטיס לרכבת בלי בעיה, לדבר עם פקידים, למלא טפסים, לצלצל לחברות מסחריות, לשלם חשבונות... כאן הכל גורם לך להרגיש קטן יותר. אתה לא כזה חזק כמו שחשבת. אז תודה על השיעור. באותם רגעים ברכבת, הרב ד"ר הלפרין סיפר לי את הסיפור הבא:

הרב פרופ' נורמן לאם היה הנשיא וראש הישיבה של ישיבה-יוניברסיטי. ביום הראשון כנשיא ירד לקפיטריה לקחת ארוחת צהריים, ובקופה כשרצה לשלם לא היה לו שום כרטיס. הקופאית שאלה: אתה מרצה? לא, הוא ענה. אתה סטודנט? לא. אתה אורח? לא. אה, היא אמרה, אתה נו-באדי (אף אחד). כן, הוא אמר בשמחה, אני נו-באדי. טוב להיזכר מדי פעם שאתה נו-באדי.הגירה מכניסה אותך כמה פעמים ביום לתודעת נו-באדי.

כך שגיליתי איך ניתוק מהסביבה הטבעית, גלות, מחוץ לבית – זה סוג של עיר מקלט. הפרשנים קוראים לנו למצוא ערי מקלט משלנו לאורך כל השנה – שבתות הן ערי מקלט, זמן לימוד תורה, זמן תפילה וכמובן כאמור אלול. על ערי המקלט נאמר בתורה: "ונס האדם שמה – וחי". מקום אליו אתה נס ומרגיש שאתה מתחיה, הוא עיר מקלט.

3. שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך

נתחיל ברמת הפשט: שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך

רש"י: שופטים – דיינים הפוסקים את הדין.

ושוטרים – הרודים את העם אחר מצוותם.

יש פה דרישה למערכת משפטית טובה. להקים גם בתי משפט וגם משטרה שאנחנו מעריכים אותם וסומכים עליהם. כבר במדבר ראינו את האצלת הסמכויות, ממשה רבנו כלפי מטה, וגם כנכנסים לארץ ישראל צריך אכיפת חוק. זה אחד הנושאים ה"לוהטים" ביותר במערכת הבחירות שלנו כעת בישראל, מעמד מערכת המשפט, אקטיביזם משפטי, ההערכה כלפי בית המשפט שנמצאת בירידה – וכמובן המעמד של משפט התורה, של החוק הדתי, של ההלכה. זה הרובד הבסיסי של הפסוק, חברה לא יכולה לתפקד בלי מערכת משפטית. אבל לאורך אלפי שנים, פרשנינו לא מסתפקים בכך. כי ביום יום כל אחד מאיתנו לא יכול לקום ולתקן את מערכת המשפט. מה כן הפסוק הזה אומר לנו ברמה האישית?

ובכן, הנה סיפור אישי: בכל שנה מחדש בפרשת שופטים אני מתרגשת. זה מזכיר לי משהו מאוד מיוחד שקרה לי לפני המון שנים בפרשה הזו. זה קרה לפני כעשרים שנה. הייתי נערה, בשלבים ראשונים של התעניינות ביהדות, וכיוון שהופעתי אז בטלוויזיה, וכיוון שכתבו בעיתונים שאני "מתחזקת" – הוזמנתי לשפוט בתחרות שירים של תנועת הנוער "עזרא". זה היה בפארק "גני יהושע" בתל אביב. קבוצות של חניכים עלו להופיע, וגם רב אחד הגיע כדי לברך. הוא עלה לבמה, וכך הוא אמר שם: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך! שים לך שופטים ושוטרים בכל השערים של האדם, בכל הפתחים – שתי אוזניים, שתי עיניים, אף ופה. שים לב מה אתה מכניס, למה אתה נחשף, במה אתה צופה, מה אתה שומע. שים לב לדיבורים לא יפים, לקללות, לתכנים לא ראויים, ושים לב גם מה יוצא ממך, איך אתה מדבר, איך אתה נשמע. שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך!". הוא דיבר שתי דקות, בעברית, אבל עבורי זו הייתה סינית.

אני זוכרת שפניתי לחברה שישבה לידי, ואמרתי לה שלא הבנתי מילה. מה זה שופטים ושוטרים, שאלתי, והיא ענתה: אה, זה פסוק בתורה, ברור. ואני המשכתי לשאול: למה הוא דווקא אומר את הפסוק הזה, בלי להסביר? והיא השיבה, כאילו זה הכי ברור וטבעי בעולם: כי זו פרשת השבוע. כולם פה יודעים את זה. ולי היו עוד המון שאלות: רגע, ואיך יודעים שהפסוק הזה אומר לך לשים לב שאתה לא מקלל? מה זה קשור? החניכים המשיכו לשיר על הבמה, והיא המשיכה להסביר לי בסבלנות: זה סוג של פרשנות, של מדרש. תביני, הפסוק המפורש אומר לשים שוטרים ושופטים בשערי הערים, להקים מערכת משפטית ומערכת אכיפה. זה מה שהתורה אומרת, ואז חז"ל באים ואומרים: זה מדרש, שהאדם צריך לשים שופטים ושוטרים בכל שעריו. לפי הפרשנות הזו עלינו לשים לב מה אנחנו צורכים ומכניסים פנימה, וגם מה אנחנו מבטאים ומוציאים החוצה. לקח לי זמן להבין את מה שהיא אמרה. אף פעם לא נתקלתי ברעיון כזה, שבו קופצים מפסוק מפורש לאיזה משהו סמלי שהוא אומר. הרי בעצם קוראים פה את הפסוק בדרך אחרת. נראה שעבור כל שאר הנוכחים זו הייתה צורת חשיבה בסיסית. הסתכלתי מסביב. האם כולם פה הבינו את זה ככה, אוטומטית? האם כל מאות בני הנוער שיושבים פה יודעים לפצח את הקודים האלה? האם זו התרבות שלהם, אבל לא שלי? שיתפתי את החברה שלי בתחושת הקנאה המוזרה הזו, והיא ענתה בחיוך: ברור שכולם הבינו, אבל זה בהנחה שהם הקשיבו בכלל. את יודעת, לא כולם כל כך מקשיבים, אנשים מרחפים לפעמים כשיש דבר-תורה. ואז היא ראתה את ההבעה שלי, ומייד הסבירה, כי היא קלטה שוב שהיא אמרה מונח לא ברור: קוראים לזה "דבר-תורה", כן? רעיון קצר כזה מכונה דבר תורה.

אני לא זוכרת איזה שיר זכה שם במצעד ואילו חניכים חזרו הביתה מנצחים. אבל את הרגעים ההם אני זוכרת עד היום. למדתי עד כמה פערי השפה הם גדולים, עד כמה הבורות והניכור עצומים, עד כמה צריך לוודא תמיד שאנחנו מובנים ועד כמה הפלא הזה, התורה שלנו, צריכה הנגשה. והחלטתי גם, מאז, ללמוד יותר. לא ידעתי שיום אחד אני אעמוד פה ואדבר לפניכם על הפסוק הזה...

ובאמת, הפירוש שנאמר שם באותו אירוע הוא נפוץ ומפורסם. ראיתי אותו שוב ושוב השבוע כשהסתכלתי על הפירושים של חכמינו.

אני לא יודעת מי הראשון שכתב זאת, הפרשן הקדום ביותר שאני מצאתי זה "שפתי כהן", המכונה הש"ך, רבי שבתאי כהן, מחבר פירוש מפורסם על השולחן ערוך, במאה ה-15-16. אשמח אם תפנו אותי לפרשנים מוקדמים יותר. בכל אופן, בואו ניקח פרשן מודרני יותר שמצטט את הרעיון העתיק הזה:

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך – בשערי הגוף (עיניים, אוזניים, אף, פה, ידיים, רגליים) שעל ידם מתקשר האדם עם העולם שמסביבו – עליו למנות שופט ושוטר שיפקחו על הנכנס והיוצא בשערים אלה, שיהיה על פי הוראות התורה" (הרבי מלובביץ')

"ועניין זה הוא הכנה לראש השנה, היינו שעל ידי העבודה של 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך', אזי הולכים בביטחון גמור ובשמחה לדין ומשפט של ראש השנה" (הרבי מלובביץ')

זה לא רק אצל הרבי מלובביץ'. גם אצל הרב שלום נח ברזובסקי (האדמו"ר מסלונים, המכונה "הנתיבות שלום" על שם ספרו) הרעיון הזה מופיע. ה"נתיבות שלום" מביא דוגמאות יפות לשימוש בחושים השונים, איך אנחנו צריכים לשלוט בשערים: להריח בשמים במוצאי שבת קודש זה שימוש נפלא באף, אבל לקלל זה שימוש פסול בפה, לא לשם כך הוא נברא. צריך להשתמש באופן מדויק, באופן מדוד, באופן מחושבן, באופן הכי אפקטיבי ויעיל. לכל דבר יש תכלית למה הוא נברא, ויש שימוש עקום שהורס אותו. צריך להשתמש נכון בכל הכוחות שקיבלנו. צריך פיקוח, צריך מחשבה, צריך שופטים ושוטרים.

הנתיבות שלום מצטט את "מרן הס"ק מסלונים", ככה הוא קורא לאדמו"ר הראשון של החסידות, הרב אברהם וינברג, שקבע:

"יום שיהודי לא עשה בו דבר כנגד רצונו – אינו נחשב כיום בחיים" (הרב אברהם וינברג)

השאיפה של אנשים לכאורה היא לזרום. אבל מול המילה לזרום יש פה מילה אחרת – לצמוח. כן, לעבוד, לעמול, להתאמץ, לעשות דברים שמנוגדים לאינסטינקט הטבעי. קיבלנו בדורנו אתגר מיוחד בתחום הזה. עידן הניו-מדיה מציב אתגר אדיר בתחום הספציפי הזה.

לפני כשבוע נרצחה הנערה רינה שנרב, בפיגוע בישראל. זו הייתה השבת הראשונה שלי בארצות הברית, וכידוע השבת פה יוצאת כשבישראל כבר אמצע הלילה. הוצאנו שבת, וראיתי הודעה דחופה מדוד של רינה, אלי ויסברט, אח של האמא שלה, שירה שנרב. הוא ביקש שאחזור אליהם בהקדם, ואפרסם מסר אישי שהמשפחה רוצה להעביר. וכך הם כתבו:

"בזמן האחרון הבת שלנו חשבה כל הזמן על נושא אחד – הסלולרי. הטלפונים החכמים. היא הרגישה שכולנו גולשים, תרתי משמע, למקומות לא נכונים. לא שולטים במכשיר, אלא הוא שולט בנו. היא הייתה רק בת 17, אבל בזבוז הזמן והסחת הדעת וחוסר הריכוז אצל בני הדור שלה – הפריעו לה מאוד והעסיקו אותה. לכן חשבנו, המשפחה, שמי שרוצה לעשות משהו לעילוי נשמתה יכול להתחיל בתחום הזה. לקבל על עצמו או על עצמה לקבוע זמן מוגדר, זמן איכות שבו הטלפון מונח בצד, ואנחנו חוזרים לעצמנו – לשפיות, לאיזון, ליישוב הדעת. שכל אחד יאמר לעצמו, או אפילו יפרסם: 'הייתי שעה בלי הטלפון', למשל. בפרשת השבוע, פרשת ראה, משה רבנו מציב בפנינו בחירה: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. זה בידיים שלנו. אנחנו מגדירים את הסטטוס שלנו בכל רגע ורגע. הצעד הראשון יכול להיות להתנתק קצת - כדי להתחבר".

פרסמתי את הדברים וקיבלנו עד עכשיו יותר מאלפיים תגובות מרגשות של אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים, עם החלטות שונות. הנה כמה דוגמאות:

"אנחנו בני נוער שהיו להם 20 קבוצות חברתיות שונות, וסגרנו מתוכן 15, החיים שלנו נראים אחרת".

"אני אמא לתינוקת קטנה ושמתי לב שאני לא מסתכלת לה בעיניים, לא מאכילה אותה בתשומת לב, וזה לא כמו הילדים הקודמים שלי. הדברים טלטלו אותי ואני כבר שלושה ימים מרוכזת בה הרבה יותר".

"אנחנו שכבה בכיתה ח' שלא מבקשים מההורים טלפון חכם, אנחנו מפסיקים לנדנד על זה לשנת הלימודים הזו, לעילוי נשמת רינה".

הרגשתי סיפוק ושמחה מהגל הזה של התגובות, וגם העברנו אותו למשפחה והם התרגשו, אבל זה לא הסוף.

כעבור כמה ימים, תלמיד ישיבה צעיר וחכם מירושלים כתב לי: "חוקים וכללים ביחס לסלולרי לא יועילו אם לא יהיה לנו תוכן פנימי, משמעותי ועמוק. השבוע הוא יום פטירתו של הרב קוק, ג' באלול. למדתי השבוע בספרו 'אורות התשובה' וקראתי שם שתשובה אמיתית מבוססת על הכרת הפנימיות של האדם. כששוכחים את מהות הנשמה, כשעוסקים כל הזמן בהסחות דעת ולא בחיים עצמם, כשסופרים לייקים וחושבים על כל סיטואציה כעל פוטנציאל לתמונה – אין פלא שחשים בלבול ומבוכה. אדם צריך להרגיש שהוא ונשמתו הם העיקר, ולא כל מה שקורה בחוץ. גם את הזולת צריך לראות דרך הנשמה והמידות הטובות שלו, ולא באופן חיצוני. 'תשובה' לפי הרב קוק מגיעה מהמילה לשוב, כל אחד צריך לשוב ולחזור למי שהוא באמת. אם הוא ימצא עניין בעצמו, בלימוד, בתיקון האישיות שלו, במילוי השליחות שלו – ממילא הוא גם ישרוף פחות זמן בסתם שיטוט בפיד, לא רק בגלל 'שופטים ושוטרים' אלא כי הוא יהיה עסוק בדברים אמיתיים".

הוא צודק. הוא מכוון פה לפירוש עתיק. באמת הרמה האידיאלית היא לא "שופטים ושוטרים" אלא "שופטים ויועצים".

רש"י כתב שהשוטרים "רודים את העם", אבל אחרי הפרשה אנחנו קוראים גם את ההפטרה. הנה משהו שקראנו בהפטרה לפני תשעה באב, בשבת חזון:

"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" (ישעיהו, פרק א', הפטרת שבת חזון)

ובעקבות זה אנחנו גם מתפללים בתפילה על פי הנוסח הזה:

"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" (תפילת שמונה עשרה)

אנחנו לא אומרים "השיבה שופטינו כבראשונה ושוטרינו כבתחילה" כי אנחנו שואפים לעולם אחר. ואכן, זה אחד מיעדי הגאולה, לתקן את העולם ולעבור למציאות חינוכית אחרת. לא של כפייה אלא של רצון. לא של שוטרים אלא של יועצים. כשאנחנו מתווכים עם שוטר על דו"ח חנייה, אנחנו לא אוהבים את החוק ולא עושים שום דבר מתוך רצון והפנמה. אם אנחנו מתייעצים אנחנו רוצים לשמוע, רוצים ביחד למצוא את הדרך הנכונה. לעתיד לבוא, תתבטל מציאות הרע, לא נצטרך שוטרים, נקיים הכול מרצוננו הטוב.

מול הקונפליקטים היום בעם היהודי, מותר לנו גם להתפלל על כך: שכולם ישתכנעו, לא במאבקים אלא מתוך רצון טוב. תחשבו על מצב שבו לא נריב, עם ישראל כולו ירצה את השבת, כערך משותף.

3. ספר תורה

נמשיך. הפרשה עוסקת במלך ובציווי שהוא יכתוב לו ספר תורה באופן מיוחד:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

יש דיון שלם האם חובה לכתחילה למנות מלך, או שזה רק בדיעבד. יש גם דיון שלם האם היום חובה על כל אחד לכתוב ספר תורה או לא, וגם לזה לא ניכנס. אבל בעניין ספר התורה של המלך, הפרשנים מסבירים כך: אסור לנו לטעות ולהתבלבל, העובדה שאדם נעשה מלך לא עושה אותו יותר חסין אלא להיפך, יותר פגיע. הוא עלול להתבלבל מרוב כבוד וגאווה. אדם שעולה לגדולה צריך יותר שמירה, יותר ברכה, וזה נכון לגבי כל אחד מאיתנו. התפקיד מחייב, וצריך לשים לב.

אני חושבת שיש במצווה הזו אמירה גדולה: אנחנו מנצחים את העולם כולו על ידי מילים. לא פירמידות, לא ארמונות, המילים נושאות אותנו אלפי שנים, בחזרה לארץ ישראל. ספר התורה חזק יותר מכל כלי נשק, כל גבול, כל משטר. ג'ק מא, המייסד של עלי בבא, ביקר בישראל בעבר. הוא האיש העשיר ביותר באסיה, וגם הוא אמר זאת עלינו. הוא אמר: "באתי לגלות מה הסוד שלכם. אני חושב שהבנתי. במשך 2,000 שנה הייתם הומלסים. תמיד יכלו לגרש אתכם, לבעוט אתכם החוצה, תמיד הייתם 'היהודי הנודד', והכל היה זמני ושביר וחולף. לכן לא השקעתם בדברים פיזיים, לא בניתם דברים מוחשיים, כי לא היה טעם בכך. זה גרם לכם להשקיע בדבר החשוב ביותר – בלימוד, בחשיבה. בפיתוח המוח והלב. זה הסוד שלכם".

השאלה היא אם אנחנו זוכרים שזה הסוד שלנו גם היום, כשאנחנו במצב יחסית נוח ויציב פיזית, ברוך השם.שמתם לב שיש לו שני ספרי תורה?

וכתב לו את משנה התורה הזאת: כך כותב רש"י: שני ספרי תורה – אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו.

שמעתי פעם בחופה רב שמסביר את הרעיון הזה: למלך יש ספר תורה בפנים וספר תורה שהולך איתו בחוץ. למה? כדי שלא יתבלבל וישים לב שיש התאמה ביניהם. כתוב בהם אותו דבר. השאלה אם הוא אותו דבר. האם ההתנהגות בתוך הבית וההתנהגות מחוץ לבית שונה? הוא הסביר שם בחופה ש"חתן דומה למלך". זה הרי ה-מבחן היום, איך אתה נראה בפייסבוק ואיך בחיים, איך אתה מתנהג בעבודה ואיך לילדים כשאתה חוזר. ספר תורה בפנים, וספר תורה בחוץ, כדי שהמלך לא ימעד.

עד כאן כמה מחשבות על מלך (וכל אחד מאיתנו הוא לעתים מלך, בכיר, שצריך לבדוק את התנהגותו לפי ספר התורה, ולבדוק שההתנהגות בחוץ ובבית היא תואמת) וכמה מחשבות על ספר תורה ובמקומו בחיינו.

נסכם:

שנזכה להיכנס לעיר המקלט ששמה אלול,

שנזכה לשים שופטים ושוטרים, ואולי חשוב יותר – שנזכה להגיע למצב של שופטים ויועצים,

ושנזכה להיות קשורים לספר התורה ולמה שנאמר בו, ולטקסטים ולמילים הקדושות שמנחים אותנו.

תודה רבה, ניפגש בשבוע הבא.