החסד של מגילת רות - השיעור השבועי - שבועות תשע"ח

ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת במדבר, אבל הפעם – מגילת רות. אני מודה שזו הפעם הראשונה שאני לומדת אותה ברצינות, את המגילה בת ארבעת הפרקים שנוהגים לקרוא בחג ולחבר לחג מתן תורה.

מה הקשר בין המגילה לחג? מגילת רות מתרחשת בתקופת השופטים, ומספרת על נערה מואביה שהופכת לאם המלכות היהודית. משפחת אלימלך משבט יהודה יורדת מהארץ, ירידה תרתי משמע, עקב הרעב הם עוברים לגור במואב, אבי המשפחה אלימלך נפטר, ובני המשפחה, מחלון וכיליון, מתחתנים עם שתי מואביות מקומיות – רות ועורפה. הם לא מביאים לעולם ילדים ונפטרים גם הם, כך שנשארות פה רק נשים – אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. נעמי חוזרת לישראל, לבית לחם, אבל מפצירה בכלות לא לחזור איתה, אין בכך שום טעם פרקטי, עורפה שומעת לה אבל רות מתעקשת לדבוק בה, ובעצם לדבוק בעמה, ובעצם לדבוק באלוקיה:

אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

חכמינו אומרים שזו קבלת תורה פרטית. את מעמד הר סיני כולנו מכירים, אבל זה "נעשה ונשמע" פרטי. המסלול הפרטי שלה צריך להיות המסלול של כולנו בשבועות. מה שהיא עוברת – אנחנו צריכים לעבור.

אם יורשה לי להוסיף כיוון: בעידן המדיה והניו–מדיה חשיבותה של מגילת רות היא לכוון אותנו לראיית עולם לא חדשותית, אנחנו רגילים לחשוב על החדש, החשוב והמעניין, על הדרמטי, על הסקופ, על ה"צפו", "מרגש". מגילת רות שכרוכה במתן תורה, בחג מתן תורה, מזכירה לנו שקבלת התורה עובדת אחרת, לא בכותרות ובפושים ובמהדורות, היא מכריחה אותנו להתבונן אחרת על המציאות, יותר לעומק, יותר עם תשומת לב לפרטים הקטנים, אבל כך – נולדות הכותרות הכי גדולות בעולם, כותרות נצחיות יותר מכל מה שמשדרים במהדורות. כך נולד דוד המלך. בימים אלה יצא ספר חדש של ד"ר יעל ציגלר, "רות – מניכור למלוכה". נעזרתי בו הרבה בהכנת השיעור הזה.

האמירה של המגילה היא בשורה של מרד תרבותי, רוחני, אמוני, אלטרנטיבי, על רקע חברה אלימה ומתבוללת (אפשר לראות זאת בספר שופטים בהרחבה). שימו לב שאם נחפש מצוות מעשיות במגילה לא נמצא. אין בה שום מצוות עשה ולא תעשה, ספר החינוך לא מסביר אודות מצוותיה, אבל יש בה רוח גדולה, יש בה מסר גדול, יש בה אמירה נוקבת ומהדהדת גם אלפי שנים אחר כך איך בונים חברה, בפרט בארץ ישראל. היא בעצם ההכנה לכל המצוות כולן. כמו שאומרים לנו חז"ל:

"מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה)

אז מיהם גומלי החסדים, ומהו החסד שלהם? שלוש פעמים מופיעה המילה "חסד" במגילה, כל פעם כלפי גומל חסד ה', ואנחנו נלווה בקצרה את החסד שלהם. אנחנו רוצים לדבר על שלושה גיבורים של חסד, לא שמתי לב שהמילה מופיעה במגילה שלוש פעמים, כל פעם ביחס למישהו אחר, בואו נצא למסע בעקבות החסד במגילה:

רות

מהרגע הראשון היא גומלת חסד בכל עשייתה. ומי מתאר את החסד של רות? בועז. כשהיא מגיעה בלילה לשדה הוא אומר לה כך:

וַיֹּאמֶר: בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר.

חסדך הראשון – באת אחרי חמותך, רוצה להקים שם לבעלך, ועכשיו – את לא נישאת סתם כך לצעירים שאת פוגשת. בועז הוא כבר תלמיד חכם מבוגר יותר ואלמן, והיא נישאת לו.

אם ננסה להגדיר ולתת כותרת ולמצוא מכנה משותף לכל המעשים שלה, אם נשאל מהו החסד של רות, התשובה תהיה: לשים את עצמי בצד. בהתחלה היא נשארת לצד חמות בודדה וקשישה למרות שאולי זה ימנע ממנה נישואים בעתיד. אחר כך מוחלת על כבודה ויוצאת ללקט שיבולים כמו נערה ענייה כדי להשיג אוכל לה ולחמותה, העיקר שחמותה שהיא מוכרת באזור לא תתבזה ותאסוף ככה. אחר כך היא פוגעת בשמה הטוב והולכת בלילה אל בועז בשדה כדי שיהיו ילדים לנעמי שימשיכו אותה. ובסוף יוצאת בחן מן הסיפור וזזה הצידה, מאפשרת לנעמי לקחת את הילד אליה והנשים קוראות "יולד בן לנעמי". כלומר, רות כל הזמן חומקת, נעלמת, מעלימה את עצמה, ממש מחבלת באינטרס האישי שלה. האם זה לא "איון מופרז"? (מלשון אין). האם זה החסד היהודי? זה נשמע קצת כמו "הושטת הלחי השנייה", מחיקה עצמית מוחלטת?

קודם כל – נכון, אבל זה תיקון קיצוני. הרי כמה זה הפוך מאבות אבותיה המואבים שלא קידמו בלחם ובמים את בני ישראל. איזו צרות עין הייתה שם, איזו הפנית עורף, ורות היא ההיפך הגמור. היא מתקנת תיקון מושלם וקיצוני.

אבל יש עוד תשובה – זה מה שנדרש ממלך ממנהיג, לשרת את הזולת, לשרת את הציבור, להיות שליח ציבור, כלי למשהו גדול יותר, זוהי מלוכה של אלטרואיזם. ד"ר ציגלר כותבת על כך:

"היהדות אינה דורשת התנהגות חפה מאינטרסים אישיים כמו רות, אך התנהגות כזו היא הכרח גמור אצל מנהיג".

זה תנאי מוקדם לכינון המלוכה, והמגילה הזו הרי מובילה למלוכה.

ותוך כדי קריאה, שני דברים מהדהדים בראשי – "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", זה הפזמון החוזר של ספר שופטים, והנה רות ובועז מתחילים לשרטט עולם בו יש מלך בישראל, ולכן לא איש הישר בעיניו יעשה. מגילת רות מתחילה מהלך של תיקון מחברה אכזרית בלי יחס לזולת, לחברה שבה לכל איש יש שם, ויש שם גם למת בנחלתו, ובעיקר יש לזולת חשיבות, זהות. זוהי לא משפחה פרטית שמתקנת את הטרגדיה שלה, זה נעשה עבור עם שלם. ועם מי החסד של רות ושל בועז? לא רק עם החיים, גם עם המתים. גם בועז וגם רות גומלים חסד עם המתים. יש משמעות לדורות הקודמים ולדורות העתידיים.

אבל לא יכולתי שלא לחשוב על המילה "מנהיג" שכל כך רלבנטית למגילה – בעוד הקשר. הייתי כתבת לענייני משפט, וסיקרתי את משפטי אולמרט וקצב שהסתיימו לצערנו בכלא. חשבתי שם הרבה על המילה "מנהיג". לכאורה הוא מנהיג של 8 מיליון אזרחים במדינה, אבל פתאום מתברר שהוא לא מנהיג את עצמו. מנהיג זה קודם כל מי ששולט על עצמו היטב. רות היא מנהיגה לא כי היא היא רמטכ"לית אלא כי היא מנהיגה את עצמה, את יצריה.

רות נלחמת למען שני דברים נורא "פרימיטיביים" – ארץ וילד. נחלה והמשכיות. בעולם כל כך מתקדם יש משמעות לפיסת אדמה? בעולם עם כל כך הרבה אנשים יש משמעות לפרי בטן? התשובה היא כן, ובגדול.

ועוד חסד עושה רות עם הקוראים – היא מלמדת אותנו על דקדוק הלכה. נורא קל ללכת למילים גדולות כמו עם, ארץ, משפחה, אבל רות מקפידה גם על הפרטים הקטנים שהם העיקר. חז"ל מספרים למה בועז שם לב אליה: בגלל צניעותה. כל הנערות היו הולכות עם הקוצרים והיא עמדה רחוק יותר ואז אספה. ועוד סיבה – בגלל שהקפידה לאסוף רק שתי שיבולים ולא שלוש, כמו הלכות לקט עניים. הרבנית ימימה מזרחי כותבת שכמו בתמונה של ון גוך על קציר חיטים, היו שם בטח אלפי עניים שכפופים שאוספים שיבולים. אז איך בועז רואה את האישה הזו בתוך ההמון? וכך היא מסבירה: "חז"ל כותבים שהגיורת הדחויה הזו מקפידה על הלכות צניעות ומתנות עניים, וכך הוא שם לב אליה. מה את מקפידה עכשיו על הלכה איזוטרית, לכאורה? מי רואה אותך בכלל? קחי שלוש שיבולים, קחי שלושים. אבל בועז רואה: למי הנערה הזו? כך הוא שואל, והתשובה היא: לך. זוהי שמירת הלכה קטנה, כזו שאף אחד לא רואה: 'מי יראה שאני שוטפת שוב את התותים? למי אכפת אם אני חותכת נייר טואלט לשבת ובכלל, איך כל החיים שלי נראים?' – אבל ההליכה היומיומית הזו בהלכה, בלי הישגים צבאיים נראים לעין, בלי לייק מיידי, הליכה אפרורית שכל כך קשה לדור הזה שלא רגיל לעמל, עשייה שאין בה תוצאות, הלכה קטנה בחושך, כשאף אחד לא רואה – מובילה לניצחון ענק, מובילה לגאולה".

על כל אלה אנחנו לומדים מרות – על מערכות יחסים מתוקנות, על מסירות, על הקפדה, על חסד, על נאמנות, וכמו שהמדרש מנסח זאת, אנחנו צריכים להסתכל בה ולחשוב על עצמנו, ולחזור בתשובה:

"אמר הקב"ה: תבוא רות שהיא גיורת ולא כיחשה בחמותה, ותוכיח את ישראל שמרדו בי" (מדרש)

הרבה פעמים מגיעים חוזרים בתשובה או גרים מבחוץ – ומזכירים לנו מי אנחנו. אז אם המגילה מתחילה באלימלך שלא נאמן לארצו ובהמשך בניו לא נאמנים לעמו, רות מחזירה את הדברים למסלולם. נדמה לי שאין צורך להסביר כמה הדברים רלבנטיים לימינו – אחוזי ההתבוללות הכי גדולים בחו"ל הם של ישראלים יורדים. כל המגילה יוצאת נגד נישואים לנשים נוכריות, רות היא מודל וסמל לגיורת, אבל באופן טבעי אם מחלון וכליון היו נשארים שם הם היו חלק מהסטטיסטיקה המבהילה שנמשכת עד ימינו.

אז לסיכום, גם אנחנו אומרים לרות: בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, ולוקחים ממנה רבות לקראת חג מתן תורה.

נמשיך אל הפעם השנייה שבה המילה חסד מופיעה, ביחס למי?

בועז

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ: בָּרוּךְ הוּא לַה', אֲשֶׁר לֹא–עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי: קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא.

בועז גילה לנו שרות אשת חסד, ועכשיו נעמי מגלה לנו שבועז איש חסד. ה' שולח חסד רב דרך בועז. בועז הוא דמות מופת. הוא באמת מנהיג. אדם יעיל, מעורב, מוביל מבחינה אישית ודתית וחברתית. בואו נראה מתי הוא מוזכר בפעם הראשונה:

וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז.

איש גיבור חיל – בכל התיאורים על בועז, המגילה מציגה תפיסה מאוד מתקדמת ביחס לתקופתה, ובעצם מאוד מתקדמת גם ביחס לתקופתנו. תמיד אומרים שהתורה "מתקדמת לתקופתה" בלי לשים לב שהיא גם "מתקדמת לתוקופתנו". מה זה "איש גיבור חיל"? הרי לא מתוארת שום מלחמה של בועז. כלומר: גבורה אינה רק בשדה הקרב. גיבור חיל הוא לא רק חייל. מיליטריזם הוא לא חזות הכול. זה מסר חשוב, לא רק הקרבי חשוב, גם הג'ובניק, גם לומד התורה, יש עוד פריזמות לבחון אנשים. רש"י כותב שלא מדובר רק בגיבור מלחמה, המלב"ים כותב שאנשי חיל "כולל כל המידות הטובות ובכללם הנדיבות ושנאת הבצע", כלומר איש גיבור חיל הוא בעל עוצמה פנימית, סגולה מוסרית, והרמב"ן כותב: "אנשי חיל – אנשים ראויים להנהיג עם גדול, ואינו ביוצאי המלחמה בלבד".

כלומר, הוא גיבור חיל כי המלחמה היא מלחמת החיים ובה כולנו נלחמים, ובועז מצטיין במלחמת החיים על ידי חוכמה, מוסר, עדינות ועוד. אמרנו כבר בהתחלה שהמעשים הקטנים יוצרים את הכותרות הגדולות. הוא לא צריך לנצח בשדה הקרב כדי להיות איש גיבור חיל. אדם יכול להיות איש גיבור חיל בלי לגעת בנשק כל ימיו.

מה עוד אנחנו לומדים על בועז מתיאור המגילה? בועז הוא אדם ירא שמיים, המילה הראשונה שנשמעת מפיו היא שם השם:

וְהִנֵּה–בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'.

לפי חלק מהפרשנים כאן הוא ממש מזכיר להם את מצוות מתנות עניים, כדי שה' יהיה עימהם. רושם ראשוני זה המון, הוא בעל אדמות עשיר אבל גם מתייחס יפה לקוצרים וגם יודע שהכל מה'. אגב, מה הוא עושה שם? זה כבר השותף השלישי בסיפור, נדבר עליו, לא סתם במקרה הגיע בועז לשדה בדיוק כשרות הגיעה, והבחין בה.

אבל שימו לב: הוא הראשון שמבחין בה, מרגע כניסתה לעיר היא כמו רואה ולא נראית, אנשי בית לחם לא מתייחסים אליה, היא משוטטת בעיר בלי קשר אנושי, באלמוניות, חסרת שם וזהות, אולי כי היא בת מואב, אולי כי זוכרים לרעה את אבימלך ואת בניו, הראשון ששם אלומת אור עליה ועל חייה הוא בועז. סבר פנים יפות הוא מצרך נדיר באותה תקופה, אבל לא אצל בועז, שימו לב שהיא עונה כמעט לכל הקטגוריות של "זר" בתורה – גר, יתום, עני, אלמנה. היא כמעט הכול.

יחסו לרות הוא אלטרנטיבי, זו ממש מרידה במוסכמות של התקופה. נזכיר: בספר שופטים יש פרשיות של אלימות קשה כלפי גברים ונשים, אין לאדם זכות על גופו ופרטיותו, וגם פה – נשות בית לחם מתעלמות ממנה, הנער הניצב על הקוצרים מזלזל בה, הקוצרים הצעירים מציקים לה ובועז מרחיק אותם, כי הוא רואה בה אדם בפני עצמו. יש פה מסר עמוק שעוד לא הופנם בימינו על צלם אלוקים שבאדם, ועל צלם אלוקים שבאישה (אנחנו אחרי שנה של קמפיין "מי טו" שחשף לצערנו עד כמה תופעות כאלה הן נפוצות). בועז מציע לה מזון, כבוד, הכרה, יחס, וגם אומר לה:

הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת–הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ.

ועוד הוראה שלו:

וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת–נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט—וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל–תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן–הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ–בָהּ.

הוא ממש מתאמץ כדי שלא תסבול מהווי של הטרדות והצקות. בזכותו היא לא קבצנית אלא אורחת מוזמנת, הוא מעניק יותר ממזון ומהגנה, הוא מעניק יוקרה, הערכה, התקבלות לחברה.

בועז גם נושא נאום פומבי, שמיועד לא רק לאנשי בית לחם של אז, אלא גם לאוזניים שלנו היום. זו קריאה לשנות את היחס שלהם אליה, ובכלל לזולת. סיפור אברהם אבינו ו"לך לך" מהדהד פה:

וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה? וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ: הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר–עָשִׂית אֶת–חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל–עַם אֲשֶׁר לֹא–יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת–כְּנָפָיו.

זה לא הנאום החינוכי האחרון שהיא תשמע ממנו, אבל קודם – עשייה. זוכרים את דקדוק ההלכה שלה? את המעשים הקטנים? תראו כמה זה חשוב:

וַיִּצְבָּט–לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.

נאמר במדרש רות רבה:

"אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (בראשית ל"ז, כא) – בכתפו היה מוליכו אצל אביו.

ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך [וראך ושמח בלבו]" (שמות ד', יד) – בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.

ואלו היה יודע בֹעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר" (רות ב', יד) – עגלות מפוטמות היה מאכילה".

אלה מקרים של אנשים שניסו לעשות טוב, ראובן רצה להציל את יוסף, אהרון באמת שמח מול משה, בועז באמת נתן לה לאכול – אבל האם יודעים שזה נחרט בנצח? הרב יהושע ויצמן מתאר איך בועז בטח היה עסוק עם הקוצרים, ועם ספקים ולקוחות שהגיעו, ועם עוד הרבה דברים, ובין היתר הוא גם נתן לה לאכול, אבל לא ניתנה מלוא תשומת הלב לרגע הזה. והאמת היא – שהרגע הזה, האוכל שהוא נותן לרות, זה מה שהולך להישאר לדורות עולם, וכל מה שמסביב הוא חולף ורגעי וזמני. חז"ל קוראים לנו לסדר מחדש את סדר העדיפויות שלנו על פי השייכות לנצח, האם אתה בצדדי או בנצחי. ושוב, נצחי זה לפעמים פשוט לתת לחם, לא יותר.

והאם זה רלבנטי רק לגביהם, אנשים גדולים שנכתבו בתנ"ך, ראובן, אהרון ובועז? שימו לב להמשך המדהים של חז"ל:

"לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה, ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם"

וואו. כל דבר קטן נרשם וחשוב ומשפיע – ונחתם על ידי הקב"ה.

גם במפגש הלילי בין בועז לרות – הוא איש חיל. כמה עדינות וחסד ושלווה וביטחון הוא משרה, מול האלימות וההתעללות והכאוס שבחוץ.

ושוב נזכיר: הם לא אנשים פרטיים אלא סמל להתלבטות של העם כולו באותה תקופה, האם להמשיך בדרך מואב ועמון (העם נמשך לכיוון הזה) או לחזור לדרך הישר. בשדה בלילה מופיע שוב נאום חינוכי של בועז, ושוב לא רק לאוזניה של רות אלא לאוזנינו הקוראים:

וַיֹּאמֶר: בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן–הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי–לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם–דַּל וְאִם–עָשִׁיר. וְעַתָּה בִּתִּי אַל–תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר–תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה–לָּךְ, כִּי יוֹדֵעַ כָּל–שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.

היא אשת חסד, הוא איש חסד. הוא איש חיל, גם היא אשת חיל. היא האישה היחידה בתורה שמכונה כך. כשאנחנו שרים אשת חי בכל שבוע אולי צריך לחשוב גם עליה. כי שוב, חיל זה לא קרב, אלא קרב החיים – יושר, נחישות, כנות, מנהיגות, יעילות.

אחד מעמודי התווך של בית המקדש נקרא בועז. למה? כי הוא בונה בית בישראל, ומתוך כך נבנה המקדש.

ומה שם הילד שלהם? עובד. הוא אבי ישי אבי דוד. הוא עובד, אולי כי יש לו עבודה, עבודה רבה להשיב את העם למסלול, לתלם. הפסוק האחרון במגילה הוא:

וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת–יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת–דָּוִד.

עכשיו את הפעם השלישית שהמילה חסד מופיעה, אל גומל החסד הגדול מכולם:

אלוקים

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.

אמרה ולא ידעה מה אמרה. היא רק רצתה חסד בסיסי, שה' יעזור להן לחזור ולשקם את חייהן. אבל ה' עוד יעשה איתם חסד מעל ומעבר. אנחנו לא מנהלים את העולם, אין לנו מושג איזה שפע יושפע עלינו אם רק ננהג בעצמנו בדרך של טוב ויושר (זה שוב מזכיר את החדשות, מישהו דמיין התפתחויות כאלה, התפללנו על זה, קיווינו לזה? כל פרשן שהיה חוזה כאלה מהלכים היה נחשב הזוי).

זוכרים שדיברנו על ערכם של המעשים הקטנים, שנרשמים לנצח? עכשיו נראה עוד דבר שהמעשים הקטנים שלנו עושים: אם אנחנו מתנהלים במידה מסוימת – הקב"ה כביכול מתנהג במידה מסוימת. אנחנו יודעים לומר "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו', כלומר: תהיה כמוהו, אבל האם אפשר לומר גם הפוך? מה אנחנו רחומים – אף הוא יהיה רחום? מה האדם מנחם – גם הקב"ה מנחם? בספר של ד"ר יעל ציגלר מובא מדרש מיוחד מאוד, שממנו עולה כאילו הניחומים של בועז קשורים לניחומים של הקב"ה אותנו:

"אמר הקב"ה: בועז מנחם 'ישלם ה' פועלך' – ומה אם בועז שדיבר על ליבה של רות דברים טובים, דברי ניחומים ניחמה, שנאמר 'ותאמר: כי ניחמתני' – כשבא הקב"ה לנחם את ישראל על אחת כמה וכמה: נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" (מדרש)

איזה לקח חשוב לימינו: איך שאנחנו נתנהג – כך תהיה ההנהגה האלוקית כלפינו. אם אנחנו נלמד לנחם וננחם זה את זה – הקב"ה ינחם אותנו סוף סוף.

אני רוצה לסכם, בעזרת פסקה יפה של ד"ר ציגלר שמסכמת את המגילה:

"מגילת רות מתעדת את האופן שבו אנשים חיים את חיי היומיום שלהם, הנעדרים אירועים דרמטיים, קונפליקטים גדולים או נסים חריגים. עם זאת, במהלך תיעוד זה של פעולות גומלין שגרתיות, היא גם מציגה את ההתנהגות יוצאת הדופן של שני אנשים דגולים, המצליחים להפוך על פיו את הכיוון השלילי שאליו מתדרדרת החברה בתקופת השופטים. זהו סיפור אופטימי במהותו, למרות הצבתו באחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה התנ"כית. רות ובועז מלמדים אותנו כיצד שני אנשים יכולים לפעול על פי צו מצפונם ובניגוד לניכור החברתי ולאדישות השוררים סביבם. בכך הם פותחים את האפשרות להביא קץ למצב זה של העדר אחריות והעדר תקווה, ולסלול את הדרך לקראת חברה מתפקדת, שבה תוכל האומה להקים בית חזק ומאוחד. כולי תפילה שהבנה של ספר נפלא זה ושל דמויות המופת המופיעות בו תיצור דחף חיובי, במיוחד בשלב פריחה חיוני זה של החברה הישראלית".

הלוואי. נסכם את המסע שלנו לעבר מתן תורה: שום דבר כאן אינו "כותרת". האם יש פה עקידת יצחק? לא, יש המון עקידות קטנות. יש פה אישה ואיש שבונים בית, יש פה המון אירועים שרק אם מסתכלים עליהם מלמעלה הופכים לתהליכים, יש פה נקודות שנראות לא מאוד חשובות אבל הן הופכות לסיפור גדול שמוביל עד אלינו. וישי הוליך את דוד, ומשם הלאה, דור אחרי דור, עד אלינו.

שנזכה כולנו להיות אנשי חסד, אנשי חיל, לבנות את בית ישראל. חג שבועות שמח. ניפגש ב"ה בשבוע הבא עם ספר במדבר.