מה לומדים מהפרשה לחיים? – השיעור מערוץ 12 על פרשת אחרי מות – קדושים

דיברנו בשבוע שעבר על לשון הרע, כמה חשוב לא לרכל, לא לקלל ולא לדבר רעה, אבל העירו לי, ובצדק, מה עם לשון הטוב? מה כן צריך לומר ולא רק מה לא. בספר הזוהר ישנה אמירה חריפה שאומרת שכמו שאסור לדבר רע, אם אתה יכול להיות טוב ולא אומר אותו בפועל, אתה מונע אמירת הטוב ממי שצריך לשמוע את המחמאה הזו, וזו גם עבירה, חטא בפני עצמו. קיבלנו את יכולת הדיבור בטח לא כדי לקלקל את העולם, אבל גם לא כדי לשתוק. קיבלנו כדי לתקן ולהוסיף חיוביות ואם אני רואה טוב באדם ולא אומר – קלקלתי את יכולת הדיבור שלי, לשון הטוב.

בשבת הקרובה יקראו שתי פרשות, אחרי מות וקדושים. פעמים רבות פרשות אלו נופלות סביב יום הזיכרון ויום השואה, אנחנו מתבוננים על אותם המתים ולומדים מה הציווי שהם הותירו לנו. השבוע הגיע אליי אב שכול וציטט לי פסוק מתוך פרשת אחרי מות, שמדבר על אהרן הכהן ברגע הכי קדוש בתפילת יום הכיפורים. הכהן הגדול נכנס לבד להתפלל, ולאף אחד אסור התקרב, סוג של בידוד אם תרצו.

"וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל"

ויקרא טז:יז

על רקע הטקסים הקשים ויוצאי הדופן שהיו השנה ביום הזיכרון, בניגוד להתכנסויות בבתי העלמין והחיבוקים שהפכו לאסורים, אותו אב שכול הרגיש קצת כמו הכהן הגדול, לבד באירוע הקדוש. אבל הוא לא באמת לבד, כל הציבור היה איתו. אז אומנם היינו השנה לבד, אבל חשבנו על כל מי שלא איתנו פיזית בעולם הזה כי הם רחוקים, וגם על מי שלא איתנו בעולם הזה כי הם בעולם הבא.

הלבד הזה הופך את הדברים ליותר עוצמתיים, העובדה שאין שום דבר שהוא לא הדבר עצמו. קילפו לנו את כל המשמעויות שמסביב. ליל הסדר הפך רק ליציאת מצרים, בלי לקנות בגדים חדשים, בלי מתנות, רק נטו ליל הסדר, וכך גם יום יום הזיכרון והעצמאות, זה נטו אנחנו.

מהבדידות של הכהן הגדול בפרשת אחרי מות, אנו ממשיכים לפרשת קדושים שמלאה בחברה, הרי ככה אנחנו צריכים לחיות, אין צורך לעשות אידיאליזציה של המצב הזה, זה לא המצב התקין. צריך לחזור לחיים חברתיים, ולאט לאט אנחנו בדרך הנכונה.

למרות הכותרת המבלבלת, כי לכאורה קדושה מצטיירת כהתנתקות כמו של הכהן הגדול, אך פרשת קדושים היא חגיגה של יחסים חברתיים, של חיים. הפרשה אוחזת בשיא של 51 מצוות מעשיות שנוגעות ביום יום. היא שולחת אותנו לקדושה בתוך החיים עצמם, עם התור והצפיפות, המשפחה, הילדים, השכנים, התאונות, החגים, האכול, הכל כל כלל – כי הקדושה לא מסתתרת במקום נשגב למעלה, היא בתוך החיים שלנו.

בין כל המצוות המדוברת יש מצוות חשובות שעוסקות בקשישים שבחברה, שאולי מתקשרות לנו היום יותר מתמיד – 'מפני שיבה תקום' ו-'והדרת פני זקן'. אולי נתקלנו בזה רק באוטובוסים אבל התורה לא כותבת רק תקום לפני זקן, תכבד ותתקשר אליו, היא משתמשת בביטוי מאוד יפה – 'והדרת'. תראה את ההדר, תראה את כל ערך בכל קמט, תראה את היופי בזקנה ותלמד ממנו. צריך להיות חברה שבה הזקנים נישאים על כפיים, הם חשובים ולא איזה סרח עודף. נראה שתקופת הקורונה היא בדיוק תקופה כזו, חברה שלמה נכנסת להסגר כדי לשמור על זקניה, בסולידריות מוחלטת אנשים משנים לגמרי את אורחות חייהם כדי לשמור על מבוגרים שהקימו את המדינה. הלוואי שזה יהיה ככה בכל השנה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.