השיעור השבועי – פרשת תולדות תשע”ט

הכלים שקיבלת הם לא תקלה, הם לא טעות בייצור, הם כלי העבודה המיוחדים שלך בדרך לייעוד שלך, ואם ככה זה לגבי עשיו זה ודאי אפשרי לגבינו.

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת “תולדות”. בשבוע שעבר בפרשת “חיי שרה” שמענו על השידוך הראשון ולמדנו מכך רבות על מערכות יחסים בימינו. השבוע – חינוך ילדים. יש פה בפעם הראשונה תיאור מפורט של עקרות ותפילה על פרי בטן, ואז תיאור של היריון וקשיים של היריון, ואז לידה ואז גידול הילדים, וגם יחסים בין אחים, וגם מתח וגם ניסיון להנחיל את המסר החינוכי-משפחתי לדור הבא. כל השאלות האלה מטרידות אותנו עד היום. אז כמו בשבוע שעבר, לא נציע בשטחיות “מדריך חינוך ילדים על פי הפרשה”, אבל כן נסתכל על עקרונות יסוד וננסה ללמוד לקחים לחיינו. שימו לב שאין בפרשה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, אין בה הוראות מעשיות מדויקות, אבל יש בה הרבה לימוד. נתחיל.

1. הדברים הקטנים הם העיקר

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

הפרשה מספרת את “אלה תולדות יצחק”, כלומר תולדותיו מתחילים פה, בגיל ארבעים, בחתונה, בהורות. אבל מה קורה פה, הרי היו לו תולדות קודם לכן. הרי הוא כבר אחרי עקידת יצחק, אירוע כל כך דרמטי, אחרי ילדות לצד ישמעאל, אחרי פטירת שרה ואברהם, אחרי כל מה שהוא עבר כל השנים. ובכל זאת – מעכשיו מתחילות תולדותיו. הרבי מלובביץ’ אומר על כך דבר מדהים: “ללמדך, שתכלית הכוונה אינה מסירת נפש (העקדה) אלא בירור העולם” (הרבי מלובביץ’). מה יותר דרמטי: עקידת יצחק או לצאת לדייט כדי למצוא את היצחק או הרבקה שלנו? עקידת יצחק או להכין בקבוק בלילה לילד, אחרי שהדייט הצליח וב”ה נולדו לכם ילדים? אומר פה הרבי: בירור העולם, זה יותר מעקידת יצחק, זו התכלית ואלה ה”תולדות” שלנו. האם מישהו קם בתחושה כזו להכין בקבוק בלילה?

השבוע התקיים בניו יורק כנס השליחים של חב”ד. הרגע הזה בשנה שבו מגיעה התמונה של אלפי שליחים – תמיד מרגש אותי. תמיד הוא מגיע באמצע דיונים קטנים של מה אורן חזן צעק, ומה אלעזר שטרן צעק, ומזכיר לנו שיש פה כותרת ראשית אחרת לגמרי – של תחייה יהודית. במהלך הכנס, דיבר הרב קוטלרסקי, מראשי חב”ד היום, וסיפר סיפור מקסים. וכך הוא סיפר השבוע בניו יורק: באחת מנסיעותיי בניו אורלינס קיבלתי שיחת טלפון מהרב חדקוב שהנחה אותי לחזור לניו יורק מיידית. לקחתי את הטיסה הבאה לניו יורק ונאמר לי לנסוע, אם אפשר עוד באותו יום ואם לא אז למחרת, לאיי קורסאו. מדובר על קבוצת איים בדרום הים הקריבי, לחופי ונצואלה, קטנטנים ממש. נחתנו שם, ביקשנו מנהג מונית לקחת אותנו לבית הכנסת, ושם ראינו יהודי. נעים מאוד, חיים גרוסמן שמו. הוא ניגש אליי ואמר: זה נס שאתה פה, המדינה הזאת קתולית ומערכת החינוך היא קתולית אבל בכל השנים כשתלמידים קתולים הלכו להתפלל התלמידים היהודים היו הולכים לשחק כדורגל. לאחרונה המנהל החליט שזה לא טוב למשמעת של בית הספר שהתלמידים היהודים משחקים כדורגל. בארבעה במרץ ביום שבית הספר התחיל התלמידים היהודים הוכרחו ללכת לתפילות. הבן שלי סירב ללכת ואחרי איומים הוא סולק מבית הספר. אני לא יודע מה לעשות איתו. כשהגענו לאי הזה בשנות הארבעים סבתא שלי צלצלה אלי ואמרה לי: חיימי, יש 2 דברים שאני יכולה להגיד לך: אחד, תבטיח לי להתחתן עם יהודיה. הייתי ילד קטן ולא ידעתי מה זה להתחתן ומה זה יהודייה. והדבר השני שהיא אמרה לי: אם אי פעם תהיה לך בעיה בחיים תפנה לרבי מלובביץ’ והוא יעזור לך. אתמול בלילה לא ידעתי מה לעשות עם הילד שלי והיה לי חלום, ובחלום שלי סבתא שלי באה אלי ואמרה לי: חיים, למה אתה מוטרד? אמרתי לך שאם יש לך בעיה לך לרבי מלובביץ’. והנה פתאום אתה פה. פגשתי את הבן שלו, אלי גרוסמן, הוא הגיע באותו קיץ לקייטנה יהודית בניו יורק ואחר כך החל ללמוד בתיכון-ישיבה. האבא התרגש מאוד. הוא ביקש לשלוח דרכי מכתב לרבי וכתב לי שם: בבקשה תגיד לרבי שהוא נגע בלב של יהודי קטן שחי באי קטן. הרבי ענה לו במכתב חשוב מאוד. הוא כתב כך: שמחתי לקבל את המכתב, אני חייב בכל אופן להעיר לך כשאתה מתייחס לעצמך כיהודי קטן. אין דבר כזה יהודי קטן. לכל אחד יש נפש אלוקית, גבר ואישה, יש להם חלק אלוק ממש, כמו שמוסבר בספר התניא. יהודי אף פעם לא צריך להמעיט בערך עצמו ולכתוב על עצמו כפי שכתבת במכתבך. והרב קוטלרסקי סיים ואמר: זו המתנה הגדולה שהרבי נתן לנו, להעריך את עצמנו ולהעריך כל אחד ואחת שמסביב, להעריך את הניצוץ האלוקי שקיים בתוך כל אחד מאיתנו. אין דבר כזה אדם קטן, צריך להתייחס לכל יהודי כמו שהרבי היה מתייחס אליו.

עד כאן. ה”תולדות” שלנו הם לא רק דברים עצומים ודרמטיים, הם היום יום הקטן, שכמו שהבנו – הוא לא קטן בכלל. נמשיך.

2. “השפעה חברתית” זה לא הכל

רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

רש”י: וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? אלא להגיד שבחה, שהייתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם.

על רבקה אימנו אומרים חז”ל: שושנה בין החוחים. זה אפשרי. אפשר לגדול באזור קשה ובמשפחה קשה ולצאת – רבקה אימנו. ר’ שלמה קרליבך אמר: כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. לרבקה היה מבוגר כזה, דבורה המינקת שלה. אחת המאזינות שלנו כתבה לי לפני כמה ימים את המייל המקסים הבא: “שלום, שמי רויטל שנור, פסיכולוגית חינוכית מירושלים. אולי בזכות הדברים שכתבתי עוד ילד כואב יקבל מאור פנים ויחס אכפתי. פרשת השבוע העלתה בי את השאלה איך בסביבה מלאה קלקולים, עבודה זרה ורמאות, יכולה לגדול רבקה אמנו? התשובה היא: היא יכולה, אם יש לפחות דמות אחת שמאמינה בה! הפרשנים מסבירים שלרבקה הייתה מינקת מופלאה ושמה דבורה, שהעניקה לה רבות בהיותה פעוטה. היא הצליחה לטעת בה מידות טובות ולגדל אותה לתפקידה המרומם, למרות תנאי הסביבה הקשים. התורה אפילו מקדישה פסוק שלם לתיאור פטירתה של אותה דבורה. במהלך עבודתי פגשתי לא מעט אנשים שהצליחו להתפתח בסביבה בעייתית מאוד – רק בזכות מישהו שהיה שם בשבילם. התרגשתי פעם מסיפורה של אישה שגדלה בבית ענק ועשיר, כשהוריה בחו”ל עבור עסקים שלעולם לא הסתיימו. היא גדלה לבד, ללא נוכחות הורית, אבל הפכה להיות אישה לתפארת בגלל השכנה ממול. עם דמעות בעיניים היא סיפרה לי על השכנה שהביאה תבשיל חם, שהזמינה אותה אליה לשיחה לבבית של ערב, שנטעה בילדה הנטושה אמונה שיש תקווה, שיש אכפתיות בעולם, שקשרים בין אנשים יכולים להתקיים גם ללא מטרות רווח. תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב, אולי גם לידכם יש ילד שחי בסביבה רעה וכואבת – ואתם יכולים להיות המבוגר המשמעותי שיאמין בו, ויגרום לו לפרוח כשושנה בין החוחים”.

כלומר, אי אפשר לבוא ולומר: ככה נולדתי, זו השכונה שלי, זו המשפחה שלי, זה כבר הגורל שלי. יש בחירה חופשית. כדי להעצים בחירה חופשית אנחנו צריכים דמות חיובית אחת בסביבה. וראיתי במקום אחר המשך לדיון הזה על דבורה: מאיפה דבורה הייתה אשת חסד? ובכן, דבורה היא “הנפש אשר עשו בחרן”. אברהם ושרה התחילו לחנך כבר בחרן, לפני שעלו לארץ, ונשארו שם עוד אנשים שזכרו את הערכים האלה. וככה בעצם באופן מעגלי הם השפיעו על רבקה, שלימים תתחתן עם הבן שלהם ותהיה כלתם.

אז רבקה לא למדה ממנהגי הסביבה. אבל – זה נכון גם להיפך: על עשיו אפשר לומר, על משקל הדברים שכותב רש”י: שהיה בן צדיק ואח צדיק ומקומו אנשים צדיקים, ולא למד ממעשיהם.

הבחירה החופשית נכונה גם בכיוון ההפוך. אפשר לגדול בבית אברהם ולצאת ישמעאל. אפשר לגדול בבית של יצחק ולצאת עשיו. זו מסקנה עוצמתית מאוד, לשני הכיוונים. אפשר להיות חוח בין שושנים. וכל שנה אנחנו אומרים – גם להיות שושנה בין שושנים זה לא פשוט. יצחק מתמודד עם אתגר גדול, להיות “בן של”, “דתי מבית”, “דור שני”. לא סתם המידה שלו בקבלה היא מידת הגבורה. גם זו גבורה, להמשיך בדרך ולא לחדש ולהמציא את עצמך מחדש.

3. אתה חלק מסיפור גדול

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה’.

רבקה מרגישה ששני התאומים האלה, כבר מהבטן, פונים לכיוונים מנוגדים. רש”י מספר איך אחד מהם זז כשעברו ליד בית מדרש, והשני זז כשעברו ליד בית עבודה זרה. הפרשנים כמובן מסבירים שזו הנפש שלנו שמתרוצצת ככה, מדובר בשני כוחות שנעים בתוכנו תמיד. אבל מה הפתרון של רבקה לקונפליקט? היא שואלת שאלה של משמעות (למה זה אנוכי) והולכת למצוא תשובה רוחנית, דתית, אצל ה’. כלומר, התשובה של רבקה היא: להיות חלק מסיפור גדול. להבין שאני חלק מסיפור כזה ולנסות להתחבר אליו ולתת פשר למה שקורה לי.

הפיגוע בפיטסבורג שוב עורר דיוני שמאל וימין בארץ ובעולם, ובלי בושה היו מי שניסו לטעון שזה הכל טראמפ אשם, הכל היהודים השמאלנים עם מדיניות ההגירה הליברלית שלהם, הכול בכלל ממשלת ישראל (אני מצטטת קטע מעיתון הארץ, כך נכתב על הנסיעה של בנט לשם: היד רועדת כשכותבים זאת, אך במובנים רבים עולמו (של בנט) קרוב יותר לזה של הרוצח מזה של הנרצחים. כתב את הדברים פרופ’, לא מתחשק לי לצטט את שמו כרגע. עיתונאית אמריקנית בכירה אחרת ב”אטלנטיק” כתבה: נו, האם העברת השגרירות לירושלים הייתה שווה את הטבח בפיטסבורג?). נו, באמת. לריב על הנושאים האלה, זה אומר לא להבין את הסיפור היהודי הגדול. לחפש את ההצדקות הקטנות בתוכנו, כאילו אנחנו אשמים, כאילו אין פה סיפור שלם אלא תקריות מקומיות. ותראו, אפילו העיתון של פיטסבורג מבין. זה לא עיתון יהודי, אלא זו הכותרת הראשית שם השבוע: ארבע המילים הראשונות של הקדיש, בעברית – “יתגדל ויתקדש שמה רבא”. זו אכן הכותרת האמיתית.

האם אנחנו זוכרים שאנחנו חלק מסיפור גדול? השבוע דוד סעדה חגג יומולדת 32. דוד הוא מהעוקבים הוותיקים אחרי השיעור, והוא נסע לאומן ליום ההולדת. משם הוא שלח לי תובנה מרתקת על הפרשה. אם קודם הבאנו סיפור מניו יורק, מחב”ד, עכשיו סיפור מברסלב, מאומן. וכך כותב דוד סעדה:

“זו פרשת בר המצווה שלי, ועדיין אפשר לקרוא ולשים לב לדברים חדשים!  שמתי לב שהמילים ‘זה’ ו’אנוכי’ חוזרות פעמיים במרחק קטן בפסוקים. פעם רבקה ופעם עשיו, כל אחד ממקום אחר. רבקה מבינה שיש תאומים בבטנה ואומרת לעצמה : ‘למה זה אנכי’. היא שאלה שאלה קיומית ממקום של תהייה גדולה, מה קורה איתי, מי אני ולמה אני. התשובה שלה ‘ותלך לדרוש את ה” מביעה לעניות דעתי את הפניה אל מה שמחוצה לנו, מחוץ לקיום הקטן והמצומצם האגואיסטי של האדם. לעומתה עשיו משתמש במילים אלו בצורה אחרת: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי. ובהמשך הוא אומר: וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. האדום האדום ה-זה. עשיו מצביע על מה שיש עכשיו, הוא עייף ואין לו כוח עכשיו לחפירות. הוא רוצה את זה, זה, ומיד. אנכי עייף עכשיו, וזה מה שמשנה. לא ‘למה זה אנוכי’ אלא ‘למה זה לי בכורה’. לא מעניין אותי מה יהיה אחר כך. גם ככה אני הולך למות. אנכי זה מה שחשוב. רבקה מבינה שיש עוד קיום מלבדה, היא יודעת לחפש את זה מחוץ לנקודת המבט האישית שלה. עשיו נשאר בתוך ה’זה’  וה’אנכי’ לא מעניין אותו מה שיש בחוץ. הוא רוצה את העולם הזה, האדום אדום הזה, כאן ועכשיו כי אני עומד למות גם ככה. שנשכיל לא להחליף בכורה בנזיד עדשים, ונלך בדרכה של רבקה”.

4. היחס לנער שבודק את דרכו

עד כאן שלושה עקרונות חינוכיים – ה”תולדות” שלנו זה הדברים הקטנים ולא רק הגדולים, הסביבה החברתית משפיעה אבל יש לנו יכולת לבחור ולעצב את האופי שלנו, ואנחנו חלק מסיפור גדול ומשמעותי יותר. עכשיו אנחנו מגיעים לעיקרון הרביעי והאחרון, והוא אולי המורכב והקשה ביותר.
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

רש”י: כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיוון שנעשו בני י”ג שנה, זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודת אלילים.

מה עושים כשהילד לא הולך בתלם? איך מתמודדים? השאלה היא לא רבקה, די ברור למה היא מבינה שיעקב הוא הבן הממשיך, למה היא מבינה מי צריך להמשיך את השושלת. השאלה היא יצחק. למה הוא אוהב את עשיו וחושב שהוא ראוי לברכה? זו אחת השאלות העמוקות בספר בראשית. אפשר להקדיש לה זמן רב, אנחנו נציג הערב תשובה אחת בלבד, שמצאה חן בעיני, מבין קשת התשובות שהפרשנים מביאים. זו תשובה שמתאימה מאוד לדור שלנו. התשובה היא כזו: יצחק לא התבלבל כשבחר בעשיו. הוא לא טעה. הוא ראה את הטוב שיש בתוכו. בתוך הציד האלים הוא ראה ניצוצות של קדושה, וחשב שאפשר לנתב ולנווט אותו לכיוון החיובי. נשמע רעיון מודרני? פוסט מודרני? שימו לב כמה הוא עתיק, מצאתי אותו אצל האור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר ממרוקו, שכתב את הדברים לפני כ-300 שנה, ואגב לא היו לו ילדים משלו. וכך הוא כותב: “וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל”.

שימו לב לשלוש המילים האחרונות – “ואפשר שהיה מועיל”. זה משאיר שאלה פתוחה, האם אפשר היה להפוך אותו לבן הממשיך? האם אפשר היה לשפר את דרכיו? האם לאהוב את ילדינו גם כשהם מאכזבים נראה לכם מוזר? ובכן, כך בדיוק גם ה’ אוהב אותנו.

ופרשנים רבים שואלים: למה הוא אוהב את עשיו? תחזרו אחורה, יצחק הוא חופר בארות, יש לו סבלנות להגיע למקור מים מתוקים וחיים וצלולים. כמו שכאשר הוא חופר באר הוא יסיר את כל העפר והלכלוך וימצא מים, כך גם אצל עשיו. כותב הנתיבות שלום: “והתורה הקדושה מלמדת לנו אורחות חיים, ומפרשה זו שיצחק רצה לתקן את עשיו על ידי שיעלה את תכונת הנפש של שופך הדמים ויכניס זאת לעבודת ה’ – יש ללמוד שכל אדם נולד עם תכונות הנפש המיוחדות לו, ויש מי שנולד עם תכונות רעות וקשות מאוד, אך באמת כל התכונות, אפילו של רציחה – ניתנו לו כדי להעלות אותן, ולכל אחד יש יעוד ותפקיד מיוחד שבעבורו ירד לעולם, ולכן מובן מדוע ברא הקב”ה כל כך הרבה אנשים ולכל אחד מהם תכונת נפש אחרת, מפני שלכל אחד יעוד ותפקיד מיוחד, ודווקא על ידי תכונות נפשו יוכל להגיע לייעוד המיוחד לו. וגם אם נדמה לו שתכונותיו רעות ביותר – עליו לשבר ולהכניע אותן ולהעלותן, כדי להגיע לייעודו לתפקידו”.

הכלים שקיבלת הם לא תקלה, הם לא טעות בייצור, הם כלי העבודה המיוחדים שלך בדרך לייעוד שלך, ואם ככה זה לגבי עשיו זה ודאי אפשרי לגבינו.

בימים אלה יצא ספר חדש, של דן טיומקין, ושמו “בוסר המלאכים”. הוא עוסק בחינוך ילדים, בעיקר בני נוער, והוא מביא שם הקדשות שכתבו אנשים על הספרים שלהם. אפשר ללמוד הרבה מהקדשות. תראו את ההקדשה שכתב הרב שמשון רפאל הירש לאחד מספריו:

״להורי  –

שומרי בימי ילדותי,

מדריכי בימי נערותי

וידידי בימי בגרותי״

בהתחלה ההורים שומרים, רק מזהירים מפני סכנות, רק עוזרים לחצות את הכביש. אחר כך הם מדריכים, זה כבר מורכב יותר. בסוף הם ידידים, יש כבר קשר של חברות. וכך כתב הרב אורי זוהר בהקדשה לספרו “אבות על בנים”:

“בתודה לילדים

אשר חנן אלקים אותנו  –

המזכים אותנו

בתיקון הגדול בחיינו”.

זה התיקון שלנו, יחסינו עם הורינו ועם ילדינו, שם העבודה האמיתית שלנו.

 

לסיכום: התחלנו מ”תולדות” יצחק וראינו שעיקר התולדות זה החיים עצמם, ואין דבר קטן ואין יהודי קטן, הכל חשוב ולא רק העקידה. המשכנו אל הסביבה החברתית שלנו, של קוצים או של שושנים, אבל הבחירה היא שלנו איך לצמוח. המשכנו אל העובדה שאנחנו חלק מסיפור גדול, חבל שאנחנו לא תמיד מבינים את זה. וסיימנו בחינוך ילדים, אז והיום, ובצורך להבין ולהכיל ולטפח כל ילד וכל מידה שיש בנו. בהצלחה לכולנו.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.