השיעור השבועי - פרשת ניצבים וראש השנה תשע"ח

איך מילות התפילה וצלילי השופר של ראש השנה עוזרים לנו לחשוף את האמת הפנימית שלנו?

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "ניצבים", אבל אנחנו ניצבים לפני ראש השנה, וננסה לעסוק בתכנים של היומיים הגדולים שלפנינו. נפתח בתיאור קסום, ילדותי ופשוט. הרב פרופ' יוסף דב סולובייצ'יק, שהיה ראש ה"ישיבה יוניברסיטי" בארצות הברית, מתרפק ומתאר כך: "שנות ילדותי עברו עלי בעיירה החסידית חסלוויטש. מדי שנה, בהגיע ערב ראש השנה, הייתה ניכרת על פני המלמד החב"די שלי שמחה גדולה והתרגשות בלתי רגילה. פעם, כאשר ביקש לשתף אותנו, ילדי ה'חדר' בתחושותיו, אמר כך: 'היודעים אתם מה יהיה מחר בלילה? מחר יהיה ליל ההכתרה! מחר יונח שוב הכתר על ראשו של הקב"ה, ויודעים אתם מי הוא המניח את הכתר על ראשו? יענק'ל החייט ובערל הסנדלר'.

במשך השנים דרשתי דרשות הרבה וכתבתי מאמרים ארוכים בנושא ראש השנה, ואף אחד מהם לא גרם לי לחוש באמת את תוכנו העמוק של ראש השנה כפי עשו לי זאת דבריו של אותו מלמד. מדי ראש השנה, כאשר אני מתפלל ואומר: 'מלוך על כל העולם בכבודך', אני נזכר בהתרגשותו התמימה: 'מחר יהיה ליל ההכתרה!' ומתרגש מחדש".

הלוואי שגם אנחנו אחרי כל ההסברים והפירושים נרגיש את התחושה הפשוטה הזו כלפי ראש השנה. ובכל זאת, נעמיק מעט במשמעויות היום. נעסוק הערב בשני נושאים עיקריים בראש השנה. נתחיל.

• התוספות בתפילות הימים הנוראים

החל מתקופת הגאונים (כלומר מלפני כאלף עד כאלף חמש מאות שנה אחורה) אנחנו מוסיפים לתפילה ארבעה משפטים, שבהם מבקש המתפלל שגזר דינו שלו ושל עם ישראל יהיה טוב:

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹוקים חַיִּים.

מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמָן, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים.

וּכְתֹב לְחַיִּים טוֹבִים כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ.

בְּסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ, אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.

אלה ארבע תוספות והמילה המשותפת להן היא – חיים. שוב ושוב חיים. קודם כל כדאי לזכור את התוספות ולא לפספס, זה מחייב אותנו לשים לב למילים בתפילה. ומה המילים האלה אומרות? הנה רק כמה הסברים פשוטים (יש גם הסברים עמוקים בקבלה ובחסידות) על הבקשות המיוחדות שלנו בימים אלה. נעסוק בשני רבדים:

1. לחיות

ההסבר הראשון הוא פשוט לחיות. אנחנו מודים לקב"ה על עוד שנת חיים, ומתפללים להמשיך ולחיות. זה לא מובן מאליו, זה מעין "שהחיינו". פעם אנשים היו מרגישים יותר את היראה בימים הנוראים, בוכים, מרגיעים באמת את יראת הדין, את החרדה, "מי יחיה ומי ימות". היום יראה זו מילה לא פופולארית, אנחנו רוצים אהבה, הכלה, שהכול יהיה נחמד, לא נוח עם ההגדרה של ראש השנה כ"יום דין", יום משפט. אפשר עוד לראות אנשים מתפללים ברצינות וביראה, זכיתי לראות כמה שנים את הרבנית שפרה נבנצל מתפללת ברובע היהודי ולעמוד יחסית לידה. ראו את ארשת הרצינות, את האכפתיות כלפי כל מילה, עכשיו נידונים... לא בבהלה ובפחד, דווקא יש המון שמחה בראש השנה, אבל סוג של "וגילו ברעדה", זה הביטוי שאומרים בדרך כלל על היום הזה, שילוב של גילה ורעדה.

וכך כותב רבנו בחיי (ספרד, לפני כ-800 שנה): "ומה שאנו אומרים בראש השנה וביום הכיפורים 'זוכרנו לחיים,  כותבנו בספר חיים' הכוונה על חיי הגוף בעולם הזה אשר בו האדם זוכה לחיי נפש".

כלומר, עוד לפני חיי הנפש צריך את חיי הגוף. צריך לחיות, בעזרת השם. עצם הבחירה בחיים היא לא דבר מובן מאליו בימינו. השבוע פורסמו נתונים מקסימים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לסיום השנה. שימו לב: 89% מהישראלים מרוצים מהחיים כאן (טוב, ה-11% הנותרים הם בפיד שלי)... המספר הזה הבליח לרגע לראש הכותרות, ואז נעלם לטובת דיווחים על עוד שערוריות ומחדלים. אבל כדאי להתעמק בנתונים: בקרב גברים ונשים הנתון זהה, אנחנו מאושרים באותה מידה. בקרב הצעירים, בני 20-44, הנתון אפילו גבוה יותר (90.3% אחוזי אושר). נבדקה גם רמת שביעות הרצון ממקום המגורים (83.9% מרוצים), וגם רמת שביעות הרצון מהעבודה (בערך 90%). אנחנו שומעים המון על משברי הדיור והתעסוקה, אבל הנתונים הם בסופו של דבר חיוביים מאוד. האבטלה בשפל, וכך מספר היורדים מהארץ.

7,460 כותרים יצאו כאן השנה. זה אומר שבכל יום יוצאים פה לאור למעלה מ-20 ספרים. אשכרה עם הספר. אנחנו גם פנינה תיירותית: השנה הגיעו לישראל 3.9 מיליון תיירים, וזה שיא של כל הזמנים ועלייה של כמעט מיליון תיירים מהשנה החולפת. ההוצאות של תיירים מחו"ל בישראל עמדו השנה על 20.9 מיליארד ש"ח, כן ירבו. אגב, גם מספר הטיסות שלנו לחו"ל הגיע לשיא: 7.6 ישראלים יצאו לחו"ל השנה, כמיליון יותר מאשר בשנה שעברה.

והנה עוד מספר: בישראל 8.9 מיליון אזרחים, 2.6 מיליון מתוכם התחילו בימים אלה את שנת הלימודים, ובקרוב יצטרפו אליהם עוד 260 אלף סטודנטים. כשליש מהאוכלוסייה שלנו משכיל וקונה דעת.

אנחנו אומה לומדת, וגם אומה יולדת. על פי הנתונים החדשים, שיעור הלידות הכולל בישראל הוא 3.11, והוא הגבוה ביותר במדינות ה-OECD. בעוד אומות אחרות נאבקות בשיעור הילודה הצונח ובמגמות הצטמקות מדאיגות של האוכלוסייה, בישראל בוחרים בחיים. צריך להבין, היום באירופה אין "ילדים זו שמחה" אלא "ילדים זו טרחה". חזרנו השבוע מאוקראינה, היה מרגש ומרתק, אבל ראינו שם מקרוב התאבדות דמוגרפית. הממשלה עוסקת בנושא כדי שהאומה הזו לא תיכחד. יותר אנשים מתים מאשר נולדים, וזה אומר שהאויב של המערב הוא לא מחבלים ולא גלי מהגרים אלא המערב עצמו. יש המון סיבות להתרכזות בעצמי, באינדיבידואליזם, בחוסר הרצון להקים משפחה ולהתחייב כלפי בן זוג ולהתחייב כלפי ילד שדורש השקעה, אבל המגמה הזו נכונה באירופה, וגם ביפן ובאמריקה. ואנחנו – הולכים הפוך, לא מתבלבלים. זה לא עניין של סטטיסטיקה, אלא של תפיסת עולם, של אמונה בעתיד. אולי אפילו יותר מ-89% האחוזים שבעי הרצון, נתוני הילודה האלה הם ההצהרה הכי אופטימית שיש. "זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים" כי גם אנחנו חפצי חיים.

2. לחיות חיים משמעותיים

בואו נעלה קומה. ההסבר השני הוא לא על החיים עצמם, אלא על איכות החיים: "אבל 'זוכרנו לחיים וכתבנו לחיים' שאנו אומרים בראש השנה ויום הכיפורים, אינו כי אם שנהיה מנויים עם כתות הצדיקים הראויים לחיי העולם הבא". (רבי יוסף ג'יקטיליה)

אנחנו מתכוונים לחיים האמיתיים – חיים של משמעות, של עומק. פרשנים רבים כותבים על כך, מכל מיני זוויות. יש ספר נפלא של הרב אליעזר קשתיאל על החגים ושם הוא מסביר: בראש השנה אנחנו עוסקים בפער המטריד מכל – הפער בין המטרה שלשמה נברא העולם לבין העובדה שעוד לא מימשנו אותה. כל הצרות הפרטיות שלנו הן חלק מהתכנית הגדולה הזו. "וכתבנו בספר החיים" – זה אומר שהעולם הוא ספר, ולספר הזה יש התחלה ומטרה שאותה הוא צריך לממש, ואנחנו באמצע. יש לו עלילה שמכוונת למקום מסוים. הוא לא נכתב לריק, בספר יש חוט ששוזר את כל המתרחש. ספר החיים הוא הספר שמברר את מטרת החיים, הספר שיספר שיש עלילה לחיים, זהו הסיפור האמיתי של חיינו. ואנחנו מבקשים: וכתבנו בספר החיים. אנחנו רוצים להיות חלק, מבקשים לפעול לפי הספר, לקחת חלק אישית בסיפור החיים. ריבונו של עולם מעוניין בכל אחד מאיתנו, שימצא את דרכו אל חיים משמעותיים, חיים שיש בהם ייעוד, למענך אלוקים חיים.

מזווית אחרת כותבת על כך הרבנית ימימה מזרחי בספרה החדש "מחכה לתשובה": "בשפה העברית המילה 'חיים' היא בלשון רבים, כי חיים הם תמיד מושג חברתי. אני יודעת שזו תפיסה לא אופנתית. מגדלים אותנו על 'תעשי לעצמך, עכשיו תורך, מגיע לך, רק מה שאת אוהבת'. אבל בניגוד לגישות שמתרכזות בריצוי של האני, הרי שזכות הקיום שלנו בעולם תלויה, במידה רבה, דווקא בהיותנו יצור חברתי, שמנחם ומשמח, שקשור לאחר. כשאנו אומרים 'זוכרנו לחיים' הכוונה היא: זכור אותנו כי אנחנו חיים למען אחרים שסביבנו, ולא רק למעננו. הפנים שלנו מופנות לזולת. לבן הזוג, לילדים, לשכנה, להורים שלי, לעם ישראל, לחמותי... הבקשה היא: אנא, תן לי חיים כדי למלא תפקיד משמעותי בעולם. יש לי עוד כל כך הרבה מה לתת ולמי לתת. בתפילות ראש השנה אנחנו פוגשים בקריאת התורה נשים שהפכו צער פרטי לעניין גדול וכללי – הגר, שרה, חנה ורחל ידעו לחבר את האימה – אל האומה. ראש השנה מציב בפנינו תביעה להפוך לאנשים גדולים יותר, שחיים גם עבור אחרים שחיים סביבם. זוכרנו לחיים".

אני רוצה להדגיש: זה לא אומר לחיות למען עניי בנגלדש, לא לתרום כלייה, אלא לתת לילד שלי. חברה שלי עשתה לאחרונה ניסוי. זה הגיע אחרי הרצאה של דרור גלוברמן, מומחה לטכנולוגיה, שתיאר דבר מעניין: כשהטלפון משמיע התראה הוא עוקף הכל וקופץ לראש סדר העדיפויות, למרות שאנחנו לא יודעים מה יש שם ולא משנה מה ההודעה או מי האדם. אנחנו קופצים למכשיר וזה עכשיו הכי דחוף. הפלטפורמה מנצחת כל עיסוק אחר. חברה שלי הנהנה במרץ, ואמרה שהיא תנסה להתייחס לילדים כאילו זה התראה בטלפון, וכך גם לבעלה. זה הכי חשוב עכשיו, זה מהבהב. הוא תיאר איך מנסים לשאוב לנו את החיים, לרוקן אותם ממשמעות אמיתית ובעצם למכר אותנו למכשיר. לדבריו, האינפורמציה האמיתית עלינו היא לא מה שאנחנו כותבים על עצמנו אלא כל מה שאנחנו עושים. ככה לומדים אותנו. אם מנתחים נכון, אפשר לדעת מראש על פרידת בני זוג לפני שהם יודעים וכמובן להציע להם פרסומת מתאימה. הוא שאל: לו פייסבוק הייתה מקדונלדס, מה אנחנו היינו? והתשובה היא: הפרות, ההמבורגר. אנחנו חומר הגלם, ולא הלקוחות ולא הסועדים. אנחנו הקציצה. בכל אופן אנחנו מבקשים להיזכר לחיים משמעותיים ומלאי תוכן, לא לבזבז אותם, והנה עצה פרקטית. מצאתי את הדברים בתוך מאמר על מנהג הסימנים. הסימנים (תפוח בדבש, ראש של דג וכו') הם בעצם הזמן הפנוי הראשון שלנו בחג. אחרי התפילה והקידוש, יושבים לסעודה. ומה עושים? מתפללים. מחברים את האוכל לרוח. אלה רגעים ראשונים של השנה, וחבל לבזבז אותם על משהו אחר. ושם במאמר מצוטט הרב יצחק אייזיק איש שלום פרידמן. הוא היה רב בליטא, אחר כך רב של שכונת נחלת יצחק, שם הוא גם קבור, וחבר תנועת המזרחי. במאמרו "טל תחיה" הוא כותב על ניצול הזמן. אנחנו הרי מכירים את הביטוי "להרוג תז'מן" או לשרוף ת'זמן". אז הוא דורש אחרת – לנצל את הזמן, לייקר את הזמן. הוא כותב ככה: "היש תחבולה להציל את הזמן ממיתה? כן, יש ויש. כשאדם ממלא את חובת האדם, כשהוא עושה מעשים טובים ורוכש לו תורה ומצוות, בזה הוא מציל ממוות את העת החולפת. לא מת היום בו רכש לו האדם רכוש בן אלמוות, כי נשארו בידו לעולם חליפי היום הזה. ולכן 'רשעים בחייהם קרואים מתים' כי מאומה לא ישאיר הזמן בידם, והרי עתם מתה וחייהם אינם אלא מיתה ארוכה. הם מתים ומתים בלי הפסק מיום היוולדם עד יומם האחרון. אבל 'הצדיקים במיתתם קרואים חיים' כי החליפו את הזמן ברכוש קיים, ואשרי מי שבא לפה ועתו בידו". (הרב יצחק אייזיק איש שלום)

יש פה אמירה משמעותית – בכל רגע ורגע אפשר לבחור אם להמית או להחיות את אותו הרגע. שמעתי הגדרה מעניינת על זה: האם באת לעבודה או באת לעבוד? באת לעבודה זה אומר באת להחתים כרטיס ולשהות כאן, באת לעבוד – זה באמת לנצל את הזמן...

לסיכום, אנחנו מתפללים על החיים כפשוטם, ומבקשים שהם יהיו משמעותיים, חלק מספר החיים הגדול, חלק מהחיים שהם עבור הזולת, וכפי שראינו – אפשר להתחיל מחדש בכל רגע. הנה, אנחנו יושבים פה, אנחנו מנצלים טוב את הרגע, זה לא "רגע מת".

• תקיעת שופר

נמשיך לנושא השני. עבורי זה היה סקופ בגיל הנעורים. חשבתי שתפוח בדבש זה ה-עניין בראש השנה, והנה מתברר שהמצווה המרכזית היא שופר. בתורה היום הזה לא נקרא "ראש השנה" אלא "זיכרון תרועה", "יום תרועה", בגלל תרועת השופר. זה הבסיס.

בואו נראה מה השופר מלמד אותנו. קודם כל צריך לצאת מנקודת הנחה שיש פה סוד. אתמול הרציתי בקיבוץ נען, ומישהי שאלה אם זה לא מספיק להיות בשקט דקה, ולמה צריך גם לשמוע שופר. דיברנו על ההשקטה וההשתקה במצווה היפה הזו, אז היא שאלה למה דממה לא מספיקה. אפשר לתת הסברים, אבל בסוף – יש פה סוד, יש פה רז. כך כותב רבנו בחיי: "ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, העניין הוא מה שידוע בענייני תורתנו הקדושה: אותם שהן מפינות הדת ומעיקריה, כי כל מה שהעניין יותר נעלם ויותר פנימי, הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמילות מועטות. כעניין המצווה שבתפילין שהזכיר בו הכתוב 'והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך', ולולא הקבלה לא היינו עומדים על עיקר מצוה זו מה היא".

התורה לא מרחיבה ולא מפרטת. גם שבת היא ככה. גם תפילין. גם שופר. יש פה סוד עצום, התורה גונזת אותו בכמה מילים והתורה שבעל פה והפרשנות לאורך הדורות מגלה אותו. זה עניין נעלם, פנימי, סתום – אומר רבנו בחיי.

אז מה בכל זאת הסוד? מה בכל זאת אפשר לומר על השופר? הנה שלוש גישות שמצאתי אצל פרשנינו:

1. כל העקידות שעקדנו

אנחנו תוקעים בשופר כזכר לעקידת יצחק. הנה דוגמה: "אמר לו הקב"ה: עתידים בניו של יצחק לחטוא לפניי, ואני דן אותם בראש השנה, אלא אם מבקשים שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה" (מדרש)

אנחנו מזכירים את העקידה, את הקורבן, ואת כל העקידות שעקדנו פרטית וכללית. אנחנו אומה שמשלמת מחיר כבד על ערכיה, וגם השנה היו עקידות לצערנו – אני רוצה להזכיר את כל מי שלא איתנו השנה כי נפל בקרב בין הטוב לרע. 13 נשמות של אנשים, השם ייקום דמם, נשמות ליד כיסא הכבוד, שהיו פה בראש השנה שעבר ואינם. והם נפלו רק כי אנחנו לא היינו שם במקומם באותה נקודה בדיוק. הם שליחי ציבור: בתחילת השנה בפיגוע ירי בהר אדר נרצחו 2 מאבטחים ושוטר מג"ב: אור אריש, יוסף עותמאן, סלומון גברייה. אחר כך ראובן שמרלינג מאלקנה נרצח באזור כפר קאסם. עוד קורבנות: הרב רזיאל שבח, אב לשישה, מחוות גלעד, הרב איתמר בן גל, אב לארבעה , מהר ברכה. בפיגוע במבוא דותן נהרגו סגן זיו דאוס ורב טוראי נתנאל קהלני. עדיאל קולמן מכוכב השחר, אב לארבעה, נהרג בפיגוע דקירה בעיר העתיקה. החייל רון קוקיא נדקר בערד. לוחם דובדבן רונן לוברסקי נפל בעת פעילות מבצעית, בפיגוע ירי צליפה מעזה נהרג החייל אביב לוי ולאחרונה נכנס מחבל ליישוב גבע בנימין (אדם) ורצח את יותם עובדיה, אבא לשניים. 13 קורבנות. כשאספתי את הנתונים האלה, התייעצתי עם רן בר יהושפט, מומחה הסברה שמרכז הרבה נתונים על טרור. והוא אמר לי שאמנם זו ירידה במספר הנפגעים מהטרור (בשנה שעברה 16 קורבנות ובשנה לפני כן 43), אבל יש גם נתונים על ניסיונות הפיגוע. על כל אירועי הדקירה, ירי, מטען חבלה, בקבוק תבערה, שיגורי רקטה ועוד. מראש השנה שעבר עד עתה היו 2,083 ניסיונות כאלה. כל אחד מהם רצה להצליח, וב"ה לא הצליח.

2. כוח הרבים

כולם צריכים לשמוע שופר. זו מצווה קולקטיבית. יש כוח גדול לציבור, לרבים. לעובדה ש"כולם עושים". תראו מה כותב "ספר החינוך": "משורשי המצווה: לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, וענין שילוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על העניין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצווה בשומעם את קול השופר, בראותם כי דבר השווה הוא בכל הארץ ושהכול עושים כן, נצטווינו על זה, שאין דבר שיחזק ליבות בני אדם כמו מעשה הרבים" (ספר החינוך)

אני רוצה להתעכב על המשפט הזה: "אין דבר שיחזק ליבות בני אדם כמו מעשה הרבים". אפשר גם לומר, לצד השני: אין דבר שיחליש ליבות בני אדם כמו מעשה הרבים... אנחנו מושפעים מהסביבה, אז כדאי שנדאג שהסביבה תהיה כזו שאנחנו רוצים שתשפיע עלינו. סביבה בה כולם מאזינים יחד לשופר משפיע עלינו יותר מאשר אם היינו אדם בודד ששומע שופר לבד. למשל, היום ראיתי 3 אנשים שפרשו מהפייסבוק בזה אחר זה, וממש הודיעו לציבור על כך. ברור שאפקט כזה משפיע. בעצם כל אחד חי בסרט, בסביבה שלו. השבוע הייתה דוגמה מדהימה ועצובה. קיבלתי הודעה: "היי סיון, רשת אגאדיר פתחה היום במתחם בסר 4 בבני ברק את המסעדה הכשרה הראשונה שלה אחרי 20 שנה. זו תהיה מסעדה ראשונה ברשת כשרה (כשרות הרב מחפוד). מעניין? שלומי מינץ סמנכל לקוחות קליגר תקשורת". עשיתי גוגל כי זה מהלך מעניין וכמובן מבורך, ואז גיליתי איך התקשורת מסקרת את זה. לא ייאמן. נתחיל באתר "הארץ": נדמה ששני תהליכים שוטפים, במקביל, את הציבור הישראלי – הפיכת המרחב הציבורי לדתי יותר ויותר (ע"ע הדתה) והפיכת ההמבורגר למאכל הישראלי הרשמי. ומה קורה כששתי התופעות האלה נפגשות? סניף כשר חדש של רשת ההמבורגרים הוותיקה "אגאדיר". במקביל להודעה החגיגית על פתיחת הסניף הכשר, התחבאה עמוק עמוק בין השורות הודעה מעט פחות חגיגית, אודות הוצאת פריט בודד מהתפריט – הבייקון. השילוב של פתיחה כשרה מחד וצמצום מוצר חילוני-סמלי מאידך יוצר סערה פוטנציאלית שהרשת מנסה להימנע ממנה. "בחצי שנה האחרונה נתקלנו במחסור בבייקון", מבהיר איתן טרבלוס בעלי הרשת את המניעים להחלטה. "במקביל, ראינו יריה מתמשכת בצריכת הבייקון, וכמו כל עדכון תפריט שאנחנו עושים פעמיים בשנה, אנחנו מוציאים מוצר לא רווחי".

וכאן איתן מתחיל לעבור חקירה קשה ומפרכת. נתניהו בתיק 1000 לא מזיע ככה מול חוקריו. שימו לב לעיתונות הנוקבת, ממש תחקיר:

ואין לזה קשר לפתיחת הסניף הכשר?
"לא רציתי לפגוע בלקוחות שלנו, שיבואו למסעדה או יחפשו ברשת אגאדיר, ויקפוץ להם המוצר הזה שממילא המכירות שלו ירדו והוא היה חסר בשוק".

גבינה לא פוגעת בלקוחות דתיים, או שגם המעמד שלה על ההמבורגר בסכנה?
"יש הבדל משמעותי ביניהם, וגבינה לא תרד מהתפריט".

אתה, כאדם פרטי, אוכל בייקון?
"אני בשנים האחרונות לא אוכל בייקון, לא בא לי ולא עושה לי טוב. זה לא רק באגאדיר - יש פה מגמה ברורה של פחות בייקון, ואנחנו קשובים לקהל שלנו, אני לא רואה בזה שום בעיה".

אתה לא רואה שהמרחב הציבורי הופך ליותר ויותר "דתי פרנדלי" ופחות חילוני?
"חבר'ה, אנחנו למטה בשטח צריכים להיות כלכליים ולדאוג ל-600 משפחות שמתפרנסות כל חודש. אני מבקש מכל מי שאוחז במקלדת, אנא מכם – תתחשבו ותבינו שמותר לנו לפתוח לעוד שוק את המסעדות שלנו. גם למגזר הערבי אני אפתח מסעדות, והכל בסדר".

הכתב ממשיך וכותב ש"אגאדיר היא רשת מסעדות שפונה לכולם" (כולם? רשת שמוכרת בייקון בכל סניפיה עד אתמול...) אבל ממשיך וחוקר, הוא לא מרפה:

הבעיה, לדעתי, היא שהחילונים מרגישים שרק הם מתקדמים לכיוון הדתיים, ושאותם לא מכבדים.
"אני לא חושב שלא מכבדים אותנו, הסטטוס קוו נשמר, ואנחנו חיים ביחד – זה שנפתחים לדתיים מקומות זה דבר טוב. כולנו ביחד חיים פה, וכולנו אחים".

מדובר בכיוון חדש שהרשת הולכת אליו?
"ממש לא, זה פשוט זכיין דתי שהאמין ברשת בלי לאכול את המוצר. אם הוא יפתח עוד סניפים, אני אהיה הכי מאושר בעולם. אגאדיר היא לא מסעדה כשרה. המסעדות פתוחות בשבת, וסך הכל מדובר במוצר אחד שיש לו תחליפים. ואם היעדרותו לא פוגעת במגזר אחר, אז מה טוב".

למתחרים החדשים בשוק ההמבורגרים יש חלק בהחלטה ללכת על כשר?
"אין קשר בין המתחרים החדשים לבין הסניף הדתי. בשנה האחרונה פתחנו ארבעה סניפים לא כשרים, אז אין פה עניין של פנייה לקהל אחר".

ואי אפשר שלא לפנות למצפון ולמוסר שלו לסיום: אישית אתה שלם עם ההחלטה הזאת?

"אני יהודי, אני מאמין שיש אלוקים ואני איש עסקים. אני שלם עם ההחלטה הזאת, גם מבחינה אישית וגם מבחינה עסקית".

אבל איתן המנכ"ל נאלץ לעבור עוד חקירת קגב, באולפן ווינט. הוא הוזעק לאולפן וגם שם התגונן והתגונן: "אנחנו קיימים 20 שנה, בשנה האחרונה יש מחלה בתוספת הזו, יש בעיה עם המוצר הזה (הוא מקפיד לא להגיד חזיר, דבר אחר...). המחיר שלו עלה, ויש חוסרים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשאיר שורה בתפריט שהיא לא קיימת, לא מוכרת, וזה שיקולים כלכליים נטו".

ושני מנחים עומדים מולו ומקשים, שימו לב: "שיקולים נטו זה סבבה, השאלה אם אין פה שינוי כיוון שאומר: אני רוצה להפוך לכשר ומתכופף פה מול כל מיני לחצים". והמנכ"ל מזיע ועונה: "אנחנו לא הופכים לכשר, פתחנו סניף אחד בבני ברק וזה מאוד מאוד מרגש, זה קהל שלא נחשף לאינו וזה ממש כיף". המנחים לא מרפים: "אבל אם הם יבואו בהמשך ויגידו אנחנו לא נקנה כל עוד כל הסניפים כשרים מה אז?". והוא עונה: "אז הם יאלצו להסתפק ללא אגאדיר". ואז: "אתה מבטיח?". "כן, אגאדיר רשת לא כשרה ופתוחה בשבת ותמיד תהיה פתוחה בשבת אבל כרשת שפונה לכל הקהלים אנחנו רוצים להגיע לקהל הזה".

ואז אחד המנחים מפתיע, יש פה כבר שלושה מול אחד: "אפרופו קהל, הנה נדב זקס, אחד מלקחותייך. הוא מה זה מאוכזב ממה שעשית. בוא נדבר איתו, שלום נדב, אתה חיוור מאז שהוציאו לך את השינקין מההמבורגר?". אתם מבינים? הוא עולה בשידור חי. אין לקוחות אחרים? אין קולות אחרים? מה איתי, נגיד? אני דווקא רוצה לברך אותם. ונדמה לי שאני לא לבד. ונדב יוצא נגד ההחלטה, והמנחים מלבים אותו: "אתה תמשיך לאכול שם או תחרים?". והוא עונה: "אני רוצה לראות איך זה מתפתח, אני רואה רשת שנכנעת ללחצים של גורמי דת", והמנכ"ל מנסה שוב להסביר, ואז המנחים אומרים: "נדב, מילת סיכום שלך?" והוא עונה: "צריך לראות לאן זה מתפתח, הדת של אדם זה עניין שלו ואין לזה מקום במרחב הציבורי ובלחמנייה".

וואו. אתם מבינים מה זה "אין דבר שיחזק ליבות בני אדם כמו מעשה הרבים"? כל הכתבים והעורכים שטיפלו בנושא הזה בטוחים שהם מייצגים פה את דעת הרוב, שהם המיינסטרים... יש על מה להתפלל בימים הנוראים.

3. חשיפת הפנימיות האמיתית שלנו

אמרנו שהשופר הוא סוד. אחרי כל המלל שהשמענו השנה, מיליוני מילים שאעמרנו ושמענו, מגיע קול גבוה יותר, שהוא מעל המילים. הוא מגיע מנשיפה, וכולנו צריכים לשתוק ולהאזין. וכך כותב ה"שם משמואל" (הרב שמואל בורנשטיין, חסידות סוכטשוב): "האדם יש לו שני כוחות, האחד מה שהוא בתוך הכלים, והב' מה שהוא למעלה מן הכלים. תפילה היא עם כלי הדיבור והכוח שהוא בתוך הכלים הוא בצמצום, ואינו יכול לפעול ולעורר כל כך רחמים כי דין הוא גם כן צמצום. אכן (אבל) הכוח שהוא למעלה מן הכלים זהו בהתפשטות ולא בצמצום ויכול לעורר על ידי זה רחמים שהם גם כן בהתפשטות ולא בצמצום, וזה הכוח יש לאדם בפנימיות הלב ואינו יכול להוציא זאת אל כלי הדיבור, כמו שכתוב 'צעק לבם אל השם', היינו שהלב מעצמו צועק אל השם יתברך שאינו יכול להוציא בפיו וזה מעורר רחמים רבים. וזהו שופר קלא פנימאה בלתי כלי הדיבור ובכוח זה השופר מהפך מדת הדין לרחמים, והבן". ("שם משמואל")

יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע. הנה קריאה כזו פנימית, מעומק הלב, שקיבלתי בימים אלה. מישהו ששומע אותנו מרחוק ומשמיע משם זעקה של פנימיות: "היי סיון, כאן איתמר לוי, אני מטייל כרגע באסיה. יצאתי לטיול מייד עם סוף התואר ואחרי ויאטנם אני נשאר פה בקמבודיה לחגים. פשוט נמאס לי לשמוע מכולם בסעודות החג מתי אני מתחתן... אני בטוח שבישראל חושבים שאנחנו בורחים ממשהו ומתרחקים, אז אתמול בלילה באוטובוס התחלתי לכתוב, וזה מה שיצא: צובט לי בלב, חודש אלול בטיול. מרגיש שמפספס המון, ויש הרבה ביטול. ביטול תורה, נדמה לי שכך זה נקרא. חיפוף פה ושם בטענה של 'לא נורא'. לפעמים מפספסים מנחה וערבית. ואוכלים פה ושם במסעדה טבעונית. ישנים במקומות מוקפי עבודה זרה ואלילים. וכל זה בתוך חודש הסליחות והרחמים. אבל יש גם סנגוריה: מתי בפעם האחרונה התפללתם מול שקיעה מרהיבה ושמימיית, בה השמש מתחבאת בין הרים שנשארו מימי בראשית? מתי עמדתם לבשל, כי נמאס לחיות על חטיפים כשרים ופירות, למרות שארוחה טובה בחוץ עולה אגורות? ותראו לי עוד אנשים שלקראת סופשבוע נוסעים מרחק כמו מקרית שמונה עד אילת, רק כדי להיות עם חב"ד בשבת? איזו כמות של ישראלים יורדים מהצפון בימי חמישי ועולים בחזרה במוצ"ש, רק עבור להרגיש שבת קודש, קצת. אני לא יודע שכר מצוות ועבירות, ויודע שלכולנו יש עליות וירידות, אבל מקווה שלקראת יום הדין אנחנו יוצרים מלאכים מיוחדים, מלאכים ושמם 'מלאכים עוברי דרכים', כלפי חוץ אנו נראים רזים ומותשים, ובפנים מלאי שמחה ומחוברים. שנה טובה".

וגם בשיחה שהייתי לי השבוע ראיתי כמה אנחנו מוצפים בשקר, בתעמולה, במסכים ובקליפות: מישהי מומחית בתחום שאלה למה אנחנו משדרים את השיעור בכל כך הרבה דרכים. "את מפסידה מספרי צפייה", היא אמרה לי. אם תשימי הכל רק במקום אחד, יצטברו למטה המון מספרים של צופים וזה ייראה יותר מרשים. הסברתי לה שאנחנו מפזרים את החומר, גם בפייסבוק, גם ביוטיוב, גם בפודקאסט, גם בקובצי שמע של MP3, המטרה היא להגיע ליותר אנשים. אבל היא אמרה: כן אבל המספרים למטה נראים פחות מרשימים. אז אמרתי לה: את רוצה שאני אגיע לפחות אנשים, כדי שאוכל להראות שאני מגיעה ליותר אנשים? והיא ענתה: בול! הבנתם? השופר מוציא אותנו מהסרט ומכל התדמיות אל קולה הפשוט של הנשמה.

לסיכום: דיברנו על התוספות בתפילה – שבהן אנו מבקשים חיים. חיים כפשוטם וחיים עמוקים ומשמעותיים. ודיברנו על השופר שמזכיר לנו את כל העקידות שעקדנו, את כוח הרבים והסביבה, ואת הפנימיות שבנו שהיא מעל למילים.