להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. שבת חנוכה לפנינו, גם נרות חנוכה וגם פרשת מקץ. נתעכב על הפסוקים שמניעים את העלילה, משפטי מפתח שכדאי ללמוד ולהפנים מסיפורו הגדול של יוסף.
1. אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ
ספר בראשית עוסק רבות בכל יחסי האחים והמשפחה. יש לנו כאן קנאה, שנאה, כתונת פסים, חלומות, האחים זורקים אותו לבור, מוכרים אותו, הוא יורד למצרים, הם מחזירים ליעקב כתונת עם דם ואומרים "טרוף טורף יוסף". ובתוך כל הקלקול הזה, נשמעת הזעקה של יוסף מקירות ליבו: "את אחיי אנוכי מבקש". אחים – מלשון אחווה. יוסף מבקש את היחד.
יוסף רוצה רעות, שלום, הבנה הדדית, אהבה. מכאן והלאה הוא עובר הופך מודל להתמודדות ולעלייה, מהתחתית של הבור עד להיותו משנה למלך, לא רק עלייה פיזית ממעמקים למעלה, אלא עלייה בכל המובנים:
2. וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ
כך מתוארת ההתמודדות של יוסף בתוך תרבות זרה ומצרית, וזה מעורר התפעלות:
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.
וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.
וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.
יוסף מחבר את ההצלחה למקור ההצלחה. ה' אתו. הקטע הזה מעלה במלוא עוצמתו שאלה מודרנית: האם אפשר לשלב בין הצלחה בעבודה בסביבה זרה לבין זהות יהודית חזקה? שימו לב שהביטוי שחוזר פה נשמע כאילו נגזר הבוקר מהעיתון – "איש מצליח". להיות איש מצליח. במקרה של יוסף הוא מחבר את ההצלחה למקור ההצלחה, כל הזמן. אפילו האדון המצרי שלו ידע לייחס את ההצלחה של יוסף – לה'. רש"י כותב על הפסוק הזה כך: "שם שמיים שגור בפיו". כלומר, לפי רש"י, כל מי שהכיר את יוסף – שמע ממנו על ה'. הוא לא ייחס את ההצלחה לעצמו, ועובדה שאפילו זרים שבאו איתו במגע הבינו מייד מה הזהות שלו. המדרש כותב על יוסף שהיה "מלחש ונכנס, מלחש ויוצא". כלומר, כל היום היה מתפלל תוך כדי עבודה, ולא שוכח לרגע מאיפה הגיע ומי הוא. צריך לזכור שיוסף נמצא בתרבות מצרית זרה לגמרי, שבה קשה יותר לשמור על עצמאות רוחנית, וגם – אסור לשכוח שלפני זמן קצר האחים שלו זרקו אותו לבור. כלומר, למרות שלכאורה הם התנתקו ממנו, ויש לו את כל הסיבות והתירוצים לזעום על משפחתו ואולי גם להתבולל – יוסף לא מתנתק מבית אביו ומזהותו. ויותר מכך: אם היה לו רע ומר במצרים, אולי היה ברור לנו יותר שהוא אמור לפנות לאלוקיו, אבל הוא עושה זאת – גם כשהוא מתקדם ומצליח מאוד.
אבל לא רק בהצלחה הוא מזכיר את ה', גם במצבי משבר ומצוקה. מול אשת פוטיפר, הוא אומר:
וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹוקים?
3. מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?
וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים.
וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר: מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הֲלוֹא לֵאלֹוקים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי.
יוסף הושלך לכלא המצרי על לא עוול בכפו, אחרי שהאחים שלו מכרו אותו. זה אמור להיות מצב של תסכול ומרירות, ובכל זאת, אחרי ששני שרים של פרעה מושלכים לכלא, התורה מספרת לנו כך: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר, וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים". כלומר, יוסף האכפתי מייד שם לב למצב הרוח הרע שלהם, ואז הוא גם ממהר לשאול אותם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?". הפרשנים מדגישים שוב ושוב את ארבע המילים האלה: "מדוע פניכם רעים היום?". זוהי רק תשומת לב קטנה, אבל האכפתיות האנושית הזו – היא-היא שמובילה לגאולה. מכאן העלילה מתפתחת באופן בלתי צפוי וחיובי מאוד: השרים מספרים לו את חלומותיהם, יוסף פותר את החלומות בהצלחה, וכאשר פרעה יחלום בהמשך חלומות לא ברורים – אחד השרים כבר יקרא ליוסף ויוציא אותו מהכלא. כך יוסף יהפוך לאיש בכיר במנגנון המלוכה, יספק מזון למצרים בשנות הרעב, יתאחד עם האחים שלו וכך הלאה, עד ליצירת מצרים. ממה הכל התחיל? מאכפתיות קטנה כלפי האחר.
הנה, תראו מה קורה אחרי זה:
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ.
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹוקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.
ואז שוב, שם שמיים שגור על פיו:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹוהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה.
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹוהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה.
ואז – הוא גם משפיע, לא רק לא מושפע:
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹוהִים בּוֹ?
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹוהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.
4. אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.
כדי להגיע למשפט הזה, רק נזכיר איפה אנחנו נמצאים מבחינת העלילה. האחים מגיעים למצרים בפעם הראשונה, כולם חוץ מבנימין. הם לא מזהים את יוסף, אבל הוא מזהה אותם: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.
הוא שם אותם שלושה ימים במשמר, בכלא, ומבקש שגם בנימין יבוא למצרים, אחרת הוא יכריז שהם מרגלים. שם במאסר מתחולל תהליך שקוראים לו תשובה. לראשונה, בפומבי, בקול רם, באמירה מפורשת – הם מתחרטים:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.
האחים מוכיחים כאן שהם אנשים גדולים. קודם כל, אם קורה משהו רע – הם מחפשים אחורה מה קרה, מה הוביל לכך. כמו שכתוב במדרש רבה על האירוע הזה: "אמרו זה לזה: נבלוש עצמנו ונראה מה עבירה יש בידינו".
כמה לא פשוט לומר "אבל אשמים אנחנו". להודות שאנחנו לא מושלמים.
5. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ
התיקון מגיע. יהודה מודיע ליעקב שאפשר לקחת את בנימין איתם, ומביא ערבות הדדית: אנוכי אערבנו. אם קודם הייתה הפקרה, עכשיו יש ערבות. אם קודם לא היה אכפת להם מהבן של רחל (יוסף), עכשיו אכפת להם מהבן של רחל (בנימין). המשפט הזה הוא המשך של "אבל אשמים אנחנו". תהליך התשובה נמשך, בדרך אל הפיוס שיופיע בהמשך.
לסיכום – משפטי מפתח שכדאי לחשוב עליהם ואולי גם לאמץ:
- אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ
- וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ
- מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?
- אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ
- אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ
שבת שלום. חנוכה שמח.
