פרשת השבוע היא פרשת "מקץ". היא פרשה שמחברת בין פרשת "וישב" שבה יוסף נמכר וישנה מריבה, לבין פרשת "ויגש" שבה הוא מתגלה לאחיו וישנו פיוס. בפרשה הזו יוסף יוצא מהכלא ואנחנו עוקבים אחרי מערכת חייו בתרבות המצרית, כיהודי גאה. אין פרשה מתאימה מזו לחנוכה – חג של יהדות מול תרבות זרה, ואנחנו נשלב בין הפרשה לבין חנוכה, ונדבר על שני מסרים מהדהדים שעולים גם מהפרשה וגם מחנוכה.
קודם כל, השבוע פורסם סקר לפיו 73% מהיהודים בישראל מדליקים נרות חנוכה בכל (!) ימי החג. כלומר, כולם מדליקים מדי פעם, בחלק מהימים, אבל 73% מדליקים כל יום. יש עוד נתונים רבים שם, על רוב מוחלט שאוכל סופגניות, ורוב מוחלט שמחלק דמי חנוכה, אבל העיקר זה מצוות הדלקת הנר. זה נתון מדהים, והוא דורש מחשבה. מה הקסם? מה הסוד? נתחיל.
1. מסורת משפחתית חזקה
או:
העם דורש סיפור
אפשר לדבר על המון ערכים סביב חנוכה, אבל לפני שמדברים על ערכים נעלים ועקרונות אמורפיים, הדבר עצמו הוא אולי הכי חשוב: לספר סיפור. לתת משמעות. להתחבר למסורת משפחתית חזקה. לתת גרסה, נוסח, ניגון, מנהג, משהו שיוצר זהות אישית בעידן כל כך גלובלי ומבלבל. משהו שלי בעידן שבו הכל של כולם. שימו לב שזה המפתח לעלילה גם בשבוע שעבר וגם השבוע. בשבוע שעבר, יוסף לא חוטא בפרשת אשת פוטיפר בגלל דמות הדיוקן של אביו שנראית מולו. בית אבא, הקשר, המסורת, הייחוס, השורשים – הם המצפן שלו. והשבוע אנחנו קוראים איך יעקב שולח את הבנים שלו בחזרה למצרים, מה המסר הנסתר והסמוי והעדין שהוא שולח אל יוסף בנו הרחוק, שמי יודע כמה התרחק:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם: אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה. מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.
מה הוא שולח כאן? קצת אוכל מהבית, פירות של ארץ ישראל, וגם זמרה. רש"י: מזמרת הארץ – מתורגם: 'מדמשבח בארעא', שהכול מזמרים עליו כשהוא בא לעולם.
רבי נחמן מברסלב, על הפסוק הזה, כותב את המילים המפורסמות: "דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו – עשרת השבטים – ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל, וזה סוד: 'קחו מזמרת הארץ בכליכם', בחינת זמר וניגון ששלח על ידם ליוסף, כי דע לך, שכל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו... כן כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה...".
השיר המפורסם שחיברה נעמי שמר על בסיס המילים האלה, נובע מהפסוק הזה, מ"זמרת הארץ". זה הניגון המיוחד שנשלח מארץ ישראל ישר אל תוך הלב של יוסף. מה הניגון שלנו, שמחבר אותנו? מה זמרת הארץ, מה הבוטנים והשקדים המיוחדים שאם היו שולחים לנו במשלוח, היו מזכירים לנו את הבית ואת היהדות?
הגעתי לחשוב יותר על הנושא הזה בעקבות מאמר של הרב אבינדב אבוקרט, רב מגבעת שמואל, שכתב מאמר שכותרתו: "איטריות וביצים, מתכון להצלחה?"? וכך הוא כותב:
בעולם המודרני, אחת הבעיות החמורות בשדה החינוכי היא החינוך לקיום חיי תורה ומצוות. הפיתויים הולכים וגדלים - בחומרתם וזמינותם, שאלות אמונה ותיאולוגיה מתעוררות והקושי לשמר מסורת עתיקה בעולם חדש הופך לקושי עצום. הורים רבים מתבוננים בעיניים כלות על ילדיהם שבוחרים לסור מן הדרך ולזלזל במוסכמות או בדמויות שבעיני ההורים נחשבות לקדושות. התפילות על חינוך הילדים, המאמצים לקבלת יעוץ חינוכי ותורני והתחושות הקשות הממלאות את לבבות ההורים, הופכים למשמעותיים יותר ויותר.
נדמה, כי חיזוק עולם המנהגים יכול להוות פתרון משמעותי לסוגיה כבדה זו ולמזער את נזקיה. עולם המנהגים מכניס לחיי הדת ולעשייה שבאה בעקבותיה עולמות שלמים של טעמים, ריחות וצלילים השובים את הלב. כשילדים חיים בעולם שבו המצוות נטולות צבע וטעם, קשה להם מאוד למצוא בהם את המראות המרהיבים והמתיקות הגדולה. הרב יהודה עמיטל אמר שהוא "טוען כבר שנים שמה שחסר לנערים החוזרים בשאלה הוא הקניידלך והלוקשן (מרקים הונגריים, מאכלי איטריות) או לחילופין ריח הסדר המשפחתי וניגוני התפילה של הימים הנוראים". העמדת המאכלים הביתיים כסיבה היחידה לתופעה יש בה אמירה בעלת משמעות אדירה. בעיני הרב עמיטל, חיים דתיים שאין בהם טעם ומנגינה הם חיים שהיציאה מהם קלה מתמיד. לא תשובות באמונה, לא סדרות חינוך או מוסדות יוקרתיים ישמרו על הנוער הדתי. בעיני הרב עמיטל, חיים דתיים שאין בהם טעם ומנגינה הם חיים שהיציאה מהם קלה מתמיד.
את מה שכתב הרב עמיטל כסברה חינוכית מביא רבי יוסף חיים מבגדאד (ה'בן איש חי') כמעשה שהיה בפועל בספרו "בן יהוידע": "ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים פה עירנו בגדד, יהודי אחד המיר דתו לדת הישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו. ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם, בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע שמקטנותו ערבים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדרה ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה ביצים מחמת שערבים לו הרבה. וייגש אליו ויאמר לו: 'אם תמיר, מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העריבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת!'. ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה".
וממשיך הרב אבוקרט: לא מדובר כאן ביהודי גרגרן אלא במי שהיהדות שלו איננה שרויה בשכל בלבד אלא גם בקיבה. הרב ידע לתת לו נימוקים שכליים יקרים וחשובים, אבל מה ששמר עליו היה הלב שהתגעגע לטעם של שבת. והטעם לא קיים רק בשבת. עולם המנהג הפך את לוח השנה האחיד לכזה שיש בו הבדלים וניואנסים המעשירים את הדעת. לא לשווא נהגה האומה שנים רבות להוסיף דברים על המצוות הבסיסיות של התורה. בכך, היא סימנה לעצמה תחושות מעולמה הפנימי המצטרפות למסרים שהתורה מצווה עליהם בימים אלו. הסתכלות מבזה על המנהגים שנוספו לחגים הקיימים או שציינו מועדים נוספים, עלולה להסב נזק עצום.
את המנהגים יש להבליט, הם אמורים לאפוף את כל ההוויה הדתית, למלא את הבית בריחות, להעשיר את האוזן בצלילים. המנהג צריך לקבל מימד של חשיבות ומעמד של כבוד, רק כך הוא יחלחל ללבבות ויצליח להתקיים גם בדורות הבאים. למשל, הבחירה לקצר בפיוטים או לעשות את המנהגים באופן חפוז ומוצנע היא בחירה להחליש את אחד הכלים החשובים בחיבור הדורות הצעירים אל חיי הדת. כמה מצער לראות במהלך השנים בתי כנסת שבהם הדור הצעיר מנסה בקושי לשחזר את מנגינות התפילות בחגים.
יתרה מזו, המנהגים יוצרים אצל האדם רגש שמקומו חשוב מאוד בקיום התורה - דבקות וגעגוע. את הגעגוע לא חייבים לחוש כשעוזבים חלילה את הדת, כאותו אדם שהתגעגע לחמין של שבת, אפשר לחוש אותו כחלק מהחוויה הדתית המתמדת. העולם הדתי הבין שלא ניתן לגרום לאדם להתפלל מבלי למלא את תפילתו בצליל ולחן. ואכן בעיות רבות בשכנוע בני נוער להגיע לבית הכנסת או בעידוד תפילות משמעותיות יכולות להימנע במקום שיש בו מנהגים ולחנים. הלחנים הופכים את התפילה לחוויה כוללת ומקיפה, כפי שנכתב בתשובת הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב: "שכל ההתרשמות הנפשית וההתלהבות הנוצרת בשעת אמירת פיוט מסוים, לא ממילות הפיוט בלבד נגרמות, אלא גם ואולי בעיקר מפני הניגון המסורתי המלווה אותו, ואשר אליו הורגלו מזה דורות. וראיה לדבר שאותה התרגשות מושגת גם משמיעת הניגון ללא מילות הפיוט... מנגינה של תפילות ימים נוראים משרה על האדם הרגשת אימת יום הדין בכל שעה שישמענה גם ללא מילים".
כלומר מול הניתוק, הנטישה, הניכור, הזלזול – יש פה הצעה לעורר רגש, חיבור נפשי, יראת שמיים, קשרים חזקים מאוד שהם לא רציונליים. זו לא עוד הוכחה למעמד הר סיני, זו נשמה. ולכן מנהג ונוסח הוא לא רק תוספת סימפטית, הוא-הוא הבסיס. כך כותב הרב בן ציון אבא שאול: "בהלכה שפה אחת ודברים אחדים המורים על העקרונות, אולם היופי וההדר הוא שדרכי הביצוע בשפת המעשה מגוונים ומאפשרים את ביטויו האישי של האדם".
אני לא מבינה בהלכה, אבל כן קצת מבינה בפייסבוק. אני יכולה לספר לכם שהפוסטים הכי פופולאריים שלי – הם אלה שנוגעים בנקודה עדתית, מסורתית, של נוסח מיוחד. בסוכות האחרון שלח לי כהן* פוסט על לולב עטוף באריג, כך נוהגים במרוקו. וואו, אלפי תגובות (!) וצעירים ממרוקו שרוצים שיסביר איך עושים כי המסורת נשכחה. פוסט על הרב נריה – יביא גל תגובות של תלמידים שיכתבו "למדתי אצלו" או "אבא שלי למד אצלו וסיפר לי ש...". פוסט על חג הסיגד – כנ"ל. אחת התמונות הכי פופולאריות היא של זוג קשישים בנחלאות מדליק יחד נרות חנוכה. מה יש שם? קמטים, ובית ישן עם טאפט שמזכיר לנו את הבית של סבתא, ואפשר להריח ולהרגיש את הריח של פעם ולהתרפק. כי מה אנחנו רוצים בעידן של בדידות אורבנית? את הפינה שלנו. שייכות. להרגיש קצת בבית באמצע הפיד. יש עוד הרבה דוגמאות. האדם אולי יתקשה להתחבר לפורים, אבל יתחבר למאכל המיוחד שסבתא שלו הכינה לחג. הוא קשור לבני הדודים שלו שלובשים גם הם את הבגד המיוחד בטקס האירוסין והוא מחובר לקהילה רחבה ששרה יחד את הפיוט המיוחד שמוקדש לעולה בתורה.
חכם משה כהן שאולי היה הרב הראשי של איראן, ועם העלייה לארץ הטיף לשמור על המנהגים השונים, וכך הוא כתב במשל יפה: ''המטיפים למיזוג העדות, אינם יודעים מה גודל ההפסד והנזק ממיזוג שאינו אלא טשטוש ואיבוד אותם ערכים, מסורות ומנהגים נאים ומהודרים, שנוהגת כל עדה מזה כאלפיים שנות דור. אגרטל עם פרחים שונים בשלל גוונים וריחות, עדיף ונאה מאגרטל חד גוני אשר בו פרחים ממין אחד וצבע אחיד''.
הרב אבוקרט אומר שאולי דווקא העובדה שזה הפרח שלי – מסייעת לי להתחבר, כי גידלתי אותו בחלקת האלוקים הקטנה שלי, והוא מצטט מהנסיך הקטן, שאמר על השושנה שלו: "כי רק אותה השקיתי יום-יום, רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית... רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי".
והוא מסיים את דבריו כך: אני מברך אותנו, שנהיה יהודים עם טעם. שלילדים שלנו יהיו מאכלים להתגעגע אליהם. שנדע להעביר לתלמידנו לא רק סברות ותירוצים, אלא גם לוקשן וחמינדוס. אמן.
קראתי את הדברים, ובגללם אני מקריאה טקסט שקיבלתי השבוע. בדרך כלל אנחנו מקריאים כאן רעיונות יפים שאנשים שולחים, וגם השבוע שלחתם רעיונות, אבל בחרתי להקריא משהו שבשום שבוע אחר לא היינו מקריאים, לכאורה אין פה רעיון או חידוש, זה טקסט שכתב איתי נגר:
סבא היקר,
חשוב לי לכתוב עליך, שכולם ידעו איזה אדם מיוחד היית.
תקצר היריעה, ואם אכתוב את כל מעשיך הטובים ומידותיך האצילות- יכלה הזמן והמה לא יכלו.
סבא, כמה אהבת את בית הכנסת, וכמה סמלי שבדיוק שם, בבית הכנסת לפני תפילת מנחה של שבת הלכת לעולמך בפתח בית הכנסת.
תמיד אמרת ”בית הכנסת זה הנשמה שלי”, ושם סבא, ניטלה נשמתך.
יצאת מהבית עם החליפה והעניבה, היית נראה כמו חתן, ובשעת רצון, רעווא דרעווין ,הלכת לעולמך במקום היקר לך מכל.
כמה מסירות נפש הייתה לך לבית הכנסת, טיפחת וניהלת אותו בסדר וארגון מופתיים.
אני נזכר בתקופה כשהייתי מסדר ומכין את ספרי התורה לשבת, היית אומר לי ”איתי, יש מחברת על התיבה תסתכל שם מה להוציא השבת”.
והכל מאורגן ומסודר, כתוב במחברת עם כתב היד היפה שלך.
סבא, במקום שנערים חזקים נופלים ומתעצלים, אתה קמת כמו אריה לפנות בוקר, קראת זוהר ותהילים והלכת להתפלל, תמיד הגעת לפני כולם.
בשנים האחרונות כשהיינו לוקחים אותך בכיסא הגלגלים, לא רצית להטריח אותנו.
היית מחכה בפתח הדלת ולעתים אף ”בורח” מהר לבית הכנסת כי חבל על הזמן וחבל להטריח, מסכנים, אולי קשה להם.
ולך לא קשה סבא?
לא רצית להיות נטל על אנשים. הלכת והזעת, לקח לך חצי שעה ללכת עד לשם.
אבל כשהגעת לבית הכנסת, נעלם הכאב, זו הייתה התרופה האמיתית שלך.
סבא, מה נעשה עכשיו בחגים?
מי יוביל את שולחן ליל הסדר?
אני כבר מתגעגע למנגינות ולקול שלך, לאיך שהיית מפייט לפני ערבית של יום טוב ביחד עם שלום עמרוסי שיבדל לחיים טובים.
כמה כיבדת את השבת, איזה שפע ואיזה עונג שבת, שולחן מלא בכל טוב.
תוציאו פירות היית אומר לנו, למה אין שתיה על השולחן?
תוציא לך בירה איתי, תשתה משהו. יש הכל.
נכון סבא, היה הכל, והכל היה בזכותך.
אני מתגעגע אליך והשארת לנו המון זכרונות שישארו איתנו תמיד.
אפשר לכתוב עוד דברים, בלי סוף, אבל כל מה שאכתוב לא יבטא באמת את הצער והחלל הגדול שהשארת אחריך.
אבל אנחנו כאן, כל המשפחה, מקבלים על עצמנו לקחת אפילו דבר קטן מהדרך שלך ולהמשיך אותה לנצח.
אסיים בפיוט ”עוקד והנעקד”, תמיד חזרת על הבית האחרון של הפיוט בראש השנה, שמסיים בתקווה גדולה ובאמונה שאפיינה אותך:
לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבוּעָה:
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה:
וּשְׁמַע תְּקִיעַת תּוֹקְעִים וּתְרוּעָה:
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמָן הַיְשׁוּעָה:
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵח.
לעילוי נשמת סבא היקר עמוס ינון בן שמשה ז”ל.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
וואו. זה כמובן מעלה אצלנו את השאלה הקשה: איזה סבא וסבתא אנחנו נהיה? איזה הורים נהיה? יש לאברהם פריד שיר נהדר (קיפחנו עד עתה את האשכנזים...) שבו הוא שואל: מי יהיה ה'זיידי', הסבא של הנכדים שלי? הכל בנוסח אחיד, מקריאים מהסלולרי את הברכות והתפילות, מתקתקים, עושים כמו כולם. אגב, נוסח אישי זה לאו דווקא נוסח עדתי. כל משפחה יכולה לעשות לעצמה מנהגים, ברכות, דברים שהיא עושה. לאו דווקא לפי מסורת ג'רבה או הונגריה.
ואת כל זה חנוכה נותן לנו. כי המצווה היא פשוטה ואפשר לעשות זאת בשניות – שתי ברכות והדלקת נר. אפשר לעשות "וי". אבל כל המסביב – הברכות שלפני, ה"יהי רצון", השירים שאחרי, אפילו המנהג לשחק סביבון/רביעיות/דמקה, לאכול משהו מיוחד, לחלק דמי חנוכה או מתנה, לעשות מזה סיפור, כי זה מה שאנחנו צריכים – סיפור. חנוכה זה הזמן לייצר את הסיפור שלנו. השבוע קראתי שבויקיפדיה יש טעות. כתב על כך הרב חיים נבון, שימו לב מה הוא מצא בויקיפדיה על חנוכה: "המסר העיקרי של חנוכה הוא ניצחון חופש הפולחן הדתי". באמת? מתתיהו החשמונאי שמע על זה? הרי הכוהן הזקן ממודיעין צעק: "כל המקנא לתורה והעומד בברית - יֵצא אחריי!", ובגרסה העממית: "מי לה' אליי!". הוא לא אמר: "מי לחופש הדת אליי".
כותב הרב נבון: אם נמחק מהמסרים של חנוכה את אלוקינו ואת עבודתו, את שמחתו ואת יראתו, את המקדש ואת המזבח, מה יישאר מהמועד היקר הזה?
אז לא להתבלבל, וליצור סיפור משלנו. נמשיך.
2. הגדרה נכונה לגבורה
בחג אנחנו שומעים סיפורי גבורה מדהימים, סיפורי שואה וגבורה מעוררי השראה, כמו למשל התמונה המפורסמת משער הניצחון בברלין – השער עם צלבי הקרס מול השער עם החנוכייה הגדולה השבוע. כל זה נכון, אבל גבורה אינה רק גבורה מול נאצים, קלגסים, פריצים, אנטישמים, קומוניסטים, פאשיסטים. ביומיום שלנו, אנחנו לא נדרשים לרוב לגבורה כזו, ברוך השם. מה כן הגבורה שצריך לקחת, מהפרשה ומחנוכה?
ראשית, גבורה תרבותית. לא להתבייש בתרבות ובאמונה שלנו. בואו נעבור רק על הציטוטים של יוסף מול התרבות המצרית. לאשת פוטיפר הוא אומר:
וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלוקים.
לשרים שמבקשים פתרון לחלום הוא אומר:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלוקים פִּתְרֹנִים--סַפְּרוּ-נָא, לִי.
ואפילו כאשר מריצים אותו מהבור אל פרעה במהירות הוא לא מתבלבל ואומר את המשפטים הבאים:
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי, אלוקים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.
הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הָאלוקים עֹשֶׂה, הֶרְאָה אֶת-פַּרְעֹה.
וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם--כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאלוקים, וּמְמַהֵר הָאלוקים לַעֲשֹׂתוֹ.
לא צריך להתאמץ כדי לזהות את מילת המפתח. ושימו לב כיצד יוסף גם משפיע החוצה:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אלוקים בּוֹ.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אלוקים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ.
התורה לא אומרת את זה אבל היא פשוט מראה את זה: איך יוסף מדבר, ואיזו אווירה הוא יוצר סביבו.
זו גבורה מאוד רלבנטית היום. יש עוד גבורה שראינו בשבוע שעבר והשבוע – גבורת האיפוק. לא רק בסיפור אשת פוטיפר, אלא בהמתנה של 22 שנים במצרים בלי ליצור קשר עם המשפחה. פרשנינו שואלים על כך שאלות:
"יש לתמוה, אחרי שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו?" (רמב"ן על התורה)
ואכן, יוסף מצליח להתאפק. הוא לא שולח שליח, לא הולך בעצמו, לא מגיע לכעוס או לנקום או לבשר לאביו מה עוללו לו. גם על הגבורה הזו אפשר לומר: איזהו גיבור – הכובש את יצרו. יש סיבה לשתיקה הזו, לאיפוק הזה, הוא רוצה לגרום להם לעשות תשובה, הם צריכים לעבור תהליך, כפי שנראה בשבוע הבא. אבל לשם כך הוא מצליח להתאפק, וזו גבורה. גם הגבורה הזו רלבנטית מאוד היום. תראו איזה מדרש נפלא על גבורה כתבו לנו חז"ל: "וכי מה גבורה היא? אדם רואה את חבירו על פי הבור ודחפו בבור, או רואה את חבירו על ראש הגג ודחפו - זו גבורה היא?! אלא אימתי נקרא גיבור? בשעה שחבירו בא ליפול לבור ואחזו בידו שלא יפול, וכן מי שרואה חבירו נופל לבור מעלהו מן הבור". הגבורה הזו שוב כל כך אקטואלית – איפוק בכביש, איפוק במריבות, איפוק ואי נקיטת אלימות, איפוק לא לצרוח, לשלוט בעצמנו, לא לפעול באימפולסיביות. יוסף חיכה 22 שנה ונותן לנו כוחות לחכות היום, להיות גיבורים.
ויש עוד גבורה חשובה בימינו. האם זה משנה שעשינו מעשה קטן וטוב? ברכת המזון, חשוב או לא חשוב? משפיע או לא משפיע? זו גבורה לקום למשהו חשוב ולא להתעצל? זו גבורה לא להגיד לשון הרע, או ללמוד תורה עוד כמה דקות? התשובה היא כן. לדעת זאת – זו גבורה. להבין שיש חשיבות עליונה לפרטים הקטנים זה לא קל בימינו. תראו מה כותב ה"ישמח ישראל", הרב ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר, מהדורות הראשונים של החסידות. לא היו לו ילדים משלו, וכך הוא כותב על הדלקת נר חנוכה. לכאורה, מעשה פשוט. אבל מאחורי הקלעים, בואו תראו מה קורה שם: "כל איש פשוט ביותר, בגשתו אל הקודש, להדליק נר חנוכה, הרי הוא עצמו נעשה ככהן גדול, וביתו נהפוך כבית המקדש, ויתבונן בגשתו להעלות את האש שאינו מדליק כאן נרות שמן או שעווה בעלמא, אלא הוא מעלה את האור שמששת ימי בראשית, ויגש אל העבודה באימה וביראה מתוך שמחה של מצווה, על שאיש פשוט כמותו זוכה לחולל עתה 'מהפכות' גדולות בעולמות עליונים". שימו לב למילה – מהפכות. רוצה לחולל מהפכות? תתחיל בחייך האישיים.
ועכשיו לגבורה הגדולה ביותר, כולנו יודעים זאת בינינו לבין עצמנו – גבורת הריכוז. זה אנחנו מול הסלולרי, ומי לה' אליי. לא פשוט. אגב שמעתי בדיחה – איך אפשר להסביר היום את נס חנוכה? תחשבו שסלולרי עם 1% בטרייה נשאר דולק 8 ימים...
השבוע הרציתי לעובדי חברת "אינטל" והראיתי שקף שאני מרבה להשתמש בו, וכבר הראינו אותו פה, על מה קורה בדקה אחת של אינטרנט. כמה אינפורמציה מתפוצצת שם בחוץ, כמה מיילים, מסרונים, אפליקציות, קטעי וידאו, חיפושים בגוגל, תמונות ועוד – כמה מכל אלה עולים לרשת בשישים שניות. המספרים מבהילים. אחרי ההרצאה כתבה לי רונה קיסילביץ', מנהלת באינטל, שאני מראה את נתוני 2017, אבל כבר יצאו נתוני 2018, ושימו לב – בכל הקטגוריות יש יותר מידע. יותר קטעי יוטיוב, יותר אפליקציות, יותר תמונות באינסטגרם, יותר ציוצים בטוויטר, יותר מיילים נשלחים, יותר קניות ברשת, יותר צפייה בנטפליקס, יותר חיפושים בגוגל וכו' וכו'. הכול יותר. אין אף אפליקציה שנפגעת, כלומר אנחנו לא מפחיתים שימוש במשהו ועוברים למשהו אחר, אנחנו רק מוסיפים ומוסיפים עוד עומס על המוח האנושי, עוד מידע.
הרב חגי לונדין כתב מאמר מומלץ שמו "סמרטפון תוצרת יוון". הוא מסביר שם שהבעיה המרכזית היא הפיזור, הפירוק. התפיסה שלנו היא אחדותית (שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, מי לה' אליי), תפיסה של חיבור הכול למקור אחד – אלוקים, רצון לאגד את כל כוחות הנפש למטרה אחת (כל מעשייך יהיו לשם שמיים). אנחנו רוצים ריכוז בתפילה, ריכוז בלימוד, ריכוז בדיבור (שמירת הלשון), למקד ולשלוט בכוחות הנפש, להיות יעילים וממוקדים ושמחים. תרבות יוון היא תרבות אלילים. לא א-ל ולא הרמוניה אלא אלילים שונים, אוסף כוחות שעומדים בפני עצמם, נלחמים זה בזה. במובן מסוים אנחנו בורחים היום לעולם של אלילים, לא רק אלילים במובן של כוכבים מפורסמים, אלא ריצה ממקור כוח אחד למקור עניין אחר, אלה חיים של פיזור כוחות הנפש, של בריחה מנקודה לנקודה וחיפוש מתמיד אחרי משהו שלא נמצא. הרי הגלישה לא מביאה לשלווה אלא להסחת דעת תמידית. הרב לונדין כותב: חוסר ריכוז הינו כישלון של אדם המיואש מלמצוא את אלוקים בחייו, ולכן מנסה כל העת לברוא אלילים, אלים קטנים, שבהם הוא מדמה למצוא את מנוחתו. מול אימפריה שנראית כבלתי מנוצחת, צריך להיות מכבי. לא להתבייש להילחם, למצוא טקטיקות ודרכים לשמור על הריכוז שלנו.
נסכם. דיברנו רק על שני דברים, אבל יסודיים מאוד: הראשון, יצירת סיפור משלנו, נוסח משלנו, ניגון משלנו. שייכות, זהות, חיבור. זה אולי יותר חשוב מעוד רעיונות למדניים ועמוקים. ושנית, לעדכן את התפיסה שלנו לגבי "גבורה" ולהבין כמה אנחנו גיבורים, כאן ועכשיו – גבורה בתרבות שלנו, גבורה באיפוק, גבורה במעשים הקטנים וכמובן גבורה בשמירה על ריכוז בעידן הסלולרי. המשך חנוכה שמח. ניפגש ב"ה בשבוע הבא – במפגש של יוסף ואחיו. להתראות.
