פרשת השבוע היא פרשת יתרו. לא קוראים לה "פרשת מתן תורה", אלא פרשת יתרו, היא נקראת על שם אדם לא-יהודי. למה? הרי אנחנו יודעים לתת שמות לפרשות כשקורה משהו מיוחד. רק בשבוע שעבר ציינו את "שבת שירה". למרות שהפרשה הייתה פרשת בשלח, אנחנו נותנים שם לשבת שבה שרים את שירת הים המיוחדת. ולשבת שלפני פסח קוראים שבת הגדול, ויש שבת חזון, שבת נחמו, אז למה לשבת הקרובה לא קוראים "שבת תורה", למשל? או "שבת סיני"? או "שבת עשרת הדברות"? פרשנים רבים טוענים שהשם של פרשת יתרו חשוב מאוד. יתרו מלמד אותנו דבר נפלא על קבלת התורה. אתה יכול להיות רחוק מאוד, עובד עבודה זרה כמו יתרו – ולקבל את התורה, וקבלת התורה תהיה קרויה במובן מסוים על שמך. זה מסר לכל ה"יתרו" בעולם. על יתרו מסופר שלא הייתה עבודה זרה אחת שהוא לא עבד. הוא עבר מפסל אחד לשני, מתנועה כזו לתנועה אחרת, את הכל הוא ניסה אבל התאמץ וזכה ובדק מהי האמת, ובא והצטרף אל משה ואל העם. זה מופיע בתחילת הפרשה, לכן היא על שמו, ובהמשך הפרשה – מעמד הר סיני.
זה המעמד המכונן לא רק שלנו, אלא של האנושות כולה. קשה להפריז בחשיבות של עשרת הדברות, בדרך בה הן עיצבו מחדש את העולם, את הקוד המוסרי, את האתיקה, את ההלכה. אנחנו לא נדבר הפעם על עשר הדברות, נדבר על חמש בלבד. זה היה נראה לי לא רציני לרוץ על פני עשרה עקרונות מכוננים, לא נספיק ולא נעמיק, אז בחרתי להערב חמש מתוך העשר, כמובן בלי לתעדף ובלי להעליב... נתחיל:
1. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
זה הדבר הראשון שנאמר לנו ברגעים ההיסטוריים ההם. העם מתכונן שלושה ימים, מתקדש, ממתין בציפייה דרוכה לתוכן שיושמע שם, והנה הדבר הראשון שנאמר. צריך לזכור שמתן תורה נותן בעצם טעם ותכלית ליציאת מצרים. יצאנו מעבדות לחירות רק לכאורה. היציאה האמיתית לחירות היא כאן, במשפט הראשון הזה שאומר כל כך הרבה: יש אלוקים (אנוכי ה' אלוקיך), הוא לא רק לאומי וציבורי אלא גם אישי ופרטי (אלוקיך, בלשון יחיד) והוא מעורב ואכפתי כלפי ההיסטוריה וכלפיך אישית (אשר הוצאתיך מארץ מצרים) והוא לא רוצה שתהיה משועבד אלא בן חורין (מבית עבדים).
הרב אייל ורד פרסם השבוע קטע נפלא על מעמד הר סיני, על מה שקורה כאן. הרי לכאורה זו הכפייה הכי גדולה, קבלת התורה, והוא מסביר איך בעצם זו החירות הכי גדולה. וכך הוא כותב:
"החופש זהו היסוד המשמעותי ביותר במודרנה. ההשתחררות של האדם המודרני מהאלילות והפיכתו לייצור אוטונומי, בוחר, חופשי. לא משועבד.
ואם כך – כמו אבן נגף בדרך לחופש הזה ניצבת הדת, כגורם כופה, מכריח, מצווה. שריד מעולם ישן. אך העולם החדש הוא חופשי. ובאמת פעם כך קראו למי שלא שומר תורה ומצוות - חופשיים.
והנה, דווקא במוקד הכפייה – עשרת הדברות שניתנו בסיני תוך כפיה בוטה, אנחנו נרמזים שיש כאן סיפור עמוק של חרות. 'וְהַלוּחֹות מַעֲשֵׂה אֱלֹוקים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹוקים הוּא חָרוּת עַל הַלוּחֹות' – אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (מסכת אבות). המימרא המוכרת הזו נשענת בעצם על שגיאת כתיב. הרי את המילה חרוט, לשון חריטה, יש לכתוב באות ט' בסופה. והנה התורה 'שגתה' וכתבה אותה באות ת'. אלא שאין זו טעות. מתברר שהתורה היא החריטה הכי עמוקה של החירות.
כי מהי חירות אם לא להילחם נגד הנטיות הנמוכות שקיימות אצל כל אחד מאיתנו, ולנצח אותן? מהי חירות אם לא לגשת לענייני העולם הזה, ולהצליח להתנהג בהם לפי ערכים אחרים, שאינם מכאן, לפי ערכי נצח? לחלק את ממונך לצדקה, לעדן את היצר, לא לדבר לשון הרע, לדייק את האכילה, להיות זהיר ברכוש הזולת, להודות על האמת ולהודות על טעות, לבקש סליחה ועוד ועוד מעשים שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם נגד כיוון התנועה של כדור הארץ ושל המציאות החומרית. אין לך חירות גדולה מזו.
'כל שאינו עובד אותו (את ה') – עובד את זולתו', אמר אחד מחכמי ישראל. אף אחד לא חי בוואקום, על כולנו פועלים וקטורים רבים של לחץ חברתי, תרבותי, וגם אישי – כי הרי אדם בתוך עצמו הוא גר, וקרוב מאוד אצל עצמו.
ופתאום מגיעה התורה ונותנת לנו סיכוי. מול כוח המשיכה שלנו אל עצמנו, ניצבת שיטה שלמה, כוללת. מילדות ועד זקנה, מיחיד ועד אומה, שיטה שמורה לנו כיצד ניתן להתנהג בעולם החומרי הזה לפי עקרונות של נצח. זה לא הופך את זה ליותר קל. גם מי שמחזיק מפה נכונה – עדיין צריך לטפס את ההר. אבל זה הופך את זה לבחירי. יש אפשרות של בחירה סוף סוף. כעת יש שני צדדים. עד למתן תורה - רק צד אחד השמיע את קולו. עכשיו נשמע גם קולה של החירות".
עד כאן דבריו היפים. אם נסכם: הדיבר הראשון לכאורה כובל אותנו, ובעצם משחרר אותנו. מעכשיו יש חירות, דווקא כי קיבלנו מצוות, כי קיבלנו גבולות, הגבולות עוזרים לנו לשבור את הטבע ולצאת לחירות מהשעבוד ליצרים.
פיתוח של הרעיון הזה שמעתי מהרב ברוך צ'ייט, ראש ישיבת מערבא, בשיחה שהעביר. הוא התבסס על פירושו של רבנו בחיי (רבנו בחיי בן אשר בן חלואה, ספרד, סביבות 1300). רבנו בחיי ישב לפני כ-700 שנה בספרד וכותב פירוש נפלא על התורה, ומילת המפתח כשהוא מתאר לנו את יציאת מצרים ומתן תורה היא – לב. שם הכל קורה. אנחנו יוצאים להמליך את התורה על העולם, יוצאים ממצרים לארץ ישראל, לכאורה הכל קורה בחוץ, אבל הזירה המרכזית של ההתרחשות אינה מדבר סיני ואינה ארץ ישראל – היא הלב, קודם כל הלב. וכך כותב רבנו בחיי: "עיקר התורה תלוי בלב". ומסביר הרב צ'ייט: האדם יכול לדעת הרבה דברים, ללמוד היטב, אבל אם תשאל אותו למה הוא עושה את זה, הוא יגיד: כי כולם לומדים, כי זה נחמד. אם הלב שלו לא נמצא שם, אם הוא לא מחובר לסיפור, אין כלום. צריך לב, צריך קשר, לא לחיות על אוטומט.
עכשיו, הלב של כל אחד הוא אישי, נכון? כלומר ההתמודדות היא אישית, פרטית, אינדיבידואלית. שימו לב להמשך: "רוב הנסים אשר נעשה להם במדבר היה כדי לבחון את לבם. כעניין קריעת ים סוף שלא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחילתו ועד סופו, אלא מעט מעט, כי הים היה נס מפניהם ומדי עוברם היו רואים הים לעיניהם".
מסופר לנו כאן שבקריעת ים סוף הים לא נקרע בבת אחת. הים נקרע לאט לאט, לכל אחד, לפי קצב ההתקדמות שלו. כל אדם הלך והתקדם, והמים זזו מפניו. שואל הרב צ'ייט: למה זה חשוב, למה זה משנה? כי זה מסר לכל אחד – בחיים יש ניסיונות וכל אחד צריך להתקדם בקצב שלו, בדרך שלו, עם אמונה וביטחון, לאט לאט. ככה מקבלים את התורה. לכן גם יש לכל אחד טביעת אצבע שונה משלו. כשם שיש לנו טביעת אצבע שונה, כך לכל אחד יש גם נשמה מיוחדת, עבודה מיוחדת לעשות בעולם הזה. הכוחות, האישיות, הכישרון, השכל – את מה שיש לך אין לאף אחד אחר. החבילה שלך היא מיוחדת מאוד, ואיתה אתה צריך לעבוד.
עד כאן דברים ששמעתי מהרב צ'ייט, לא מפתיע אולי שהוא הלחין את השיר המפורסם "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". הוא הלחין את המילים המפורסמות של רבי נחמן שהתפרסמו בכל העולם, וגם כאן המסר הוא שלכל אחד יש את הגשר שלו, שעליו לעבור.
שימו לב, גם כשהדברות מתחילות ממשיך רבנו בחיי באותו קו, הנה הפירוש הראשון שלו על עשרת הדברות: "אנוכי ה' אלוקיך – זו מצוות הלב". כלומר, כבר נעמדתי מתחת להר סיני, הנני, אני רוצה לקיים, קדימה, מה לעשות? תנו לי משימה, תנו לי פעילות. המשימה היא, הפעילות היא – קודם כל תכניס את הדברים ללב שלך.
אז אמרנו: לכאורה זה הכי משעבד, אבל בעצם זה הכי חירותי. לכאורה זה הכי רחוק וגדול וגרנדיוזי, ובעצם זה הכי קרוב ואישי, בתוך הלב. חירות הלב. לעתיד לבוא כך זה אכן יהיה. יש נבואה יפה של ירמיהו, על כך שבעתיד זה לא יהיה חרוט על לוחות, או כתוב על דף, אלא על הלב: כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹוקים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. נמשיך.
2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם
זה המשפט הבא, השני, של עשרת הדברות. זה בעצם הצד השני של אותו מטבע: אם יש אלוקים, אם הלב מלא באהבה ובחירות, אז אין מקום לעוד משהו, נכון? אי אפשר לעבוד שני אלוקים ביחד, להאמין בשני דברים סותרים במקביל. אנחנו לא רוצים לחיות בקונפליקט תמידי. זה כמובן לא קל, רובנו חיים בקונפליקט תמידי מיום לידתנו עד יום מותנו, צריך לפחות להיות מודעים אליו ולהיאבק, אבל הדיבר השני מזהיר אותנו מפני אמונה בשני דברים סותרים ביחד. יש פה אזהרה מפני "אלוהים אחרים". זה יכול להיות פסל פיזי, אליל, אידיאולוגיה, תאווה, אבל האלוקים הזה – יכול להיות גם אתה בעצמך. אתה האלוקים של עצמך, אתה עובד את עצמך. הפרשנות הזו מתאימה במיוחד לימינו, כשאנחנו עובדים את המותג ששמו אני, ואנחנו עושים זאת באמצעות המילה שמוזכרת כאן – תמונה. זה מעניין, הרב וולבה כותב שצריך להיות רגישים ועירניים מאוד ולחפש את העבודה הזרה של כל דור. פעם זה יכול להיות קומוניזם, ופעם השכלה, אבל היום נדמה לי שחזרנו למובן הכי פשוט של הפסוק. לא צריך התחכמות. תמונה, התמונה היא העבודה הזרה שלנו. והכוונה כמובן לתמונות שלנו בעיקר, רוב מה שאנחנו מצלמים היום זה את עצמנו, בסלפי (לפי הנתונים בגילאים מבוגרים יותר מצלמים את הילדים, ובגילאים צעירים יותר – את עצמך). אבל הנתונים ברורים: ככל שמצלמים יותר, כך מסתכלים פחות בתמונות. הרי פעם הלכו לצלמנייה, אחר כך ישבו מול אלבום תמונות, אבל היום ככל שזה נגיש וזמין יותר זה זול יותר.
"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" זה אומר לא להשתעבד לתעשיית התמונות. אנחנו יודעים שכל טיול נעשה רק כדי לתפוס את הרגע ה-מ-ד-ה-י-ם שיביא הכי הרבה לייקים, שמסיבות סיום בגן נראות כמו מסיבות עיתונאים, אנחנו יודעים שטלפון היום זה לא כדי להגיד "הלו" אלא כדי להגיד "צ'יז", אבל אם גם בפלייליסט צועקים על כך, כנראה אנחנו באמת במצב קיצוני.
בדרך כלל אני ממש לא מעודכנת בפלייליסט החדש, אבל השבוע החלפתי כמה פעמים את עודד בן עמי המצונן (לא איחלנו בהתחלה רפואה שלמה...). כתב התרבות סיפר לי פעמיים השבוע על שיר חדש ומדובר שעוסק באותו נושא. ביום ראשון יצא סינגל חדש של עומר אדם, נגד תרבות המסכים. הודעת יחסי הציבור בישרה: "עומר אדם מוציא שיר מחאה חברתי על דור האינסטנט, ההתמכרות לרשתות החבריות ולאינסטוש". בקיצור, האמירה היא: אל תעלו סטורי, אל תתייגו, צאו רגע מהסרט. הנה דוגמה (זה לא בדף המקורות, בכל זאת):
עולם האינסטנט, כולם דבוקים למסכים
לעזאזל כבר לאן כולם רצים, רודפים אחרי הריגושים, קישקושים
כל היום בחיפושים, בפייסבוק ובאינסטגרם, ביוטיוב או באמסטרדם, מוחקים באצבע אנשים.
אוקי, אני מניחה שברגע ששיר כזה נגד עולם הלייקים יוצא, אחרי כמה דקות הזמר מתחיל לבדוק כמה לייקים הוא קיבל... בכל אופן, ביום שלישי זה שוב קרה. שוב אותו כתב תרבות, לירון זייד, מתייצב אצלי באולפן ומכריז: שיר נגד תרבות המסכים. חשבתי שהוא התבלבל, אבל לא. עוד שיר. הפעם זה שיר של להקת "התקווה 6", שיר שהלחין חבר הלהקה עומרי גליקמן, ושם השיר הוא: "יום יפה?". לא "יום יפה" אלא יום יפה עם סימן שאלה. והנה ההסבר לסימן השאלה הזה, אלה מילות השיר:
כולם, עם הראש בטלפון יש מעלינו קשת / עוד רגע מהמם לעדשה המטושטשת
לרשת מהר לפני שמישהו יקדים / עם פילטר של ולנסיה לשקר קצת בצבעים
היום המציאות זה רק עניין של זווית / יפו מצטלמת כמו ריביירה צרפתית
תמונה בגופיות להבליט יותר הרגש /החיים בתוך במשקפי שמש
איזה יום יפה יש לכולם / איזה יום יפה אצל כולם
ורק אצלי יורד גשם גשם גשם בכל מקום
גשם גשם גשם רוב היום, שבר בענן שלי
ואני נרטב לי בשקט, שקט
תנו לי פוזה על החוף סוף! פוזה חוף נוף / כמובן עם כוס שמפניה להגביר קצת את הבלוףוככה חוויה פשוטה הופכת אופרציה / עשרים דקות לבחור חיוך מתאים (איזה באסה)
בשביל אושר מדומה שווה להתעכב / אומרים שזה יביא לך עוקב ועוד עוקב
במציאות שכזו כל העצב נעלם /אם תערוך נכון זה יראה מושלם
איזה יום יפה יש לכולם / איזה יום יפה אצל כולם
ורק אצלי יורד גשם גשם גשם בכל מקום / גשם גשם גשם רוב היום
שבר בענן שלי ואני נרטב לי בשקט שקט
איך זה שכולם חיים בתוך גן עדן / ואצלי יש נזילות מהתקרה על הבטן
גשם גשם ורק אני נרטב /חצי עולם שוכב על בטן גב
יש כל כך הרבה תמונות באטמוספירה / צריך ללמוד לצלם בשביל להתניע ת׳קריירה
בעולם בו האושר כל הזמן מוצג מולי / למה יש תמיד ענן איתי
איזה יום יפה יש לכולם... איזה יום יפה יש לכולם!
גשם גשם גשם בכל מקום, גשם גשם גשם רוב היום
שבר בענן שלי, ואני נרטב בשקט, ואני נרטב מהשקר.
ולשיר הם מצרפים שיחה שבה הכותב מראיין את פרופ' יורם יובל, הפסיכיאטר, להבין מה קורה לנו. "בני אדם חשבו שככל שהטכנולוגיה תתפתח נהיה יותר מאושרים, וזה פשוט לא נכון. כל הפיתוחים האלה לא העלו את רמת האושר. כשמסתכלים בפייסבוק רואים שבכל מקום יש מסיבה, חוץ מאשר אצלנו. קוראים לזה קנאה, לא קנאה רעה, אני רוצה שלא יהיה לו, אתה אומר: למה לכולם יש ורק לי לא? זה נראה כאילו לכולם כיף חוץ מאשר לך, אתה רואה את המסיבה, כל אחד מציג איזושהי מסיכה לעולם, כל זמן שמהרחק הוא לא כל כך גדול זה בסדר, אבל הדמות שרואים ברשת החברתית שונה לגמרי ממי שאתה, זה לא רק הקנאה של אחרים, זה לא טוב לך. מפמפמים לנו שקר: הנאה זו אושר ואושר זה הנאה. זה לא נכון. אושר זה תקווה, השקעה, משמעות".
זה מעניין, כשחיפשתי את המילים של השיר "יום יפה" בגוגל נתקלתי בשירים ישנים שקיבלו את אותו שם בדיוק. ב-1959 לאה גולדברג כתבה שיר עם אותו שם, רק בלי סימן שאלה, וכך היא כתבה שם: הדרורה קוראה בנחת: איזה יום, איזה יום! החמה היום זורחת כל היום, כל היום! ואורה הטוב נוגע, בראשו של גוזלי, אין ספק שהוא נוגה, בשבילי, רק בשבילי!".
היא ממשיכה לתאר שם את הטבע היפה, שבו הציפור, הדרורה, בטוחה שהשמש זורחת רק בשבילה ומלטפת את הגוזל שלה, והיא כותבת על החתול, הכלנית, והבית האחרון הוא: החמה בשחוק סוקרת / את יופיו של העולם / "אור-קרני" - כך היא אומרת / "לכולם, לכולם!".
זה בדיוק הפוך מהשיר שיצא השבוע. כאן יש זמן וריכוז להתבונן ביפי הבריאה, כל אחד בטוח שהשמש זורחת רק לו ומאירה את עולמו. 20 שנה אחר כך, ב-1979, יוני רכטר ועלי מוהר מוציאים שוב שיר ששמו "יום יפה". יש שוב תיאור של השחר, העצים, והפזמון הוא – שימו לב: "ואין אין רגע יפה כמו הרגע הזה, ואין אין אין עוד מקום כמקומנו יפה". הם לא מסתכלים על אלפי רגעים של אחרים, הם מרוכזים ביופי של העולם ברגע הזה, במקום הזה, שהוא הכי טוב להם.
אנחנו כלואים בשעבוד לתמונה. זה לא נושא שולי לצד החדשות, זה ה-נושא. חשוב יותר ממפלגות ואיחודים ופילוגים, כמה אנרגיות משקיעים פה בשאלות הרות גורל, מי יחבור למי ובאיזה סדר במפלגה, ובמקביל פס הקול, הפלייליסט, זועק לנו בשירי מחאה מה הדבר הכי חשוב שאנחנו מדחיקים.
יש קטע נפלא שבו הרב משה צבי נריה כותב ביומנו האישי על איך הוא ראה את הצילום, וכך הוא כותב לעצמו, הוא בדיוק השתחרר מרוסיה הסובייטית, שם רדפו אחרי שומרי תורה ומצוות, ועלה לארץ, ובגיל 18 השתלב בישיבת מרכז הרב: "כדרכי בכל שנה משנת ה-14, הצטלמתי. מעניין לראות את ההבדל במראה בין שנה לשנה. מעניין לראות את ההבדל הנפשי בין שנה לשנה, את פיתוח המחשבות ומהלך הרעיונות. לזאת לא יועיל צילום אחד בשנה. לכן גמרתי בלבי להצטלם בכל יום. המצלמה תהיה המחברת הזאת, הפילמים – הדפים. בבראשית כבר אינני עומד. גם על נוח, על המבול, כבר עברתי (ואולי צריך לומר שהוא עבר עליי?). עכשיו אני עומד ב'לך לך', והחיים דוחפים ומאיצים: לך לך". איזה יומן מרגש. הוא מצטלם פעם בשנה כדי להבחין בשינויים שחלים בו, ורוצה "להצטלם" כלומר לכתוב כל יום ביומן, כדי באמת לראות את השינויים שחלים בו, השינויים הפנימיים. הצעיר הזה הולך לשנות את עולם הציונות הדתית, עולם התורה, עולם החינוך. אם הוא היה מצטלם מאה פעם ביום, לא בטוח שזה היה קורה. הוא מצלם את נפשו ביומן שלו, כותב הגיגים ומחשבות, ומתוך כך הופך את העולם.
3. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
אוקי, הנה פתרון חלקי לעבודה הזרה שלנו לתמונות. מה ישחרר אותנו מהשעבוד? השבת. על השבת התקווה 6 באמת יכולה להקליט שיר: איזה יום יפה. עם סימן קריאה, לא סימן שאלה. המפתח של השבת משחרר אותנו, זה הקוד, זה הסוד, לשחרור מהרבה סוגי שעבודים. בכל דור היא משחררת אותנו מהשעבוד של אותה תקופה – פעם מהצורך לרכב על החמור ולשאוב מים מהבאר, והיום מהצורך לספור לייקים. הציווי המלא הוא: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
עוד לא הבנו את זה עד היום, לצערנו. רק השבוע דנים שוב בעבודות בגשר יהודית בתל אביב. קראתי באחד הדיווחים שרון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, אמר: "צר לי שפרויקט כה חשוב לציבור עוכב בגלל סיבות פוליטיות". שימו לב, מה "כה חשוב"? הפרויקט. מה לא "כה חשוב"? השבת. מה ערך יותר מרכזי בעם ישראל לדורותיו, הגשר או השבת? הלוואי הלוואי שהשבת תהיה אינטרס של כולנו. ואז גם אין שום בעיה למצוא פתרונות ודרכים. תחשבו למשל שהיו רוצים לעשות אירוע גדול בישראל ביום השואה. היינו אומרים לא ומוצאים דרך, נכון? תחשבו שהתאריך לאירוויזיון היה ביום כיפור. היינו מבהירים את עמדתנו בשנייה, נכון? אם השבת הייתה יקרה וקדושה לכל הציבור, לא הייתה שום בעיה לכבד אותה באמת ולשמור אותה באמת, ולדעת מתי צריך למצוא היתרים למה שמוסכם על כולם. כרגע היא שייכת לצד אחד, וזה עצוב. צריך להוציא אותה מכבלי השמאל-ימין. אנחנו אומרים בלך דודי: "ימין ושמאל תפרוצי, ואת השם תעריצי". יש דברים שהם מעל לימין ושמאל, שצריכים לפרוץ אותם.
ומנגד, עוד אזכור חדשותי של השבת השבוע (היא לא יורדת מהכותרות כבר אלפי שנים): מתברר ש"שבת תרבות" תהפוך בחלק מהמקומות בארץ ל"שישי תרבות". המנהג לשבת בשבת בבוקר ולדבר פוליטיקה, תוך חילול שבת, הולך ונפסק, ברוך השם. הנה ציטוט קצר מהידיעה:
המנחה נחמה דואק מסרה כי הוחלט ש"שבתרבות" תעבור לימי שישי וזאת על מנת לאפשר גם לציבור שומר שבת להגיע לאירוע. "ראינו שאורחים ומרואיינים ששייכים למגזר הדתי אינם יכולים להגיע בימי שבת, ויחד עם הרצון לבדל את עצמנו מאירועים דומים, החלטנו להעביר את הפעילות לימי שישי", הסבירה דואק.
עוד ציינה דואק: "למי שחושש שמרואיינים דתיים ידירו נשים באירועים שלי, אני מודיעה: אצלי לא תהיה הדרת נשים".
הלו, איזה הדרת נשים? מה הדרת נשים? אם שומרים שבת מיד מדירים נשים, כן? טוב, לא נפתור את כל הבעיות בבת אחת, אבל "שישי תרבות" נשמע יותר טוב.
אני רוצה לדבר רגע על התוכן הפנימי של השבת. זה לא רק לא ללכת לשבת תרבות, או לא לבנות גשר אם זה לא פיקוח נפש. כל מי ששומר שבת יכול להעלות את רמת השבת שלו, והנה רעיון. צוריאל גביזון שלח לי השבוע מייל: השבוע ימלאו שלושים לפטירתו הפתאומית של צור הר-טוב מאפרת, שעקב באופן קבוע אחר השיעור. בני המשפחה יהיו בשיעור וישמחו את תוכלי לדבר על המיזם החדש – מיזם שולחן השבת של צור. והנה מה שבני המשפחה כותבים: אבא שלנו צורי נפטר מדום לב בגיל 58, לפני פחות מחודש. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, הוא היה דמות מוכרת, אבל שולחן השבת שלו היה מיוחד במינו. מלא בדברי תורה, שירים וניגונים מבית סבא, וגם רעיונות מהשיעור בהיכל שלמה. בכל שבת בארוחה בבוקר אבא ערך סבב בין כל יושבי השולחן וכל אחד שיתף בחוויה משמעותית שעברה עליו השבוע. גם אורחים או חברים שרק קפצו לרגע, שיתפו. הוא לא ויתר לאף אחד, ואין מישהו שלא מצא בסוף אירוע חיובי וחשוב שעבר עליו. למדנו כל כך הרבה אחד על השני. למדנו כל כך הרבה על עצמנו. למדנו למצוא נקודות אור, לחפש את הטוב ולהעצים אותו – כדי שיהיה מה לומר בסבב... נשמח להפיץ את ההנהגה המדהימה הזו שלו ולזכות משפחות רבות בדקות יקרות של שמחה ושיתוף.
וואו. הנה התמונה של המיזם הזה, אתם מוזמנים להדהד הלאה. המשפחה תחלק פה בסוף השיעור גלויות כאלה, למי שמעוניין.
איזה פער גדול בין התמונות שאלק "משתפות" אותנו ואנחנו "משתפים" אותן, לבין השיתוף הזה. יש לי שם לסבב הזה של צור – "שבת תרבות". זו התרבות של שבת.
4+5. לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף
אנחנו עוברים לשתי הדברות האחרונות שנעסוק בהן, ונעסוק בהן ביחד. לא תרצח ולא תנאף. הן דברות מספר 6 ו-7, אחרי 5 סעיפים שנחשבים ל"בין אדם למקום" אנחנו עוברים לצד השני, "בין אדם לחברו". אלה שתי אמירות קצרות, בלי נימוקים, בלי הסברים, ארבע מילים בסך הכול. הנה פרשנות מרתקת שכתב מוטי קרפל: "לא תנאף" מופיע בעשרת הדברות מיד לאחר "לא תרצח". צמוד צמוד. כמעט ניתן לומר על הצמד הזה ש"בדיבור אחד נאמרו". עשרת הדיברות הפכו מזה אלפי שנים לבסיס לכל חברה אנושית מתוקנת. בואו נסתכל מסביב: האסלם הטרוריסטי בחר לעבור על "לא תרצח". התרבות המערבית בחרה לעבור על "לא תנאף". אלה שני צדדים של אותו מטבע. תמונת ראי של מה שקורה כשמחליטים שאין גבולות. עד כדי כך האדם יכול להתדרדר. תורת ישראל מזכירה לאנושות שזו אותה חבילה – לא במקרה הקיצוניות הרצחנית של האיסלאם מוציאה מדעתה את הקיצוניות המתירנית של המערב. שתיהן משבשות את האיזון, את ההרמוניה, את האידיאל האלוקי. ההתנגשות בי שתי התרבויות האלה תסתיים בכך שהם יכירו בתרבות שלנו. יבינו שתורת ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון.
עד כאן מוטי קרפל. לדעתי זה חזק מאוד, "לא תרצח" לצערנו נעשה בשם האלוקים, לכאורה. "אללה אכבר" זו צעקה פופולארית מאוד לפני מעשה רצח. זה נורא. אני זוכרת שידור של פיגוע במנהטן ב-2017, מחבל מוסלמי רצח שם 8 בני אדם, וב-CNN עשו כתובית שבה היה כתוב: "עדי ראייה: החשוד צעק 'אלוקים נפלא' בערבית". גוד איז גרייט, ככה היה כתוב שם. אאוץ'. הרי אנחנו אומרים בקדיש "יתגדל ויתקדש שמא רבה", כלומר בדיוק להיפך, אלוקים גדול ולכן לא רוצחים, ואם מישהו נפטר אז המקום של אלוקים בעולם כאילו קטן, ואנחנו מבקשים שהוא יגדל מעתה, יתגדל ויתקדש, כי כביכול קצת מצלם האלוקים בעולם נעלם אחרי שמישהו הולך, ואנחנו מבקשים לחזק את הנוכחות האלוקית, להגדיל אותה. אז אנחנו מקדשים גם את לא תרצח ונלחמים בו, וכמובן שאנחנו לצד המערב במלחמה שלו בטרור, אבל אנחנו לא מסכימים לתרבות שלא מכריזה בקול רם ובביטחון: "לא תנאף". זה לא פשוט. אתה רוצה להיות עם המערב, אבל תרבות המערב סותרת את ערכיך. לא באופן אינטלקטואלי, לא ביום עיון באקדמיה, אלא בשער העיתון, בפיד, בהפסקת הפרסומות, בקליפ, בתכנית הריאליטי. לא סתם עם ישראל נמצא במיעוט. זו תפיסת עולם מורכבת. מורכבת אבל נכונה.
השיעור כבר היה מוכן, אבל זמן קצר לפני השיעור קיבלתי טקסט ישר מדרום קוריאה. ולדעתי הטקסט הזה מסכם את מה שדיברנו עליו. הנה הדברים המרגשים שנשלחו אלינו משם:
"שלום סיון, זו עפרה, אמא של אבינעם בוכריס, לוחם מצטיין בצוק איתן שחלה אחרי השחרור ב-ALS בעקבות פוסט-טראומה. אני כותבת מסיאול שבדרום קוריאה, אנחנו מתחילים הבוקר טיפול רפואי ייחודי. את פרשת יתרו ועשרת הדברות נשמע כאן. באנו לכאן עבור טיפול להארכת חיים, אבל בפרשה אנחנו מקבלים לדעתי טיפול להערכת חיים. כל משפט בעשרת הדברות קורא לנו להעריך את ממה ששייך לנו. הדיבר הראשון מדבר על אמונה בבורא עולם, ולכן אנחנו מקבלים את המציאות ומבינים שהכל לטובה, דרך שמירת השבת שמביעה את ההערכה שלנו לזמן, כיבוד הורים שמעיד על הערכה למי שהביא אותנו לעולם, ועד לאיסורים של לא תנאף, לא תגנוב ולא תחמוד – שגורמים להעריך את מה שיש, את מה ששלנו. השרירים של אבינעם נחלשו, אבל ההערכה שלו ושלנו כלפי החיים רק גוברת. עשרת הדברות הן חלק מהטיפול הנכון איך לחיות את חיינו, בלי לפזול לצדדים, בלי לרצות את מה שלא שייך לנו, אלא להסתכל על מה שיש ולהגיד תודה. למען יעריכון ימיך. בתפילה להצלחה ולרפואה כאן בקוריאה, עפרה".
אני רוצה לסכם: דיברנו על "אנוכי ה' אלוקיך" ועל בשורת החירות שבתוך השעבוד, דיברנו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" והשעבוד לתמונות, ראינו איך שבת משחררת אותנו מהשעבוד הזה ליום אחד לפחות, וראינו איך לא תרצח ולא תנאף הם ציווים שמציבים אותנו בלב מלחמת התרבות העולמית, עם בשורה משלנו. על כל זה אמרו אבותינו, ואנחנו אומרים שוב השבוע: "נעשה ונשמע". תודה רבה, ניפגש ב"ה בשבוע הבא.