ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת "חיי שרה". אנחנו נלמד אותה הפעם עם פרשן אחד שיוביל אותנו לרוב - הרב שלמה וולבה, מראשי תנועת המוסר בדור האחרון. הרב וולבה למד בישיבת מיר אצל הרב ירוחם ליבוביץ ממיר ונחשב לממשיך דרכו, הוא לימד בישראל בישיבות רבות. בשבוע שעבר הוא כתב שהפרשה היא "שולחן ערוך של חסד" (על אברהם ואורחיו). השבוע הוא כותב שהפרשה היא "שולחן ערוך של דרך ארץ". ואנחנו נגיד בחיוך שאולי זה גם שולחן ערוך של שידוכים... לב הפרשה הוא השידוך של יצחק ורבקה, ואנחנו נתמקד בו.
1. סינרגיה
"אברהם ושרה באו לתקן את אשר עיוותו אדם וחווה".
(רבי משה אלשיך)
מה שהזוג ההוא קלקל, הזוג הזה צריך לתקן, אבל ביחד, בצוותא. זה לא חווה "אשמה" ולא אדם "אשם", ואם מתנהלים ככה אין עתיד לזוגיות ואין עתיד לעולם. האלשיך הקדוש מפרט איך אדם וחווה חטאו בתחום האוכל, בעוד אברהם ושרה תיקנו את היחס לאוכל ולימדו את כולם לברך ולאכול וגמלו חסד ונתנו אוכל למי שאין לו. כמו כן, הם היו מלאי קנאה ואי הכרת הטוב ואברהם ושרה התנהגו להיפך, מלאי הודיה.
אבל הפרשנים מוסיפים עוד מאפיין לאברהם ולשרה, וזה משהו שנשמע מאוד מודרני – ניצול זמן. משום מה, וצריך לחשוב למה, התורה מתייחסת לאופן שבו שרה ואברהם התייחסו לזמן שלהם. ה"בן איש חי" כותב שהתורה ממש "מתאמצת" לציין ששניהם זכו גם לכמות וגם לאיכות. נתחיל בשרה, הפרשה נפתחת בפסוק המפורסם שכבר ממנו אפשר ללמוד שתפיסת הזמן והשנים שלה הייתה שונה, יש פה משהו מיוחד בעצם הניסוח:
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.
רש"י: כולן שווים לטובה.
וגם:
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
"בא בימים – בא עם כל ימי חייו" (הרבי מלובביץ')
2. הערכים – בפרטים הקטנים
נשים לב לכל פרט בהתרקמות השידוך הזה, ונראה שאברהם ואנשיו (ואליעזר בתוכם) מכוננים בעולם תרבות אלטרנטיבית. הם מתנהגים אחרת מהרגע הראשון:
וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו
רש"י: מגמלי אדוניו – ניכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים.
הפרט הזה יחזור שוב כשהוא יגיע לבית של רבקה:
וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים.
ויפתח – התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות זרים.
זה לא פרט קטן, זה פרט גדול:
"זה אחד החידושים של אברהם אבינו בעולם: האמת היא לא איזה אידיאל מופשט, מחשבה בלבד, האמת מתבטאת במעשים הכי קטנים של האדם. גדלות לא מתבטאת במחשבה אלא במעשים. אברהם אבינו חידש הנהגה בעולם, כיצד גמלים צריכים ללכת, וכל גמל שראו את פיו חסום, אמרו עליו: זה גמל של אברהם אבינו"
(הרב שלמה וולבה)
כשמקימים בית יהודי, אלה היסודות שלו. לשים רסן לפה של הגמל שלך. ואפשר לתרגם את זה היום לרכב שלך, לבית שלך, לסלולרי שלך. מכוננים פה תרבות אלטרנטיבית כבר 4,000 שנה.
הרב וולבה אומר שלאורך כל ספר בראשית רואים את הזהירות של האבות והאימהות מדבר חשוב – זהירות מלגעת בממון וברכוש של הזולת. אברהם והגמלים, יעקב שלא רצה ליטול רכוש של לבן גם אחרי 20 שנה, רבקה שבישלה גדיים משלה.
3. המבחן – מידות
וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ.
וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.
מה יש לנו פה? ותמהר, ותמהר, ותרץ עוד. היא עושה מעל ומעבר למצופה, מעל ומעבר למה שביקשו. מה זה מזכיר לנו? פסוקים שקראנו בשבוע שעבר, בתחילת פרשת "וירא":
וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ...
בינגו. יש לנו פיצוח. יש לנו שידוך. שימו לב, זו לא סתם עזרה לזולת. זה יותר מזה, וזהו ה-מאפיין בסיפור הזה. לתת פרוטה לעני שמבקש פרוטה – זו דרך ארץ. לרוץ אחרי אורחים לתוך האוהל שלך – זה חסד. לשמוע שמישהו רוצה קצת מים לעצמו ולהשקות את כל הגמלים שלו – זה חסד.
הרב וולבה נתן לתלמידיו שיעורי בית: לעשות בכל יום שלושה מעשים בזריזות. לקום בבוקר בלי להשתהות, או ללכת לישון מיד בזריזות. הוא רצה שהם יתאמנו במידת הזריזות, לטובה. כל אדם זריז ביחס לדברים מסוימים, השאלה ביחס למה.
בהמשך הפרשה אנחנו רואים סוג אחר של זריזות. לא כל זריזות היא חיובית. הנה דוגמה:
וּלְרִבְקָה אָח, וּשְׁמוֹ לָבָן. וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה.
רש"י: למה רץ, ועל מה רץ?... נתן עיניו בממון.
כלומר, כל אחד מחפש חידוש, השאלה אל מה הוא רץ, מה מלהיב אותו.
ואז הוא נותן דוגמאות – אברהם חבש בעצמו את החמור בדרך לעקידה ("אהבה מקלקלת את השורה"), בלעם חבש בעצמו את האתון כדי לקלל את ישראל ("שנאה מקלקלת את השורה"), וגם פרעה רץ בראש הצבא, ולהבדיל יוסף אסר בעצמו את מרכבתו כדי להזדרז לכבוד אביו.
"מנפלאות לשון הקודש הוא, ששורש מילת רצון הוא 'רוץ', כי מה שאדם רוצה – לשם הוא רץ"
(הרב שלמה וולבה)
4. לתת יותר ממה שמבקשים
יש בפסוקים נקודה מעניינת שנכונה להרבה מערכות יחסים. כשמישהו חושף איזה מצוקה שלו, הוא לפעמים צריך הרבה יותר ממה שהוא מעז לבקש.
נהוג לומר שאליעזר בוחר ברבקה כי היא גומלת חסדים ונותנת לו לשתות, אבל אם שמים לב לפרטים מגלים כאן עוד תכונה: אליעזר רק מבקש לשתות קצת, ואילו רבקה – נותנת לו לשתות, והרבה, וגם לעשרת הגמלים שלו, ואחר כך גם שמחה לארח אותם בבית משפחתה. את העשייה שלה אפשר לתאר בביטוי המפורסם – "להבין דבר מתוך דבר". כלומר, אליעזר בסך הכול הביע מצוקה קטנה, אבל היא הבינה דבר מתוך דבר, ונתנה לו הרבה יותר ממה שביקש. היא הבינה שהוא צריך יותר מזה, ונתנה בשפע, ברחבות, מכל הלב. זה מנגנון נפלא ביחסים עם הזולת בכלל, ובזוגיות בפרט: כשמישהו מולנו חושף בפנינו קושי מסוים או חוסר מסוים, עלינו לנסות לפתור אותו, אבל לא רק "לסתום את החור", לא רק "לעשות וי" אלא לחשוב, ולנסות לעזור קצת יותר ממה שהתבקשנו. הרי הוא בטח לא גילה לנו הכול. הרי בטח אפשר להוסיף עוד ועוד בתרומה שלנו לפתרון הבעיה. לא משנה אם מדובר בכוס מים מהבאר, או במשהו מורכב יותר. הנערה רבקה הופכת ל"רבקה אמנו" בזכות יכולתה לעשות לא רק את מה שביקשו.
הרב וולבה מספר על רב אחד שמישהו בא לשאול אותו בערב פסח אם אפשר לצאת ידי חובה בארבעה כוסות בחלב במקום ביין. הרב ענה שלא, ונתן לשואל צדקה הגונה. שאלה הרבנית: למה נתת לו כל כך הרבה כסף, הרי ארבע כוסות יין לא עולות כל כך הרבה? והוא ענה: נתתי לו בשביל כל צרכי הסעודה, כי מתוך שאלתו הבנתי שאין לו שום דבר מצרכי ליל הסדר, איך אפשר לשתות חלב בסעודת החג שהיא בשרית? זה מבט לא מצומצם של חסד. לא צריך להיות רובוטים של חסד, צריך להסתכל על התמונה הגדולה ולעשות חסד בצורה חכמה ועמוקה.
5. יש גדולה
וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק, וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל.
מה היא ראתה?
"שידו שטוחה בתפילה. אמרה: ודאי אדם גדול הוא"
(חז"ל)
אדם גדול ניכר בתפילה, זה מעיד על הגדלות שלו אבל גם על הגדלות שלה, שקולטת את זה, שמבינה מתוך פרט קטן מי הוא. רבקה נפלה מהגמל כי לא ראתה מעולם אדם בשיעור קומה כזה, היא לא הכירה תפילה, לא הכירה רוחניות. לעומת השקרים ומעשי המרמה של העולם שממנו באה (אביה בתואל ואחיה לבן) יצחק שידר קדושה וטוהר שכמותם לא ראתה מעולם.
אנחנו פוגשים את הנשגב, את הגדול, את הקדוש – וצריך לדעת להעריך אנשים כאלה, לחפש אותם, להתרגש מהם.
הרב חיים נבון סיפר פעם שפגש בפעם הראשונה את הרב ליכטנשטיין ואמר: עד היום הכרתי רק חתולים, כל האנשים שהכרתי היו חתולים, עכשיו לראשונה פגשתי אריה.
הרב וולבה סיפר רבות על המפגש שלו עם רבו, ר' ירוחם. הוא הגיע לישיבה ונהג לחגוג יום הולדת ביום בו הגיע לשם, כי "נולד מחדש". לר' ירוחם הוא קרא – "מחיה מתים במאמרו". הוא הגיע לישיבה לראשונה ביום חול, ואז כשהגיעה שבת הוא לא זיהה את ר' ירוחם. עד כדי כך היו לו פנים אחרות בשבת.
6. זוגיות – בנייה לטווח ארוך
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.
"אוהל אברהם ושרה" הוא מעתה "אוהל יצחק ורבקה". יש פה עבר, הווה ועתיד. הזוגיות נבנית לאורך זמן. שימו לב לארבע המילים האלה:
וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה – וַיֶּאֱהָבֶהָ.
בתרבות שבחוץ, לפעמים הסרט מתחיל באהבה ומסתיים בנישואין. קודם "ויאהבה" ואולי בסוף "ותהי לו לאישה". לפי התורה הנישואין הם רק התחלת הסיפור, שמתוכו נבנית ונוצרת האהבה. קודם "ויקח את רבקה ותהי לו לאישה" ומתוך כך, מתוך הבנייה, ההשקעה, המסירות – "ויאהבה". יצחק ורבקה נשואים, והפרשה מסתיימת בסגירת המעגל:
וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
הנקודות שעליהן דיברנו, לסיכום:
- סינרגיה
- האמת בפרטים הקטנים
- המבחן – מידות
- לעשות יותר ממה שמבקשים
- יש גדולה
- זוגיות – המשכיות
עד כאן. שבת שלום, שידוכים טובים, ניפגש בעזרת השם בשבוע הבא.