השיעור השבועי – פרשת וישב תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "וישב", וביום ראשון – נר ראשון של חנוכה. לכל השואלים – יש שיעור ב"ה גם בחנוכה, ביום רביעי הבא. בפרשה יוסף נאבק בתרבות המצרית, בחנוכה אנחנו נאבקים בתרבות היוונית, וגם היום אנחנו בסוג של מלחמת תרבות. נדבר על כך בהרחבה, וננסה לבחון היום את כל סיפורו של יוסף. לא נעסוק בחלומות שלו שהם פרשה בפני עצמה (ובכלל החלומות בספר בראשית הם נושא מרתק), לא נעסוק בסיפור יהודה ותמר שמופיע בפרשה, אלא ננסה רק ללוות את יוסף, שהולך בפרשה מטה-מטה, ובמקביל הולך מעלה-מעלה. ככל שהוא יורד פיזית כך הוא עולה רוחנית. ככל שהסביבה יותר משפילה אותו, כך הוא יותר מרומם את עצמו ואת אישיותו. בהתחלה הוא הבן הכי אהוב על אבי האומה, ובסוף הוא עבד מושפל בכלא, אבל מבחינה פנימית ואישית – הוא ממש עולה ומתעלה. בדרך, הוא מלמד את כולנו מהם הדברים הכי חשובים בחיים. ממש כך. אז אנחנו נבחן את דרכו של יוסף, נתתי ארבע כותרות כדי לנסות לארגן ולסדר את הדברים, אבל את עיקר העבודה אתם עשיתם. השבוע הצפתם אותי בחומרים ובתכנים מרגשים משלכם, שממש האירו לי את הפרשה. נתחיל.

 

1. יחסים בתוך המשפחה

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

"אלה תולדות יעקב" – אולי אתם זוכרים שגם אצל יצחק אבינו ראינו בתחילת פרשת תולדות את המילים "אלה תולדות יצחק", וזה היה כבר אחרי עקידת יצחק ואחרי הסיפור עם ישמעאל ואחרי המון דברים שקרו בחייו, אבל אז, רק אז, הוא החל להקים בית ומשפחה. זו ההתחלה. החיים לא נגמרים, בניגוד למה שכל מיני בדיחות משדרות לנו, הם רק מתחילים בשלב הזה. הקמת הבית והמשפחה הן התולדות של יצחק, כך גם כאן, יעקב כבר עבר המון בחייו. מהלידה ומכירת הבכורה והברכות והבריחה מעשיו והעבודה אצל לבן והרמאות של לבן והחזרה ארצה עם כל הילדים והמפגש הדרמטי עם עשיו, ורק עכשיו התורה אומרת "אלה תולדות יעקב"? כן. עכשיו במאבק בין הילדים וביחסים בתוך המשפחה – עכשיו התולדות האמיתיים שלו.

נתנאל וייס, מאזין מהיישוב טל-מנשה, שלח לי נתונים מתוך תוכנה ששמה "על התורה". זה שירות קל ונוח לאיתור מילים מנחות בתורה. הוא בדק מה המילים המנחות בפרשה שלנו, ואחרי המילה המובילה שהיא יוסף, מגיעות שתי מילים שהן לא שם של מישהו, שתי מילים מנחות שהן: אח ובית. זו מילה מנחה, תרתי משמע. היא מנחה את חיינו. אח זה אומר אחים, אחווה, משפחה, ובית זה אומר מקום מגורים אבל גם מקום זהות, שייכות, קשר. כל הדברים החשובים האלה מתערערים בחלק הראשון של הפרשה. הנה רק כמה פסוקים כאלה לדוגמה: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם... וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ... וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר... וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ.

המבחן של המשפחה הזו, שתישאר שלמה, הוא חשוב במיוחד. לראשונה נבנה כאן הבית היהודי הראשון שבו אף אחד לא יוצא החוצה. אצל אברהם – יצחק נשאר וישמעאל יצא. אצל יצחק – יעקב נשאר ועשיו יצא. עכשיו הכללים משתנים. כל האחים צריכים ללמוד לחיות ביחד. יש פרשנים שמעלים את הטיעון הזה כנקודת זכות, כטיעון שמסביר את האחים: הם חשבו שהם ייזרקו הצידה כמו בעבר במשפחת אבות האומה. הם חשבו שכתונת הפסים אומרת שיוסף הוא הנבחר, והם מחוץ להיסטוריה, הם לא ינהיגו את האומה. הם יהיו עשיו וישמעאל של הדור הזה. ויש פרשנים שאומרים – דווקא כתונת הפסים מעבירה מסר אחר, שיש פסיפס של גוונים באומה, וכולם רקומים ביחד.

אז כותב לי נתנאל וייס כך: "אם מתעלמים משמו של יוסף, שתי המילים שחוזרות על עצמן הכי הרבה בפרשה (בהטיות השונות) הן אח (29 פעמים) ובית (25). אולי זה כל הסיפור. בפרשה שמסמלת יותר מכל את תחילת הפירוד בין האחים מתחבאת לנו בין השורות גם הקונטרה, כדי שנחשוב טוב טוב. מה אנחנו מעדיפים? יחסי אחים ואהבה בבית יעקב, או את בית הסוהר ובית פוטיפר? אני מאמן ואשתי עובדת סוציאלית, הוצאנו ערכה שנקראת 'כרטישיח' בדיוק כדי לגשר על פערים כאלה, ערכה לשיחות כנות יותר במשפחה. חיכינו 6.5 שנים עד שבתנו הראשונה נולדה, ואנשים היו צוחקים עלינו: על מה יש לכם לדבר? כאילו בני זוג מדברים רק על הסעות הילדים והחוגים שלהם. לדעתי שיח פתוח, חופשי, של כנות, על מה שמרגישים הוא המפתח להרבה דברים".

ויש פה רבים שרוצים להקים בית, וטרם זכו. אמרה לי נועה קנטמן, מהוותיקות כאן בשיעור, שכאשר למדנו פה את הפסוק היפה וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָה, הסברנו שמרוב אהבה הוא לא התייחס לשבע השנים כאל עול, כי זה שווה את זה. מה זה שבע שנים לעומת רחל? ונועה אמרה לי: יש רווקים ורווקות שהרבה יותר משבע שנים עובדים ומחפשים את השידוך המתאים. יעקב ספציפית חשב על רחל, אנחנו לא יודעים ספציפית עבור מי אנחנו עובדים, אבל ממשיכים לעבוד, ומקווים שזה יהיה כימים אחדים.

השבוע הזכירו לי את המכתב שהקראנו פה פעם, של צחי מגנזי. אולי מתאים להקריא אותו שוב. כתב אותו צחי מגנזי, היום הוא מנהל פה את היכל שלמה: "לאחר מספר שנים לא קטן בנחלאות, בהם הייתי מוקף בהמון חברים ומכרים חדשים, סעודות שבת המוניות ודייטים לא מועטים שלא צלחו, משהו בגיל 36 השתנה וזאת כתוצאה מפטירתה של אימי ז"ל. מאז רציתי רק שקט סביבי, להתחבר לריק שנוצר בחיי, וממילא מחשבות רבות החלו לצוץ, כאשר המרכזית שבהן הייתה איך יכול להיות שלא זכיתי שאמא ז"ל תלווה אותי לחופה. הלכתי לישון עם זה בלילה וקמתי עם זה בבוקר. הריק הזה דרש נוכחות חדשה ואיתנה בחיי. המשכתי לצאת לדייטים, והתחושה הייתה: נו, באמת, הרי אני עובד עם מישהי הרבה יותר נורמלית, הרי אחות של החבר שלי הרבה יותר נחמדה… פתאום הגעתי למסקנה שבמקום לצאת לעוד דייט ולהשקיע אנרגיה (וקפה) במישהי שאיני מכיר, אולי כדאי להסתכל אחרת על מי שאני במילא כבר מכיר. פתחתי במבצע: הפוך ידידתך לאהובתך. עברתי על רשימת אנשי הקשר, כלומר נשות הקשר, בטלפון שלי, אבל במבט רציני ואחר. גיליתי שאני מכיר בנות טובות ואיכותיות, אז מה בדיוק הבעיה, שאני כבר מכיר אותן? פניתי. פשוט פניתי והצעתי לצאת. לבדוק. כך מצאתי את שאהבה נפשי. בעזרת מבצע הפוך ידידתך לאהובתך. מפדח? אוי, בוודאי שזה היה מפדח, אבל נראה לי שעדיף להתפדח קצת ואז ב"ה להיות נשוי. התקיים בי הפסוק 'וינחם יצחק אחר שרה אימו'".

תודה לצחי על המסר מעורר המחשבה. מי שאוהב את הפינה שלנו "מכתבי הרווק" יכול להפסיק להקשיב כעת, כי הפעם הפינה שובצה מוקדם… בכל אופן, חומרי הבסיס של החיים הם הזוגיות והילדים והיחסים בתוך המשפחה, גם אחרי הקמת המשפחה נושאי החינוך ושלום הבית והאמון והקשר – הם הבסיס. נמשיך.

 

2. יחסים בין המגזרים

זו לא משפחה פרטית. היא מייצגת את כל האומה. יעקב שולח את יוסף "לראות את שלום אחיו". הכוונה אינה רק אחיו הביולוגיים אלא כל נשמות ישראל העתידות לבוא לעם, לראות בשלום עם ישראל בכללו. ואז מופיע פסוק שהוא ממש מפתח ליחסים בין המגזרים בימינו:  בכללו.  גם חארי הה יותר רק מתחוַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. איך הם יכלו לחשוב על זה? להתנכל להמית אותו? מה פתאום? זה הרי יוסף, אחיהם, בשר מבשרם. ובכן, התשובה היא – "ויראו אותו מרחוק". הם לא ראו אותו כבן אנוש, אלא כמישהו מרוחק, סטריאוטיפי, מנוכר. תראו איך מסביר את הפסוק רבי משה אלשיך, האלשיך הקדוש: "הנה דרך השלם, כי גם שישטום את שונאו בהיותו רחוק, כאשר יקרב אליו והוא נגד פניו ישוב מחרון אפו, ולא יכבד כל כך כאשר טרם יקרב אליו. אמרה תורה כי כדבר הזה קרה למו, כי בטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו בהסכמת כולם".

זו יכולה להיות הכותרת להרבה תקלות ובעיות כאן בישראל – "ויראו אותו מרחוק". השבוע הסתיים סיפור שלא ירד מהכותרות שבוע וחצי, "טיסת השבת" של אל על. הכותרות היו ברורות מאוד בהתחלה: אלימות חרדית. כי אנחנו לא יודעים לספר אחרת את הסיפור. וזה כמובן הופך לשיחת היום, כולם מקבלים את הגרסה הזו, זה גם הופך לחומר לקריקטורות, לבדיחות, והנה הכותרת שפורסמה השבוע לבסוף, אחרי התמהמהות של התקשורת ושל חברת אל-על: לא הייתה אלימות חרדית. הממ, מעניין… מה קרה פה? היה על הטיסה עיתונאי של "ישראל היום", יהודה שלזינגר, והוא יצא למלחמה של ממש על מה שהוא ראה ושמע שם בפועל, בשטח. כמה פעמים לא היה שם עיתונאי הגון ואנחנו כולנו קיבלנו את הדברים כאמת? כמה פעמים לקחנו פוסט בודד בפייסבוק והפכנו אותו ל"מציאות"? קלמן ליבסקינד כתב השבוע על הסיפור הזה כך: הסיפור הזה הוא מחדל צרכני של אל על, איחור בטיסה, עיכוב, מחדל, חוסר שקיפות כלפי הנוסעים ששילמו אלפי דולרים. הסיפור ברור, אבל ליבסקינד איבחן דבר מעניין: "יש קבוצה אחת ששונאים פה יותר מאשר את אל על – את החרדים. זה מדהים. רק חרדים, כשהם עושים מעשים רעים, הופכים לקבוצה הומוגנית שכולם בה זהים ואין בה חלוקה לפרטים. הרב אלימלך פירר, שעושה צדקה וחסד, הוא עצמאי. ההם שאינם עומדים בצפירה, מייצגים את המגזר. כי ככה הם, החרדים. כולם נראים אותו דבר, כולם חושבים אותו דבר, כולם ערבים זה לזה, וזה להתנהגותו של זה, אבל בעיקר להתנהגותו השלילית".

האם אנחנו רואים אחד את השני מרחוק, דרך כותרות, דרך השמצות? האם אין פה מספיק ערבות הדדית וסולידריות? יש כאן הערב קבוצה משדרות בשיעור. האם אנחנו מספיק אמפתיים? כשהם לא ישנים, האם מספיק אכפת לנו? יש אצלנו הרבה "ויראו אותו מרחוק" וזו בעיה. נמשיך.

 

3. יחס לתרבות זרה

מכאן מתחיל המבחן של יוסף. אין אחים, אין בית, אין משפחה, אין אבא. הם זיכרון רחוק. מה שיש זה בור, נחשים, עקרבים, ישמעאלים, מצרים, פוטיפר, אשתו, בית כלא. דווקא במקום הכי מתועב וחסר גבולות ופרוץ, יוסף חי חיים טהורים של צניעות, אמונה, אופטימיות, עשייה, ענווה, מנהיגות. זה קשור גם לחנוכה – איך מתמודדים מול תרבות שלטת, שהיא נראית המיינסטרים, הקונצנזוס, ההגמוניה? מה עושים? הנה מה שיוסף עושה:

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

קודם כל, הוא פועל ועושה. הוא מתקדם, הוא מצליח. הרב יחיאל מונדרוביץ', מחנך, כתב השבוע את הדברים הבאים על הביטוי "איש מצליח", על ההצלחה של יוסף: בפרשה נכתב שיוסף היה איש מצליח במצרים. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהי איש מַצְליחַ וַיְהִי בְבֵית אֲדֹנָיו הַמִצְרִי. הפרשנים מסבירים שלא נכתב שיוסף היה מוצלח, כמו מוכשר, אלא מצליח, כמו מכשיר, בבניין הפעיל. הוא הכשיר אחרים להצליח, הוא הפעיל אותם. כשיוסף ראה עובד, גנן או מלצר עושה את מלאכתו בבית פוטיפר, הוא לא דרש שיעשו זאת בדיוק לפי הוראותיו. הוא היה 'מצליח אותם', מביא אותם עצמם לידי הצלחה, מעודד אותם לממש את כישוריהם. הוא לא שאף להוכיח שהוא הכי חכם ומומחה אלא להיפך, רצה להוציא את הפוטנציאל שלהם החוצה. זה נכון ביחס למורה, לבוס ובעצם ביחס לכל אדם: לתת אמון בזולת ולעודד אותו לעשייה – זה אומר להיות איש מצליח באמת, אדם ש'מצליח' אחרים. בהצלחה.

עד כאן. נדמה לי שזו הגדרה מצוינת לאדם מצליח באמת. מה עדיף, לעבוד עם גאון סוליסט שמרוכז בעצמו, או לעבוד עם שת"פ וסינרגיה? יוסף ממשיך בדרך הזו גם אחר כך. בהתחלה הוא עובד בבית פוטיפר, ואז אחרי העלילה של אשת פוטיפר הוא נזרק לכלא. ומה קורה? קודם ראינו שהוא ירד בדרגה לבית פוטיפר, אבל עלה מבחינה אישית והוא "מצליח" את כולם. עכשיו הוא שוב יורד, ושוב עולה. במבחן עם אשת פוטיפר אנחנו חוזרים לסעיף הראשון – בית, משפחה, הורים, מורשת, מסורת, קשר – לא סתם אלה המילים המנחות בפרשה. אלה הן המילים המנחות בחייו של יוסף. הוא רואה את דמות דיוקן אביו ולא מתבלבל. אבל אז – הוא נזרק לכלא. מהבור, למצרים, לכלא. איזה מסלול נורא. ובשנים קודמות דיברנו על כך שגם כאן הוא רגיש לזולת, ומה שמציל אותו – זו הרגישות לזולת. העובדה שהוא שואל: מדוע פניכם רעים היום? חשבתי שאני כבר מכירה את הרעיון הזה, אבל תמיד אפשר לחדש. וכך הרב שניאור אשכנזי כתב על כך השבוע:

לאורך פרק שלם בתורה, 23 פסוקים, מתארת התורה יום בחיי יוסף בכלא. הוא יושב תחת אשמה מכוערת והנה מכניסים שני חברים חדשים אליו לתא. שני שרים בממשלתו של פרעה חטאו והם מושלכים אל אותו תא של יוסף. בוקר אחד קם יוסף בבוקר ורואה את שכניו זועפים. הוא מגלה אמפתיה ושואל "מדוע פניכם רעים היום"? הם מספרים שהיה להם לילה רע, הם חלמו חלומות מטרידים. יוסף היה אמור להגיב "נו שוין" ולחזור לענייניו, אך הוא מבקש לשמוע את החלומות. וכאן לאורך פסוקים רבים מתארת התורה את פרטי החלומות ואת הפתרון שהעניק להם יוסף. וכל אחד אמור לתמוה: למה זה מעניין מישהו? למה חשוב לי לשמוע תיאור של חלומות שני אסירים גויים? ואם התורה הייתה מדלגת על הסיפור, משהו היה חסר?! האם לא היה מספיק לומר בשני משפטים שיוסף פתר את החלום לשר המשקים ואחרי שנתיים השר נזכר בו וסיפר עליו לפרעה?! בואו נבחין בפער הזועק לשמיים מול סיפורים חשובים הרבה יותר: פרשת "בריאת העולם" – הפרשה עליה עומדת האמונה העולמית בא-ל אחד – מונה שלושים ואחד פסוקים. פרשת "מתן תורה ועשרת הדברות" – עליה עומדים כל עיקרי התורה והמצוות – מונה בסך הכול ארבעה עשר פסוקים, ואילו סיפורי החלומות של שר המשקים ושר האופים מתוחים על פני עשרים ושלושה פסוקים.

זאת תמיהה עצומה על יסוד אמונתנו. אנו מאמינים כי כל אות בתורה באה ללמד משהו, ערכי או הלכתי. והנה כאן רואים את ההיפך לכאורה: פרשה שלמה בתורה, שלא מעבירה לכאורה שום מסר הלכתי או ערכי. והתמיהה פשוטה: מה הצורך בפרק מ בספר בראשית? בשבת מקץ, חנוכה תשל"ד העניק הרבי מליובאוויטש הסבר:

הפרק הזה מלמד כי יוסף לא איבד את מידת האחריות. הוא הבין שהחיים יותר גדולים ממנו עצמו. הוא לא שקע ברחמים עצמיים, לא דעך ולא נבל, ואדרבה, התעלה מעל כאבו האישי ושם לב אל המצוקה סביבו. בואו ניכנס לרגע לנעליו של יוסף. אין אדם אומלל ממנו. הוא אסיר בודד, אימא שלו נפטרה, אבא שלו ישב עליו שבעה, אחים שלו חזרו הביתה עם כתונת טבולה בדם. ואם כל זה לא מספיק, בעלת הבית העלילה עליו עלילת דם שפלה והוא הושלך בבושות נוראות לבור הכלא. אפשר לתאר את כותרות העיתונים במצרים באותם ימים.

אדם כזה אמור להיות נואש, להיות מוצף בתחושת קרבן ולשנוא את העולם. ואז קורה דבר עוד יותר גרוע: אל תוך התא שלו, אל ארבע האמות האחרונות שנותרו לו בעולם, משליכים שני שרים מהקבינט של פרעה – אלו שמייצגים את הממשל, וגרוע מכך, עמיתים של פוטיפר, שהיה אף הוא שר על שולחן פרעה. יוסף היה אמור לתעב אותם, לראות בהם חלק מה'חונטה', את כל הרע שבעולם.

ומה שקרה הוא ההיפך הגמור. כשיוסף קם בבוקר וראה את שני שכניו זועפים, הוא קם מרצפת התא, נתן חיוך, מכה על הכתף ושאל "מדוע פניכם רעים היום"? יוסף ידע כי יש לנו אחריות לסביבה ו"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". החיים יותר גדולים ממני עצמי ואם אלוקים שם אותי במקום הזה – כנראה שיש מישהו או משהו שזקוק לי. ולכן התורה מאריכה לפרט את כל אריכות הדו-שיח בין יוסף לשרים, להראות שהוא לא מרח ולא חיפף ולא הסתפק בלצאת ידי חובה. הוא העניק להם את כל תשומת הלב בעולם, כאילו הוא פסיכולוג פרטי בשכונת אפקה שמקבל 1500 שקלים לשעת הקשבה.

אולם האמת היא שהסיפור הוא הרבה יותר גדול: בואו נעצור לרגע את העלילה ונשאל מה היה רגע המהפך בחייו של יוסף? מה היה השלב בו נבלם המרוץ ההיסטורי והתהפך מהתרסקות לנסיקה והמראה? זה בדיוק היה הרגע! הבוקר בו יוסף הביט החוצה, מסביב, והעניק אמפתיה לשכניו, זה היה הרגע בו התהפך המזל שלו עצמו ונוצרה התשתית להציל את העולם כולו מהרעב. הוא מיצב את עצמו כפותר חלומות מקצועי, ובחלוף שנתיים כשפרעה יחפש פותר חלומות, יקום שר המשקים ויספר על פותר החלומות העברי שהכיר בבור הכלא, ויוסף יוזמן לארמון פרעה, ימונה למשנה למלך מצרים, ויקבל את הכלים להציל את העולם כולו מכליה ברעב הנורא.

מה שהתורה רוצה ללמד הוא:

1. שלעולם לא נדע את האפקט של אמפתיה אחת, של "בוקר טוב" אחד. בשבילך זה בסך הכול להיות בנאדם, להוציא את הראש מהטלפון ולומר "בוקר טוב" למי שיושב מולך, ואולי בשבילו זה יהיה הרגע שישנה את חייו. אולי הוא יחליט לתת הזדמנות נוספת לנישואים שלו, אולי להעניק מחילה לילדים שלו, ובוודאי ללמוד ממך להיות יהודי טוב יותר.

2. ומה שלא פחות חשוב: כשאתה עוזר לאדם אחר – אתה הופך את החיים שלך עצמך לבעלי משמעות ומחולל הצלחה לעולם כולו. הקב"ה ברא עולם שבנוי כמו סליל חוטים. כולנו כרוכים זה בזה והשלמות שלי תלויה בשלמות שלך. לא נועדנו לחיות ביחיד אלא בקבוצותואני לא אגיע לאושר בלעדיך ואתה לא תגיע לאושר בלעדי. כך מפרשים אדמו"רי חב"ד את הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה" – "ערבים" מלשון "מעורבים". אנחנו משפחה אחת, וההצלחה שלי תלויה דווקא בהצלחה שלך.

עד כאן. וואו. אנחנו רואים פה את יוסף מצליח (כלומר עוזר לאחרים) ורואים אותו בכלא עוזר לאחרים. מאיפה זה מגיע? מה המנוע שלו? ואם נחזור לכותרת – מה המנוע מול תרבות זרה? המפתח – הוא עולם פנימי. ידוע שבמקורות כתוב שביוסף לא שלטה עין הרע, עינא בישא. אנחנו לא יודעים מה זה, אבל הרב קוק אומר – עין הרע זה מציאות בה אדם מודד את כל חייו לפי הערך החיצוני שלהם, על פי איך אנשים מביטים עליו, רק לפי העין שלהם ולא לפי העין שלו. מצב נפשי רעוע כזה גורם לאדם לעשות פעולות שהן לא שלו, לא הוא, הוא פועל לפי החברה ולא לפי הרצון שלו. הדרך להתמודד היא על ידי בניית עולם פנימי, אישיות פנימית, שעומדת בפני עצמה ולא תלויה במציאות שמסביב. ליוסף יש אישיות יציבה וחזקה, למרות כל הניסיונות והמשברים לא שוברים אותו. יש לו מקום של ביטחון בתוכו, למרות שבחוץ הכל קורס וכולם נגדו והכל נראה רקוב – הוא נשאר יוסף.

"והנה כוח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאוד נעלה בניסיונו… עד שזכה באמת על ידי זה להנחיל גם כן לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת-פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי" (הרב קוק, עין אי"ה).

כלומר, יוסף בנוי מבפנים, יציב, מלא בתוכן, לא צריך את מה שהסביבה חושבת עליו, לא חי לפי העיניים שלהם. זה בא לידי ביטוי פעם אחר פעם. לאשת פוטיפר הוא אומר: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים?". לשני השרים הוא אומר: "הלוא לאלוקים פתרונים ספרו נא לי". וגם בהמשך, למשמע החלומות של פרעה הוא מגיב: "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה". הוא פועל ועושה ומעורב במציאות, אבל עם קשר לאלוקים. יש לו עמוד שדרה, יש לו עומק פנימי יציב.

 

4. יחס למצבים קשיים בחיים

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

זה הפסוק האחרון בפרשה. לכאורה, הוילון נסגר על טרגדיה. יוסף ביקש שיזכור והוא שכח. יוסף עשה איתו חסד אדיר – והשר הבכיר מיד שכח. ראיתי אצל הרב שבתי סבתו שאנחנו מחונכים אחרת – לזכור, להכיר תודה, הכרת טובה. הוא אומר שמול הפסוק הזה, לנו יש את הפסוק: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

השר שכח תוך יום שיצא מבית האסורים. אבל אצלנו, יותר מ-3000 שנה אנחנו זוכרים את יציאתנו מבית האסורים שלנו. זה שוב ההיפך מתרבות מצרים שבאה כאן לידי ביטוי.

יוסף יודע שמאחורי הקלעים, הקב"ה רוקם עלילות. אנחנו לא יודעים הכל, אנחנו לא מנהלים את העסק. יש סיפור גדול יותר מאיתנו. יוסף אינו אדם פרטי, הוא מתחיל להגשים את ברית בין הבתרים שבה כבר נאמר לאברהם אבינו שנרד מצרימה ונצא משם, הוא חלק ממהלך שבו כנראה אין לו בחירה. מה הבחירה היחידה שלו? איך להתנהג. ובהתנהגות שלו הוא מניח תשתית לכולנו, לעם ישראל, לצמיחה של כולנו בארץ מצרים בפרשות הבאות. הוא שומר על רמה מוסרית גבוהה בתרבות זרה, בגלות, וזה בדיוק מה שהעם כולו יצטרף לעשות בהמשך. לראות מבעד לחושך, להאמין שיש פה תכלית גדולה יותר שעוד תבוא לידי ביטוי. יש על כך מדרש נפלא: "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק, בורא אורו של מלך המשיח".

"שלום סיון", וזה המכתב האחרון שלנו להשבוע, "זאת אוריה אלבוים. אשמח לשתף אותך בחוויה שהייתה לי הבוקר. הדרכתי טיול של קבוצת נוער מדרום אפריקה שהגיעה לתוכנית של מס' שבועות בארץ. יצאנו לטיול יומיים בדרום והבוקר קמנו מוקדם וטיפסנו על מצדה במטרה לראות זריחה במצדה.

אני כבר כמה שנים טובות מדריכה טיולים ותמיד כשטיפסתי בבקרים עם קבוצות ראינו זריחות, אך הבוקר קרה דבר מוזר – ישבנו וחיכינו והשמיים היו מעוננים ולא ראינו זריחה. וחשבתי לעצמי שמעונן, ולכן נראה בעיניים שלי כאילו כלום לא מתרחש. אך מאחורה, מבעד לעננים השמש עולה וזורחת ומאירה עלינו יום חדש. גם בחיים שלנו יש תקופות שבהן מעונן ונראה ששום דבר לא קורה, שום דבר לא מתקדם, אבל כמו שהשמש זורחת כל יום והיא חייבת לזרוח גם אם אנחנו לא רואים, גם בחיים שלנו הקב"ה דואג לרקום לנו זריחות. בפרשת השבוע יעקב שולח את יוסף לחפש את האחים שרועים את הצאן. בתחילה הוא לא מוצא אותם ובשלב זה הסיפור יכול היה להיגמר ויוסף היה חוזר לביתו. אך לקב"ה יש תוכניות משלו והוא דואג לרקום תוכנית ליוסף והוא שולח לו איש, במיוחד בשבילו שיוביל ויכוון אותו לאחיו ומשם סיפורו של יוסף מתגלגל. וגם בחיים שלנו הקב"ה דואג לשלוח לנו קריאות כיוון כדי לוודא שגם אנחנו נגיע ליעד שלנו, שהשמש תזרח עלינו. חייבים להאמין גם כשקשה לראות את זה כי מעונן, שהשמש זורחת ויגיע היום. ובסופו של דבר יתגלה לנו אור גדול".

תודה לאוריה על הזריחה הכי לא "זריחתית" במצדה, שבהחלט מלמדת שיעור גדול.

 

נסכם: התחלנו ביחסים בתוך המשפחה. עברנו ליחסים בין המגזרים. המשכנו אל היחס שלנו לתרבות זרה ולסיום היחס שלנו למאבקים ולאתגרים שטרם הסתיימו. מאחלת לכולנו ללכת בדרכו של יוסף הצדיק, ללמוד ממנו. ניפגש ב"ה בשבוע הבא, בשיעור שיעסוק הרבה יותר בחנוכה, וגם בפרשה ב"ה. להתראות.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.