השיעור השבועי - פרשת וירא תשע"ח

פרשת השבוע היא פרשת וירא. אנחנו ממשיכים לבסס בעולם את תפיסתו של אברהם אבינו. שוב, מדובר בפרשה מרתקת, מסועפת, ונתחיל במבט-על. אפשר לקבוע בגדול שפרשת וירא מחולקת לארבעה קטעים:

1. שלושת המלאכים בבית אברהם (הכנסת האורחים).
2. סיפור סדום ועמורה (המו"מ על חמישים צדיקים, ארבעים וחמישה צדיקים וכו', וגם אמירות של אברהם בנוסח: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?").
3. גירוש הגר וישמעאל (והיחס בינינו לבין ישמעאל מאז ועד היום...).
4. עקידת יצחק ("קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק", סיפור מכונן בהר המוריה, סיפור של הקרבה שמסתיים במילים הנצחיות: "אל תשלח ידך אל הנער", אלוקים לא דורש קורבנות אדם).

מארבעת החלקים האלה, במה מתמקדים לרוב? בשניים או שלושת החלקים האחרונים. יש בהם דילמה מוסרית, יש בהם עניינים עקרוניים, אפשר באמת לעסוק בהם בהרחבה במשך כל החיים: איך אברהם מעז לדבר כך לאלוקים, לנהל איתו מו"מ, איך יש להתייחס לבני דודינו, למה הגר גורשה ומה משמעות השם "ישמעאל", וכמובן איך אברהם – שנלחם למען סדום – מציית להוראה על העקידה, ומה המסר של האירוע הזה. את כל זה – לא נעשה. אנחנו נתמקד בחלק הראשון. זה חלק שבדרך כלל לומדים בגני הילדים, וזהו. הגננות מרחיבות עליו הרבה (יותר הגיוני מאשר ללמד בגן על עקידת יצחק...), והמסר הוא לכאורה מאוד פשוט: הכנסת אורחים. לאברהם יש אוהל עם ארבעה פתחים, כדי שכל אחד יוכל להיכנס מכל כיוון שממנו הוא מגיע, זה סיפור קלאסי מגני הילדים, וברבבות דפי קשר ברבבות גנים בעולם היהודי יכתבו על הסיפור הזה השבוע, ואת החלקים ה"כבדים" של הפרשה יותירו למבוגרים. הדרשנים והפרשנים יעסקו בשלושת החלקים האחרונים. אז אנחנו נעשה הפוך – חוזרים לגן, כדי לראות כמה החלק הראשון עמוק וחשוב, ואני אומרת בזהירות – כמה הוא הכי דחוף ורלבנטי לחיינו.

בואו נשים את זה על השולחן: האם מישהו פה לאחרונה שמע על החרבת סדום, וניהל עם הקב"ה דיבור צפוף ואישי ונאלץ להתקומם? האם מישהו פרקטית חשב מה לעשות עם ישמעאל אצלו באוהל? האם 24 שעות ביממה אנו מתמודדים עם דילמה כמו בעקידת יצחק? כמובן שגם החלקים האלה משפיעים על חיינו, אבל נדמה לי שהדבר המעשי ביותר, היומיומי ביותר – הוא החלק הראשון. אפשר לקרוא לו: "הקרב על האנושיות". גם זה קרב, גם זו "העקידה", בעיני זה ה-ניסיון של דורנו, דווקא מה שמתואר בפסוקים הראשונים ושנדמה לנו שכולנו יודעים. אז בואו נקרא קודם כל את הקטע הזה, על איזה אירוע אנחנו מדברים? נלך ממש פסוק אחרי פסוק כי כל פרט פה קריטי, לא לאברהם ולשרה, אלא אלינו. הרב שלמה וולבה הגדיר את הסיפור הזה: "שולחן ערוך שלם של חסד". כמו שיש הלכות בשולחן ערוך לגבי כל נושא, מכאן אנחנו ממש לומדים איך להתנהג בתחום החסד.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

טוב, הפרשה הקודמת הסתיימה בברית מילה של אברהם אבינו. הקב"ה מגיע אליו לביקור חולים. זה הפירוש הראשון של רש"י על הפרשה. הוא כותב: וירא אליו – לבקר את החולה. ולמה פתח האוהל כחום היום? רש"י עונה: פתח האוהל – אם יש עובר ושב, ויכניסם בביתו.

אז יש לנו את תמונת המצב, אברהם גם עבר ברית מילה בגיל מבוגר, גם נמצא עם הקב"ה, ברגע של דבקות, התעלות, וגם יושב בפתח האוהל למרות שחם כדי לפקוח עין האם יש אורח שזקוק למשהו.

אני לא יכולה שלא להיזכר לאורך הקריאה ברב יעקב אדלשטיין זצ"ל. אנחנו כותבים עליו ספר בימים אלה, בעלי ואני, יחד עם משפחת אדלשטיין, זה ספר של סיפורים (אם יש לכם – פנו אלינו). אחד הסיפורים עליו שתפס אותי היה של מישהו שדפק בדלתו בשעה מאוד מאוחרת, הבית שלו היה גם "אוהל של אברהם אבינו", ואותו אדם שמע מעבר לדלת את בני הבית מתלחשים, מאוחר, לפתוח, לא לפתוח, והרב אמר: "תפתחו, אולי מישהו צריך משהו". אולי מישהו צריך משהו, איזה משפט. "אם יש עובר ושב, ויכניסם בביתו". בהמשך הפרשה, בעקידה, אברהם יאמר לקב"ה: "הנני". אבל גם כאן הוא אומר "הנני", וכמו שננסה לראות השבוע, גם זו מסירות נפש, לא רק ברגע אחד יוצא דופן אלא לאורך כל החיים. חיים של מסירות נפש למען הזולת. נמשיך:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

וירץ לקראתם מפתח האוהל – לא מספיק שהוא יושב בפתח האוהל, הוא קם ממקומו ורץ אליהם, כי "אולי מישהו צריך משהו".

רבי עובדיה ספורנו כותב: מפתח האוהל – הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו. איזה משפט יפה: הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו. אתה רוצה לבדוק אם משהו חשוב לך? תבדוק אם אתה מזדרז אליו. כשאני עושה לעצמי רשימת משימות, מטלות, ברור שקודם כל אעשה את זה שקל וכיף, ואת המעצבן אשאיר לסוף. אצל אברהם האחר הוא בראש רשימת המשימות.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

אל מי הוא מדבר? אפשרות ראשונה: אליהם, אתם, אדונים שלי, אל תלכו, תנו לי לעזור לכם, תתארחו אצלי.

אפשרות שנייה – הוא אומר לקב"ה לחכות. כאילו "שם אותו על ממתינה". אני הולך אליהם וכבר חוזר, חכה לי. זה לא כל כך מתקבל על הדעת, לא כל כך מכובד.

אבל יש אפשרות שלישית – יש אפשרות שהקב"ה בא ללמד משהו את אברהם, במפגש ביניהם אברהם לומד את מידותיו, ועכשיו הוא מראה שהוא למד את השיעור, הוא מיישם. נסביר: הקב"ה בעצמו גומל חסד עם אברהם. הוא לכאורה מגיע לביקור חולים, והוא מגלה לו בכך את מידותיו ואת דרכו, ובראשן מידת החסד. זה השיעור שהוא בא ללמד אותו, ובכך שהוא רץ אליהם – אברהם מראה שהוא הבין את הביקור של ה' אצלו. כלומר, בעת ריצתו הוא לא נפרד מהקב"ה אלא מתחבר לאידיאל האלוקי. ועכשיו נקרא שוב את הפסוק:

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

לא האדונים שלי אלא ה', שם ה', שם אדנות, והוא מבקש דבר עמוק – ה', לכאורה אני עוזב אותך כעת, עוזב את השכינה כדי לעסוק בהכנסת אורחים, אבל אני מבקש ממך: ה', אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך. אל תעזוב אותי. שתחושת הדבקות תלווה אותי גם בעיסוק שהוא לכאורה עיסוק של "חול". אברהם הולך עוד מעט להגיש ולטאטא ולחתוך ולשטוף כלים, התפילה שלו היא להרגיש קדושה ושכינה ומשמעות גם שם. להבין שגם זו מצווה, שזו שליחותו. כמה זה רלבנטי לחיינו, כמה זו תפילה שכל אחד מאיתנו מבקש כשהוא מסיים תפילה או לימוד או תקופה שבה הוא יותר לומד במסגרת ואז יוצא לחיים, או כשהוא עוזב מקום יותר רוחני וחינוכי ויוצא החוצה: אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך. אחרי כזה פירוש, לדעתי הפסוק הזה דורש לחן של אהרון רזאל...

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

רש"י: כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו.

מה הולך פה? מצד אחד קירוב ומצד שני ריחוק. כל הזמן אנחנו רואים אצל אברהם את היכולת הזו לקרב רחוקים, לגרום לאנשים הכי מנותקים לקרוא בשם ה', אבל מצד שני להתרחק כשצריך, לשים גבולות מאוד ברורים, לא להתבלבל, לא לשכוח את חומרתה של עבודה זרה, למשל. בהמשך זה יבוא לידי ביטוי גם בגירוש של ישמעאל, לפעמים צריך לשים גבולות כואבים...

ובעצם – זה חלק מקרב תמידי בין טוב לרע, איך מתייחסים לטוב, איך מתייחסים לרע, איפה הגבולות. אני מקווה שזה לא קישור מאולץ, אבל בכל זאת: אני הולכת בשבועיים האחרונים עם מחשבות חדשות בתחום הזה. התלבטתי אם לדבר על הנושא הבא, אבל בשיעור שעבר מתברר שהיו פה רבים שציפו שנדבר על זה, ואפילו ניגשו אליי אחר כך ואמרו: מה, את כל כך נעלבת מעיתון "הארץ" שלא דיברת? חיכינו כל השיעור איך תחברי איך זה איכשהו – גם בדרך עקומה – לפרשה. אז אמרתי לעצמי שנדבר על זה השבוע. אז אלה הפרטים: במשך יממה שלמה, באתר עיתון הארץ, כשנכנסים, בעמוד הראשי, ראו הגולשים את ההפנייה הזו:

שימו לב – "אשת התקשורת המשפיעה בישראל היא מיסיונרית דתית וימנית קיצונית". זה טור של רוגל אלפר, ויש גם איור, שתבינו. שימו לב לקריקטורה המחמיאה, אבל זה עוד כלום לעומת משה רבנו, יש פה מסך מפוצל כאילו אני אומרת "ונעבור לכתבנו משה רבנו" (רוב ימי אני אומרת "ונעבור לכתבנו משה נוסבאום". מה שנקרא, ממשה עד משה...). בכל אופן זו הכותרת, ומן הסתם אחרי שעודכנתי לגביה רציתי להיכנס ולקרוא, אבל אז – חסימה. מסך תשלום. אתר הארץ גובה כסף על התכנים שלו. ופה החלה דילמה, האם אני עומדת לשלם עכשיו, כדי לקרוא כתבה שמכתירה אותי כמיסיונרית דתית וימנית קיצונית? טוב, צילמו לי את העיתון המודפס די מהר, וכך קיבלתי את הטור בפנים, עם כותרת לא פחות חזקה:

הנה הטור של רוגל אלפר, שחור על גבי לבן: "ה', עשה שסיון רהב מאיר תשתוק". רבותיי, יש פה הדתה. העיתונאי של הארץ מתפלל. אגב, זו תפילה שידידיה מאיר מתפלל לא פעם: ה', תעשה כבר שסיון רהב מאיר תשתוק... לא עוזר לו לרוב. בכל אופן, הטור עצמו, אני אחסוך לכם, למרות שהוא בעצם גם עליכם, הוא עלינו, הטור ממשיך מסורת מפוארת של הכותב שכבר תקף משפחות שכולות, עולים חדשים, ספורטאים ציונים, רבנים חשובים, הכותל, מה לא, אז הצטרפתי למועדון מכובד, אולי נסתפק בכמה ציטוטים: הוא מתחיל בלספר כמה יש פה חשבון פייסבוק, טוויטר, ווטסאפ, שיעור שבועי, ספר רב מכר, לדבריו – "מכונה משומנת" שאגב מבוססת כולה על מתנדבים יקרים, ואז כותב שאני אישה מסוכנת, חלולה, מצטטת כל מיני רבנים עתיקים שאותם היא מכנה "חכמינו" (המכונים, כן? את תגובתו של רבי עקיבא לא השיגו עד סגירת הגיליון...), בהמשך אני מואשמת בקיטש, מגלומניות, חשוכה, פרימיטיבית, נבערת, יאיר לפידית (הלו, עד כאן), משעממת ולסיום כמה מילים מבזות גם על הרבי מלובביץ' (אותן אני לא רוצה לצטט).

טוב, מה קרה מאז שהדבר הזה פורסם? אני נותנת לכם את זה כלקח לחיים, תעזבו אותי. הדבר הזה שהוא לכאורה רע ומעליב, הוא אחת המתנות היפות שקיבלתי לאחרונה, לטובת האג'נדה התקשורתית שלי. אנשים היו בטוחים שנעלבתי, צלצלו לגשש, את בסדר, איזה ציור מעליב, את דווקא לא כזאת מסוכנת, אנחנו מכירים אותך. אבל תוך כמה שעות שמתי לב למשהו מדהים – לא בדקתי את המספרים לפני המאמר, אז זה בערך: כאלפיים איש נוספים התחילו לעקוב אחריי בפייסבוק ובטוויטר ועוד כאלף איש הצטרפו ביממה שאחרי לווטסאפ היומי. התעורר עניין, באזז, סקרנות. הוא בא לקלל ויצא מברך. תבינו, אין לנו תקציבים לפרסם ולחפור לכל המדינה כמו הפיצול בערוץ 2, כמה כסף הם בזבזו על זה, ופתאום מגיע עיתון הארץ ונותן פרסומת כזאת בחינם, מקדם את זה באתר שלו, ברשתות החברתיות מטעמו, בכל מקום. אבל זה לא הסוף, זה לא רק הכמות של האנשים שהצטרפו, זה גם האיכות. הגיעו פתאום המון פניות מרגשות – קבוצות של חיילים, סטודנטים, מכינות קדם צבאיות, קיבוצים, יישובים, מה זה הווטסאפ היומי, איפה השיעור הזה, המון דברים נפלאים התחילו, שיתופי פעולה, אנשים וקהילות, וכל מיני פניות, כאמור, והשיא התחיל לפני כמה ימים, והבשיל סופית אתמול, וממש ריגש אותי, שימו לב:

מה זה לדעתכם? ובכן, פנתה אליי מגרמניה אישה ושמה אנט איגר ואמרה שיש צעירים לא מחוברים ואנשים שמתעניינים ביהדות אצלם, ולכן מעניין אותה לתרגם את הווטסאפ היומי ל...גרמנית. הנה קטע על רחל אמנו, מאתמול, יום פטירתה של רחל. תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אבל בזכות עיתון הארץ דברי תורה מתורגמים כעת יומית לגרמנית...

מה המסקנה הגדולה יותר? שאולי לתקוף משהו – זה הדבר הכי לא נכון שאתה יכול לעשות. אתה רק מוסיף לו כוח. אני לא נכנסת כרגע להאם אתה תוקף משהו טוב או משהו רע, בלי שיפוטיות, עצם העובדה שאתה כותב נגד ושוצף וקוצף פומבית, יכול להשיג תוצאה הפוכה לגמרי. אין לי מסקנה חד משמעית, אבל אני הולכת עם המחשבה הזו בימים האחרונים – אולי למחות נגד משהו זה ממש לתת לו פרס? כמה פעמים אני התעצבנתי ויצאתי נגד ובעצם נתתי לצד השני יותר פרסום והכרה ותוקף ומקום? וזה בדיוק הפוך ממה שרציתי. מצד שני לפעמים חובה למחות להילחם. אין לי פה מסקנה חד משמעית, אבל זו החוויה שלי, ואני ממש מודה על החוויה הזו ומודה לכם על כל התגובות. ה', תעשה שרוגל אלפר לא ישתוק...

ממשיכים בבפרש. אברהם, אחרי שהוא מתרחק מעבודה זרה, ממשיך לטרוח סביב אורחיו: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

שימו לב לנימוס, לשפה. קודם היה "יוקח נא", עכשיו "סעדו לבכם". זה ביטוי מעניין בעברית, כאילו הלב סועד. גם בתהלים נאמר "לחם לבב אנוש יסעד". כאילו כשאוכלים הלב שבע, זו סעודה גם עם הלב. בקיצור הוא ממש מתחנן, וקורא לעצמו עבד ולהם אדונים, כדי שהם יאותו לעשות לו את הטובה הזו. מי עושה למי טובה? זו שאלה שתלווה אותנו בדיון בהכנסת האורחים של אברהם אבינו.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

סליחה על הביטוי "מילה מנחה" אבל אין ברירה – וימהר, מהרי, רץ, וימהר. אברהם שמח על האורחים, אברהם רוקד עם המצרכים ועם המזון שהוא מכין להם. יש פה מהפכה שאפשר לקרוא לה: "מהפכה של שמחה". יותר מאשר הם שמחים, הוא שמח. יותר מאשר הם נזקקים לחסד – הוא נזקק לעשות חסד. תראו איך כותב על כך הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר: "זוהי מהפכה שלמה – לא אני המיטיב עם זולתי, אלא באמת האחר הוא המיטיב עימדי".

זו לא רק העובדה שאברהם עושה. השאלה היא איך הוא עושה. מה שניכר כאן קודם כל – זו ההתלהבות. אפשר לעשות בגישה של "אני חייב, אוף, מכריחים אותי, נו יאללה, בסדר", ואפשר לעשות בגישה של "יש! איזו זכות, איזו שמחה".

כלומר, רוצים מבחן לבדיקת המעשים שלנו? אברהם מציג את מבחן השמחה – אברהם רוקד בדרך אל הבקר, רוקד עם המאכלים בידיו, רוקד על הזכות להכניס אורחים הביתה. ר' ירוחם מתאר שכמו שבעל עסק מתלהב מלקוח שנכנס ומכרכר סביבו, כך אברהם מתייחס לאורח שמגיע.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.

רש"י: יודעים היו היכן הייתה, אלא להודיע שצנועה הייתה, כדי לחבבה על בעלה.

ראינו בשבועות האחרונים בפרשה כמה דוגמאות מעניינות, למה מישהו שואל מישהו אחר: איפה אתה? אלוקים שואל את אדם הראשון "איכה", וזו שאלה עמוקה, לא איפה אתה פיזית אלא לאן התדרדרת, מה מצבך. אחר כך אלוקים שואל את קין "אי הבל אחיך", כדי לשמוע ממנו את התשובה: "השומר אחי אנוכי?". שוב, הוא לא שאל כדי לדעת איפה הבל נמצא פיזית, אלא לראות איך קין יגיב. וכאן הם שואלים איפה שרה לא כדי לדעת תשובה, הם מלאכים ויודעים שהיא באוהל, אלא כדי להזכיר לאברהם אותה, את קיומה, את צניעותה, את חיוניותה לחייו. גם זה חסד. חסד שלהם כלפיו וכלפי שרה. בני כמה אברהם ושרה? כמה זמן הם נשואים?

הרב שלמה וולבה מתעכב על כך ואומר: אברהם בן 99, מובא בחז"ל שהוא התחתן עם שרה בגיל 25, כלומר הם כבר שבעים ומשהו שנים אחרי החתונה. זה חידוש גדול: לא צריך לשמח רק חתן וכלה ולחבב אותם אחד על השני, אלא גם יהודי זקן, ואפילו מהאבות הקדושים, צריך שיחבבו את אישתו עליו, ולהיפך. אלה הם חיי הנישואים – תמיד צריך לחבב את החתן והכלה זה על זה.

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.

מבשרים לו בשורה על יצחק – האם זה בזכות החסד? אם לא היה עוזב את השכינה ופונה אליהם, הם היו ממשיכים ללכת על פני האוהל שלו, ולא היו אומרים לו ולשרה את ההבטחה הזו. חסד מוליד חיים, במובן הכי פשוט של המילה. חסד מביא לחיים חדשים. אבל לשם כך צריך להאמין, וכאן נכנסת לסיפור מילה חדשה, עד היום אנחנו משתמשים בה בעברית באותה משמעות – צחוק. יש "צחוק יפה לבריאות" ויש "אתה עושה ממני צחוק". יש סוגים שונים של צחוק, אפשר כמעט לומר שצחוק זה לא צחוק, זה דבר רציני. אנחנו הולכים לראות כעת סוגי צחוק שונים וכמה חשוב להיות מודעים לצחוק שבקרבנו:

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

שרה צוחקת בקרבה. עמוק בפנים. זה לא בא לידי ביטוי חיצוני. היא לא לעגה למלאכים, לא התפוצצה מולם מצחוק. היא אמרה את הדברים לעצמה בלבד.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

רגע, איך אלוקים חוזר לכאן? אמרנו שאברהם עזב אותו והלך להכניס אורחים. ובכן, האורחים כאן, וגם אלוקים כאן. הוא לא עזב אותו. התפילה של אברהם התקבלה. הוא גם מגיש בקר ומים וגם מדבר עם הקב"ה. אלוקים חוזר גם כדי לדבר עם אברהם, וגם כדי לדבר עם שרה. והוא חוזר לשיח מאוד משמעותי איתם. שימו לב:

רש"י: ואני זקנתי – שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה 'ואדוני זקן'.

בואו נשווה את הפסוקים, מה היא אומרת בקרבה ומה אלוקים מצטט מפיה. אנחנו מקבלים פה עוד שיעור בחסד, גם זה חסד, לא להגיד לאדם בדיוק מה אמרו או חשבו עליו. היום יש גישה שהאמת בראש, הכול בחוץ, הכול חופשי, האותנטיות מנצחת. לא נכון. אלוקים מלמד אותנו כאן מידת איפוק, הסתרה, שמירה על הכבוד. שקר ואמת נמדדים על פי כוונת האומר. אם הכוונה היא טובה אז גם השינוי יכול להיות אמת, ולומדים זאת מהקב"ה שהוא א-ל אמת, חותמו אמת, אבל לשנות עבור השלם – זה הדבר האמיתי לעשות כאן, זה נקרא אמת.

יש פה גישה מדהימה כלפי זוגיות, כבר לפני אלפי שנים. שלא כמו המשפט ששמעתי לא מזמן, משפט עגום מאוד, על כמה קשה למצוא בן זוג ולהתחייב. למה? "את אמורה לעמוד איתו מתחת לחופה, להסתכל לו בעיניים, ולהגיד לעצמך: זה. זה האיש. זה האיש שאני רוצה שהילדים שלי יהיו אצלו כל סופשבוע שני"...

ואלוקים ממשיך:

הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.

וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.

חנן פורת מפרש באופן נפלא את הפסוק הזה. הוא אומר לנו לשים לב לתיאור: ותצחק שרה בקרבה. למה בקרבה? כך הוא מסביר: "הצחוק לא היה נסתר רק מעיני אחרים, אלא גם מעיני שרה עצמה. הוא חלחל אל תת-המודע של שרה, וביטא את חוסר אמונה ביכולתה להרות וללדת. מלבד ריבון העולמים לא ידע איש על צחוקה של שרה וגם היא לא הייתה מודעת לו כלל. לכן, על השאלה 'למה זה צחקה שרה' היא עונה: לא צחקתי. מדוע מתעקש ריבון העולמים לחשוף את סודה האפל של שרה? מפני שכל עוד לא יעלה צחוק האי-אמון מן התת-מודע אל המודע, יוסיף הצחוק לחלחל בתהום הנפש בלי שניתן יהיה להתמודד עמו ולעוקרו מן השורש. אי האמון לא משפיע רק על הרובד הנפשי אלא גם על הצד המעשי. ריבונו של עולם נדרש 'לכרכר' סביבה כדי להתמודד עם המחסום הרגשי, עם החסם הנפשי (סביב הפוריות). נכון הדבר לגבי האדם הבודד הנלחם, וגם לגבי אומה הנלחמת באויביה. היכולת לנצח תלויה באמונה פנימית. המודעות החדשה הזו משנה את אופיו של הצחוק, מצחוק של לעג וחוסר אמונה הוא הופך לצחוק של אמון, שמחה והודיה: ותאמר שרה – צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי".

עד כאן חנן. להזכירם, הם עוד יקראו לבן שלהם – יצחק. אבל לשם כך צריך לצחוק צחוק אמיתי, של אמונה, ולא צחוק של חוסר אמונה.

ואולי כמו שרה גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – איזה צחוק נסתר מחלחל כעת בתוכנו? איזה צחוק ארסי, מקטין, מרעיל, אנחנו צוחקים בקרבנו, בלי לשים לב, ובכך בעצם לא מאפשרים לדברים גדולים לקרות לנו? רק הקב"ה יודע על הצחוק הזה, ואומר לנו: תוציאו אותו, תשימו לב, "לא, כי צחקת", תהיי מודעת לכך שאת לא מאפשרת לעצמך, אסור שזה ימשיך לחלחל במעמקי הנפש, אסור לנו לחוש אי אמון בעצמנו – כי היכולת שלנו לנצח תלויה באמונה פנימית. וכרגיל אצל חנן פורת, זה נכון ברמה האישית וזה נכון ברמה הלאומית. תסתכלו על עם ישראל, האם אנחנו אומרים לעצמנו בשקט בפנים שבעצם אנחנו לא עם הספר, עם סגולה, עם חכם ונבון, אור לגויים? נכון, זה כתוב בספרים, אבל בשקט בשקט, כשאף אחד לא שומע, עמוק בפנים – האם אנחנו מאמינים בזה? צריך כנות כדי באמת לענות לעצמנו על כך, וזה חשוב.

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.

פסוק אחרון בקטע הזה. הפסוק הבא הוא – וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? – ומשם ממשיך סיפור סדום, הקב"ה מספר לאברהם על השמדת סדום, אברהם מתחנן וכו' וכו'. כך שהחלק שלנו, הראשון, מסתיים בפסוק הזה, הם כבר מסתכלים על סדום, יש להם שליחות שם, אבל אברהם איש החסד עוד בשלו.

רש"י: ואברהם הולך עמם לשלחם – ללוותם.

כשם שהוא המתין להם בהתלהבות בפתח האוהל, כך הוא מלווה אותם בסוף הביקור. זו גם הלכה, להתייחס ככה לאורחים, הרבה הלכות לומדים מההתנהגות של אברהם בסיפור הזה.

אבל זה לא המשך כרונולוגי בין הסיפור הזה לסיפור סדום, זה המשך קוטבי לגמרי. עושים פניית פרסה.

הספורנו כותב: ויקומו משם אנשים – פנו מבית החסד.

וישקיפו על פני סדום – שהיה היפך ביתו של אברהם.

לצאת מהבית של אברהם ולהסתכל על סדום, זה להביט על שני הפכים. מבית של נתינה למקום של לקיחה, רציחה, אלימות, אגואיזם, רכושנות. מדהים שעד היום אלה ביטויים מכוננים בתרבות שלנו – אתה יכול לשמוע בבית משפט איזה נאשם או תובע צועק "מה זה פה, סדום?" ומנגד על מי שמכניס אורחים אתה יכול לשמוע "זה בית של אברהם אבינו".

אתם זוכרים שאמרתי בהתחלה, שהחלק הראשון בפרשה הוא הכי דחוף היום? אני חושבת שאברהם מלמד אותנו דבר מאוד קריטי בימינו – אנושיות. בגלל העידן הטכנולוגי שבו אנו חיים אנחנו בקרב על האנושיות. הרי אם היו עוברים לידנו שלושה אורחים לא היינו שמים לב, כי אנחנו בסלולרי. ואולי גם אם הקב"ה היה בא לדבר איתנו, לא היינו שמים לב, כי אנחנו בסלולרי. בדיוק ראיתי קריקטורה מעולה בהקשר הזה, של יוני שלמון:

המשיח מגיע אבל אף אחד לא שם לב, כולם בסלולרי. תראו איך העיניים של כולם מוארות בכחול המוזר הזה, הם כבויים, כפופים, לא רואים את המציאות, לא מדברים אחד עם השני, מישהו אמר לי שאולי הם כולם קיבלו פוש שהמשיח הגיע, אבל לא מרימים את העיניים לראות אותו. ובהקשר הזה כתב דרור גלוברמן מאמר, אחרי יום כיפור האחרון, והכותרת היא: "בקשת מחילה מהמשפחה שלי". הוא לא דתי, והוא כותב כך:

זה טקס קבוע של לא מעט שנים: המשפחה הגרעינית שלי מתכנסת בבית הורים, כל אחד תופס מיטה או חדר במטרה להעביר יממה ומשהו של זמן משפחה. הזדמנות חד פעמית לכמה שעות טובות של תקשורת אנושית קרובה - לפחות תיאורטית.

בפועל, משנה לשנה היכולת שלי לתקשר עם בני אדם ללא הפרעות הולכת ומתקצרת. משעה לחצי שעה, לעשרים דקות, לעשר. ברור שהמסך מושך אותי פנימה, עם שלל הפיתויים בסגנון הFOMO- (הפחד להפסיד), אבל יש גם עוד חלק שאני עוד פחות גאה להודות בו: אני כבר לא יכול לדבר עם אנשים כל כך הרבה. והעייפות הזו דוחפת אותי החוצה. החוצה מכם.

כי הווייז לקח לנו את יכולת ההתמצאות והניווט הטבעית (מוכח במחקרים), וגוגל מצמצם לנו את הזיכרון, אבל ההרגל לחטט במסך לקח מאיתנו את היכולת והסבלנות להיות בחברת בני אדם ברצף. להתחשב, להתחבב, להקשיב, לשים לב. לתת מקום. להבחין במסרים עדינים, במימיקה ובשפת הגוף. לבחון סיטואציות גם מעיניים של מישהו אחר.

כל הדברים האלה אמורים להיות חלק מהאינסטינקט החברתי הכי בסיסי שלנו, אבל אי אפשר להתבלבל – זה צורך אנרגיה. ואחרי שהרגלנו את עצמנו ליצור אינטראקציות שלא ארוכות יותר מכמה דקות, לחזור פתאום אחורה ולבלות יום שלם עם המשפחה זה כמו אדם שמנסה לרוץ מרתון אחרי שנה של הליכות לפיצוציה מתחת לבית לקנות סיגריות.

אז אני לא בכושר. היכולת שלי לשאת את הזולת ואת כל מחשבותיו ורגשותיו - האמיתיים והמדומיינים – הולכת ומתכווצת. עצם קיומו הופך למעמסה שהמוח לא יכול לשאת יותר מכמה דקות ברצף. וזה הרגע שהמסך נכנס לפעולה, ומציע למוח את המנוחה המנחמת (והמוכחת מדעית): כשאנחנו צורכים תכנים ממסך, צריכת האנרגיה במוח שלנו היא מינימלית. זה כל כך נוח ויציב, שאם לא היית רעב היית נשאר שם עד קץ כל הדורות.

נדמה לי שאנחנו מתקרבים לנקודה קריטית שבה לא יהיה ברור לנו מה המצב הרגיל והנוח ומה יוצא הדופן: האם המצב הכי נוח לי הוא להיות בחברת אנשים ומדי פעם לברוח לאיזה מסך – או שהמצב הטבעי והנוח הוא לחיות במסכים, ומדי פעם לבדוק מה קורה עם האנשים?

לפני שאתם שופטים אותי לכף חובה, אל תשכחו שאני לא כזה אשם. אני קורבן, כמו כולם, והייתי מעדיף שזה יהיה אחרת. אבל מישהו עשה הכל, דרך על כל נקודות התורפה האנושיות והאישיות שלי, כדי שאני אתמכר לצריכת תכנים ברשת וארגיש מבפנים שזה המצב האידיאלי של המוח ושל הגוף שלי.

וחוץ מזה, אתם לא יותר טובים.

אפשר להפוך את המצב. להיות עם אנשים, להתחשב, להתחבב – כל אלה הם לא יותר משרירים מנטליים שאפשר לאמן אותם. בניגוד לבהייה במסך, שגורמת לנו סיפוק מיידי ותחושת פיכסה אחר כך (זללתם פעם 4 פסק זמן ופופקורן ברצף? אז כזה), קשר אישי יוצר תחושות חיוביות שנשארות ליותר זמן. ואלוקים יודע שאם יש לנו, או לי, משהו לכפר עליו, זה על זה.

הקטע הזה צריך לעמוד מול עינינו כשאנו קוראים את הפסוקים על אברהם ואורחיו – זו המלחמה שלנו. הקרב על האנושיות, על הקשב, על הקשר, על היחס לזולת, על הרגישות. שנזכה ללכת בדרכו.