ארבעה עקרונות ברזל לעידן הקורונה – השיעור השבועי – פרשת ויקרא תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ערב טוב. כל הפסיכולוגים אומרים שהדבר שהכי חשוב לעשות במלחמה שלנו בקורונה הוא לשמור על השגרה, ואנחנו נתרום את חלקנו למאמץ, נשמור על השגרה שלנו, על הדופק השבועי של פרשת השבוע. נדבר על הקורונה ועל ספר ויקרא, וננסה ללמוד ממנו כמה כללים שיעזרו לנו בימים האלה.

בשבוע שעבר סיימנו את ספר שמות ואמרנו "חזק חזק ונתחזק", וספר ויקרא שאנחנו מתחילים השבוע הוא "ספר סנדביץ'" כמו ילד סנדביץ' – בראשית ושמות מצד אחד, במדבר ודברים מצד שני. רובו עוסק בקרבנות, בדיני טומאה וטהרה, אבל בתחילת הפרשה שלנו התורה מלמדת איך בכלל ניגשים לנושא הקרבנות, איך ניגשים למצוות, לערכים, לכל  נושא – איך מחנכים. ונדמה לי שזו השאלה הכי דחופה כרגע, אמנם מערכת החינוך שובתת אבל כולנו בתוך סוג של בית ספר, בית הספר של החיים. כולנו לומדים ללא הפסקה. אז איך לומדים?

1. "לשון חיבה"

העיקרון החינוכי הראשון שספר ויקרא מלמד אותנו הוא "לשון חיבה". איזה מילים יפות.

איך מתחיל ספר ויקרא? שימו לב לנוסח המדויק:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

שמתם לב שכתוב פה קודם כל ויקרא ורק אז וידבר? אלוקים קודם כל קורא למשה, ורק אז מתחיל להורות לו הוראות. פרשנים רבים מתעכבים על כך, אנחנו נביא את הניסוח של רש"י:

רש"י: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדימה קריאה, לשון חיבה.

כלומר עוד יהיו פה דיבורים ואמירות וציווים, ספר ויקרא מלא בהם, אבל קודם כל – לשון חיבה. זה נכון לגבי כל הדיבור של אלוקים עם משה לאורך השנים במדבר, לא רק כאן. תמיד יש קריאה של חיבה ורק אז דיבור. מה זה אומר קריאה של חיבה? הוא קרא לו בשמו, "משה", הוא נתן לו כבוד, מקום, הערכה, הכרה, ריספקט, כל המילים האלה שמעידות על יחס קרוב וחיובי וטוב. ורק אז, רק אחרי ה"קריאה" – הגיע הדיבור. ככה הדברים נכנסים יותר ללב, יש יותר סיכוי להשפיע ולהישמע.

אנחנו נמצאים עכשיו במסגרת המשפחתית הכי מצומצמת, הסגר הולך ומחמיר. לפעמים אני מסתכלת על עצמי ואומרת: למה את מתחילה בפקודות? כמה פקודות אנחנו מורידים בימים האלה. מה שטוב לקב"ה ולמשה – טוב גם לנו ולילדנו בסלון ובמטבח. צריך להתבונן מסביב ולזכור להקדים לשון חיבה, לילדים, לבני הזוג, אפילו לעצמנו. במיוחד בתקופה הזו מגיע חיבוק וטפיחה על השכם לכל אחד, לא משנה במה הוא עוסק.

הרבי מלובביץ' לומד מכאן עיקרון עצום:

"והחי ייתן אל לבו – אם בנוגע לדיבור ה' עם משה הנבחר מכל אדם, שה' מדבר עמו פנים אל פנים, ושכינה מדברת מגרונו, קדמה קריאה לדיבור, על אחת כמה וכמה בנוגע לכל אחד מישראל שמדבר עם חברו. צריכים להקדים 'קריאה', לשון חיבה, כאשר מדברים זה עם זה. וגם כשצריכים לדבר דברים קשים לקיים את הציווי 'הוכח תוכיח את עמיתך', יש להקדים קריאה ולשון חיבה".

זה נשמע בנאלי אבל תסתכלו על השיח הציבורי, בעיקר בשבוע האחרון. אנשים לא מדברים בכלל אחד עם השני, הם מדברים אחד על השני. זה קורה בין המפלגות, תומכי ביבי ומתנגדי ביבי, שמאל ימין וכו'. דמיינו עולם של קריאה ואז דיבור, ומה שיפה זה שהרבי מלובביץ' אומר את זה. הוא לא היה פלורליסט ומכיל, הוא היה חד מאוד בעמדות שלו ביחס לתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. הוא ניהל מאבקים ציבוריים מאוד נוקבים וברורים. אבל גם אנשים שחלקו עליו לגמרי קיבלו קודם כל קריאה ואז דיבור.

2. "רווח להתבונן"

ויש עוד עיקרון עתיק שפרשנינו שמים לב אליו. אלוקים מדבר ונותן למשה הפסקות בין הדיבורים, הוא לא מדבר אליו בבת אחת, כל פעם זו פרשייה חדשה, יש הפוגה. ושוב לומדים מכאן עיקרון גדול לגבינו:

רש"י: "ומה היו הפסקות משמעות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט".

רווח להתבונן. איזה ביטוי מופלא וקדוש. גם אחרי שכבר קראת לאדם בקריאה של חיבה, ועכשיו אתה מדבר אליו מה שאתה רוצה לדבר – אל תציף אותו, אל תעמיס, אל תדחוס. תן לו רווח להתבונן. ואם זה ככה בין אלוקים לבין משה, קל וחומר בינינו, ההדיוטות. אני נזכרת בלוחות הזמנים של האימהות המשקיעות שפורסמו ברשתות החברתיות לפני שבוע. מעניין איך נראה הלו"ז שלהן כעת, יש לי הרגשה שזה פחות עובד בשבוע השני. צריך לתת רווח להתבונן, לא להציף ולא להעמיס. צריך לתת לנו זמן להפנים, לשים לב, לחשוב מה עשינו ומה למדנו. יש ערך גדול בהפוגות האלה, והן חלק ממסע חיינו.

אנחנו מקבלים חתיכת "רווח להתבונן" בימים האלה. אני עוברת לפעמים על הלו"זים של חולי הקורונה, ואני רואה אינטנסיביות, אנשים שלא נחים לרגע, אין לנו זמן של רווח להתבונן. שמתי לב שאנשים מקבלים על עצמם המון קבלות בתקופה האחרונה: אחרי הקורונה אני מבטיח שאשתפר בזה, אחרי הקורונה כבר לא אנהג כך. הקורונה נותנת לנו את הרווח הזה להתבונן, קיבלנו חיים שלמים של התבוננות. זו תשובת המשקל, איזון קיצוני לצד השני.

שנים לפני הקורונה, הרב שלמה וולבה קרא לנו להפיק את הלקחים האלה. הוא טוען שהאדם הזר לנו ביותר הוא אנחנו עצמנו, וקרא לנו להיות יותר בקשר עם עצמנו, להכיר יותר את עצמנו:

הרב וולבה, עלי שור: "אם יש לאדם גילוי בעצמו – גדול גילוי זה מגילוי אליהו… כמה קשה להגיע לאיזה גילוי של אמת על עצמו. גם את התנאי הראשון לכל התבוננות בעצמנו קשה לקיים. והוא – שעה של התבודדות. הרי רוב בני האדם בורחים מהבדידות. וכאשר פעם המצב כופה עליהם שעה כזאת – הם מרגישים שעמום. אבל זאת נדע: המשתעמם בשעה של בדידות הוא לגמרי רחוק מעצמו. מן ההכרח להתלמד בהתבוננות בעצמנו".

אנחנו קיבלנו את השיעור הזה במתנה, לא להשתעמם מהאישיות של עצמנו.

ובעצם, גם הפסוק הראשון של ספר ויקרא אומר לנו את זה, אבל גם הפסוק האחרון של ספר שמות. הרי רק בשבוע שעבר סיימנו את ספר שמות, והפסוק האחרון בפרשת פקודי שם אומר כך:

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

רש"י: לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם – בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע.

רבים אומרים שזה פסוק מרגש כי הוא מתאר את המשכן, את השראת השכינה במשכן אחרי המסע הארוך ואחרי הבנייה המפורטת. אבל הוא מרגש גם כי הוא קובע את העיקרון: "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע". גם החניות של חיינו הן חלק מהמסע, יש בהן ערך, הן הכרחיות. הענן ממשיך ללוות אותנו גם כאן.

אני רוצה להראות תמונה שצילמתי פעם בארגנטינה. אחת מרשתות החנויות הפופולאריות שם, שראיתי יותר פעם אחת, היא החנות ששמה: OPEN 25 HOURS. אנחנו רגילים למירוץ של 24/7, והם ממתגים את עצמם כחנות שפתוחה 25/7. איך זה יכול להיות? יש להם עוד שעה ביום? אז ניגשתי למוכרים והם הסבירו לי (באנגלית עילגת, הם לא כל כך יודעים שם אנגלית ועונים לך בספרדית שוטפת) שזה המותג שלהם, זה משדר יעילות, נמרצות, כאילו הם עובדים בשבילך כל הזמן ופתוחים תמיד-תמיד, ומישהי הסבירה שהם מקפידים לפתוח גם בחגים הלאומיים של הממשלה, גם כשאחרים נוהגים לסגור את החנויות. כאילו אין צורך ברווח להתבונן, אין צורך בחנייה. זה המאבק התרבותי הכי משמעותי שלנו, גם של היהדות כלפי העולם אבל גם שלנו פנימה, בתוך עצמנו. להילחם על ההפוגות, השפיות, על ה"רווח להתבונן". נדמה לי שהקורונה שלחה את כולנו להפסקה, אפילו החנות הזו שפתוחה 25 שעות ביום בטח סגורה עכשיו…

אני רוצה לשתף כמה פוסטים שקראתי בהקשר הזה.

הראשון – תושב לוד, בן ציון מאיר ליוש, שכתב בצורה קצת נוסטלגית על כך שהשבוע בפעם הראשונה הוא שמע את ציוץ הציפורים ואת אוושת הרוח. הוא גר ליד נתב"ג, ושם בד"כ אין רווח להתבונן או להאזין. עכשיו בימי הקורונה יש שם שקט, אפשר לשמוע את הציפורים.

בתקופה הזו אנחנו לומדים להעריך מחדש את הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלנו. כמה זה חסר לנו להיות בחדר מלא אנשים, להיפגש עם המשפחה. ראיתי תמונה מאוד מרגשת, של נכדה שבאה לומר לסבתא שלה שבת שלום. היא עומדת למטה והסבתא מסתכלת מהחלון, בלי חיבוק, בלי מגע, אבל עם הרבה אהבה. יש לזה ערך גדול.

התמונה השלישית – שולחן השבת של מרים פרץ מהשבת האחרונה. צלחת אחת, גביע קידוש, בקבוק יין, והיא. היא עברה את גיל 60 והיא סבתא, והיא לא יכולה להיפגש עם הילדים והנכדים. היא הסבירה השבוע שהיום לשמור על המשפחה זה להיפרד ממנה. יש כאן דוגמה גדולה לסבים ולסבתות שנשארים לבד השבוע. מרים היא גם אלמנה וגם איבדה את שני בניה, אוריאל ואלירז, בשירות הצבאי – וזה שולחן השבת שלה. היא סיפרה השבוע בראיון שהיא עושה את השבת הזו לבד כדי שתוכל בעתיד לארח 30 איש בשולחן שלה, והיא מצאה את המתוק גם בתוך המר הזה: "הייתה לי שבת נהדרת. אף פעם לא בישלתי בשבילי. תמיד חשבתי מה הנכדים אוהבים, ואף פעם לא שאלתי מה אני רוצה לאכול. אז הכנתי לעצמי כוסמת. זה משהו שהנכדים שלי לא אוכלים. מה זה הדבר הזה, הם אומרים. אנחנו משפחה מרוקאית… והנה, עשיתי לי כוסמת וסלט בריא, השקעתי בעצמי".

נמשיך, אבל לא לפני שנגיד משהו על ההבדל בין רווקים לנשואים. הכתבת דפנה ליאל ניסחה זאת השבוע ככה:

"אין יותר ימין ושמאל, רק למי יש ילדים קטנים ולמי אין בהסגר".

נדמה לי שהעצה הראשונה על "לשון חיבה" נכונה יותר לבעלי משפחות, שם מפלס המתח והעצבים גבוה, והעצה השנייה של "רווח להתבונן" רלבנטית יותר לרווקים, שנמצאים יותר לבד. מעולם ההבדל לא היה דרמטי כל כך בין מי שרוצה קצת "רווח להתבונן" לבין מי שרוצה אולי שילדים יטפסו עליו…

3. "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות"

מקובל להתחיל את הלימוד של ילדים בספר "ויקרא". ככה מתחיל לימוד התורה של ילד קטן, גם היום זה קיים במסגרות חינוכיות רבות, ויש תיאורים קסומים מדורות קודמים על הילד הקטן העטוף בטלית, ילד החאלק'ה, שלוקחים אותו לראשונה לתלמוד התורה ושם הוא מלקק אותיות עם דבש, ומתחיל ללמוד, ובאיזה פסוקים? בדיוק בפסוק הזה: ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור. למה זה הבסיס? למה זו ההתחלה? אומרים לנו חז"ל:

"מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית! אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". (מדרש ויקרא רבה)

אני חושבת שהמשפט הזה – יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים – אומר המון. הדבר הראשון שאנחנו רוצים להטמיע בילד זו טהרה. הוא תמים וטהור, ולכן מתחילים איתו בדינים של טהרה. הבסיס צריך להיות טהור, תמים, פשוט, אמיתי. זו תקופה מאתגרת. קודם כל בתכנים שהילדים שלנו נחשפים אליהם, צריך לחשוב יותר איך שומרים על הטהרה והגבולות של הילדים, מה כן ומה לא. יש עכשיו עיסוק רב בנושא של סינון תכנים, לא לשלוח אותם למקום שבקליק מגיעים לגן עדן ובקליק – לגיהנום, בלי שום פיקוח ואחריות. יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים. ואם לא בספר ויקרא, אז לפחות לא במשהו טמא…

אבל טהרה זה לא רק מה לא, אלא גם לדאוג למה כן. השנה בפעם הראשונה אנחנו מכינים אותם לליל הסדר, ולא הגננת או המורה. ההגדה, הניקיונות, האווירה – איך ניגשים לחג. האם אבא ואמא כל היום בדאגות מהקורונה ומחשבון הבנק, או מתכוננים ליציאת מצרים? אלה שיעורי בית עצומים ולא פשוטים שקיבלנו השנה. זה חלק מהחינוך, והשנה זה עלינו.

אז ככה ספר ויקרא מתחיל, תזכורת לכולנו מה צריך להיות הבסיס. אגב, המדרש מתאר איך גם רבי עקיבא מתחיל בגיל 40 ללמוד א'-ב' ואז – ספר ויקרא. מאוד מרגש לדמיין את זה, גם רבי עקיבא כ"ילד", ילד מבחינת הידע שלו בחומר הלימוד, מתחיל ככה, כי ככה מתחילים.

השבוע חשבתי על זה בהקשר נוסף. שלשום נפטר השחקן ניקו ניתאי, בגיל 88. ניקו שיחק בשנות ה-80' את אסף, כוכב הסדרה הפופולארית "קשת וענן" ששודרה במשך שנים בטלוויזיה החינוכית. אסף נהג לאסוף פריטים מהמסורת היהודית, ובכל פעם שיצא מהבית שתי הבובות, קשת וענן, היו מתעוררות ומלמדות את הילדים דברים על המורשת שלנו.

בדקתי אתמול במה עסקו פרקי הסדרה, שהייתה אהובה על כלל ילדי ישראל: ראש חודש, סוכה כשרה ואושפיזין, קבלת שבת, החשמונאים, ההגדה של פסח, רחל אמנו, חורבן בית שני, הרמב"ם, רש"י, משה רבנו, הבעל שם טוב, דוד המלך. זו לא היתה תכנית דתית, זו היתה תכנית ממלכתית לכלל המגזרים, ונזכרתי בה השבוע. יבואו טהורים ויעסקו בטהרות. הדור שלי אומר תודה לקשת-ענן ולניקו ניתאי על החינוך הטהור והפשוט הזה שקיבלנו ממנו.

אבל זה לא מספיק. פרשנינו מציגים בפנינו עוד סיבה משמעותית בגללה ספר ויקרא מהווה את תחילת הלימוד. הרי מה ההמשך, מה הפסוק השני שהילד הקטן קורא?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'.

אדם כי יקריב מכם קורבן – אנחנו מתחילים בספר ויקרא כדי לזכור את הבסיס: החיים דורשים קורבן. דורשים הקרבה. בחיים האלה צריך להקריב כדי להגיע למשהו משמעותי. היהדות – שזה המפגש הראשון של הילד עם עולם הלימוד שבה – היא לא רק ורדים ושושנים. נכון, היא אוהבת ומתוקה ומקסימה, אבל היא גם תובענית. אתם תצטרכו לשלם מחירים, להקריב משלכם, לתת זמן ואנרגיה וכסף ומחשבה, ולתת את זה "מכם", מעצמכם. ילד צריך לדעת מגיל צעיר שזה לא רק גן שעשועים.

"וירא אלוקים את האור כי טוב – כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות" (בראשית רבה).

אומרים גדולי הפרשנים: למה דווקא על ספר ויקרא נאמר טוב? יש עוד ספרים מלאי הלכות רבות. התשובה היא ש'טוב' נאמר על לימוד התורה על ידי יגיעה ועמל. לכן דווקא על ספר ויקרא שהוא הקשה להבנה מבין ספרי התורה נאמר 'טוב'. התוספות מגדירים אותו 'חמור שבספרים', דרושה יגיעה כדי להבינו.

בפרט עכשיו, כששנת הלימודים די נגמרה – החינוך יהיה מוטל בלעדית עלינו. האם אנחנו תובעניים ודורשים? "קייטנת קורונה" זה נחמד לשבוע, אבל אי אפשר להמשיך בקייטנה לתקופה ארוכה. הלוואי שנצליח לדרוש מהילדים להשקיע בלימוד, ולהתעקש על זה.

4. שגרה

העיקרון האחרון – שגרה. כל המומחים אומרים כמה שזה חשוב לא למרוח את היום בפיג'מה, לא להפוך בין יום ולילה, לאכול בצורה מסודרת, להתלבש בבוקר כאילו אנחנו יוצאים לעבודה. ספר ויקרא אומר לנו שחשוב לשמור על שגרה, גם בשביל עצמנו. לא להפוך את זה לתוהו ובוהו מוחלט, לשמור על לימוד קבוע, עשייה קבועה, קורבנות קבועים – כל הספר מלא בסדר הקבוע של הקרבת הקורבנות בימי החול, בשבתות ובחגים.

ומה היום, כשאין קורבנות?

"כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר הייתם מקריבים לי שתי פעמים ביום וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד להיחרב, ומכאן ואילך אין אתם יכולים להקריב קורבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קורבנות 'שמע ישראל' בבקר 'שמע ישראל' בערב, ועולה לפני יותר מכל הקרבנות" (ילקוט שמעוני)

הקב"ה אומר לנו: אני רוצה את ה"שמע ישראל", אבל אני רוצה אותו בבוקר  ובערב, קרבן התמיד. לא ברגעי שיא בלבד, השגרתיות היא קדושה. קל לזלזל במסודר, הוא נראה לא רוחני, אבל על התשתית של הסדר אפשר להגיע להכל. כמה קשה ההתמדה הזו. אצלנו בשכונה אין עכשיו מניינים אבל החליטו שהתפילות יתקיימו בזמנים קבועים, כולם יתפללו יחד – כל אחד מביתו. משהו בקביעות, בשגרה, מציל אותנו מעצמנו, מהתוהו ובוהו. אנחנו מנסים לעשות סדר בסגר.

מלחמה על השגרה היא סוד למשפחה, ליחיד ולחברה. נעמי שמר כתבה שיר מדהים, "לא תנצחו אותי" שמזכיר לנו שהשגרה היא הבסיס לכך שבסוף לא ינצחו אותנו כאומה:

מחלוני אני רואה
רחוב כמו נהר גואה
ואנשים לעבודת
יומם הולכים
ותינוקות של בית רבן
עם הילקוט שעל גבם
ובידיהם כמה
ענפי הדס פורחים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

כל עוד קמים בבוקר לשגרת יום, תינוקות של בית רבן יודעים שיש בוקר, יש צהריים ויש ערב – לא ינצחו אותנו. ספר ויקרא מזכיר לנו ע"י הקורבנות, עבודת התמיד, שמע ישראל בבוקר ובערב – להנהיג את חיינו כך, בשגרה הקדושה הזו. זה קשה אבל חשוב.

לסיכום,

כל דור נדרש למסירות נפש אחרת. היו דורות שהיו צריכים לסלול כבישים בחום, היו דורות שעברו את השואה, פוגרומים, אנטישמיות, ותמיד נדמה לנו שלהם היתה מסירות נפש. אנחנו מגלים עכשיו מסירות נפש מסוג חדש. אסור לנו לזלזל בה, הקב"ה תמיד מפתיע והאתגר הזה הוא לא פשוט. מה מבקשים מאיתנו? רק לשבת בבית. לא לצאת, להקפיד כמה שיותר על ההוראות. אני מאחלת לנו שנצליח במסירות הנפש הזו.

נחזור על ארבעת הכללים שלמדנו ביחד:

לשון חיבה – להקפיד לדבר בלשון חיבה אחד לשני, לראות את השני כמו שהקב"ה ראה את משה, לראות קודם כל את האדם.

רווח להתבונן – קיבלנו הפוגה לחשוב על חיינו, זמן לחשבון נפש. כדאי לנצל אותו.

טהרה – איזה תכנים נכנסים כרגע למוח שלנו ושל הילדים? לשמור על התמימות של הדור הצעיר שאנחנו מחנכים. לזכור שזה גם קשה, יש הלכות מסובכות אבל כדי להגיע למשהו צריך להקריב.

שגרה – לשמור על שגרה שפויה שמאפסת ומאזנת אותנו, וממנה אפשר לצמוח.

אני מקווה שניפגש פה בשבוע הבא בבריאות ובשמחה, ועד אז – שיהיה לכולנו סגר משמעותי.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

חדש: סדנת בת מצווה עם סיון רהב-מאיר!
חוויה חינוכית לבנות בגילאי 11-13

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.