ארבעה דברים שקורים בשבת – השיעור השבועי – פרשת ויקהל תשע”ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת “ויקהל”. יש לה נושא אחד – המשכן. בעצם, יש לה נושא אחד – השבת. כי בתחילתה היא רומזת לנו על הקשר העמוק והנצחי, עד היום, בין המשכן לבין השבת. כמעט כל מה שאנחנו לומדים על השבת אנחנו לומדים מהמשכן. חז”ל מסבירים שמלאכות השבת נגזרות מהמלאכות שנעשו בהקמת המשכן, יש שם ל”ט (39) מלאכות וכך אנחנו לומדים מהי מלאכה שאסור לעשות בשבת, ומשם נגזרת ההלכה עד לשבת הקרובה, הנוכחית. הלכות השבת כמעט לא מפורטות בתורה עצמה, אבל אנחנו לומדים אותן ממלאכות המשכן, כבר אלפי שנים. וכך מתחילה הפרשה: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה’ כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

רש”י: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת.

בהמשך הפרשה משה יפרט ויפרט על מלאכת המשכן הקדושה, על הכלים, על בצלאל, על הבדים והבגדים, על המזבח והתרומות, על בצלאל ועל הנשים חכמות-הלב שתופרות, בקיצור – חגיגה שלמה. בניית המשכן. ובכל זאת, לפני הכול, הוא מודיע שהמשכן “אינו דוחה את השבת”, כלשון רש”י. המשכן עם כל קדושתו לא דוחה את השבת, אנחנו מפסיקים את האירוע לצורך שמירת שבת. מה זה בא ללמד אותנו, סדר העדיפויות הזה? מה המסר הגדול שעולה מכאן? ואיך השבת היא בעצם המשכן שאנחנו בונים היום, משכן בזמן ולא משכן במקום?

לפני כל ההסברים המלומדים, ישנה התחושה. מי שטועם יודע. בדיוק היום התראיינה אשת התקשורת איה קרמרמן על חזרתה בתשובה, לידיעות אחרונות, לרגל צאת ספרה החדש “מתרגשת”, והיא סיפרה על השבת כחוויה ראשונית מכוננת שלה ושל בעלה: “המפנה בין חיפוש לבין הבנה שזה המקום אותו אנחנו מחפשים, היה כשהתארחנו בשבת בבית הרב. הייתי מורעלת נגד דתיים בגלל מערכת החינוך, התקשורת ומה ששמעתי כל חיי והתנגדתי, פשוט לא היה נראה לי ללכת לבית של דוסים. זיו ממש ביקש שנלך. נסענו עם האוטו וחנינו רחוק, שלא יעלו עלינו. כשנפתחה הדלת, הנשמה שלי התעוררה ואמרה, את זה אני רוצה. שנים ניסיתי להבין איך זה יכול להיות. הרי גדלתי במשפחה שבה סבתא הדליקה נרות, כולם ישבו סביב השולחן בארוחת שישי באופן קבוע, היה קידוש. אבל מה שקרה שם זה שלא הזמינו את השבת פנימה. כשמזמינים אותה, יש בה אוויר קדוש שנוחת על הבית עם הדלקת הנרות. וזה מה שראיתי שם, באותו אירוח – ילדים שהם באווירת שבת, בניחותא השבתית שנקייה מכל חול, וזה הפעים אותי וריגש בצורה לא רגילה. לקח לנו זמן להודות אחד מול השני ולהגיד, ‘וואו, הדבר הזה הוא קסם’, הוא ממלא אותנו ומחיה אותנו, ובוא נחקור ונלך לכיוון שהיה כל כך מלא סטיגמות ושנאה וגועל. לא היה לנו אפילו אומץ לדבר על זה ביני לבינו. אבל היינו בכיסופים, שצעקו מבפנים שזו האמת שלנו”.

ובאמת, שבת היא קודם כל תחושה, הרגשה, חוויה. אולי קצת מצחיק להכין מצגת ומקורות עליה. ובכל זאת – הנה 4 לקחים על השבת של ימינו, מתוך הפרשה:

1. “ששת ימים תעשה מלאכה”

לפני שמדברים על המשכן ולפני שמדברים על השבת צריך לקרוא את הפסוק מההתחלה: ששת ימים תעשה מלאכה. גם זה בגדר הציווי של ה’. אנחנו כידוע לא מתנזרים מן העולם, השבת היא רק יום אחד בשבוע, וכך למשל מלמדים אותנו חז”ל: “גדולה היא מלאכה שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה, שנאמר ‘ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך’. שמעיה אומר: אהוב את המלאכה. רבי יהודה בן בתירא אומר: מי שאין לו מלאכה לעשות, מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה, יילך ויתעסק בה ובלבד שלא יישב בטל. ר’ טרפון אומר: אין אדם מת אלא מתוך הבטלה”. (אבות דרבי נתן)

המדרש הזה, ועוד הרבה מאוד מקורות, מדברים על חשיבות פיתוח העולם ועל חשיבות פיתוח האדם. אנחנו לא פועלים בעולם רק כדי לפתח אותו, אלא כי זו המשימה שלנו, עבורנו. בעיתון כפר חב”ד מתפרסם ראיון מרתק של ר’ אלכסנדר פרידמן, המהנדס הראשי של החללית “בראשית”, והוא מדבר שם על תפיסת העולם שלו לפיה זו חלק מהשליחות שלנו בעולם, לפתח אותו מבחינה מדעית. אם אתה מוכשר לכך, ואם כמובן אינך יכול לפתח את העולם דרך לימוד תורה אינטנסיבי, אז זה ממש מה שהתורה אומרת לך לעשות בששת ימי המעשה. הוא מספר שם איך הוא צמצם חילול שבת בהכנות לשיגור, וגם סיפר על סגירת מעגל מרגשת, הוא נולד בברית המועצות, אבא שלו נעצר עוד לפני לידתו, הוא לא ראה אותו עד גיל 6 (!) כי הוא היה בכלא הרוסי הקומוניסטי על פעילות יהודית שלו במחתרת. האבא הגיע בגיל 6 ואלכסנדר לא זיהה אותו. עד כדי כך היו שם תנאי חיים קשים מבחינה רוחנית. הוא מספר שאחרי שהוא נולד, הרוסים שלחו מכתב מזויף מאבא שלו מהכלא, ובו הוא מבקש שלא יעשו לו ברית מילה. היה למשפחה ברור שזה פייק, שהכריחו את האבא לכתוב כך, והם עשו ברית מילה בסתר, אבל שוב, זה עוזר להסביר את שטיפת המוח. היום הוא שלח את החללית עם ספר התנ”ך הממוזער, עם ספר חת”ת (חומש, תהלים, תניא) ועם דגל ישראל, כיהודי חסידי ישראלי גאה. אבל נחזור רגע לסיפור של “ששת ימים תעשה מלאכה”. נעזרתי הרבה בהכנת השיעור בקובץ ששולח מדי שבוע הרב שניאור אשכנזי. הוא קרא לזה השבוע “בטלה יוצרת – למה יהודים בטלים מהעבודה לאורך שביעית מחייהם?”. הוא פותח את ההסבר בכך ששישה ימים אנחנו אכן פעילים בעולם הזה, וכמה שיותר. הוא אף מסביר שכיום, כשיש דיון עירני על גיל הפנסיה, מתי אדם צריך לפרוש מעבודה (לפי גיל או לפי תפקוד), ההלכה מכוונת אותנו לדרך אחרת: אין מושג כזה של פרישה מעבודה, יהודי אף פעם לא מסיים תפקיד, עד יומו האחרון בעולם הזה. יש גיל פנסיה שבו הוא עובר לעבודה אחרת, קלה יותר, שמתאימה יותר לגילו, כדי שיוכל להמשיך ולפעול בעולם הזה כל עוד הוא מסוגל. אף אחד לא “מיותר”, אף פעם. זה מתחיל בספר במדבר, שם מסופר על הלוויים שעובדים במלאכת משא המשכן. לכאורה הם מוכרחים לפרוש מהמלאכה הפיזית המייגעת בגיל חמישים, אבל מוסבר שם שהלוי לא מפסיק לעבוד אלא עובר הסבה לתפקיד אחר בתוך המערכת. אחרי גיל חמישים הוא לא ממשיך לסחוב, אבל הוא כן עובר להדריך את הצעירים, מתוך הניסיון שלו, ולהיות עבורם מקור של השראה (גם המשנה במסכת אבות כותבת: “בן חמישים לעצה”, ורבי עובדיה מברטנורא מסביר שזה נאמר על כך שהלוויים המבוגרים עוברים לתת עצה ללוויים הצעירים). אותו לוי גם ממשיך לעבוד בתור שוער. הרמב”ם כותב על כך: “אין הלוי נפסל בגיל”. מול התפיסה היום שהעולם שייך לצעירים ואנשים בני 30 כבר צריכים לחשב מסלול מחדש בהייטק כי הם לא רלבנטיים כמו ילד בן 12 שהתחיל לתכנת, יש פה תזכורת חשובה לאיכות של ניסיון, של קניית חוכמה, של ותק. עד כאן על חשיבות העבודה, ורק אחרי השלב הזה – נדבר על חשיבות המנוחה.

2. השבת – תיקון לחטא העגל

לפי פרשנים רבים השבת מתקנת את חטא העגל (אנחנו לא נעסוק בהרחבה בתפיסה שהמשכן עצמו מתקן את חטא העגל, תפיסה לפיה העם עבד משהו פיזי ולכן קיבל משהו פיזי קדוש במקום זה). אבל חטא העגל הוכיח שהם עדיין עובדים זהב וכסף, עדיין מתרשמים מהנוצץ והבוהק, ולכן הם צריכים להרפות מרדיפת הזהב. הרבי מלובביץ’ התמודד עם האתגר הזה באמריקה בשנות החמישים, שם הבהלה לזהב הייתה בשיאה, והוא התאמץ להנחיל לשומעיו את התפיסה הנכונה. אסור לוותר על השבת למען הדולר, למרות הקושי: “ההוראה על השבת היא-היא התיקון לחטא העגל. ההתמסרות וריבוי ההשתדלות של האדם בעסקים, גם הם מעין ‘עבודה זרה’ חס ושלום. וכל השקעת השכל והתחבולות, מתוך מחשבה שכך יתעשר יותר – היא הרכנת הראש כלפי הכסף ויצירת מציאות עצמאית, שכאילו אינה תלויה באלוקים. הפסקת העבודה והעמל ביום השביעי, והצבת מציאות של שבת מול מציאות של פרנסה וכסף – עוקרת ומבטלת את שורש החטא של עבודה זרה” (הרבי מלובביץ’).

השבת אינה רק יום שבו לא עובדים, היא נותנת משמעות לכל “רדיפת הזהב” של ששת ימי המעשה. זו לא סתם רדיפת זהב, אם למשל אדם מרוויח אבל נותן מעשר, אבל קונה מהרווחים את צרכי השבת, אבל מנהל משא ומתן באופן ישר וכשר – אזי הוא מקדש את ששת ימי המעשה. הנה סיפור מעניין לדוגמה, ושוב אני מצטטת מהשיעור של הרב אשכנזי: “אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה האווירה בארץ מדוכדכת. העצב התפשט מעבר לים וחסיד עשיר בארצות הברית בשם דוד דייטש, נכנס לרבי מלובביץ’ ושאל מה ביכולתו לעשות? הרבי אמר כי בארץ צריכים פרנסה וצריך למצוא דרכים איך להקים מפעלים חזקים כאן. דייטש הקשיב בתשומת לב וביקש מילדיו לקחת את המשימה. חתנו הצעיר, ר’ מאיר זיילר, נטל על עצמו את בקשת הרבי ועלה לקריית מלאכי. הוא הקים מפעל טקסטיל משגשג בשם פלוקטקס שמעניק עבודה למאות משפחות. בשלב מסוים הוא הציע לתרום, לשלוח לישראל צ’קים, אבל הרבי אמר לא, צריך מפעל (ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך…). הייצור הלך וגדל וזיילר רצה להרחיב את מעגל ההזמנות מחוץ לארץ. הוא החל להשתתף בתערוכות בדים יוקרתיות באירופה, אבל אז נתקל בבעיה: התערוכות התקיימו בימים רביעי עד ראשון – ובאמצע חלה השבת. היה עליו לסגור את הדוכן שלו ליממה יקרה בעיצומה של התערוכה. הוא לא התלבט ושעתיים לפני שבת, היה תולה שלט על הבודק’ע כי המקום נסגר ליממה לרגל יום המנוחה היהודי.

פעם ביקר אצל מזכירו של הרבי, הרב חודקוב, וסיפר על הפתרון שמצא לבעיית השבת. אחרי זמן קצר קרא לו המזכיר ואמר כי הרבי אמר שהפתרון צריך להיות שונה: את השלט על השבת, לא צריך לתלות שעתיים לפני שבת. יש לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה. על פניו, הייתה זו דאגה לעסקים של זיילר. כשהקליינט רואה שלט סמוך לשבת, החנות כבר סגורה וזיילר עלול לפספס אותו. אך כשהוא רואה זאת יומיים קודם, הוא יודע שעליו להקדים ולהיכנס לזיילר לפני כל המתחרים… אך באופן מעמיק יותר, המסר הוא עמוק יותר: ה’ לא שולח אדם לפריז או לרומא רק בשביל פרנסה. הוא יכול להעניק לו פרנסה בירושלים. ה’ שולח יהודי לקצה העולם כדי להיות שֶלֶט חי על השבת. כדי שבכל מקום בו יהודי יראה אותך – ייזכר שיש בורא לעולם ולכן את השלט עליך לתלות כבר ביום רביעי”.

זאת הסכנה הגדולה שטמונה בעבודה, בכסף, בזהב, ב”עגל הזהב” – שנשכח את השלט הזה. שגולם יקום על יוצרו, והעבודה עוד תהפוך להיות עבודה זרה. הכוח של השבת אינו רק בשבת, אלא במשך שבעה ימים רצופים. ביום שבו אנחנו לא עובדים, השבת היא כמובן אות וברית וסימן, אבל גם לאורך כל השבוע היא אמורה להזכיר לנו שהמרדף הזה הוא לא הדבר הכי חשוב, שאנחנו שולטים בזהב ולא הוא שולט בנו. כששמים שלט כזה (באמת או אצלנו בראש) כל ימות השבת הם הכנה לשבת. לכן קוראים להם “יום ראשון”, “יום שני”, מתוך ספירה לקראת השבת, וזאת בניגוד ל”סאנדיי” (על שם השמש, סאן), “מאנדיי” (על שם הירח, מון) וכו’. אבל יש רמה נוספת לשבת:

3. השבת – תיקון גם למשכן

אם השבת היא תיקון לחטא העגל, אז למה כתוב במפורש שהיא מפסיקה את עבודת המשכן? בואו ננסה להתבונן על כך מנקודת מבט חדשה, מורכבת יותר: המשכן מתקן את חטא העגל, שלא נשתעבד לעגל חלילה. השבת מתקנת את המשכן, שלא נשתעבד למשכן חלילה…

שימו לב כיצד מציג זאת הפרשן רבי דון יצחק אברבנאל (פורטוגל, לפני 500 שנה) שנוהג לשאול שאלות רבות ואז לענות תשובות. הנה תחילה השאלה על תחילת הפרשה שלנו: אם משה הקהיל כל ישראל לצוותם על מלאכת המשכן … למה התחיל במצות השבת? הרי כבר באה המצווה הזו בפרשת המן ובסיני בעשרת הדברות… ומה צורך לזוכרה פה פעם אחרת?

זו אכן שאלה נוקבת, למה השבת “תקועה” כנושא בין העגל לבין המשכן, והנה תשובתו של רבי דון יצחק אברבנאל: אלא לפי שאפשר שיחשוב אדם שהקמת המשכן היא יותר נכבד מכל הפעולות התורניות וכל שכן מהשביתה בשבת, לפי שהמעשה הקמת המשכן [האקטיבי] הוא יותר שלם מהשביתה והמנוחה [הפאסיבית]… כי המעשה הוא מציאות והשביתה העדר… מפני זה אמר ה’ למשה שיאמר לישראל: ‘אך את שבתותי תשמורו’… לא תדחו את השבת מפני המשכן אלא תשמרו אותה.

יש חשש שהעם יבין את הדברים לא נכון. הם יבינו שהעגל הוא טעות, אבל יחשבו שהמשכן הוא הדבר הנכון, ולכן צריך לבנות אותו 24/7, צריך להשתעבד כעת אליו. מה הבעיה להשתעבד לעשייה ברוכה? ובכן, גם לדברים חיוביים צריך להיות פסק-זמן. זה עקרון חשוב: זה לא רק שהשבת דוחה את מלאכת החולין, אלא שהיא דוחה אפילו מלאכת שמיים. אפילו בניית הבית לה’ נדחית מפני השבת. תחשבו על כך כרונולוגית: מתן תורה, ואז עגל הזהב ושבירת הלוחות. העם מהרהר בכך 40 יום ומשה נמצא למעלה 40 יום ואז ביום כיפור הוא יורד, עם הפתעה אדירה – לוחות שניים. יש סליחה ומחילה בעולם. למחרת הוא מכנס את העם לעוד הפתעה אדירה – הקב”ה מבקש לבנות בית משותף, משכן שבו הוא ישכון איתנו בקביעות. אבל, ואיזה אבל מגיע כאן – לפני פרטי המשכן החדש הזה – שבת! כלומר, לפני שנרוץ למשימה הקדושה, נזכור שיש גבול. אם זה לא פיקוח נפש, אז כל פעילות חיובית שלך (לעשות שיעורי בית עם ילדים נזקקים, לנסוע לעשות מסיבה לילדים חולים…) לא מתאימה כעת. אם תרצו אפשר גם לנסח זאת כך: המשכן מחליף את העגל כשמדובר על קדושה במקום, קדושה פיזית. אבל השבת פורשת כנפיה על המשכן עם קדושה נעלה יותר, קדושה בזמן. מישור הזמן גובר על מישור המקום.

ואיך השבת יוצרת קדושה בזמן? מה בדיוק מותר ומה בדיוק אסור? כאן אני שוב נעזרת ברב אשכנזי, שכותב כך: השבת נועדה למנוחה, אבל לכאורה קורה לעתים קרובות שדווקא יהודים שומרי שבת מתאמצים יותר מאשר אלו שלא שומרים שבת. בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית ישנן פעולות רבות שאסורות בשבת אבל למעשה הן מקלות את החיים ומאפשרות לנוח. למשל, להדליק אור בלחיצת מתג, לעלות במעלית כמה קומות, לנסוע במכונית דרך ארוכה במקום ללכת אותה ברגל. ואילו האנשים ששומרי שבת אסורים בכל המלאכות הללו וצריכים ללכת ברגליים או לטפס מדרגות – אז איפה המנוחה? במשך כמה שנים גרתי בקומה שלישית בבניין דירות ואשתי והילדים הצטרפו אליי לתפילה. הטיפוס הביתה בחזרה כלל גם סחיבת שתי עגלות לגובה שלוש קומות, ושכן נחמד עצר ושאל באמפתיה: כתוב בתורה ‘וביום השביעי שבת וינפש’, אז למה אתה מטפס במדרגות ולא עולה במעלית? ובכלל, אפשר לשאול: אם יש אדם שמרגיש מנוחה בלנסוע לים, לעמוד עם מכנסיים קצרות ולהשקות את הדשא, לנפנף על המנגל או לשבת בפארק ולשמוע מוזיקה – איפה כאן העבודה הקשה?

חשוב לחדד את הנקודה הזו, כי זו טעות רווחת: הקב”ה לא אסר להתאמץ בשבת, הוא אסר ליצור בשבת. אין שום איסור מהתורה לעבוד קשה בשבת, אין איסור לסחוב ארגזים כל השבת מקצה אחד של הבית לקצה השני עבור אורחים. במקום זה אסרה התורה משהו אחר לגמרי: “מלאכה”, כלומר: יצירה. אסור לחולל דבר חדש, לעשות שינוי כלשהו בגופו של חפץ, להעלות אור או להתניע מכונית, כי זאת מלאכה חדשה של הבערת אש, מלאכה שבונה מעגל חשמלי וכו’. ההגדרה של מלאכה היא לא המאמץ של האדם, אלא השינוי שנפעל בעולם, בחפץ, אפילו אם השינוי מזערי. ולכן ללכת ברגליים כל היום מותר, אבל להדליק מתג אור אסור – כי זאת יצירה.

וכך מסביר זאת המלבי”ם שפעל באירופה לפני מאתיים שנה: “גדר ‘מלאכה’ (שאמרה התורה ‘לא תעשו מלאכה’ ולא אמרה ‘לא תעשו עבודה’) הוא העסק בדבר שיש בו אומנות, ומשנה איזה חומר מן הדברים שבעולם לעשות בו חידוש ותיקון, לאפוקי (להוציא) מעשה הדיוט ופעולה שאין משנה בו דבר, כמו טעינת משאות כבדות בביתו” (המלבי”ם).

האבחנה החשובה הזאת היא בסיס השבת. אנחנו שובתים מיצירה. מותר לערוך שולחן עם צלחת וסכו”ם, אסור ללכת להכין צלחת וסכו”ם בבית מלאכה. אנחנו לא עושים פעולות שמנפחות את ה”אני”, שבוראות דברים. כך למשל מותר לקרוא אבל אסור לכתוב. מותר לשיר אבל אסור לנגן. אלה דברים עדינים ודקים שיוצרים יחד את היצירה המיוחדת ששמה – שבת. אחד מפסקי הדין העגומים של בג”צ בהקשר הזה הוא “בג”צ מצפה כרמים”. חזרתי היום אל פסק הדין המקורי ולצערי מצאתי בו שוב את הפסקה שזכרתי מלפני שנים. מדובר על עתירה של תושבי היישוב מצפה כרמים, שצולמו לסרט שיועד להיות משודר בשבת. הם לא רצו שהוא ישודר בשבת ועתרו לבג”צ נגד הרשות השנייה. העתירה נדחתה, וכך כתב נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, הנה הציטוט משנת 2001: “כשם שלא יעלה על הדעת כי חופש הדת של יהודי שומר תורה ומצוות נפגע אם ספר שהוא כתב בימי חול נקרא בשבת תוך חילול שבת, כן לא יעלה על הדעת כי חופש הדת של יהודי שומר תורה ומצוות נפגע אם ראיון שהוא נותן ביום חול משודר בשבת” . וואו, מאיפה להתחיל בכלל להסביר ולהתמודד עם הציטוט העגום הזה? אין ברירה אלא להעמיק ולהבין מהי השבת…

4. לדעת להגיד לא!

בכוונה שמתי כאן סימן קריאה. לפעמים נדמה שהיהדות באה להנחיל לעולם רק אהבה והכלה, קבלה והסכמה, המטרה היא רק להתחבר ולזרום ולמצוא את האני הפנימי שלי. כל זה כמובן חשוב, אבל השבת היא תזכורת שבועית לכך שיש מותר ואסור. יש קידוש בתחילתה ויש הבדלה בסופה, ושתי המילים האלה אומרות לנו המון – אנחנו מקדשים יום מסוים, ואז מבדילים בינו לבין ששת ימי החול. כן, יש קודש ויש חול בעולם. יש הבדלים. הברכה הראשונה בברכות השחר היא: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה”. כמה חשוב להבחין. יש יום ויש לילה, יש טוב ויש רע, יש הבדלים בעולם הזה גם בין ילדים למבוגרים, גם בין שבת ליום חול. לפעמים נראה שהיום “אסור להגיד אסור”. השבת מזכירה לנו שמותר להגיד אסור וצריך להגיד אסור. אני רוצה להראות כמה דוגמאות מהביקור שלנו השבוע בבולטימור, בקהילה המקסימה שם: ראינו בישיבת “נר ישראל” המרשימה, אחת המפורסמות באמריקה, את השירות ששמו “אמזון פרש” (אמזון טרי). תוך שעה מקבלים מה שרוצים לאכול, לתוך הישיבה. ההורים שולחים ככה לילדים שקיות. אין ספק שזה יגיע בקרוב לארץ, הרי גם אנחנו מזמינים משלוחים, אבל בכל זאת היה מרתק לראות את תרבות הצריכה האמריקנית: הילד יושב בישיבה ולומד, יש שם מטבח ואוכל, אבל תוך דקות אפשר לקבל כל פינוק או קינוח או ממתק, כשר כמובן. בנוסף, ראיתי בארה”ב את משחק המילים על הקמפיין של נייק “ג’אסט דו איט”, עם הסיסמה: “ג’אסט דונט דו איט”. זו באמת סיסמה נדרשת היום, סביב השבת וסביב עוד תחומים שאין בהם מספיק גבולות. אנחנו רואים כמה אנשים מתקשים לשים גבול לסלולרי, לגלישה, לעדכון הבלתי פוסק, וכמה השבת “כופה” עלינו את מה שאנחנו בעצם הכי רוצים. כמה זה קשה ביום שני, כמה זה קל ונפלא בשבת…

אני רוצה להביא בהקשר הזה את פרופ’ בנימין בנו גרוס, הוגה לא מספיק מוכר בארץ, ממנהיגי יהדות צרפת. הוא כתב ספר ששמו “שבת – רגע של נצח”. בין היתר, הוא כתב על הקשר בעשרת הדיברות בין שני משפטים צמודים – כבד את אביך ואת אמך וזכור/שמור את יום השבת לקדשו. שניהם מכניסים סדר בבלגן, שמים גבולות בחיים: השבת יוצרת איכויות שונות בזמן, הזמן אינו סתם “זרוק” פה אלא יש לו תכלית, יש עבר ויש עתיד. גם היחס שלנו להורים יוצר נקודת התייחסות, האדם לא סתם נברא כאטום בודד ומקרי, הוא חוליה בשרשרת עם היסטוריה משמעותית ורק אם הוא יפרח מתוך המקום שלו – הוא יגיע לאינדיבידואליות אמיתית. הוא לא יצליח להיות הוא עצמו אם הוא לא ישתלב נכון בשושלת המשפחתית ובזמן. הנה פסקה יפה אחת של פרופ’ גרוס על החשיבות של הגבולות והאיסורים בשני התחומים האלה, שני תחומים שלצערנו אנשים “מחללים” – היחס לשבת והיחס להורים: “לפי המסורת היהודית, ההורים לאדם הם מה שהשבת לעולם: נקודת התייחסות שהיא ברכה ומושא יראה כיבוד ההורים, ככיבוד השבת – פירושו חיים הרמוניים עם הבריאה, הבעת האחריות שלנו כלפי הבריאה, בטרם נתבע את זכויותינו שלנו. מדור לדור מבטיחים כיבוד ההורים וכיבוד השבת את מימושה של תכנית המקיפה את האנושות כולה, ומתאפיינת בחותם הנצחיות. אלה הם הביטויים המשמעותיים ביותר של היהדות כנגד עבודת האלילים בכל הזמנים, עבודת אלילים המושתתת על האלהת העולם (עולם ללא שבת) ועבודת אלילים המבוססת על האלהת האדם (אדם ללא הורים). באמצעות שתי ‘עדויות’ אלה חי היהודי באורח מטפיזי. היבטים אלה נחוצים היום יותר מתמיד כדי שהאנושות לא תשקע בחשכת הברבריות”. (פרופ’ בנימין בנו גרוס)

והנה עוד שתי דוגמאות מהמסע לאמריקה: בטיסה ראיתי שבחברת אל-על הכניסו למסך שלפני הנוסע כפתור ושמו “בקרת הורים”. מצוין, ההורים יכולים להתאים את הצפייה לגיל של הילד, בלי שהוא ייחשף לכל התכנים שם. ובנמל התעופה ניו-ארק גיליתי בעמדת מנוחה של חברת אל-על את השלט הבא: “לא כשר”. מדהים. כיוון שהם חולקים את הלאונג’ הזה עם עוד חברות תעופה, הם שמו עמדה של אוכל כשר, אבל על העמדה האחרת כתבו במפורש “לא כשר”. לא זכור לי שראיתי דבר כזה. תחשבו שהיו שלטים כאלה על עוד דברים אסורים…

לסיום, אני רוצה להראות יצירה של ניר מנוסי: הוא יצר 39 פעמים את המילה “לא”, בקטן, אבל ביחד ה”לא” הקטנים יוצרים “כן” גדול. ל”ט המלאכות, 39 המלאכות האסורות בשבת, שמות לנו גבול, רק כדי לאפשר לנו בתוך הגבול הזה את החופש הכי גדול, את הכן.

המילה "כן" בנוייה מהמילים "לא"

אני רוצה לסכם. בהתחלה דיברנו על חוויה, על להיכנס לשבת ולהרגיש אותה. בסוף חשוב לי להדגיש שיש בשבת גם משהו מיסטי, קבלי, מעל לטבע ולהיגיון, אנחנו לא יודעים מה שמירת השבת מחוללת בעולמות העליונים, אין לנו שמץ של הבנה במושגים האלה אבל ברור שהיא מחוללת משהו בעולם בכל שבוע מחדש.

אנחנו עסקנו רק בארבעה שלבים שאפשר להסביר: השלב הראשון עליו דיברנו הוא “ששת ימים תעשה מלאכה”, שנזכה כולנו לפעול היטב בששת ימי המעשה. השלב השני הוא שבת, הפסקה ממלאכה, מריצה אחרי כסף. אבל השלב השלישי הוא הפסקה גם מהריצה אחרי המשכן, גם הדברים החיוביים והקדושים הם לא 24/7, ראינו איך צריך להרפות בצורה מדויקת – מהי מלאכה (בניגוד לעבודה), ולמה צריך לא ליצור למשך יממה. ולסיום ראינו כמה חשוב לדבר גם על מותר ואסור, על גבולות, על כן ולא, השבת מכריחה אותנו לחזור לשפה הזו, ומתוך כל ה”לא” הקטנים נוצר “כן” גדול. ניפגש ב”ה בשבוע הבא. להתראות, וגם: שבת שלום…

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!