השיעור השבועי - פרשת ויגש תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
פרשת השבוע היא פרשת "ויגש". רבותיי, זה קורה. יוסף ואחיו מתאחדים. זה התחיל בפרשת וישב, אז האחים מכרו אותו למצרים, המשיך בפרשת מקץ בשבוע שעבר, אז יוסף התבסס במצרים והאחים ירדו למצוא אוכל במצרים, והשבוע אחרי כל התהפוכות והעלילות והסיבוכים – הוא נחשף בפניהם ואומר: אני יוסף. ואולי זה לא התחיל בפרשת וישב. זה התחיל בבריאת העולם, בריב בין קין והבל. ואחר כך במתח בין יצחק וישמעאל, ובין יעקב ועשיו, ובנישואים שבהם הוחלפה רחל ולאה. יחסים מורכבים בין אחים מלווים את כל ספר בראשית, תמיד מישהו בצד, תמיד אין הרמוניה מושלמת – עד עכשיו. זה התפקיד של השבטים, שלנו עד היום – להמשיך ללכת יחד בדרך של יעקב אבינו.

אז מה הכי חשוב בפרשה השבוע? בטח לא הסיפור עצמו, לא הפרטים העלילתיים המותחים. המפגש של יוסף ואחיו חורג מגבולות הזמן והמקום, מדובר באב-טיפוס למפגשים של כולנו עם הטעויות והנפילות שלנו, עם היחסים שלנו עם אחרים וכמובן עם הבכי, הבהלה, הבושה והתיקון. אנחנו נדבר היום על ארבעה ביטויים שמניעים קדימה את העלילה, ויכולים גם להניע קדימה את החיים שלנו. ארבעה צירופים שמופיעים בסיפור והם חשובים במיוחד לדעת פרשנינו.

1. אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ

כדי להגיע למשפט הזה, רק נזכיר איפה אנחנו נמצאים מבחינת העלילה. בשבוע שעבר קראנו על ההגעה של האחים למצרים בפעם הראשונה. כולם מגיעים חוץ מבנימין. הם לא מזהים אותו, אבל הוא מזהה אותם: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

הוא שם אותם שלושה ימים במשמר, בכלא, ומבקש שגם בנימין יבוא למצרים, אחרת הוא יכריז שהם מרגלים. שם במאסר מתחולל תהליך שקוראים לו תשובה. לראשונה, בפומבי, בקול רם, באמירה מפורשת – הם מתחרטים:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

האחים מוכיחים כאן שהם אנשים גדולים. קודם כל, אם קורה משהו רע – הם מחפשים אחורה מה קרה, מה הוביל לכך. כמו שכתוב במדרש רבה על האירוע הזה: "אמרו זה לזה: נבלוש עצמנו ונראה מה עבירה יש בידינו". כלומר, אם קרה משהו יש לזה סיבה, רבי יהושע אבן שועיב שפעל בספרד לפני 800 שנה, כותב: "היו צדיקים ולא תלו הדבר במקרה, אלא בהשגחה פרטית ועל עונשם בא להם כל זה". הם לא סתם מסתכלים אחורה, הם גם מבינים שיש כאן מידה כנגד מידה. כך מסביר הרשב"ם: "הצרה הזאת – מידה כנגד מידה. אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבית השבי".

והפרשנים מוסיפים – החטא לא היה רק זריקתו לבור, החטא היה גם חוסר הרגישות. הם מספרים לנו פה לראשונה שהוא התחנן ("ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", איזה תיאור עצוב). כלומר החטא היה גם בהתעלמות, באכזריות, כפי שכותב הרמב"ן: "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה".

כמה לא פשוט לומר "אבל אשמים אנחנו". להודות שאנחנו לא מושלמים. על המשקל הזה, אנחנו אומרים בווידוי של יום כיפור: "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" זה תעתיק של לשון התורה בפרשתנו: "אבל אשמים אנחנו" ופירושו: באמת, אשמים אנחנו. ובאמת, אשמו גם אבותינו. ולאילו אבות אנחנו מתכוונים? יש מי שאומר שהכוונה היא לחטא מכירת יוסף. אנחנו לא מוסיפים "אולי" או "אם", בלי תירוצים ובלי פלפולים. אבל אשמים אנחנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. אנחנו לוקחים אחריות. רק ככה אנחנו יכולים להתקדם, ורק ככה העלילה יכולה להתקדם. הנה עוד כמה פרטים שקורים שם כשהם מתוודים: וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

הם לא יודעים שיוסף שמע, והם לא יודעים שיוסף הלך הצידה ובכה. עכשיו הוא משאיר אצלו את שמעון כ"פיקדון" עד שהם יחזרו עם בנימין. הם חוזרים הביתה ומספרים הכל ליעקב אבינו. הרעב כבד, הם צריכים להחליט מה עושים. ויהודה אומר שם לאביו: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו: ...אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.

המילה ערבות מופיעה כאן לראשונה. יעקב מסכים ושולח אותם בתפילה ובתקווה. הם יורדים למצרים עם בנימין ונושאים נאום משכנע בפני יוסף. הוא משחרר את שמעון, רואה את בנימין ולא מצליח להתאפק ובוכה. כל מי שפעם בכה וניסה להסתיר ("רואים שבכיתי?") יזדהה עם הפסוקים האנושיים האלה: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי. וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם. וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.

הם יושבים לאכול, הוא נותן להם אוכל לקחת הביתה בגלל הרעב, אבל גם מבקש מאחד מאנשיו להטמין גביע כסף אצל בנימין, ואז שולח מישהו לרדוף אחריהם בטענה שגנבו משהו. הם טוענים שלא לקחו דבר, אבל הגביע נמצא באמתחתו של בנימין: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.

כאן נגמרה הפרשה הקודמת. בשיא המתח, בשיא הריחוק, התורה עוצרת. מה יקרה? מנקודת המבט של האחים – האם יוסף ידרוש את בנימין? האם הם יחזרו ליעקב בלי יוסף ובלי בנימין, בלי שני הבנים של רחל אמנו? ואיך הם יחזרו אליו, מה יגידו? ומנקודת המבט של יוסף – למה הוא "מתעלל" בהם לכאורה, למה הוא מתנהג ככה, מה המטרה של כל הבלגן הזה? וכאן, השבוע, מתחילה פרשת ויגש בנאום נרגש של יהודה שיתיר את כל הקשרים, תראו:

2. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי. וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

17 פסוקים כולל הנאום הנרגש הזה. יהודה מדבר מהלב, בכנות, בפתיחות, על הקשיים והבעיות, על הרגשות והחששות. זו גישה נפלאה לחיים, וזה מצליח. כי מה יש כאן? להזכירכם, יוסף כבר שמע אותם אומרים "אבל אשמים אנחנו", אבל זה היה רק חלק מהתשובה. יש אצל הרמב"ם בהלכות תשובה ארבעה שלבים כידוע: חרטה, וידוי, עזיבת החטא, קבלה לעתיד. הם כבר התחרטו והתוודו אבל איך אנחנו יודעים שהם באמת השתנו? שהם לא יעשו כך בעתיד? שהם באמת תיקנו? אני מניחה שכל פסוק ופסוק פה מרגש מאוד את יוסף, חודר לתוך לבו, מזכיר לו נשכחות, אבל בסוף יהודה מציע – קח אותי תחתיו. קודם בפרשה הקודמת הוא הציע שכולם, כולל בנימין, יהיו עבדים ליוסף. עכשיו הוא מציע: שחרר אותו וקח אותי. זה ה-תיקון של שורש ההפקרה שהיה כאן. את יוסף זרקו לבור, וכאן יהודה אומר: תזרוק אותי לבור, רק כדי לשחרר את בנימין. זו ערבות הדדית, זה תיקון, זו קבלה לעתיד אמיתית. הרמב"ן אומר שזו בחינה, יוסף בודק את היחס של בני לאה לבני רחל, הוא רוצה לראות שהשבטים באמת מאוחדים, שאין שום פירוד ביניהם. עוד נקודה חשובה למחשבה: הרי האחים לא יודעים שיוסף הטמין את הגביע, מבחינתם בנימין אכן אולי גנב אותו. כביכול, עוד אחד מבני רחל מתנהג לא כראוי. ובכל זאת – יהודה ערב, יהודה מוכן להקריב עבורו. ברור לנו למה זה שלב משמעותי. על הפסוק הזה "ואיך אעלה אל אבי והנער איננו אתי" נכתבו הרבה פירושים, הוא נחשוב לפסוק עמוק ויסודי בחיינו – כל אחד צריך לחשוב איך יעלה למעלה לעולם העליון בלי הנער, בלי הדור הבא, בלי לדאוג לדורות של נערים שמסתובבים מנותקים ומנוכרים.

3. אֲנִי יוֹסֵף

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?

זה לוקח 22 שנים, ושנייה אחת. ברגע שהתהליך מושלם, ברגע שהם מתקנים את מה שקלקלו ויוסף נוכח לדעת שהם מתוקנים – בום. הוא מתגלה. הוא לא מחכה שנייה אחת נוספת. הוא מתיר את כל הקשרים הסבוכים של הפלונטר שנוצר ואומר שתי מילים פשוטות שמשנות את הכל: אני יוסף. הרב ירוחם ממיר אומר: כל הקושיות שלהם תורצו בשתי מילים – אני יוסף. לעתיד לבוא הקב"ה יאמר – אני ה', וזהו, מיד נבין את כל המאורעות בעולם שאנחנו לא מבינים היום. ברגע אחד נקלוט איך כל התסבוכות הן חלק מהתכלית הסופית.

וכך כותב "מי השילוח" (רבי מרדכי יוסף ליינר): "בזה מלמד אותנו השי"ת שבל יתייאש שום אדם אפילו שידמה לו שהישועה רחקה ממנו מאוד, וחלילה כל יום קללתו מרובה מחבירו, עד כי אפס ממנו הישועה. ובזה יתחזק האדם שייתן לב לצער השבטים שהיה להם בזה העת שנתפסו כמרגלים, אחרי הלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב וגם אחרי כל זה נאסר שמעון לעיניהם, וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין ונלקח גם בנימין לעבד ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להיוושע, והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדני, ואחרי כן כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף 'אני יוסף אחיכם,' ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן. כי גם קודם הישועה היה ניצב נגד פניהם כל הישועה, וזה החיים היה נגד פניהם, רק קודם העת לא הרגישו בזה. וכן נקווה כאשר יבוא העת לגלות כבוד מלכותו עלינו ולרחם שארית ישראל, כל ישראל יראו שהישועה הייתה נגד פנינו, רק מצידנו נסתר זאת".

ההיסטוריה מתקדמת בצורה מפתיעה, ברגע אחד דברים יכולים להשתנות, אנחנו לא מנהלים את העסק. פתאום הכול יכול להתהפך. אני רוצה להראות דוגמה כזו, של היפוך היסטורי והתקדמות היסטורית, אנחנו אולי לא שמים לב לתהליכים כאלה. השבוע שלח לי מייל אוריה בנזימן מירושלים, עובד חברת "מובילאיי", וכך הוא כתב:

סיון שלום, אני משתף אותך בחוויה שהייתה לנו אתמול, אם תראי לנכון חשיבות לפרסם את הדברים. נסענו לטיול של "זאת חנוכה" לקיבוץ יד מרדכי. עשו לנו סיור במוזיאון שמלא בחפצים מהקיבוץ של פעם. המדריכה סיפרה על בית הילדים וחידשה לי כמה קיצוניים הם היו ברעיון השיתופיות שלהם: הילדים נחשבו לרכוש הקיבוץ לכל דבר. חברי הקיבוץ בחרו להם שם במקום ההורים והם גדלו במנותק לחלוטין מההורים שלהם. אימהות לא הורשו להיכנס בלילה אל התינוקות שלהם שהיו בני חצי שנה ומעלה. חשבתי לעצמי שלא סתם הגענו לשם בחנוכה שהרעיון המרכזי שלו הוא המשפחה. נר איש וביתו. ואז פתאום אני מסתכל ורואה מעל אחד הארונות שם שתי חנוכיות מוזרות עשויות מתכת, שהקנים שלהן בנויים באלכסון במקום באותו הגובה. שאלתי את המדריכה והיא הסבירה שהקיבוצניקים מהשומר הצעיר שהקימו את המקום אהבו את הרעיון הלאומי של חנוכה ואת סיפור הניצחון בקרב של המכבים, אז הם הדליקו חנוכייה, אבל פסלו אותה בכוונה כדי להראות שאין להם (חלילה) שום קשר לדת ולמסורת. אני מצרף תמונה של החנוכיות.

עד כאן אוריה. אבל אז שלחתי את התמונה הזו של החנוכיות לרב, שענה לי: היא כשרה. לא למהדרין, לא לכתחילה, עדיף סימטרי, אבל אם ניכר מספר הנרות – זה בסדר. אז הם רצו להדליק חנוכייה מתריסה, והדליקו חנוכייה כשרה. ואין יותר חדרי ילדים בשום קיבוץ, תינוק צריך את אימא בלילה ואולי גם אימא צריכה את התינוק... זאת לא הגאולה השלמה, אבל דברים יכולים להתהפך ולהפוך למתוקנים בקלות. כל מה שנראה לנו כל כך נורא מסביב, מעצבן, מביך, לא ברמה, מתסכל – יבוא בעזרת השם על תיקונו. נציין רק שהיום ביד מרדכי המאבק לא נגמר, מהחשמונאים ועד היום, הקרבות שלהם במלחמת העצמאות מפורסמים, ואנחנו כמובן מחזקים אותם מכאן על העמידה מול האש והטרור של עזה כיום. בעזה מייצרים טרור, והם מולם מייצרים דבש, בכוורות יד מרדכי... בכל אופן, המשפט "אני יוסף" מלמד אותנו: "בזה מלמד אותנו השי"ת שבל יתייאש שום אדם אפילו שידמה לו שהישועה רחקה ממנו מאוד". נמשיך.

4. כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

חשבנו שהסיפור הסתיים, יוסף מתגלה אליהם וזהו, המעגל נסגר. זה לא כל כך פשוט. האחים מגיבים בבהלה: וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

על הבהלה הזו אומרים לנו חז"ל: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה (מהשבטים הקטנים) ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, שנאמר 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'. כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".

האחים מתאחדים עם יוסף אבל ניצבים גם מול האמת המרה, מול מעשיהם הרעים, מול ההשלכות של כל מה שהם חוללו. השל"ה הקדוש כותב שבספר הזוהר מאריכים וכותבים רבות על הפסוק הזה. אנחנו כמובן לא נעסוק בכך, אבל כמה מקורות קרובים יותר אלינו, מסביב, יכולים לתת לנו הבנה עמוקה יותר בפסוק הזה שעוסק גם בהבנה של כל אחד מאיתנו – שטעינו. זה קשה מאוד לחוות רגע צורב כזה, כואב כזה. טעיתי, מה עשיתי, למרות שהם כבר אמרו "אבל אשמים אנחנו", זה היה בתיאוריה, ואילו עכשיו זה מולו, פנים אל פנים, מוחשי. זה רגע קשה.

בספר החסידי "שם משמואל" (הרב שמואל בורנשטיין) נכתב כך: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו – ולא נאמר ממנו, נראה שמפניו דווקא, היינו שעד כה שהסתיר עצמו מהם, הסתיר עצמו גם במראית פניו, ובלי ספק שהיו פניו מאירים מאד ועל כן כשהתוודע עצמו להם היו כל האורות שבפניו בוקעים עוד יותר, כטבע כל דבר העצור כשהתפרץ לצאת בוקע ויוצא בכוח גדול מאד והיו פניו בוודאי נורא מאד, ובזה נבהלו מפניו דווקא ולשון נבהל הוא כמו עומד משומם ומתפעל לאמר מה זאת, לפני רגע היה נראה כאיש פשוט, וכמו רגע נהפך למראה מלאך ה' נורא מאד, ומזה הבינו עד כמה טעו בו בעת שמכרוהו שחשבוהו למחוייב מיתה והנה הוא איש רם ונשא וגבוה מאד, והיה העולם חשוך בפניהם שלאיש כזה עשו מה שעשו, עד שלא יכלו לדבר ולא היה להם מצח להרים ראש, ובזה יש לפרש פני שבת נקבלה, והבן".

הוא מסביר שעצם ראיית הפנים שלו, פנים קדושות, עדינות, טהורות, של יוסף הצדיק, גרמה להם למבוכה, לבהלה, לחוסר היכולת לענות לו. אבל בסוף הוא רומז: "ובזה יש לפרש פני שבת נקבלה, והבן". איך נבין? מה זה קשור לפני שבת נקבלה? מי שיעזור לנו להבין הוא ה"שפת אמת", או יותר נכון הרב אייל ורד, שכתב ספר נפלא ושמו "אל שפת האמת" שמסביר את ביאורי ה"שפת אמת". נתחיל במקור, בביאור המקורי:

"נבהלו מפניו. וזה הרמז שכתב בזוהר הקדוש: ירא שַׁבָּת – ירא בֹּשֶׁת. כי שבת מעין עולם שכולו שבת, ואז יהיה נתקן הכול, ואז יהיה זה הבושת. וכל שבת יש בו גם כן תיקון ועלייה למעשים פרטיים, ומי שזוכה להארת שבת – צריך להיות עליו מבושה זו. והקב"ה ישים חלקנו עם המתקנים מעשיהם לטוב" (ה"שפת אמת")

הרב אייל ורד מסביר את החידה, מה הקשר בין הבושה שלהם לשבת, ואיך זה קשור אלינו: עולה כאן הקשר הפנימי בין שבת לבושה. דווקא בזמן התיקון, כשהכול מתברר, שרואים איך כל התסבוכות נפתרות – דווקא אז מרגישים בושה, אז מבינים גם מה איבדנו וכמה התבלבלנו וקלקלנו בדרך. דווקא יום השבת, שהוא יום של תיקון והכל בו בשלמות, גורם לנו לבושה, כי רק בו אנחנו רואים כמה אנחנו מבזבזים את כוחותינו לשווא לעתים בששת ימי המעשה. איך מתקנים? ה"שפת אמת" מרגיע אותנו: עצם הבושה היא-היא התיקון, הבושה שלנו על כל אותם דברים טיפשיים, מחזירה אותם לשורשם, אנחנו מתקנים אותם והופכים את הבושה לשובה, את הבושת בחזרה לשבת.

אם נחשוב על החיים שלנו: בשבת אנחנו יכולים לדבר כמו שצריך, להקשיב כמו שצריך, לאכול כמו שצריך, ללמוד ולקרוא כמו שצריך, להתפלל יותר טוב, לדבר עם הילדים ובן הזוג כמו שאנחנו תמיד רוצים – ואז זה גם טוב ונפלא, אבל גם מעורר בנו בושת: הנה, אני מסוגל, למה זה לא ככה ביום שלישי וחמישי? אני בשבת יכולה לגלות לראשונה דברים בבית או בילדים שלי, איפה הייתי כל השבוע?

השלמות מתקנת את החלקים הלא-שלמים בחיים. זה "פני שבת נקבלה", אנחנו מקבלים הצצה לשבת, לשלמות, כדי להתבייש שאנחנו עוד לא שם. לא סתם אומרים בברכת המזון בשבת: הרחמן הוא יזכנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים... נמשיך.

5. לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים

אז הוא התגלה וסיפר מי הוא, אבל הם מבוהלים. הסיפור עדיין לא פתור. צריך לעשות קלוז'ר, סגירה. להסביר להם שהוא לא כועס, לפייס אותם, להרגיע אותם. זו עבודה גדולה לדבר אליהם בלי מרירות, בלי קנאה ושנאה ונקמה. לפעמים ככל שאדם עולה בדרגה הוא יותר קטנוני על מה שעשו לו, אבל יוסף לא מעלה שום טענה כלפיהם. שימו לב לטקסט המדהים שיוצא מפיו ברגעים האלה, זו גבורה אנושית אדירה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

איזו גדלות, איזו אצילות. כותב הרב שלמה וולבה: "העבודה הכי קשה שיש לאדם היא העבודה על המידות. להיות כל כך חלק כיוסף (אולי לכן אומרים: חלק בית יוסף...) שלא נשארו בו שום שנאה ושום קפידה, והוא באמת מראה שהוא אוהב אותם, זה לא פשוט כלל".

אנחנו רואים כאן גם כמה גדול כוח הדיבור. הכל אותו דבר, אבל המילים שלו משנות מציאות. הפרשנות שלו גורמת למציאות להיראות טוב יותר. חיים ומוות ביד הלשון, והוא מעניק להם כאן חיים בדיבורים שלו. מעניין לראות שהחפץ חיים בספרו "שמירת הלשון" לומד מכאן עניינים בהלכות דיבור ולשון הרע:

וְהִנֵּה מִכָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא הַזֶּה, נוּכַל לְהָבִין כַּמָּה צָרִיךְ אָדָם לִשְׁמֹר דִּבּוּרוֹ וּמַעֲשָׂיו. וְכֵן מִיּוֹסֵף נוּכַל לְהָבִין אֶת מִדָּתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁאָמַר 'וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה'... וּרְאֵה עוֹד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁלֹּא סִפֵּר לְאָבִיו מֶה הָיְתָה הַסִּבָּה אִתּוֹ, עַד שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ, לְאָבִיו, בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ קֹדֶם פְּטִירָתוֹ... וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, שֶׁהָיָה נִזְהָר מִלְּהִתְיַחֵד עִם אָבִיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ אֶחָיו שֶׁיְּסַפֵּר לְאָבִיו מַה שֶּׁקָרָה לוֹ אִתָּם.

כלומר, יוסף דבק עד יומו האחרון בגישה הזו – דיבור חיובי, מכיל, אופטימי, מלא אמונה, שמעניק "מסגור מחדש" לאירועים ופרשנות מיטיבה לכל הרעה שקרתה לו. כמה אנחנו זקוקים כיום לסוג כזה של דיבור מרפא. בימים אלה לקראת סוף השנה האזרחית מילון אוקספורד בחר את "מילת השנה" שלו. והמילה היא – רעיל,Toxic. לדברי המומחים של אוקספורד שבודקים את השיח בכל העולם, היום יותר מתמיד אנשים משתמשים בביטוי רעיל לתיאור אנשים, שיח, תחושות, אירועים ועוד. למרות שהמובן המקורי של המילה הוא מדעי וקשור לבריאות, כימיקלים רעילים למשל, היום הביטוי נלקח לעולם המטפורות – מתארים ככה בתי ספר, מערכות יחסים, מוסיפים עוד ועוד זוויות אישיות לשנה הרעילה הזו, בתיאור של פוליטיקה, אג'נדות, מנהיגים, מפלגות, ממשלות, כך אנחנו מתארים את המציאות: רעל. זה חזק יותר מימין ושמאל, כי כל השיח מתנהל ככה, בעד ונגד ביבי, בעד ונגד שרה, בעד ונגד יאיר נתניהו, הפרקליטות, צה"ל, החרדים, המתנחלים. זה לא שאסור להביע דעות נחרצות, אבל יש משהו רעיל בשיח, והנה אפילו מומחי בלשנות עולים על כך. זה עצוב, זה מעורר מחשבה, וזה אתגר עבורנו לבחור בסוג אחר של דיבור, דיבור מרפא, מאמין, אופטימי, אנטי-רעלי. גם אם זו מילת השנה בעולם, זו לא חייבת להיות מילת השנה שלנו, והפרשה קוראת לנו לאמץ דיבור אחר, דיבור של יוסף.

 

נסכם: תחילה הם אומרים "אבל אשמים אנחנו" ומלמדים אותנו על לקיחת אחריות. אחר כך יהודה אומר "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" ומוכיח שאלה לא רק דיבורים אלא גם מעשים, והוא ערב ואחראי לבנימין. אחר כך יוסף אומר להם רק שתי מילים "אני יוסף" ומוכיח איך הישועה והגאולה יכולה להופיע ברגע ולשנות את כל מה שחשבנו. בהמשך מתברר שהם לא יכולים לענות מרוב בהלה, וראינו איך הרגע הזה של התוכחה משקף לנו מה חסר במציאות שלנו, וניסינו לגעת קצת בסוד של שבת מול בושת, ולסיום יוסף מרגיע ומפייס ומעודד ומציג פה גישה מדהימה לחיים: "למחיה שלחני אלוקים", היכן שלא אהיה ולאן שלא אתגלגל – אני מנסה להביא תועלת לי ולאחרים, ואת כל הכוחות האלה יוסף והשבטים נותנים לנו. שנזכה להשתמש בכלים האלה. ניפגש פה בשבוע הבא ב"ה בפרשת ויחי, האחרונה בספר בראשית. היו עימנו.