שלושה מסרים מהמדבר – השיעור השבועי – פרשת במדבר תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

נפתח בתודה לספר ויקרא, סיימנו אותו, בשבת אמרו בבתי הכנסת – חזק חזק ונתחזק, ואנחנו ממשיכים לספר חדש – במדבר. מזל טוב. פרשת השבוע היא פרשת במדבר, והיא פותחת את הספר הזה. זהו הספר הרביעי מתוך חמשת חומשי תורה, ויש פרשנים שאומרים שאולי החשוב ביותר (טוב, בתחילת כל ספר אפשר למצוא פרשן שיגיד שהוא החשוב ביותר)… אבל הכינוי לספר אצל פרשנים רבים הוא: ספר "בלכתך בדרך", וזו הסיבה לחשיבותו. הרי רוב חיינו הם הליכה בדרך. רוב החיים הם לא הדרמה של יציאת מצרים, ולא הדרמה של הכניסה לארץ ישראל, אלא הניסיונות והמבחנים של המסלול, של הדרך, בין הנקודות השונות בחיים. ואכן, עיקר הספר הוא תיאור נדודי העם במדבר, תיעוד מפורט של הניסיונות והכישלונות, תוך ציון גם רגעי השיא אבל גם רגעי השפל והרבה רגעי ביניים. יש משפט עוצמתי שמיוחס לאדמו"ר מקוצק: "אני אף פעם לא בדרך. אני תמיד כבר במקום". כלומר, הזמנים האלה שבין לבין – הם-הם החיים. אני לא בדרך למקום אחר אלא מרוכז במה שאני עושה עכשיו, גם אם זה "רק" ללכת ממקום אחד לאחר.

אנחנו נדבר על שלושה דברים שהפרשה מלמדת אותנו. לכאורה, זו פרשה "טכנית". העלילות הרבות (חטא המרגלים, חטא קורח וכל עדתו, פרשת בלעם והברכות-קללות, התלונות על צמא ועל רעב) יגיעו בהמשך, ובפרשה הזו משה עורך מפקד, ואז השבטים מסתדרים סביב המשכן עם הדגלים שלהם, כדי לצאת לדרך. אבל כל ההוראות ה"טכניות" האלה מלמדות אותנו דברים רבים. נתחיל.

1. התורה ניתנה במדבר

נתחיל בהתחלה, כלומר נתחיל משם הספר ומתחילת הספר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי.

נולדנו במדבר. "מי זאת עולה מן המדבר", נאמר על האומה הישראלית. בניגוד למגילת העצמאות שמתחילה במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", התחלנו עוד קודם. עוד לפני הארץ – ניתנה לנו תורה. אנחנו גם קוראים את הפרשה הזו השנה לפני חג השבועות. דווקא שם, במנותק מהאדמה שלנו. פרשנים רבים עוסקים בנקודה הזו, בהתגבשות של אומה מחוץ לטריטוריה שלה. זה דבר נדיר בהיסטוריה העולמית, ממש כשם שהנאמנות שלנו לארץ אחרי היציאה לגלות היא נדירה, וממש כשם שהחזרה שלנו לכאן בשיבת ציון היא נדירה. אז למה מדבר? הנה כמה נימוקים:

"אם אדם עושה את עצמו כמדבר, שהכול דשים בו, תורה ניתנת לו במתנה". סליחה על הדימוי, אבל איך זה מרגיש כשכולם דורכים עליך? משפיל, נכון? לא נעים ולא מכובד? ובכן, אם אדם חי בענווה כזו – תורה ניתנת לו במתנה. אם לא אכפת לו מעצמו והוא לא שם את עצמו במרכז – רק אז התורה יכולה להיכנס, רק אז יש לתורה מקום. צריך לפנות לה מקום, להזיז קצת את האגו שלנו.

"ניתנה התורה במדבר, במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל". עכשיו זה לא האדם אלא התורה עצמה, היא עצמה שייכת לכולם, היא מתנה שקיבלנו וכל אחד יכול לגשת ולקחת. "אילו ניתנה להם התורה בארץ, היה השבט שניתנה בתחומו אומר: אני קודם בה. לפיכך ניתנה במדבר שיהיו הכל שווים בה". כאן זה לא האני-הפרטי ולא התורה, אלא הציבור. אם התורה הייתה ניתנת בנחלה מסוימת היא הייתה מזוהה עם שבט מסוים. והיא הרי של כולנו, היא מעלינו, היא מעל למקום ולרכושנות הטבעית שלנו – וזו עוד סיבה שבה היא ניתנה באקס-טריטוריה.

אין תשובה "נכונה" מבין המדרשים האלה, כי הכול אומר אותו דבר: צריך להיות אדם לא רכושני, צריך מקום לא רכושני, אין פה תחושת בעלות ואגוצנטריות.

חז"ל מתארים לנו מאפיינים רבים של המדבר, אבל בדורנו צריך להוסיף עוד משהו, בלשון חז"ל אולי יש לומר: "ולמה ניתנה תורה במדבר? כשם שמדבר אין ווי-פי ואין קליטה, כך אדם צריך להתנתק כדי להתחבר". המדבר מאפשר יישוב הדעת, בלי הפרעות והסחות דעת. לא סתם גם היום ישנה כמיהה לסיני (למרות שזה מסוכן). לא סתם "הדסה מסיני" הפכה לגיבורת תרבות לרגע… זה מאפיין חשוב מאוד של התורה – היא מעל לוויכוח הפוליטי של היום בבוקר, מעל למחלוקת הכלכלית של מחר בצהריים, מעל להגדרות מגזריות, מעל לסקרים של מינה צמח, היא מעל לכל המגבלות.

אז בעצם, אפשר להגיד לעצמנו: אוקי, בואו נשתחרר, נזרוק את הסלולרי לים-סוף ונהיה בשאנטי באיזו זולה. הרי אמרנו שהתורה היא חופש, לא? כאן מגיע המאפיין השני.

2. התורה נותנת סדר ומקום

דווקא בלב במדבר – אנחנו מתבקשים לספור את כולם ולהתארגן ולהסתדר. הנה המשך הפסוק: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם… וכאן מתחיל מפקד מפורט – יש נשיאים לכל שבט, ומתחתיהם סופרים את האנשים. השורה התחתונה היא: וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים. ובמספרים: 603,550. כן, דווקא באמצע המדבר הפתוח שאין בו גבולות וגדרים, אנחנו מתחילים תהליך של סדר ברור. זה לא רק אירוע היסטורי שקרה אי שם, אי אז, במדבר סיני, זה מה שהתורה עושה לעולם. וכך כותב ה"שפת אמת": "מדבר היה העולם, עד שלא קיבלו בני ישראל את התורה. כי הנה הקב"ה שלח נשמות בני ישראל לעולם הזה שהוא עולם שפל ושומם. לכן נתן לנו הקב"ה אלה המתנות שיאירו לנו בחשכת העלם, ובכוח התורה והמצוות שניתן לבני ישראל יכולים לתקן העולם. ובכל יום צריכים בני ישראל לתקן את העולם בכוח המצוות. בכל יום תפילין וציצית וקריאת שמע… ומן התורה מגיע יישוב וסדר לכל העולם" ("שפת אמת").

כלומר: התהליך שמתואר בפרשה – של עם שעומד באמצע המדבר ומכריז "מספרי ברזל, להתפקד" – הוא תהליך מתמשך שלנו בעולם: לקחת את השממה ולטעת בה סדר ותוכן. לכן חז"ל קוראים לחומש הזה לא רק ספר במדבר אלא גם "חומש הפקודים", "ספר הפקודים", בגלל המפקד הזה ועוד מפקד גדול שמתואר בהמשך. מרגש, אגב, שהמילה מפקד שומרת על משמעותה בשפה העברית, וגם היום אנחנו אומרים "מפקד האוכלוסין".

הדיוק הזה הוא חלק ממשימתנו בעולם, כפי שממשיך ומסביר ה"שפת אמת": "ולזה כתוב הזמן בתורה בחודש ושנה. אף שכל התורה למעלה מן הזמן, עיקר עבודת בני ישראל להמשיך אור התורה והקדושה לתוך הזמן והטבע – וזה כל עניין הפקידה והמניין".

יש כאן מתח שכולנו חשים עד היום – בין חופש וחירות לבין סדר וארגון. מצד אחד זהו ספר "במדבר" ומצד שני ספר "במפקד", בין מקום הפקר ללא מסגרת וסדר, לבין ספירה וכפייה וחוקים וכללים. בלשון ימינו, חנן פורת הגדיר זאת כך: "זהו האתגר העומד במוקד: לעשות סדר ולערוך מפקד – דווקא בלב המדבר. לא לתת להוויית המדבר להשתלט על חיי המחנה, אלא להדביר את המדבר ולבנות בתוך החולות הנודדים, חיי משפחה, חברה ולאום בנויים לתלפיות" (חנן פורת)

זה גם מה שבלעם ראה. כשהוא אומר "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", הוא רואה איך בתוך המדבר יש משפחות ולא הפקרות, יש חוקים וסייגים למרות המדבריות.

זו הנקודה המרכזית של הספר – איך להכניס גבולות בתוך החופש, סייגים בתוך השאנטי? ולכן דיברנו על נקודת ה"בלכתך בדרך", כי זו בעצם ההכנה הכי טובה לחיים, ההתמודדות הזו היא-היא החיים עצמם. בלי גבולות אין חופש אמיתי. דווקא כדי להרגיש קיים, כדי להרגיש שייך, בן אדם צריך זהות וכללים ושייכות. וזה בדיוק מה שהמפקד עושה. התורה לא רק עושה סדר, היא גם "עושה שכל": כל אדם מקבל מקום, שבט, משמעות בתוך הפאזל ששמו עם ישראל. אחד הכללים למורים הוא לערוך בדיקת שמות בתחילת השיעור, להרים עיניים ולראות את התלמיד, אפילו לרגע. זה נותן לו תחושת משמעות, תחושת קיימות. אחד המשפטים הקשים ששומעים היום זה "לא סופרים אותי". המפקד בא לתת לכל יחיד את התחושה: סופרים אותך. אתה פה. ולא סתם סופרים אותך, הקב"ה בכבודו ובעצמו סופר אותך. אכפת לו מקיומך. או כפי שרש"י פותח את החומש הזה: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". הוא לא באמת צריך לספור אותנו, אבל זה כיף לו, מתוך חביבות כלפי כל אחד. פעם שאלו את הרבי מלובביץ' איך הוא לא מתעייף לקבל כל כך הרבה אנשים בתור אחד ארוך, והוא ענה: "כשסופרים יהלומים – לא מתעייפים". כל נשמה היא יהלום. אנחנו מקבלים שיעור כזה בזמן קריאת התורה, בזמן לימוד הפרשה – אם אתם מתעייפים מקריאת הפסוקים המפורטים על המפקד, אפשר לחשוב על זה ככה: זה היחס שצריך לתת לכל האנשים שסביבנו היום. אנחנו מונים את כל האנשים במדבר כדי ללמוד גם היום להתייחס בכבוד לכל האוכלוסייה שסביבנו…

תפיסה זו מנוגדת לתפיסות הבולטות במאה העשרים שביטלו את ערך היחיד – הפאשיזם ראה את המדינה כערך עליון, הקומוניזם ראה את החברה כערך עליון, ושתי התפיסות דיכאו את הפרט, את האדם עצמו. בשם האידיאה הפרט נמחק. המפקד הראשון של עם ישראל דוחה את הגישה הזו, היחיד מתפקד בתוך הכלל, הוא חלק מהכלל, אבל יש ערך ויש ייחוד אישי לכולם: "אמר הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד. לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? אלא כולם יהיו עוברים לפניך באימה ובכבוד, ואתה מונה אותם" (רמב"ן). כלומר, משה רבנו לא מכריז "משפחת ישראלי – 40 איש" אלא: משה ישראלי, יוסי ישראלי וכו' וכו'. הרב דוד סבתו אמר על כך, שלכן אומרים על המפקד "במספר שמות" – מצד אחד מספר, מצד שני שמות. המספר מטשטש את הזהות האישית ומסתכל על הכלל, והשם מזכיר את המהות האישית של כל אחד.

אנחנו לא מסתכלים רק על השורה התחתונה, על הסך הכול. בימים האחרונים שאלו כמה אנשים היו בעצרת בתל אביב, האם אנחנו זוכרים שכל אחד שם הוא נשמה? אנחנו נוהגים לספור לייקים, האם אנחנו זוכרים שיש בן אדם מאחורי כל לייק? לכן המפקד מתחיל בהוראה: "שאו את ראש", תסתכל על כל יחיד, כל אחד נחשב. העובדה שיש לכל אחד מקום היא לא רק פיזית. זה אומר שיש לו מקום בעולם (ואולי לכן גם לקב"ה קוראים מקום – הוא מקומו של עולם, הוא נותן לנו מקום).

אחת הבעיות בחברה הישראלית היא שכל אחד מרגיש שאין לו מקום. אני מסתובבת בארץ ושומעת שמאלנים שמרגישים במיעוט, ימנים שמרגישים שהם מיעוט נרדף, וכן הלאה. כולם מיעוט נרדף מול רוב רודף. אז מי הרוב הזה שרודף אחרי כולם? כל אחד בטוח שהוא במלחמת קיום. הנה ידיעה יוצאת דופן במיוחד מהעיתון "כל העיר", תחת הכותרת: "חובה על הציבור החילוני בירושלים להחרים את רשת אגאדיר". תשמעו את הפרטים: רשת המסעדות "אגאדיר" פותחת סניף בירושלים, שלא יפעל בשבת ויהיה כשר, וזאת בניגוד לשאר סניפי הרשת בארץ שפועלים בשבת. רשת ההמבורגרים הפופולארית בחרה לפתוח את הסניף הירושלמי בסינמה סיטי. לאגאדיר, אגב, סניף נוסף שאינו פועל בשבת ומגיש אוכל כשר. בבני ברק, אם תהיתם.

ברשת פועלים 12 סניפים אחרים בפריסה ארצית רחבה: הרצליה, ראשון לציון, הוד השרון, חיפה, באר שבע, קריית עקרון, בני דרור, פולג, פתח תקווה, אילת, ושני סניפים בתל אביב – כולם פתוחים בשבת ומגישים אוכל לא כשר.

בעקבות ההחלטה שלא להפעיל את הסניף הירושלמי בשבת קוראים ארגונים חילוניים לציבור החילוני ברחבי הארץ להחרים את כלל סניפי רשת אגאדיר בארץ, בדגש על הסניף הירושלמי. ומה אומרים ברשת אגאדיר על הקריאה לחרם מצד הקהל החילוני? מנכ"ל רשת אגאדיר איתן טרבלוס אומר בשיחה עם "כל העיר" כי מדובר בזכיין מסורתי, שביקש לפתוח את הסניף בסינמה סיטי – מתחם שאינו פועל בשבת בירושלים. טרבלוס יוצא נגד הקריאה של ארגונים חילוניים להחרים את הרשת. לדבריו במשך 22 שנה נעשו ניסיונות לפתוח סניף של אגאדיר בירושלים שיפעל בשבת, אולם אלה לא צלחו.

"אנו קוראים לציבור החילוני להימנע מלסעוד בכל סניפי הרשת של אגאדיר, ולהעדיף רשתות שלא מפחדות להיות פתוחות בשבת בירושלים", אומר בשיחה עם "כל העיר" יקי הרץ, מנהל "הרוב החילוני – חיה ותן לחיות". "הכניעה של רשת אגאדיר לציבור מצומצם בישראל היא מחפירה ומסמלת התרפסות בפני קולות קיצוניים, לעומת הדרישה של הציבור החילוני לאכול בשבת. חבל שבסניף החדש שלהם בירושלים הם מדירים אוכלוסיות שונות שרוצות ליהנות ממזון חופשי".

ד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני, מדגיש ואומר היום ל"כל העיר": "חובה על הציבור החילוני בכל הארץ להחרים את כלל סניפי הרשת. אם אנחנו החילונים לא נעמוד על שלנו, בשעה שהדתיים עומדים על שלהם, אז כל המסעדות יעשו את החישובים שלהן ולא יפעלו בשבת בירושלים. זה חמור מאוד כי מדובר ברשת שפועלת בשבת בערים אחרות בארץ. חרמות כאלה הכרחיים מצד הקהל החילוני, בלעדיהם בעלי העסקים ימשיכו להיכנע לציבור החרדי. ברגע שיבינו שהם מאבדים את הקהל החילוני אולי הם ישתנו. אנחנו חייבים לעמוד על שלנו".

ד"ר פרומן מוסיף ומסביר כי "הדתיים מחרימים בצורה שיטתית את כל המסעדות שאינן כשרות, אבל כשחילונים מתקוממים מאשימים אותם שהם עושים חרמות. זו טקטיקה מתגוננת. אנחנו, הקהל החילוני, פשוט חייבים לעמוד על שלנו".

עד כאן. מדובר, רבותיי, על "בד"צ העדה החילונית". אני כמובן מברכת את רשת אגאדיר וקוראת לכולנו לחזק את הסניף, אבל עצוב לראות לאן השיח שלנו הולך.

3. התורה נותנת תפקיד

אז לכאורה דיברנו על המדבר והחופש, ועל כך שהתורה מארגנת ומסדרת אותנו. זה לא מספיק. כאן אנחנו מגיעים למאפיין השלישי והחשוב ביותר: התורה נותנת תפקיד, שליחות, משמעות, טעם, תוכן. זה לא רק סדר טכני, זה מקום ממנו אנחנו אמורים לפרוץ ולפעול. התורה לא רק אומרת: "תעמוד פה" אלא גם: "תיצור, תחדש".

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. רק כדי שנוכל לדמיין: באמצע נמצא המשכן, מסביבו שבט לוי, ומסביבו שלושה שבטים בכל אחד מארבעת הכיוונים: אשר דן ונפתלי, זבולון יהודה ויששכר, שמעון ראובן וגד, בנימין אפרים ומנשה. לכל אחד דגל, מקום חנייה ומקום ממנו הוא יוצא והולך עד לנקודת החנייה הבאה. כל אחד תורם את חלקו למסע המשותף. עם ישראל צועד כך סביב המשכן, מתלכד כך סביב הר סיני, יש לו אמירה, יש לו מסר לבשר לעולם.

לפעמים אנחנו שוכחים את הייחודיות הזו, את התפקיד הזה, ואז מזכירים לנו מבחוץ. אני רוצה לספר על שתי דוגמאות מדהימות, שתי תזכורות מדהימות שקיבלנו השבוע. כזו ידיעה בעיתון עוד לא ראיתי: העיתון "בילד", הפופולארי ביותר בגרמניה ואחד הפופולאריים בעולם, פרסם בעמוד הראשון מדריך להכנת כיפה, עם הסבר לקורא כיצד לגזור את הכיפה ולחבוש אותה על הראש. זה קורה בעקבות מקרי האנטישמיות בגרמניה. האחראי על הנושא אמר שהוא ממליץ ליהודים לא ללכת עם כיפה בכל מקום, וזה הרגיז את עורך עיתון ה"בילד" ג'וליאן ריכלט שכתב: "אם אפילו אדם אחד לא יכול לחבוש כיפה מבלי להסתכן, התשובה היא אחת – כולנו צריכים לחבוש כיפה. הכיפה שייכת לגרמניה".

ובעיתון הרבה יותר קטן, עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, הופיעה השבוע כתבה של עומר ירושלמי, וכך הוא מספר: תכירו, סטודנט חדש באוניברסיטה העברית: וואנג שי, בן 68, מקים חברת הנדל"ן הגדולה והמשפיעה ביותר בסין. שווי החברה שלו – ששמה "וונקה" – מוערך בכ-200 מיליארד דולר, היא מעסיקה 80 אלף עובדים אבל את המייסד שלה תמצאו בימים אלה בירושלים, לומד מקרא ועברית. את לימוד העברית הוא מגדיר כ"משימה קשה יותר מטיפוס על האוורסט" (והוא כבר טיפס עליו פעמיים בעבר). אבל הוא לא בא רק ללמוד אלא גם לחוות, וכך סיפר השבוע לעיתון הסטודנטים "פי האתון": "זה לימוד פוקח עיניים. אני מקדיש חלק גדול מזמני להכרת הקהילה בירושלים, וזה מעניין מאוד. לדוגמה, כמעט כל שבוע אני עושה שבת. השלווה של השבת מחייבת את האדם לנוח, וזה משהו שלא תכיר את ההרגשה שלו אם רק תקרא עליו. אני מנסה להבין את ההבדל בין התרבויות. זה מתחיל בהבדל הדתי. היהודים מאמינים באל אחד, ובעבר הסינים האמינו באלים רבים. כיום הם מאמינים באל אחר – הקומוניזם… כלומר, הסינים מאמינים בציוּת, בעוד שהיהודים מאמינים בלא להפסיק לשאול 'למה'. יש לכך חשיבות רבה בימינו בסוגיות כמו יזמוּת והייטק, שחלק אינטגרלי בהם נובע משאילת שאלות, ולא מציוּת. נוסף על כך, הסינים צריכים ללמוד איך לנוח, בשונה מהיהודים שלהם קיימת השבת. בתרבות הסינית, מהתקופה החקלאית המסורתית ועד לתקופה התעשייתית של ימינו, לא קיים הזמן הזה, ובהתאם לא מעריכים את המנוחה. אני חושב שאנחנו כתרבות סינית יכולים ללמוד מהמנוחה היהודית, השבת רלוונטית גם לאדמה שצריכה מנוחה".

הוא מתכנן להישאר פה לפחות שנתיים ולהעמיק את ההיכרות שלו עם "סוד היהדות", שאותו הוא מנסה לפצח. אחרי שלמד בעבר בהרווארד, קיימברידג' ואוקספורד, הוא אומר שכאן הוא רוצה להבין את השורש של התרבות המערבית והנוצרית – שהתחילה ביהדות. נדמה לי שוואנג בא ללמוד מאיתנו, אבל גם לנו יש הרבה מה ללמוד מדבריו.

נחזור אל הפרשה. היא מזכירה לנו את מה שעמים אחרים רואים בנו מבחוץ. אבל זה לא רק תפקיד לאומי של האומה כולה, זה תפקיד אישי של כל אחד ואחד. שימו לב להגדרה הבאה: "וזה עניין הנצחיות של פרשת 'במדבר', שיש בה כוונות עליונות מאוד הקשורות לנצחיות כלל ישראל, שלכל אחד ייעוד וצורך משלו, וזה סוד חייו של האדם לגלות ולדעת מהי שליחותו בעולם". (ה"נתיבות שלום")

מדברים אצלנו המון על אחדות בין השבטים השונים. נהוג לדבר על "ארבעת השבטים" של הנשיא – חרדי, חילוני, דתי וערבי. הפרשה מציירת זאת אחרת. בלי טיפת גזענות כלפי הערבים אזרחי ישראל, 12 השבטים לא סתם חיים זה לצד זה וצריכים לשמור על יחסי שכנות תקינים. כל אחד מהם תופס את מקומו המיוחד בחברה, אבל סביב התורה. המשכן הוא באמצע המסע, וכל אחד עם המאפיין שלו הוא חלק מהמסע. לא רק כל שבט חשוב אלא כל יחיד ויחיד.

לפני כמה ימים יצא "פוש" של עיתון הארץ, חלק מכם פנו אליי בזעזוע, או בשעשוע, בעקבות הכותרת הזו, וכך נכתב שם: "כך הפכנו למדינת סיון רהב-מאיר". אנשים קיבלו התראה לסלולרי כאילו מדובר בעדכון על הבחירות, וקצת נלחצו. ובכן, הכותב, ששמו ניסן שור (כנראה לא מנוי לחלק היומי באף שפה…) מתעצבן על נוכחותי, באופן כללי, ועל השיעור הזה בפרט. שימו לב לכיתוב שנכתב שם מתחת לתמונה: "ה'אנחנו' המעיק הזה" (ותודה למאזין אלירן אוחיון שהפנה את תשומת לבי לשלוש המילים האלה). במקום לקרוא את כל מאות המילים שלו נגדי במאמר, אפשר להסתפק בזה: "האנחנו המעיק הזה" (כותרת-על לכל היחס של עיתון הארץ לעם ישראל: האנחנו המעיק הזה…). ניסן, כאן סיון, אתה צודק. אני ואתה זה אנחנו. ולא סתם, זה לא סתם יחסי שכנות באיזה ועד בית שבו צריך רק להנהן במעלית אחד לשני במבוכה, זה יותר מזה. אנחנו חלק מ-12 השבטים שהלכו יחד סביב המשכן ועמדו יחד סביב הר סיני, ויצאו לגלות, וחזרנו לכאן. וכן, אני יודעת שיש גורמים בעיתון "הארץ" שזה מפריע להם, עצם הדיבור על זה. שמו של העיתון אומר הכול – "הארץ". איך חוזרים לארץ הזו? עם ישראל חוזר לארצו וחוזר לתרבותו וזה דבר מדהים וזה דבר מפחיד. הכי קל לעשות העתק-הדבק לתרבות זרה, אבל אם שמרנו על תרבותנו בניכר, למה לאבד אותה כאן? יש לנו הזדמנות לממש פה מחדש את ה-DNA שלנו. חיכינו 2,000 שנה. אנשים קראו את הפרשה בפולין ובמרוקו ודמיינו את הארץ הזו, ועכשיו זה קורה, פה. זו לא מדינת סיון רהב-מאיר, זו מדינה יהודית, וזה פלא. וכפי שראינו במפקד, כל אחד מאיתנו מקבל תפקיד במהלך הזה. נרצה או נרצה, לא נוכל לחזור למקום הזה שלא על פי כללי המקום. כבר נזרקנו מפה בעבר, וארץ ישראל אומרת לנו גם הפעם: "נא להתנהג בהתאם". שימו לב למילים הנפלאות של הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטאו) שכותב לפני כ-300 שנה: "ואודיעך כאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה. ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו – אין התורה נשלמת". צריך שכל אחד – יגלה את חלקו. לא בכפייה, לא כי הוא יהיה כמוני, או כמו הרב ההוא או הדוס הזה, לא בהעתק-הדבק, אלא כי העולם לא מושלם כל עוד כל אחד לא גילה את החלק שלו. זה מדהים. בדרך כלל תופסים את התורה באופן הפוך: היא כבר שלמה וגמורה, יש ספרים בארון, ותפקידנו להעתיק את מה שכתוב בספר – לתוך המוח שלנו. הכל כבר כתוב, אנחנו רק צריכים ללמוד ולשנן. אבל לפי התפיסה שהתורה נותנת תפקיד – אזי יש משמעות עצומה ללימוד של כל אחד ואחת, זה מפגש שמייצר חידוש חד-פעמי. זו זכות וגם חובה, יש לנו אחריות שהתורה תהיה שלמה, כלומר לתת את החלק המיוחד שלנו. עד אז – מתן תורה לא הסתיים. אנחנו צריכים יחד למצוא משמעות, עם האנחנו המעיק הזה, שהוא בעצם האנחנו המקסים הזה. אנחנו חייבים את כולנו בסיפור.

אני רוצה לסכם: התורה ניתנה במדבר וצריך לזכור זאת.

התורה דורשת סדר וארגון בתוך העולם המטורף הזה וצריך לזכור זאת.

התורה נותנת לנו תפקיד ושליחות בעולם הזה – וצריך לזכור זאת.

להתראות ב"ה בשבוע הבא, בשיעור הכנה לשבועות. תודה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.