על קנאות לערכים ועל קשב וריכוז - השיעור השבועי - פרשת פנחס תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השיעור מערוץ 12 (20 דקות עם כתוביות):

 

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
פרשת השבוע היא פרשת פנחס. היא מרתקת ומגוונת ועשירה מאוד, וכשהסתכלתי בספרים שונים ראיתי איך באמת אפשר לצאת ממנה כמעט לכל נושא. מי שרוצה לדבר על קנאות – ידבר על פנחס (עליו נאמר "בקנאו את קנאתי", הוא מחה על פריצת גבולות, קשר בין נשיא בישראל לבין מואבייה, ללא בושה, התבוללות, פריקת עול – פנחס הוא סמל, אבל לא למודל תמידי). מי שרוצה לדבר על מעמד האישה – ידבר על בנות צלפחד שמבקשות נחלה בארץ (יש שאומרים שבנות צלפחד הן ההיפך ממחלוקת קורח, הן פועלות בדיוק הפוך, וזה כיוון שמעניין לחקור). מי שרוצה לדבר על ארץ ישראל – ידבר על ירושת הארץ והחלוקה לנחלות. על מנהיגות – על משה רבנו שעומד על הר נבו ולא מגיע לישראל. על סבלנות – ידבר על יהושע שהוא מנהיג שמתנהל מול רוחו של כל אחד. על קורבנות ועל חגים – גם זה מופיע בפרשה בהרחבה, קורבנות סביב החגים והמועדים שלנו עד היום.

כל זה לא עושה את התורה פלסטלינה. התורה באמת מכילה את כל החיים, היא באמת תורת חיים. אז אחרי שאמרנו שאפשר לדבר על הכול, על מה נדבר?

ברשותכם, על מה שבעיני – וממש לא רק בעיני – הן 2 הבעיות הקריטיות שלנו היום. קנאות וריכוז. בעיות קשב וריכוז – כולם מכירים. בעיות קנאות – זה פחות עולה לדיון. אולי הקנאות עצמה נחשבת לבעיה, אבל אין דיון על מחסור בקנאות (ויש דיון על מחסור בקשב וריכוז). אז אנחנו נעסוק בשני הנושאים האלה. ברשותכם, הפעם המבנה קצת אחר, לא נקפוץ בין הרבה פירושים והרבה רעיונות, אלא נלמד שתי שיחות שלמות של שני אנשים שהשפיעו עליי רבות, (מקווה שהם עדיין משפיעים).

נתחיל בקנאות. זו מילה מפחידה, שמזוהה יותר עם האיסלאם הפנאטי, עם משוגעים, מה לנו ולזה? בואו נלמד יחד שיחה של חנן פורת. בסדרת השיחות הנפלאה שלו "מעט מן האור" מופיעות כמה שיחות על פרשת פנחס, ולאחת מהן קוראים – "על סובלנות וקנאות". אנחנו נלווה את השיחה המרתקת הזו, ממש כמעט במלואה. הנה, כך חנן כותב:

הדברים שלפניכם מתעדים שיחה שהתקיימה לפני למעלה מעשור שנים בקיבוץ בְּרוּר חַיִל שבנגב.

"אבל למה, בעצם, אכפת לך כל-כך מאתנו?", הרים עלי קולו קיבוצניק ותיק ומשופם מברור-חיל, במהלך שיחה קשה ומרתקת, שנתקיימה בחדר האוכל של הקיבוץ עם החברים.

"מדוע, למען השם, אינך יושב בשקט?", הוסיף אותו חבר ליידות בי מילים כבדות כבליסטראות: "מדוע איננו יכולים לקיים בינינו יחסי סובלנות אמיתיים, כראוי לחברה פלורליסטית ומבוגרת, בה חי כל אחד לפי אמונתו; ואינו נוקט יוזמה לשנות את דעת חברו, מתוך כבוד להשקפת העולם של הזולת?"

"אכן, דברים כדורבנות!", השבתי. "סובלנות", אמרתי, "היא מילה רבת-ערך לציון התנהגות, שאינה כופה את עמדתה על הזולת אלא מנסה להבין בכנות ללבו. אבל יש שהמילה 'סובלנות' מחפה, על אדישות או רפיון וחולשה. ואז יש לשקול היטב – האם היא מידה ראויה.

"שוו בנפשכם שניצבים אתם בפני תופעה של בנים היורדים מן הארץ. האם ננהג במידת הסובלנות נוכח תופעה חמורה זו, או ראוי לנו שנתהפך בחוסר מנוחה על משכבנו בלילות, מבקשים דרך לשנות את פני הדברים? אם יגלה איש, שאשתו מפנה לו עורף ומתרועעת עם זרים, האם ינהג בסובלנות כלפי תופעה זו; או יקנא לאשתו ולמשפחתו ויחפש כל דרך לשנות מציאות איומה זו, ולהשיב את שלום הבית על כנו? הבה נתבונן ונבחן יחדיו מהו המקור לסובלנות פגומה וירודה זו? ובכן, היא יכולה לנבוע משלוש סיבות:

אי ביטחון בצדקת הדרך

הסיבה הראשונה: אי ביטחונו של האדם בצדקת דרכו; ומכאן התייחסותו הסובלנית כלפי תופעות הסותרות את דרכו, מתוך ספק שמא, לאמיתו של דבר, אין הצדק עמו.

מנקודת מוצא זו עלול אדם, שאיבד את אמונתו ברעיון הציוני, להתייחס בסובלנות כלפי תופעת הירידה: מאותה סיבה עצמה עלול יהודי, המפקפק באמיתות תורתו ואמונתו, להתייחס בסובלנות לבניו או לאחיו, הפונים עורף למורשת אבות.

(כל אחד יכול לראות שיש נושאים סוערים שבהם הוא לא יודע ולכן לא לוחם – למשל, מתווה הגז. למשל, הטבעונות. למשל, מדיניות מס).

אדישות כלפי הזולת

הסיבה השנייה: אדישות כלפי הזולת. האדם אמנם יודע שהצדק עמו: אך קשריו עם בני משפחתו, או עם חבריו ובני עמו, הינם רופפים ובלתי מחייבים. על כן אדיש הוא כלפיהם ואדישות זו היא מקור 'סובלנותו'. הסובלנות, המאפיינת היום את יחסנו כלפי תופעות חמורות המתרחשות מתחת לאפנו, מקורה דרך-כלל באי-אכפתיות. אדישות זו עוטה, אמנם, לבוש אלגנטי של 'סובלנות נאורה', אך מחפה היא על הרגשה שונה לגמרי; נוסח: 'מצדי שילכו לעזאזל… שיתבשלו במיץ של עצמם…'.

חוסר אמון שנוכל לשנות

הסיבה השלישית: ייאוש ואובדן האמונה ביכולת לשנות את המציאות המרה. מנקודת מוצא זו, גם אם מאמין אתה בצדקת דרכך, וגם אם אכפת לך מהמתרחש סביבך, אתה נותר 'סובלן', ואינך זועק ומוחה, מפני שאתה חש שקצרה ידך מהושיע. אך כיוון שאינך יכול להודות, אפילו בפני עצמך, בחולשתך, מוצא אתה מפלט במילה הגואלת "סובלנות", הפוטרת אותך מלעמוד פנים אל פנים מול חוסר האונים שלך.

רחש של הסכמה עבר בקרב הציבור, ובעיני רבים קראתי כאב אילם, וראיתי שפתיים חשוקות בדומיה".

רגע, נעצור רגע עם חנן. מה הוא אומר כאן? שסובלנות היא לא תמיד טובה. כלומר, יש לעבור לצד השני – הקנאות. האם זה מה שצריך? זה מה שחסר לנו, קנאות? נמשיך עם הטקסט של חנן פורת:

"קנאה", הוספתי, "הינה בדרך כלל מידה מגונה עד מאוד. וכבר אמרו חכמים: 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם'. אבל יש להבדיל הבדלה נחרצת בין קנאה ב…, שהיא פסולה בתכלית, לבין קנאה ל…, העשויה לנבוע מרוח טהרה. קנאה לדבר יקר ואמיתי, כגון קנאה לעם ולארץ, לבית ולמשפחה, לתורה ולאמונה, מקורה אינו בתשוקה אגוצנטרית, המעמידה עצמה כנגד זולתה, כמו הקנאה הפסולה. אלא באהבה טהורה, הזועקת בכאב למראה הפגיעה בדבר האהוב. הבה נאזין לצליל הקנאה הטהור, המהדהד בנשגב שבפסוקי שיר השירים:

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָ-ה.

בפסוק זה אנו מגלים, כי יש קנאה קשה כשאול, הנובעת מאהבה עזה כמוות, והיא עצמה מידה אלוקית. כלשון המדרש בשיר השירים רבה:

'עזה כמוות אהבה' שהקב"ה אוהב את ישראל, שנאמר: 'אהבתי אתכם אמר ה'' (מלאכי א'), ומתוך כך 'קשה כשאול קנאה' שעתיד הקב"ה לקנא לציון, כמו שנאמר: 'קינאתי לציון קנאה גדולה' (זכריה ח')".

(שיר השירים רבה)

נעצור שוב. כלומר, רוב הזמן אנחנו נחמדים וחביבים, בורגנים ומסודרים, ופתאום יש פה מילים גדולות – יש פה אהבה, יש פה קנאה, זה לא פשוט. כאילו, גם אנחנו צריכים להיות קנאיים? כמו מי? מה הולך פה? חנן ממשיך ומסביר לציבור שאין לנהוג כמו פנחס, אלא הקנאה הבריאה צריכה להיות מתועלת לחינוך, לאכפתיות, לבנייה, לעשייה. והוא מסיים כך:

"אם רצוננו לתקן, דרך משל, את תופעת הירידה מן הארץ או את התערערות חיי המשפחה, עלינו להשיב אל לבנו, כי בגערות וחירופים לא נשיג בדרך כלל דבר. וכי עלינו להתאזר בגבורת האיפוק, לאתר את מקורן של התופעות ולברר לעצמנו כיצד עלינו להתמודד איתן.

אנא, הבינו לנפשי, חברי ברור חיל, כיהודי מאמין, אין התורה והאמונה לגבי עניין של פולקלור בלבד אלא אמת נצחית. עבורי האמירה: 'כל ישראל ערבין זה לזה' אינה סיסמה שדופה. על כן, כל חילול שבת, כל נגע מוסרי, כל הפקרות וכל תלישות רוחנית מכאיבים לי וצורבים את נפשי.

חילול שבת, דרך משל, אינו פוגע ברגשותיי – כהלך החשיבה המקובל והשטחי – מפני שהוא נעשה בסביבתי ולנגד עיני, אלא מפני שהוא נעשה על ידי יהודי, עצמי ובשרי. כשם שהנני חש כמותכם, כאב ועלבון שעה שאני רואה יהודי יורד מן הארץ.

אין הקנאה לעלבונה של תורה מביאה אותי, חלילה, למסקנה שעלי לבקש דרך לכפות את דעתי על הזולת. איני מאמין בכוחה של כפיה לא כטקטיקה ולא כאסטרטגיה. ואף איני רוצה בה מעבר לחקיקה הפרלמנטרית המינימלית, הנדרשת לקיום לאומי בצוותא. אבל הכאב והאכפתיות מחלחלים בי, ואינם נותנים לי מנוח. הם המחייבים אותי לחפש דרך ליצור עמכם קשר. לנסות להבין את אשר בלבכם, ולמסור לכם דבר מה מהמתרחש בנפשי, מתוך תקווה, כי אותם מעיינות, המפכים בי ומחיים אותי, עשויים למצוא מסילות ללבבכם.

סיימתי את דברי הנרגשים, וחשתי נאמנה כי גם אם לא בכל הגעתי להבנה והסכמה, הנה מצאו דברי הד בלבם, וסילקו מחיצות של ניכור.

נפרדתי מהם פרידת רעים וידידים; ורכז התרבות, שליווה אותי לרכבי, טפח על שכמי ואמר: לערב הזה יש טעם של עוד…".

עד כאן התיאור המרגש. אני לא יודעת כמה דתיים יכולים לעמוד כך בביטחון מול קיבוצניקים. אני לא יודעת כמה אחוז מהקיבוצניקים של היום מזועזעים ככה מ"ירידה מהארץ", הדוגמה שחנן מביא לדבר חמור ונורא, שבטח מזעזע אותם לחלוטין. בכל אופן, הוא מסיים שם במילים "לערב הזה יש טעם של עוד". גם בי זה הסיפור הותיר טעם של עוד, אז הלכתי לבדוק קצת את ההיסטוריה של ברור חיל. מתברר שהוא לא צריך לבוא ללמד שם על קנאות, כי יש שם קנאות בבסיסו של המקום. כך מספר העיתון דבר על העלייה לקרקע של היישוב הזה ב-1948:

הידיעות מאותם ימים מספרות על מסירות הנפש של החלוצים שמקימים יישוב חדש במקום קשה, מול האויב (הכפר הערבי הסמוך בורייר). שימו לב – ברור חיל הוא הישוב האחרון שהוקם בארץ ישראל לפני שהוקמה מדינת ישראל. מקימי הישוב היו עולים ממצרים ואחר כך הצטרפו עולים רבים מברזיל, אבל מה זה השם המוזר הזה? ועוד כזה שם עם ר' לברזילאים?

ובכן, בימי בית שני היה שם ישוב ושמו – ברור חיל. ואיך הוא מצוין במקורות? בקנאות. קנאות גדולה. שימו לב – שם היהודים מלו את בניהם בימי גזירות אדריאנוס שאסרו על ברית מילה. יש משפט סתום שמופיע במסכת סנהדרין: "שבוע הבן שבוע הבן אור הנר בברור חיל משתה שם משתה שם". הכוונה היא לקיום מצוות ברית מילה ("שבוע הבן") במסירות נפש. הדלקת נרות מרובים הייתה סימן מסווה לקיומה של הברית. לכן ליד קיבוץ ברור חיל הוקם קיבוץ – "אור הנר", כזכר לאימרה הזו בתלמוד. ומה עוד? שם התגורר רבן יוחנן בן זכאי, ועליו נאמר: "צדק צדק תרדוף – הלוך אחר בית דין יפה. אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". כלומר אם רוצים להבין מה זה צדק צדק תרדוף – ברור חיל. במקור אחר מסופר איך רבי יהושע, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אכן מקיים זאת ובא ללמוד ממנו שם תורה, ואז מכבדים אותו בתאנים, אבל מתעוררת שם שאלה על מעשרות, ולומדים שם הלכות מעשר.

ובכן: קנאות על דביקות בברית מילה, במעשרות, בלימוד תורה מפי אחד מגדולי הדור, ובהמשך בהקמת יישוב יהודי מול אויבים בתש"ח. קנאות זו לא מילה פסולה, צריך לתעל אותה, וזה מה שעושים איתה שם כבר אלפיים שנה.

אז אנחנו לא רוצים להגיד היום "קנאות לאדמה", זה לא נשמע טוב, אבל אי אפשר להגיד שזו "סובלנות", נכון? הפרשה קוראת לנו לעצור פעם בשנה ולחשוב למה אנחנו קנאים, ממה אכפת לנו, מה בוער בנו. בואו פשוט נבחר מילה אחרת: נחישות, מסירות, אפילו מסירות נפש, היצמדות לערכים, דבקות. והנה ראינו שכמעט בכל נקודה שתבחר בארץ ישראל תמצא "קנאות" כזו, הנה בקיבוץ הזה מתברר שבעבר – וב"ה גם בהווה ובעתיד – הייתה מסירות נפש על מעשרות ועל לימוד תורה ועל ברית מילה. גם היום, ברור חיל ניצב בקו האש החלוצי מול עזה. צבע אדום, אזעקות, ועמידה נחושה מול החמאס.

עד כאן על קנאות. אבל נורא קל לדבר על אידיאולוגיה גבוהה (יהדות, ציונות, ערכים, אידיאלים). תכלס, דוגרי, בואו נודה בכנות, אנחנו לא בתש"ח. לא הקמת ברור חיל על סדר יומנו כרגע אלא הווטסאפ. והפייסבוק. והאינסטגרם. והסטורי והפוסט והציוץ והצילום-מסך והווי הכחול וההקלדה וההקלטה. כשרק התחילו ההודעות הקוליות נוספה האפשרות שלא צריך יותר להחזיק את האגודל כשמקליטים הודעה. זה נורא. עד עתה לפחות היה משהו שמגביל אנשים. עכשיו שתי הידיים חופשיות ואפשר לחפור חופשי... יש לי חברה שלדעתי בודקת את ווטסאפ, מנסה לבדוק את מקסימום ההודעה הארוכה שאפשר להשאיר. היא רק בודקת את זה עליי... ועכשיו גם נוספה פונקציה חדשה - האזנה במהירות כפולה.

טוב, אז מצאתי את עצמי מבזבזת זמן בפיד, ופתאום ראיתי שם משפט יפה שכתב הרב מנדי קרומבי, שליח חב"ד בגבעתיים, וכך הוא כתב: ניצול זמן אולטימטיבי הוא לעשות כל דבר בריכוז מלא, בלי לחשוב בו על שום דבר אחר. כאילו כרגע רק הוא קיים בעולם. ככה כל פעולה הופכת להיות מוצלחת, ומגיעים לניצול מקסימלי של הזמן... כשעושים כמה דברים בבת אחת, שום דבר לא מצליח במאה אחוז. שווה לנסות! (הרבי)

אני מכירה אותו, וכתבתי לו: תן לי מקור. מאיפה זה מגיע. כי זה נשמע כמו משפט שיושב על בסיס עמוק יותר. הוא שלח לי בחזרה שיחה שלמה וארוכה של הרבי מלובביץ על פרשת פנחס, יחד עם ביאורים והסברים שלו לקהילה שלו בגבעתיים. השיחה ניתנה בשנת תשנ"א, 1991, בחודש תמוז. אלה יחסית השיחות האחרונות של הרבי מלובביץ' שדיבר ולימד עד תשנ"ב. מרתק לראות מה הוא חושב שצריך ללמוד מהפרשה, וכמה זה אקטואלי לנו ברגע זה. הוא מתחיל מחלוקת ארץ ישראל לכל השבטים ובתוך השבטים – לכל אחד ואחד מישראל, כמו שנאמר בפרשה:

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.

הוא מסביר שזו תכלית כל הבריאה – לכבוש את גשמיות העולם ולעשות אותו "ארץ ישראל", כלומר לנצל את העולם למטרות חיוביות, קדושות, טובות. איך כובשים את הארץ? איך כובשים את העולם, את הזמן, את החומריות? צריך ריכוז בשלושה מישורים במקביל:

מחשבה

דיבור

מעשה

זה מכונה שלושת ה"לבושים" של הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה. למשל בכל מצווה – יש את כוונת המצווה (מחשבה), ברכת המצווה (דיבור) ומעשה המצווה עצמו (מעשה).

בואו ניקח דוגמה קלאסית – גמילה מעישון. אני חושב על זה – לא מספיק. אני מדבר על זה – לא מספיק. בלי שאני עושה את זה, מה זה שווה? פעם ראיינתי את העיתונאי קובי אריאלי, שנגמל אחרי 30 שנות עישון כבד, שבהן הוא עישן כ-50 סיגריות ביום! הוא סיכם בראיון איתי שנה שלמה ללא אף סיגריה – במשפט הבא: "סיגריה היא כלום. זה רק ההתמכרות עצמה. וברגע שאתה באמת מבין את זה, אתה יכול פשוט להפסיק ביום אחד. זה מה שעשיתי לפני 365 ימים". אם מחברים היטב מחשבה, דיבור ומעשה – יש שלמות.

ופה הרבי מלובביץ' מצטט את הרש"ב, רבי שלום דובער שניאורסון, אחד מאדמורי חב"ד, שמדבר הרבה על המונח "פנימי". להיות אדם פנימי:

"פנימי – כל דבר שהוא עושה, הרי הוא מונח בזה לגמרי".

(הרש"ב)

להיות אדם פנימי זה להיכנס לפנימיות הדברים, להיות מונח במה שאתה עושה, להיות יסודי. מה שהאדם עושה – הוא מונח בו במאה אחוז. כאילו אין לו בעולמו שום דבר אחר. גם אם זה דבר קטן, קטנטן, וגם אם זה דבר גדול. הניגוד של הפנימי הוא כמובן ה"חיצוני", השטחי, הוא לא מונח במה שהוא עושה, הוא לא נכנס פנימה, הוא חווה כל דבר רק ברמה החיצונית. (הרבי מלובביץ' אמר פעם לעיתונאי בהתוועדות: אל תהיה עיתונאי, תהיה פנימי, תיכנס פנימה. אל תבוא לסקר את האירוע אלא תחווה אותו. כולנו לפעמים באים רק לסקר אירועים). אז החסידות מנסה לבוז לחיצוני ולרומם את הפנימי.

זה ממשיך לסיפור מקסים: פעם אחת בהתוועדות הרגיש הרש"ב שהתלמידים מנגנים מהר את ניגון ההכנה, ניגון שתמיד מנגנים לפני השיחה שלו. הוא הקדיש שיחה שלמה לכך שכל דבר צריך לעשות בשלימות. לא יכול להיות שמריצים את הניגון, מתקתקים אותו, שהאווירה היא "יאללה, שייגמר כבר, שתגיע המנה העיקרית". כל מנה היא המנה העיקרית. וכך הוא מסביר זאת, הרש"ב, בספרו "תורת שלום":

"מתכוונים לעניין אחר, כאילו שמצפים לעבור כבר לעניין אחר, ולא למה שעושים עתה. ברם, לאמיתו של דבר לא זו הדרך: במקום ובעניין שהאדם עוסק – עליו להיות שם, וכשיעבור לאחר מכן לעניין אחר – אז עליו להיות שם, אך כל עוד הוא עוסק בעניין מסוים, אל לו לחשוב על העניין הבא. התנהגות כזו מוכיחה את האמת שבדבר. הקשר וההזדהות עם תוכן הדבר שבו האדם עוסק מבטאים יחס של אמת לעניין, מבלי לצפות לברוח ממנו. מובן, שכאשר מגיעים לעניין האחר, יש להימצא אך ורק בעניין ההוא. אין אפוא מקום לחיפזון. גם הקדמה – במידה ויש בה צורך, חייבת להיות אמיתית. לא ייתכן לעסוק בעניין ולחשוב מתי להיפטר ממנו. התייחסות כזו נוגדת את האמת, ומראה כאילו שהעיסוק הנוכחי הינו רק למראית עין". (הרש"ב, "תורת שלום")

כדאי לקרוא את הדברים האלה שוב. כל אחד יכול לבחון את עצמו: אני מדברת מהר עם הילד – כדי להגיע למשימה הבאה. עושים מקלחות וארוחת ערב – רק כדי שהם יירדמו מהר. אנחנו מגיעים ליעד ולמשימה שחיכינו לה – רק כדי לתקתק ולהגיע לדבר הבא. אולי זה נכון גם ביחס לנהיגה, ולתאונות הדרכים. אולי צריך לא להתייחס לנהיגה כאל משהו מהיר, רק דרך להגיע ממקום למקום, אלא להתמקד בה כמשימה בפני עצמה. זה מה שאני עושה עכשיו, נוהג. זה העיקר. גם תפילת הדרך יכולה לסייע בכך (מחשבה – אני נוהג, דיבור – תפילת הדרך, מעשה – נהיגה מרוכזת).

והוא ממשיך - כאשר עושים כל דבר בתכלית השלימות, באופן פנימי, של מחשבה דיבור ומעשה, אז מגיעים ל"הצלחה בזמן". זה מושג שלא הכרתי עד השבוע, הוא נשמע ניו-אייג', חדש, אבל הוא מושג בחסידות. היום של כולנו מורכב מ-24 שעות, ולמרות זאת, ישנם אנשים שמצליחים להכניס ביום שלהם הרבה יותר מאנשים אחרים. זה נקרא להצליח בזמן.

איך עושים את זה? כאן מתחיל סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. תתרכזו, שלושה סיפורים:

בי' שבט תש"ל (1970) נערכה הכנסת ספר תורה חגיגית בבית המדרש של הרבי מלובביץ'. אלפים הגיעו מכל העולם, ואז נערך אירוע מיוחד לפרידה, כשהאורחים שבו לביתם. הקבוצה הישראלית (אלא מי?) הייתה לחוצה במהלך ההתוועדות מכך שתפסיד את הטיסה שיועדה לאותו הלילה, והביטה ללא הרף בשעון.

הרבי מלובביץ' התייחס לכך וסיפר סיפור: הוא סיפר שהוא נכנס פעם אל חמיו – הרבי הקודם (הריי"צ – רבי יוסף יצחק שניאורסון) בערב שבו הרבי הקודם היה צריך לנסוע מלנינגרד למוסקבה. באותו זמן היו רדיפות וגזירות קשות בברית המועצות על קיום תורה ומצוות, והממשלה כבר שידרה שסבלנותה פוקעת ביחס לעבודתו של הרבי, והם החליטו 'לעשות משהו' בנוגע אליו. כמובן שכל זה לא עצר אותו מפעילותו. באותה תקופה הבולשת הרוסית עקבה אחרי הרבי הריי"צ בשבע עינים, בפרט כאשר הרבי הריי"צ היה נוסע ממקום למקום, כדי להפיץ יהדות.

כאשר הרבי מלובביץ' נכנס באותו ערב זמן קצר לפני הנסיעה אל הרבי הריי"צ, הוא ראה אותו יושב במנוחה גמורה, כמו באמצע יום רגיל, בלי לחץ, ועוסק בעניין מסוים שדרש תשומת לב מרובה. הרבי היה מופתע ואמר: אמנם "מוח שליט על הלב", אבל עד כדי כך? ("מוח שליט על הלב" הוא ביטוי חסידי שמשמעותו – שליטה עצמית, המוח מורה לנו מה להרגיש ומה לעשות, זו דרגה שצריך לעבוד עליה).

השיב לו הריי"צ שיש מושג ושמו "הצלחה בזמן". כלומר, למרות שאי אפשר להוסיף על מספר שעות היום, אפשר לגרום לכך שאותו הזמן יהפוך להיות מוצלח יותר, כאשר הוא יהיה מנוצל בצורה יותר איכותית. הדרך לעשות זאת היא כך שבזמן שעוסק בעניין מסוים, הרי שבאותו הזמן, כל מה שעשה בעבר, וכל מה שצריך לעשות בעתיד, הרי הם כאילו אינם בעולם. באופן כזה, אפילו רגע קטן הופך להיות מנוצל בשלימות, כי באותו רגע שום דבר לא מבלבל אותו. ככה ניתן להצליח בזמן.

וכאן מתחיל הסיפור השלישי – הרבי מלובביץ' בניו יורק, מספר על הריי"צ במוסקבה, שהחל לספר על הרשב"א בספרד. וכך סיפר: הרשב"א, רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, מחכמי ספרד בערך לפני 800 שנה, היה אומר בכל יום שלושה שיעורי תורה, היה משיב על הרבה מאוד שאלות הלכתיות, היה רופא שריפא חולים, ומצא גם זמן לטייל בכל יום. כל זה כמובן חוץ משלוש תפילות ביום ולימוד אישי. איך הוא הצליח? התשובה היא "הצלחה בזמן": בעת השמעת השיעור – שאר העניינים לא היו קיימים לגביו, כך בעת כתיבת התשובות, כך בעת שהעניק טיפול רפואי, וכך אפילו בעת הטיול... מה שאני עושה עכשיו הוא הכי חשוב. הרבי מלובביץ' כתב לעצמו ביומנו על כך:

"אריכות ימים פירושה, שכל יום בפני עצמו ארוך, דהיינו הצלחה בזמן".

אז יש לנו פה שלושה סיפורים – בניו יורק הישראלים ממהרים לטיסה, במוסקבה הריי"צ יושב במנוחה, ובספרד הרשב"א מתמקד כל פעם במשימה שיש מולו. המשיך ואמר אז הרבי מלובביץ' בניו יורק: "הקהל יושב ומביט בשעון, או שמתאפק ואינו מביט בשעון, אבל אז הבלבול הוא גדול יותר... כי כשמביט בשעון יודע לכל הפחות שיש לו כך וכך רגעים, מה שאין כן כשמתאפק שלא להביט בשעון, נדמה לו שנשאר פחות זמן, וכבר מוכרח לרוץ, ואף על פי כן ממשיכים לעכב אותו כאן!". זו שאלה מרתקת, האם עדיף לשים את הסלולרי בצד, או שהוא יהיה לידך. איך אתה יותר מרוכז, כשאתה יכול לבדוק (ולראות בד"כ שכלום לא קרה), או כשאתה לא בודק ובטוח שקרו מלא דברים?

עד כאן השיחה הזו של הרבי מלובביץ' על ריכוז, שבה הוא קורא לכולנו להיות פנימיים וממוקדים, להסתכל רק על מה שאנו עושים עכשיו. כל זה נאמר לפני העידן הטכנולוגי הנוכחי.

לסיכום: אמרתי בהתחלה שאין פה איזה מבנה עגול. חנן מסביר יפה מאוד למה קנאות זה לא רק דבר רע ואיך צריך להיות אכפתיים. הרבי מלובביץ' מסביר נפלא כמה הריכוז והמיקוד חשובים. אבל אולי אולי – אם תרצו לחבר בין הנושאים – הקנאות בדורנו צריכה להיות על ריכוז. להילחם על זה. שנזכה להיות קנאים במידה נכונה ובאופן נכון, שיהיה אכפת לנו, ושנהיה אנשים פנימיים, מונחים במה שאנחנו עושים, גם במחשבה, גם בדיבור, גם במעשה ושתהיה לנו הצלחה בזמן. תודה רבה ולהתראות ב"ה בשבוע הבא.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.