ארבעה לקחים מפורים - השיעור השבועי - פורים תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. כיף גדול לחזור לארץ, כיף גדול לדבר על מגילת אסתר בימים בהם גם הפוליטיקה שלנו נראית כמו מגילת אסתר... מדהים איך הבחירות חופפות על השנה כולה – הבחירות הראשונות בסבב הזה היו בד' ניסן, זוכרים? לפני פסח האחרון. אחר כך היו בחירות בי"ז אלול, ערב החגים, ועכשיו אנחנו נפגשים שבוע לפני פורים, בתחילת אדר. הרבה חיבורים (יפים וגם מאולצים) נעשו לאורך השנה בין הבחירות לבין מועדי השנה. היום לא נשווה אלא פשוט נתכונן לפורים. נדבר על ארבע הדמויות המרכזיות במגילה, שחושפות בפנינו ארבעה מנגנוני הפעלה שלנו. נזכיר – המגילה אינה היסטוריה אלא אקטואליה. אנחנו מחויבים לשמוע אותה בכל שנה, להקשיב לכל מילה, לברך לפני ואחרי, כדי להפנים את מסריה. המגילה רלבנטית ואקטואלית יותר מקריאה בעיתון, כי היא חושפת את מי שמנהל את כל הכותרות – הקב"ה מסתתר במגילת אסתר, אבל טווה את החוטים העדינים וקושר את הקשרים של האירועים. אז נעסוק יחד במגילה. אנחנו צריכים ללמוד מהמודלים האלה, שמסמלים 4 תכונות שונות שקיימות בעולם ובנו. נתחיל.

1. אחשוורוש – החצנה

הרושם הראשוני אומר המון, כידוע, וזהו הרושם הראשוני מאחשוורוש, ככה הוא עולה על בימת ההיסטוריה:

בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו. בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם.

במילה אחת – שופוני. תראו כמה יש לי. יש מדרשים רבים על הפאר וההדר במשתה הזה (הציעו לך יין ישן יותר מהגיל שלך, הציעו לך יין דווקא מהמדינה שלך...). לא הייתה סיבה למסיבה, אין פה יום הולדת או סיום מסכת, חג או יום נישואים. סתם בא לו לחגוג, במלאת שלוש שנים למולכו. ביהדות נהוג לחגוג סביב תאריך כלשהו, סביב תכלית. כל החגיגה החיצונית הזו מובילה לכיוון רע מאוד. בהמשך מתברר שמי שמשוויץ בחפצים, ממשיך להחפצה כלפי אשתו, גם היא חפץ:

בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ, לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא.

הכל חיצוני, הכול למטרות של יופי ומראה, מהספה החדשה בסלון שלו ועד לאישתו. אחשוורוש הוא מלך, אבל הוא לא מולך אפילו על עצמו. מנהיג שלא מנהיג את עצמו. לאורך המגילה הוא נתפס כאדם מבולבל, שלא שם לב מה קורה, לא מנהל אלא מנוהל. זה קצת מזכיר לי אדם שכל כך מבולבל מלייקים, כל כך מרוכז בסלולרי ובחשיפה ובלהראות כלפי חוץ כמה טוב ונפלא לו, שהוא לא שם לב מה קורה אצלו בפנים, מכירים את זה?

תרבות השופוני וההחצנה גוברת מאוד בעידן הניו מדיה, אבל זה לא רק "תראו", לפעמים מה שאנחנו מראים – הוא שקר. יש פה עוד עומק, על פי המדרש אחשוורוש לבש את בגדי הכהן הגדול:

"מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב כאן 'יקר תפארת' וכתיב בבגדי כהונה 'לכבוד ולתפארת'" (חז"ל)

זה מוסיף ממד נוסף לסיפור. למה אחשוורוש לובש את בגדי הכהן הגדול? מה הם מסמלים? אנחנו עוסקים בבגדים האלה בפרשת השבוע, פרשת תצווה, וכך מספרים לנו חז"ל: "למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים. מכנסים מכפרים על גילוי עריות. מצנפת מכפרת על גסי הרוח. אבנט מכפר על הרהור הלב. חושן מכפר על הדינים. אפוד מכפר על עבודה זרה. מעיל מכפר על לשון הרע. ציץ מכפר על מעשה עזי פנים".

מה זה המנגנון הזה? הבגדים של הכוהן הגדול הם לא סתם בד, לא סתם אופנה וטקסטורה, יש בהם פנימיות. הוא לובש אותם ומתקן מידות בעם ישראל כולו. כמה אנחנו צריכים כפרה על הדברים האלה כעת... וכמה אחשוורוש עושה צעד מנוול, שלעתים גם אנחנו חוטאים בו. זו הרי תחפושת. הוא לא באמת ראוי לבגדים האלה.

הרב אייל ורד מסביר זאת כך: "אחשוורוש ידע שגם בעולם הגדול וגם בתוך נפשו יש עוולות, חסרונות וקלקולים, אך במקום לתקן אותם בעבודה מאומצת של איפוק, תיקון המידות ושמירה על המוסר והצדק החברתי - הוא בחר בקיצור דרך. הוא בחר להתחפש, ללבוש בגדים שלדעתו יעלימו אוטומטית את כל הרע מבלי להתאמץ. הוא חשב שתיקון העולם תלוי בבגדים ולא באדם. זו הייתה כמובן טעות חמורה, כולנו יודעים שהבגדים לא הפכו אותו או את ממלכתו לטובים יותר. אחשוורוש היה מוכן לשחוט באכזריות עם שלם ללא סיבה וללא תמורה.

התורה אומרת לנו שתיקון העולם מתחיל מנפש האדם פנימה. עליו להתאמץ ולעבוד על תיקון מידותיו, על רמתו המוסרית, על שמירת הצדק והאחווה בחברה שבה הוא חי. רק אדם כמו אהרון הכהן, שהתעלה לדרגה גבוהה של מוסריות, אהבת אחים ורדיפת שלום - יכול ללבוש את בגדי הכהן הגדול. הבגדים הללו ראויים לו כי הם משקפים את אישיותו הטהורה, והם ישלימו את עבודתו וירחיבו את השפעתה על האנושות כולה".

כלומר, הרבה פעמים אנחנו מחצינים ומראים כלפי חוץ, אבל גם מראים דברים לא נכונים. מתהדרים בדברים שלא באמת הגענו אליהם, רק עבור "שואו אוף". לקבל לייקים בלי עבודה פנימית, נשמע מוכר? כמה פעמים אתה יודע שהמסכה שמציגים בפניך, התמונה המשפחתית המושלמת, ירח הדבש הקסום, ההצלחות – יש מאחוריהם דברים שלא נחשפים. כולנו בנשף תחפושות לפעמים. כך נפתחת המגילה.

2. המן – כבוד

אחשוורוש מבולבל, אבל המן ממש רשע. כך אנחנו מכירים את המן, זה המפגש שלנו איתנו:

וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה.

המן הוא כבר איש בכיר במנגנון, אבל העובדה שמרדכי לא כורע ומשתחווה ממלאת אותו בחימה. וגם בהמשך הקו הזה באישיותו לא נרגע, הוא אף פעם לא מקבל מספיק כבוד:

וַיֹּאמֶר֮ הָמָן֒: אַ֣ף לֹא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ. וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃

כלומר, לא משנה כמה כבוד הוא יקבל – "כל זה איננו שווה לי". שימו לב למילים "זה איננו שווה לי". ראשי התיבות של סופי המילים יוצרים את שם הוויה, שמו של ה', רק הפוך. התפיסה שלו היא היפוך מהתפיסה הנכונה של האדם המאמין. כשאנחנו מרעישים ברעשן ומוחים את זכרו של המן אנחנו רוצים למחות את תפיסת העולם הזו מהחיים הפרטיים שלנו.

המן חושף שהאגו שלו מנהל אותו, יש לו אוקיינוסים של כבוד אבל הוא צריך הכול. הכול או לא כלום. אם מרדכי לא משתחווה – כלום לא שווה. אתם מכירים את התפיסה הילדותית הזו? או שאני מספר 1 או שאני כלום, אפס? האם היא נוכחת גם אצלנו?

ושוב, יש כאן עוד רובד, עוד עומק, עוד מנגנון נחשף בהמשך אצל המן. זו לא רק רדיפת כבוד אישית וחוסר יכולת להתמודד מול האיש מרדכי, אלא חוסר יכולת להתמודד עם עמו של מרדכי, עם כל היהודים:

וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם.

שוב מופיעה פה המילה "שווה". כל החיים שלו הם סביב מה ששווה לעשות... המן מתפוצץ כשמרדכי לא משתחווה, המן מתפוצץ כשהוא מגלה עם שלם שלא משתחווה. הוא לא מסוגל להבין עם שיש לו מנגנון הפעלה כל כך אחר משלו. עם שאי אפשר לקנות אותו. כל העמים הצטרפו לחגיגה הגלובלית, הפלורליסטית, האוניברסלית של אחשוורוש. אפשר היה לקנות אותם. יש עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים, דתיהם שונות, את דתי המלך אינם עושים... תיאור מוכר מאוד ואנטישמי מאוד של היהודים כיום. אנחנו אחרים. התפקיד שלנו בעולם מרגיז אחרים, בעיקר את המן שהוא צאצא של עמלק. הרוע לא יכול לישון בשקט כל עוד הטוב קיים.

נעבור כעת אל שתי דמויות המפתח ההפוכות במגילה:

3. אסתר – "לך כנוס את כל היהודים"

אמרנו שהרושם הראשוני הוא חשוב ביותר. אז שימו לב לדבר הראשון שאסתר עושה, בזמן שהמן רודף כבוד. היא להיפך, נותנת קרדיט לאחרים:

בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ קָצַף֩ בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ שְׁנֵֽי־סָרִיסֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ מִשֹּׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף וַיְבַקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵֽרֹשׁ.

יש לנו פה "טיפ", פיסת מידע, פיסת אינפורמציה. מה אסתר עושה? שימו לב:

וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃

אסתר ממהרת לספר למלך אבל מייחסת את הדברים למרדכי. למה לא אמרה זאת בשם עצמה? גם לה יש אינטרס להתחנף למלך, להעלות את המעמד שלה, אבל היא דבקה באמת ונתנה קרדיט. חז"ל אומרים על כך:

"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (מגילה)

זה המקור לביטוי המפורסם הזה, על כך שכל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וזה אכן מביא גאולה בעולם. אסתר שמה את עצמה בצד, ואחר כך כששנתו של אחשוורוש נודדת הוא נזכר במעשה הזה, ורוצה לגמול למרדכי על עזרתו, והעלילה מתגלגלת הלאה לעבר ההצלה והגאולה. מדהים איך ויתור קטן מוליד גאולה גדולה. אסתר חיה לפי האמת, אז מה זה משנה למי הקרדיט? זה כל כך שונה מ"כל זה אינו שווה לי"... המן לא מרוצה גם עם אוקיינוסים של כבוד, ולכן תמיד חי בחוסר נחת, והיא לא צריכה את הכבוד החיצוני הזה, האישיות שלה בנויה ולא צריכה פידבק תמידי מאחרים, ולכן היא חיה בשלמות וביישוב הדעת.

ושוב, יש פה עוד רובד. היכולת הזו להקריב את עצמה קצת, לוותר על קרדיט קטן, הופכת בהמשך ליכולת להקריב את עצמה בגדול, בענק. בהמשך נחשף עוד מאפיין חשוב של אסתר. מרדכי מפציר בה לפעול, אבל היא שוב לא שמה את עצמה במרכז, היא לא הסיפור. הפעם היא אומרת שהיא צריכה את העם מאחוריה והמשפטים המרגשים שלה נחקקים לנצח:

לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙, לַ֣יְלָה וָי֔וֹם, גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן, וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי. כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּרָעָ֖ה אֲשֶׁר־יִמְצָ֣א אֶת־עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מוֹלַדְתִּֽי.

יש פה קריאת כיוון של מנהיגה. אני אעשה כל מה שאני יכולה, אבל אני צריכה שכולנו ביחד נפעל. מנהיג אמיתי מתקן את העם ביחד איתו, מרומם את כל המציאות.

וכך כותב החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי: "נתחכמה אסתר שיעשו ארבעה דברים שהם כקורבנות: תלמוד תורה שחשוב כקורבנות, תפילה שהיא גדולה יותר מן הקורבנות, ותענית שהוא כקורבן שמקריב חלבו ודמו,  ולהיות ענווים שנאמר: מי שדעתו שפלה מעלה עליו כאלו הקריב כל הקורבנות כולם. וזה שאמרה 'לך כנוס את כל היהודים', והיו לאחדים באחדות גמור לקבל התורה ברצון".

אחרי כזו התעוררות בקרב העם – יש גם סיכוי לגשת אל אחשוורוש. הדברים תלויים בהתנהגות שלנו. ואסתר, לפי החיד"א, דורשת ארבעה דברים: תלמוד תורה (מסופר במדרש איך מרדכי למד תורה עם תינוקות של בית רבן), תפילה, תענית ולהיות ענווים. זה ניעור רציני ליהדות הגולה. הרי הם הלכו למשתה אחשוורוש, הם נהנו לחיות על הגבול, גם וגם, לשלב תרבות יהודית עם תרבות זרה, העיקר שמשתה אחשוורוש יהיה כשר... האנטישמיות מעוררת אותם, והם נזכרים מי הם ומה הם.

אי אפשר להתעלם מההשלכות האקטואליות. ישבתי לפני כמה שבועות עם הרב אפרים גולדברג בבית הכנסת בבוקה רטון, פלורידה. דיברנו על האנטישמיות. כולם מדברים על האנטישמיות. אבל הוא אמר: "מה את חושבת, שלאלוקים לא אכפת? יהדות ארצות הברית נעלמת. נעלמת. המומחים מתווכחים אם יש 60% התבוללות או 70%, אבל המציאות היא שמחוץ לחברה האורתודוכסית – הרוב המוחלט נעלם". ואיפה יש שיא להתבוללות, לצערנו, ולמבוכתנו? בקרב אחינו הישראלים. הרבה מהישראלים בארה"ב לא שולחים לחינוך יהודי (יקר...) וילדיהם בחינוך הציבורי לא מצליחים לשמר את הזהות הזו כעבור דור אחד בלבד. יש לנו כמיליון אחים ואחיות כאלה, ישראלים, בארצות הברית כיום. אמריקה נראית זוהרת, נעימה, נוחה. אבל שאלו פעם את הרבי מלובביץ': למה אתה לא עושה עלייה? הוא ענה: איך אני יכול לעזוב את המקום הכי מסוכן ליהודי כיום? וואו, איזו הגדרה יוצאת דופן. מי חושב על אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כמקום הכי מסוכן ליהודים כיום? ובכן, דווקא כיוון שהאפשרויות בלתי מוגבלות, הסכנה רבה. המשיך הרב גולדברג ואמר לי: אני חושב שהאנטישמיות היא קריאת השכמה ליבשת שלנו. אנחנו נעלמים, לראשונה בהיסטוריה יש התבוללות מרצון, בלי רדיפה. והנה פתאום סטודנט פנה אליי וביקש לשים מזוזה, וסטודנטית ביקשה שרשרת של מגן דוד. הגל הנורא הזה מזכיר לנו אולי מי אנחנו. אנחנו כמובן לא יודעים מה הסיבות למהלכים בעולם, אבל הוא חש שהאנטישמיות הזו מובילה גם לפקיחת עיניים קריטית בקרב מיליוני אחינו שבגולה. נמשיך.

4. מרדכי – "לא יכרע ולא ישתחווה"

איך אנחנו שומעים על מרדכי בפעם הראשונה? שימו לב כמה דרמטי התיאור:

אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי. אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל.

ירושלים. איזו מילה נפלאה מוזכרת פה פתאום. אני רואה מה המילה ירושלים עושה לאלפי אנשים ששאלו אותי עד היום באמריקה מאיפה אני. ניר ברקת אמר לי פעם שהמותג ירושלים חזק מהמותג ישראל... אתה אומר ירושלים ומשהו באוויר משתנה. והנה גם פה מזכירים לנו את ירושלים. הרי הכל קורה בגלות. כל המגילה הזו מתרחשת מחוץ לארץ ישראל, איפה ארץ ישראל? איפה ירושלים? אצל מרדכי. מרדכי הוא-הוא שגריר ארץ ישראל בשושן הבירה. כדי לא ללכת לאיבוד אנחנו צריכים קשר לאנשים שמחוברים לירושלים, שמחוברים לאמת. כל אחד צריך רב, צדיק, מרדכי. מה פשר כל התיאורים והייחוסים שמסופרים לנו על מרדכי? איש יהודי, בן יאיר, בן שמעי, בן קיש, איש ימיני...

החיד"א כותב כך:

איש יהודי – שלא נטמא בפיו ולא נהנה מסעודת אותו רשע, נקרא יהודי.

איש יהודי – שהיה שקול כמשה רבנו. רצה הקב"ה לכלות את ישראל ולהוציא עם ממרדכי כמו ממשה.

בן יאיר – שהזהיר עיני ישראל והזהירם שלא ילכו ולא שמעו ובזה ניצול.

בן יאיר – שהאיר עיני ישראל וביטל הגזירה.

בן שמעי – ששמע רצון הקב"ה.

בן שמעי – ששמע מן השמיים שיש הצלה.

כלומר מהרגע הראשון ברור לנו שמדובר בסגנון אחר של יהודי, לא אחד שרץ למשתה אחשוורוש, לא אחד שחי לפי תפיסות העולם המקומיות (של "שופוני" והחצנה, של רדיפת כבוד ואגו), אלא מישהו ששקול למשה רבנו ושכל הליכותיו הן אחרות.

ובספר "תורה תמימה" נכתב: "למה נקרא שמו יהודי והלא ימיני הוא, לפי שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם, לפיכך נקרא יהודי לומר – יחידי".

צריך המון אומץ לעמוד על שלך, בפרט בגולה. אני נחשפת ל"בועה" היהודית-דתית באמריקה ולפעמים מתרשמת מהיכולת שלהם לחיות כמיעוט, כתרבות מיעוט בתוך רוב. והיכולת הזו של מרדכי באה לידי ביטוי גם בהמשך:

וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה.

יש מדרש שאומר שלהמן היה מעין צלם של עבודת כוכבים על בגדו, ולכן מרדכי לא השתחווה. בכל אופן, זוהי תכונת יסוד של יהודי שרוצה לשרוד: "לא יכרע ולא ישתחווה". לא סתם זה בלשון עתיד, זה עלינו. אם מול כל ביקורת שאנחנו לא נאורים אנחנו נתכופף, אם מול כל טרנד חדש נצטרך לשנות את כל ערכינו, אם כל יום צריך להתאים את התורה לפוליטיקלי קורקט – לא נמשיך את דרכו של מרדכי. רק תחשבו על הפדיחה, על אי הנעימות. בטח כולם אמרו לו: נו, מה אכפת לך, אתה מיושן, אתה עושה לנו פדיחות, תשתחווה לו כבר, תפסיק לעשות צרות.

מתוך עמדה רוחנית כזו, מרדכי גם משמיע באוזני אסתר (ובאוזנינו, בעצם) את נאום ההישרדות היהודי החשוב והנצחי. כשהמן מנסה לגזור גזירה, מרדכי מפעיל את אסתר בתוך הארמון:

וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר: אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים. כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת.

יהודי שינסה לברוח מכך שהוא יהודי ולשתף פעולה עם השלטון – לא יוכל לברוח. ראינו בגרמניה שגם אותו העמידו בסוף בתור במחנות ההשמדה. אבל יותר מכך – הקב"ה יציל אותנו בדרך אחרת, היהודי הזה רק יפספס את ההזדמנות ההיסטורית שלו להיות חלק מהפתרון, לפעול עם הקב"ה בדרך הנכונה. מרדכי לא רק מאיים על אסתר אלא מסביר לה את גודל הזכות, גודל המתנה.

המלבי"ם קובע כאן עיקרון נפלא: "כל שאנו רואים דבר היוצא מן הרגילות והטבע צריכים אנו לשית על לב כי ה' עשהו להיות זה אמצעי אצלו לאיזה תכלית השגחתית, וסיבה לאיזה מסובב, ועל פי זה, אחר שהצלחת אסתר שתעלה משפל מצבה אל בית המלכות הוא רחוק מן העניין הרגיל, בהכרח היה בדבר ה' לאיזו תכלית".

בעברית פשוטה יותר: אם אתה רואה הצלחה כבירה ולא רגילה – שים לב מה ה' רוצה ממך, מה התכלית של השפע הזה. והוא ממשיך, ומשמיע פה דברי מוסר חזקים לכל יהודי מצליח בימינו:

"אל תחשבי כי מה שאת בית המלך הוא דבר התלוי בנפשך ושמציאת גדולתך היא בשביל עצמך, לא בשביל היהודים והצלתם, עד שתחשבי שאת היא העיקר והצלת היהודים ימשך ממך במקרה. כי נהפוך הוא - שהעיקר היא הצלת היהודים ומן הצלתם נמשך גדולתך".

הכותרת הראשית היא לא שאת מלכת אסתר, ועל הדרך תעזרי ליהודים. זה בדיוק הפוך, את פה כדי לעזור ליהודים, לכן ההשגחה גלגלה אותך לפה, ועל הדרך יש לך גם תואר של מלכת אסתר. בקיצור: יהודי, קיבלת מתנה? כישרון? הצלחה? מעמד? זה כדי לעזור ליהדות. תחשוב למה קיבלת את השפע, הברכה וההצלחה בחיים שלך, מה התכלית, למה ה' סיבב את זה ככה ומה אתה יכול לעשות עם זה. העיקר זה לא אתה, אלא מה אתה עושה עם מה שקיבלת.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שהנהיג זרם שלהם של תורה ואקדמיה באמריקה, כתב על כך דברים נוקבים, ליהודים של אז בשושן, וליהודים של היום בניו-יורק אבל גם כאן בישראל:

המן מבקש להשמיד את כל עם ישראל. לא רק את היהודי הדתי, הבולט, השנאה היא ליהודי הלאומני או המתבולל. הבית שמזוזה על דלתו והבית שריק מכל סממן יהודי. איש לא נחלץ מהגזירה. לכן אני מבטיח למנהיגיה החילוניים של מדינת ישראל – חילון המדינה לא יגדיל את יוקרתה, לא ירבה את חיבתה בעיני החברה המערבית, ולא יעשה אותה למקובלת יותר. המן מלמד אותנו שיש לנו ייעוד משותף, ואי אפשר להימלט ממנו. הניסיון ההיסטורי בגרמניה הנאצית הוכיח שכל היהודים פגיעים וחולקים את אותו גורל. 'אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים' – זה הביטוי התמציתי לרעיון הזה.

אבל אנחנו לא נפרדים מאסתר ומרדכי רק מתוך המצוקה, הגזירה והצעקה. לסיום המגילה ממש חוזרת אל ההתחלה, ועושה מעין תיקון של נקודת השמחה. התחלנו במשתה, והמגילה מסתיימת במשתה, אבל יש פה הבדל של שמיים וארץ. משתה אחד היה ארצי, והשני – שמיימי. אחשוורוש מבטא שמחה במשתה של שופוני, המן שמח בכבוד ובאגו, אנחנו – שמחים אחרת. מרדכי ואסתר מלמדים אותנו לשמוח, לדורות, שמחה פנימית של נתינה, משפחה, עניים, חברים וקרובים:

וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָרְחוֹקִֽים. לְקַיֵּם֮ עֲלֵיהֶם֒ לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה.

כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵא֣וֹיְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים.

בספר "נחל אשכול" שכתב הרב צבי בנימין אוירבך בגרמניה, הוא מסביר שכל הסיפור הוא תיקון המשתה, תיקון מושג השמחה הפסול: מתוך משתה מכרו השבטים את יוסף. מתוך משתה הנחש פיתה את חווה (זה היה פרי של גפן, ולא תפוח). מתוך משתה היהודים נהנו מסעודתו של אותו רשע, אחשוורוש. מתוך משתה בבית אחשוורוש גם נתלה המן לבקשת אסתר. בכל קידוש שלנו, בכל משתה, ובפרט בסעודות ובמסיבות פורים שלנו – אנחנו מתקנים את הכל. אנחנו מוכיחים לעולם לא רק שאנחנו מתפללים וצמים אחרת, אלא גם שאנחנו שמחים אחרת. אם תרצו – מהפכה של שמחה...

ושוב, כמי שנמצאת כרגע בארה"ב, כמה גדול האתגר: יהדות מזוהה עם הגפילטע פיש של סבתא. עם היארצייט של סבא רבה. עם סיפורי שואה. עם "יזכור". היא צריכה להיות מזוהה עם שמחה, כיף, הנאה, עם הדור הבא ולא הדור הקודם. עם העתיד ולא עם העבר. עם חיוך ולא רק עם דמעות. לאמריקה יש עבר יהודי, השאלה אם יש לה עתיד. וגם אנחנו פה ביחס שלנו ליהדות (ונאמרו דברים נוראים על התורה בבחירות האלה) צריכים לזכור שהתורה מתקנת גם את השמחה בעולם, תרבות הריאליטי-בידור-פרסומות-סלפי-סטורי מציעה שמחה שהיא לעתים מזויפת, מגילת אסתר מורה לנו את הדרך לשמחה פשוטה ואמיתית יותר.

לסיכום – אלה ארבעת הכוחות שמתרוצצים במגילה וגם בנו:

אחשוורוש – "בהראותו"

המן – "כל זה אינו שווה לי"

אסתר – "לך כנוס את כל היהודים"

מרדכי – "לא יכרע ולא ישתחווה"

תודה רבה. במגילת אסתר חיו בתוך מהדורת חדשות, לא הבינו את האירועים בעודם מתרחשים, ורק בסוף ראו איך הכול מוביל לישועה גדולה. הלוואי שגם בימינו נזכה לראות איך כל הבלבול מתחבר, איך כל התהיות והשטויות והקמפיינים והקטטות – מובילים בסוף את כולנו אל עבר המילים המופיעות לקראת סוף המגילה: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר". אמן ואמן, בחירות טובות, השיעור הבא בניו יורק... מוזמנים לעקוב.