בעולם השרוי בהצפה עצומה של מידע, תוכן ותקשורת, אחד האתגרים הגדולים של התקשורת הוא לשמר את זכר השואה, ואף לחנך לזכר השואה. בעידן שבו פייסבוק הופך אותנו לאדישים מבחינה רגשית, האם אפשר לגרום לקהל להרגיש אמפתיה למה שקרה באירופה לפני 70 שנה? האם בתקופה שבה מערכות החדשות ממהרות להעלות סרטוני וואטסאפ ודיווחים מתלהמים מאתרי פיגוע וחדשות, איך אפשר לספר מה קרה במחנות הריכוז באופן שיעניין את הצופה בן זמננו, שכבר רגיל לסף ריגוש גבוה?
סיון רהב-מאיר מעלה את ההצעה שאולי אנחנו, בני הדור השלישי לשואה, כבר לא מתעסקים בשאלה ״איפה היה אלוקים בשואה?״. השאלה העכשווית צריכה להיות: ״איפה היה אלוקים? בשואה״. כי שם נחשף הטבע האנושי וחופש הבחירה של האדם בשיא הקיצוניות שלו: שפל המדרגה של הרוע, ומולו גילויים יוצאי דופן של חסד, גבורה ואצילות.
הרבנית אסתר פרבשטיין, חוקרת שואה חרדית ואשתו של ראש ישיבת חברון, אמרה לפני כשנה כך על יום השואה:
"בציבור שלנו יודעים מה זה זיכרון פרטי. כל משפחה מתעסקת בו, יש לנו ילדים על שמות הנרצחים, יש יארצייט, וזה חשוב. בציבור שלנו יודעים גם מה זה זיכרון קהילתי. יש קהילות שלמות על שם אותן קהילות באירופה. אבל אנחנו זקוקים כעת לזיכרון ציבורי. זיכרון ציבורי הוא הערכים שאנחנו רוצים לקחת הלאה, אל הדורות הבאים. עד היום היו שני גוונים בלבד של זיכרון ציבורי, ואנחנו צריכים להוסיף את השלישי. תחילה היה הזיכרון הציבורי הציוני, שדיבר על לאומיות, על כוח עברי. הלקח מהנאצים הוא שחייבים להיות עצמאים וחזקים מול האיומים. פעם זו הייתה הגישה השלטת. היום מתפתחת גישה אחרת, בעייתית למדי, והיא הגישה האוניברסלית: השואה מלמדת שצריך להילחם בגזענות ובשנאת האחר וברוע. כל זה יפה וחשוב, אבל השואה לא הייתה אירוע אוניברסלי... צריך לומר: השואה הייתה אירוע יהודי, ויהודים לא צריכים ללמוד ממנה להיות אנשים טובים יותר אלא יהודים טובים יותר. לצד הזיכרון הציוני ולצד הזיכרון האוניברסלי, יש לנו אחריות גדולה לנסח את הזיכרון הציבורי שלנו: אנחנו רוצים לחזק את העם היהודי מתוכו, מתוך ערכיו. עבורנו, זה המסר של השואה. הנאצים נלחמו ביהדות שלנו, וככל שנהיה יהודים יותר – נזכור נכון".
