איך לוקחים אחריות? – השיעור השבועי – פרשת נח תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

אלפיים שנה, פרשות בראשית ונח מריצות אותנו על פני אלפיים שנה, על פני כל בריאת העולם, ומתמקדת באדם. עמים וממלכות עלו וירדו, אבל עכשיו הפרשה עוצרת כשאברהם מכניס אורחים או רבקה נותנת מים לגמלים. מעשי חסד קטנים שהם גדולים, או חטאים והחמצות שהם קטנים אבל גדולים – זה העיקר.

התורה היא לא ספר מדע או גיאוגרפיה, אלא – תורה מלשון הוראה, להורות לנו. לא מתעכבת על העולם, אלא על האדם שבתוך העולם ועל התנהגותו, וכשראוי לציין את התנהגותו – לשבח או לא לשבח – פה התורה מרחיבה וקוראת לנו להתבונן.

אני אשתמש במבנה שמציג הרב יונתן זקס בספר שלו שיצא לאור בעברית, "שיג ושיח". בימים אלה יצאה הודעה רשמית שהוא חולה בסרטן ובתקופה הקרובה יקדיש את זמנו לטיפולים במחלתו, ועל כן נקדיש את הדברים לרפואתו, הרב יעקב צבי בן ליבה.

הרב זקס מצליח לבנות פאזל מרתק ומעורר מחשבה, הוא עושה זום-אאוט, מבט על, על שתי הפרשות הראשונות בתורה ומתרכז בארבעה סיפורים מרכזיים: אדם וחווה, קין והבל, נוח והמבול ומגדל בבל.

לדבריו, כל סיפור הוא שלב חדש בהבשלתה של האנושות, זה לא רק סיפור כרונולוגי אלא גם מוסרי ורוחני, יש פה דרמה פילוסופית בארבע מערכות. אז אנחנו נלמד את ארבעת השלבים האלה, לא כהיסטוריה אלא כאקטואליה, כהוראה לדורות.

כבר קראנו את הסיפור פעמים רבות אבל כעת נגלה ארבע מערכות במבט חדש:

1. מערכה ראשונה: אדם וחווה – אחריות אישית

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

מה בולט? מה שלא נאמר. לא נאמר "כי טוב". את זה אנחנו נכתוב על עצמנו. האדם מקבל מתנה, את הבחירה החופשית.

אז הנה הבחירה החופשית באה לידי ביטוי פעם ראשונה, ולצערנו, ללא הצלחה – "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

עסקנו בשאלות גדולות, למה אסור היה לאכול ובדיאלוג עם הנחש, ומדברים כעת על נקודה מרכזית אחת – לקחת אחריות אישית:

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן".

כמו תינוק שמתחבא וחושב שלא רואים אותו, האדם הראשון מתבייש, לא מסוגל לעמוד מול אלוקים ובעצם מול עצמו ומול החטא. הוא רוצה להיעלם.

"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?"

זו לא שאלה איפה אתה פיזית, אלא איפה אתה בעולם הזה? נבראת רק לפני כמה שעות, מי אתה ומה אתה, איפה אתה נמצא ולמה התבלבלת? האם אתה מבין בכלל מה עשית?

אומר האדמו"ר הזקן, הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד תנועת חב"ד: "בכל רגע הקב"ה שואל את האדם: איכה? גם עכשיו". איפה אתה, כמה ניצלת, כמה התקדמת, איפה אתה נמצא?

אבל האדם מסיר אחריות וזורק מעליו אפילו את היכולת לומר עשיתי, אני לוקח אחריות:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

זריקת אחריות. שניהם מתכחשים למושג האחריות האישית. זה לא אני, זו לא אשמתי. החטא הראשון של האנושות – לחץ חברתי, השפעה סביבתית, היסחפות אחרי חברים, אחרי נחשים, טרנדים, כולם עושים, הפיד, זה לא אני זה הוא, בגללו ולא בגללי. אני לא זוכר שאני בריה בפני עצמי.

הרב קוק בספרו 'אורות הקודש', מפרש את שאלת "איכה" באופן עמוק יותר. האדם לא נשאל רק האם הוא מנצל את שנות חייו לעשיית הטוב, אלא עמוק מכך – האם הוא נאמן לעצמיותו: הכי קשה – להיות אותנטי.

"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה', מפני שלא ידע נפשו, מפני שה'אניות' האמיתית נאבדה ממנו".

מעבר למילה העברית המרתקת (תפיסת האני – כלומר ה"אניות") יש פה קביעה שההיסחפות אחרי הנחש, כלומר אחרי גורם חיצוני, מובילה אותנו למצב של חטא, שאחריו אנחנו לא יודעים להשיב על השאלה הבסיסית "איכה?".

שכחה עצמית, מי אני – הרי, אדם, אדם הראשון וכל אדם, רק תלך כמה פסוקים אחורה ותיזכר:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

הרב קוק ממשיך ואומר: "בזה תלויה כל הגאולה". מי שרוצה לתקן את העולם כולו ואת עצמו, קודם כל צריך את החיבור הפנימי העמוק ל-מי אני? מה שליחותי? לא להחליף ערכים בהתאם לעונה. ביטחון עצמי עמוק.

"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית… הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית… היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות… ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה".

אנחנו שוכחים את עצמנו. קריאה גדולה של הרב קוק לשוב את עצמנו, אל המקוריות שבתוכנו, והקריאה הזו רלבנטית מהעץ בגן העדן ועד היום.

קאט. הסתיימה מערכה ראשונה. ילדותיות – אבל זה מלמד גם עלינו המבוגרים.

2. מערכה שנייה: קין והבל – אחריות מוסרית

לכאורה אנחנו הולכים מחטא אל חטא, אבל באופן סמוי יש שיפור. כל חטא מעלה אותנו ברמה, אנחנו מתקנים את החטא הקודם ועוברים לתקן עוד חטא, גבוה יותר. שימו לב: לאדם וחווה נולדים קין והבל, אבל יש פה מלחמת אחים.

" וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".

בואו נקרא את זה כהמשך לסיפור על ההורים שלהם, הקב"ה כאילו מתחנן בפני הדור הבא: יש לך בחירה חופשית, אתה מושל בו, אתה יכול להתגבר.

"וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ".

אין הצדקה לרצח. עד היום בהקשר של רצח אנחנו יורדים לרזולוציות – "על רקע רומנטי", "על רקע לאומני", "על רקע פלילי"… אין שום הצדקה לרצח! בכוונה הפסוק הראשון לא מתאר סיבה, כי אין סיבה.

לצערנו שוב היצר הרע ניצח את היצר הטוב, אבל – חל פה שיפור משמעותי. שימו לב:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?

וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי"?

קין יודע שהוא זה שעשה את זה. הוא אדם בפני עצמו, יש לו אחריות אישית, אבל אין אחריות מוסרית. כן, עשיתי, זה אני, אבל מה לא בסדר? השומר אחי אנוכי? כלומר: כן, הרגתי אותו, למה לא? התחשק לי. קין לא מבין את ההבדל בין "אני יכול" לבין "מותר לי". אתה יכול הכל, אבל אתה לא עושה – כי כן, "שומר אחי אנוכי", אתה לא רוצח סתם את הזולת. אחריות מוסרית.

"וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".

מה עשית קין? יש לך אחריות. רצח של אדם הוא עולם ומלואו, רצחת אותו ואת כל הפוטנציאל שהיה יכול עוד לצמוח ממנו. זה צועק אליי מן האדמה.

יש הבדל: אדם וחוה מיהרו להתחבא וניסו להדחיק, השליכו את האשמה בלי נטילת אחריות, כביכול האדם לא אחראי למעשיו. קין – לא מכחיש שהוא עשה זאת ואף מצטער ואומר: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא".

את זה אדם וחווה לא אומרים. קין כן אומר, ואז הקב"ה נותן לו אות קין, מדבר איתו. כלומר: אם לוקחים אחריות, אפשר גם לעשות תשובה. על אדם וחווה לא מסופר לנו שהם עשו תשובה וכנראה לא ידעו שיש דבר כזה. קין מחדש את הרעיון ומלמד אותו:

"פגש בו אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואומר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע?" (בראשית רבה)

כי אם לוקחים אחריות, אפשר גם לעשות תשובה. בלי אחריות אין תשובה. (אחד משלבי התשובה לפי הרמב"ם: וידוי).

אם הייתי צריכה לתת כותרת לנגיף הקורונה, הייתי מעניקה את השם 'אחריות מוסרית'. הקורונה אומרת, ועוד איך – שומר אחי אנוכי. אתה נזהר לא להידבק ובעיקר נזהר לא להדביק אחרים. האנושות קיבלה הזדמנות להראות אחריות מוסרית. כמה אפשר לתקן את החטאים בספר בראשית באמצעים פשוטים. להראות שאכפת לנו מהאחר בצורה קלה- לשטוף ידיים, לא להתחבק, לשמור מרחק.

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שיש לנו הזדמנות כל הזמן לשמור על חיי כל הסביבה, להציל חיים או חלילה להרוס חיים. ראיתי פרשנות שאדם וחוה חטאו בגלל שלא היה להם דור קודם, הם היו בגן עדן אבל לא היו להם הורים, לא היה להם מודל או דמות שניתן להתייעץ איתה. לנו יש ואנו רוצים לשמור עליהם.

3. מערכה שלישית: נח – אחריות קולקטיבית

שימו לב, התורה רצה. רצף שמות של דור אחרי דור שהתורה לא מתעכבת עליהם ופתאום – עוצרים. יש את נח. נח מעורר תקוות גדולות כשהוא עולה על במת ההיסטוריה. "זה ינחמנו", אומר אביו למך כשהוא נותן לו את שמו:

"וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' ".

מרגישים קללה, העסק לא מתפקד. החטא הראשון, האנושות חוטאת, האנושות בלתי נסבלת- חוסר נאמנות להכל. אין גבולות בין אדם לאשתו, לחברו. הכול בחוץ, חמס, גזל, גניבה, אין מוסד של משפחה או נאמנות, מה צריך? גבולות. תיבת נח היא ה-גבול, גם תיבה שמגבילה ויש לה מידות מאוד מדויקות, אורך, רוחב, גובה, איפה הדלת, איפה החלון, איפה הזבל, וגם מה יש בתוכה – נח. העולם צריך מנוחה. יישוב הדעת.

זה רעיון עמוק: דווקא כדי שיהיה נוח, צריך תיבה. תיבת נח. גם גבולות, וגם נח לנו וטוב לנו. אז כבר אבא של נח אומר: יש משהו ארור בכל הגעש הזה שאנחנו חיים בו, ההתגעשות הזו, הילד הקטן הזה יכניס בעולם סדר, שקט, מנוחה… אבל אבא של נח לא זוכה לראות זאת. הוא יחד עם כל העולם הישן – נמחה, נהרג, מפנה את מקומו לעידן חדש.

הנה, פה אנחנו כבר קוראים מהפרשה שבשבת יקראו בתורה בבתי הכנסת:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ".

גבולות, גדרות, משפחה – יש פה שיפור, התקדמנו המון מאז אדם חווה ומאז קין והבל, מושג המשפחה. אבל עדיין – חכמינו לא רק משבחים את נח, הם גם דורשים אותו לגנאי. למה? נח לא מציל את האנושות אלא את עצמו ואת משפחתו ואת בעלי החיים של התיבה.

אם הייתם נביאים ומתבשרים על הקורונה לפני שהיא מתחילה, האם לא הייתם צועקים כלפי שמים? זועקים – קח את הגזרה הזו והצל את האנושות? עד היום 1,100,000 איש בעולם נפטרו מהנגיף. הייתם עושים המון כדי לשפר את האנושות, כדי להיערך. נח עושה מה שאומרים לו. נח ממלא פקודות, זו דרגה גבוהה, אבל נח הוא לא כמו אברהם אבינו בהמשך, לא כמו משה בהמשך, שמתפללים על החוטאים, מקריבים את עצמם, מנסים לתקן, להשפיע, ללמד, לחנך.

אם נחזור לנקודת האחריות – נח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית. אחריות קולקטיבית זה אומר שכל העולם תלוי גם בי. אם אני יכול אני משפיע ומשפר איפה שאני יכול. להתפלל, להקריב, ללמד, לחנך, להשתתף. לא יתכן שאשמע כזו בשורה רעה ואני אמשיך בשלי ורק אשמור על עצמי בתיבה. זה מאיר באור חדש פסוק שדווקא קראנו אותו ונראה לנו מצוין, אחרי הציווי על בניית התיבה נאמר: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה".

ופתאום אנחנו אומרים – רגע, למה לא התקוממת? למה לא התפללת? האם אנחנו מתפללים על האחרים? עד כמה הלב פתוח למצוקות של הזולת? ואז זה הופיע שוב, עוד הוראות על התיבה ושוב – "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'".

נח לא מרחיב את מעגל האחריות ולכן המבול אפילו נקרא על שמו. בספר ישעיהו אומר עליו הנביא: "כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ", המבול מכונה מי נח, המים של נח, כי הם באו בגללו, הוא לא ביקש רחמים על דורו, לא התפלל והתחנן לבטל את הגזירה. 120 שנה הוא בונה תיבה ולא מתואר שהוא פועל מעבר לזה.

אחריות קולקטיבית זה אומר שלפעמים אנחנו לא רק נחמדים אלא גם אכפתיים. צריך להגיד דברים נוקבים, צריך להיות אכפתי כלפי כל הדור כולו.

השבוע ציינו שבע שנים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל. אחד המשפטים שנהג לומר לתלמידיו: אם הצלחתי משהו בתורה זה בגלל שהיה אכפת לי שכולם ידעו תורה. כלומר, הצלחתי בתורה היא לא אגואיסטית. כמה שנים הנחיל תורה, הנגיש אותה בכל שכבות העם. עזב את מגדל השן, הפלפול, הגאונות כדי שלכולם תהיה טעימה, יהיה להם קשר.

לאחרונה נפטר דדי בן עמי ז"ל, זמר, יליד נהלל שהפך לחסיד ברסלב. החתן שלו, ישי תורג'מן ספד לו וסיפר על מסר של אחריות קולקטיבית – הוא גזר על עצמו ריחוק, וכמעט חצי שנה לא יצא מהבית. לא לומר הם שונאי חרדים, שונאי שמאלנים וכן הלאה. עלינו החובה להיות בשמחה ולשמור על החיים שלנו כמו דדי ז"ל. הלוואי ונפנים את הדברים ותהיה לו אחריות קולקטיבית.

הסיפור של הקורונה הוא סיפור של אחריות קולקטיבית ברמה הגבוהה ביותר. לא היה דבר כזה שהאנושות כולה עסקה רק בדבר אחד משותף. זו הכותרת הראשית בכל המדינות, בכל השפות. כולנו בסיפור הזה.

העיסוק בתיבת נח זה הדבר שאנחנו צריכים עכשיו – תיבה שהיא שבת, תפילה, משפחה, התבודדות, התבוננות. מתי אם לא עכשיו בכזה מבול? כל אחד צריך לבנות לעצמו תיבה ולחשוב כיצד הוא יוצא מהמבול. חז"ל אומרים  שנח ראה עולם בנוי – עולם חרב – עולם בנוי. נח היה נדיר בזה שראה את העולם לפני ואחרי המבול.

הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון שהיה ניצול שואה, אמר: גם אני. ראיתי לפני השואה עולם בנוי, עולם חרב – שליש מהעם היהודי הושמד, ועולם בנוי – כל מה שאנו בונים יחד בארץ ובעולם אחרי השואה. האם גם אנחנו נהיה כאלה? נוכל לומר שראינו את העולם לפני הקורונה, בזמן הנגיף ואת בניית העולם לאחריו? האם נצמח מזה? מה ניקח מזה? נשאיר זאת כשאלה פתוחה.

4. מערכה רביעית: מגדל בבל – אחריות כלפי הבורא

מגדל בבל זה סיפור חידתי. במובן מסוים זה סיפור על היחסים בין שמיים לארץ. דברנו על אחריות אישית, מוסרית, קולקטיבית. עדיין לא דברנו על הבורא.

אברהם עוד מעט מגיע, מחכה מעבר לפינה, כמה העולם זקוק לו, אבל בינתיים עד שאברהם יגלה שיש אדון לבריאה, הם חושבים שהם האדון:

"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם".

אחרי המבול יש פה דור המחליט להתאגד, אבל הם רוצים להגיע עד אלוקים, ובעצם להיות אלוקים, להפר את האיזון. בוני המגדל אומרים: אנחנו נירש אותו, לא נכבד את חוקיו ומגבלותיו, אין לנו דין וחשבון כלפי משהו שמעבר, האדם הוא האלוקים.

יש מחכמינו שאומרים – הם חשבו שהמבול הוא תקלה, השמיים נפלו, ורצו לבנות משהו שיחזק את השמיים, במקום לתקן את עצמם. פה הם כופרים באחריות כלפי הקב"ה. האדם חושב שהוא מתחרה באלוקים, יכול להחליף אותו, ולא מבין את תפקידו – אתה שליח של אלוקים.

"במקום שהמגדל יהיה מקדש לשם שמיים, ותשרה עליו שכינה, נוצר המגדל להאדרת שמם של בני האנוש אל מול ה'". (הרב שבתי סבתו)

זה מגדל שאומר 'אני ואפסי עוד'. אנחנו חושבים שאנחנו מנהלים את העולם, שהמדע מנצח, היכולת שלנו להיות אזרחי העולם הגדול. אנחנו מוגבלים הרבה יותר ממה שחשבנו. הורידו אותנו למטה. יש פה נקודה שחז"ל מציינים, אפשר להתאחד למטרות משותפות, צריך להתאחד למטרות טובות. אבל הם התאחדו למטרה ששכחה את צלם אלוהים. יש מדרש שאומר:

"אם נפל אדם ומת – לא היו שמים את לבם עליו. ואם נפלה לבנה היו יושבים ובוכים ואומרים: מתי תעלה אחרת תחתיה?".

אחריות כלפי אלוקים, כלפי הבורא, מה התיקון? אברהם. בניגוד לאלה שלא שמו לב שאדם נופל ומת, אברהם הולך לחיות בתוך אוהל (לא בניין מרשים, אוהל שפתוח מארבעת צדדיו!) אבל לרדוף אחרי שלושה אורחים זרים, עבור הכנסת אורחים. אז איזה בניין יותר נצחי, מגדל בבל או האוהל של אברהם? תמיד משווים בין נח לבין אברהם (נח לא נלחם למען בני דורו ונכנס לתיבה, ואברהם נאבק למען סדום), אבל כאן אנו רואים שצריך להשוות גם בין מגדל בבל לאוהל אברהם.

וזה לא רק הבדל טכני בין בניין לאוהל, השאלה היא מה במרכז. מול "ונעשה לנו שם" – עולה תפיסה של "ואגדלה שמך". ובהמשך גם מסופר על אברהם: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'". כלומר, אברהם לא מנסה להגדיל את שמו בעולם – ודווקא לכן הוא נצחי. הם ניסו לעשות שם לעצמם, ושמם אבד לגמרי, אף אחד לא זוכר את שמם, אבל אברהם נצחי כי לא פיאר את עצמו אלא את הרעיון, את האמונה שלו.

מתוך הריסות מגדל בבל, עולה הפתרון – אברהם. יש אפילו מדרש שלא הכרתי כלל, וראיתי אצל הרב משה צבי נריה הפניה אליו. לפי המדרש הזה – אברהם אבינו עבר שם, ראה אותם בונים את המגדל, וקילל אותם בשם אלוקיו. ככה כתוב. הוא עבר שם וראה שזו לא הדרך, וצריך אלטרנטיבה. זה כבר יקרה בפרשה הבאה, לך לך, שם אברהם עולה על בימת ההיסטוריה עם הבשורה שלו, הבשורה שלנו.

לסיכום:

אחריות אישית – אני שולט במעשים שלי, אני עושה וקורה משהו, יש לי אחריות.

אחר כך אחריות מוסרית – יש אסור ומותר, גבולות, לא כל דבר שאפשר לעשות הוא דבר שמותר לעשות.

אחר כך מבינים שאנחנו אחראים לא רק כלפי עצמנו אלא גם כלפי כל הסביבה, כל העולם, אחריות קולקטיבית.

ולבסוף – מבינים שהמוסר הוא לא רק מוסכמה אנושית, אלא יש אדון לעולם, יש סמכות מעליו, אנחנו אחראים כלפיה.

הפרקים הראשונים של ספר בראשית מתגלים שוב כטקסט מדויק על המצב האנושי ועל המסלול שכולנו צריכים לעבור.

בשבוע הבא – אבא שלנו אברהם אבינו עולה על בימת ההיסטוריה. היו עימנו.

שבת שלום!

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.