ארבעה מסרים באלפיים שנה - השיעור השבועי - פרשות בראשית-נח תשע"ח

טוב, תמיד להכין שיעור על בראשית היה נשמע לי גדול עליי.

אז השנה יצא לי בקטנה – בראשית יחד עם נוח. אנחנו הולכים לדבר היום על קורות האנושות והעולם – מבריאת העולם ועד ליהודי הראשון. הכול בפנים. פרק זמן של אלפיים שנה. איך אפשר לדבר על אלפיים שנה בשיעור של פחות משעה? איך לסכם? מילא אני אבל מה יעשו הגננות? כמה קשה להכין דפי קשר לשבת השבוע לילדים...

אז קודם כל – להתמקד במה שהתורה מתמקדת. מאוד מעניין – רצה על פני כל בריאת העולם ומתמקדת באדם. רצה על פני עמים וממלכות ועוצרת כשאברהם מכניס אורחים. מדלגת על פני מאות שנים ועושה סטופ ומתארת איך רבקה נותנת מים לגמלים. מעשי חסד קטנים שהם גדולים, או חטאים והחמצות שהם קטנים אבל גדולים – זה העיקר. לא ספר מדע או גיאוגרפיה אלא תורה מלשון הוראה, להורות לנו, היא לא מתעכבת על העולם אלא על האדם שבתוך העולם ועל התנהגותו, וכשראוי לציין את התנהגותו – לשבח או לא לשבח – פה התורה מרחיבה וקוראת לנו להתבונן.

אני אשתמש ברשותכם במבנה שמציג הרב יונתן זקס בספר החדש שלו שיצא לאור בעברית, "שיג ושיח", הוא עושה זום-אאוט, מבט על, על שתי הפרשות הראשונות בתורה ומתרכז בארבעה סיפורים מרכזיים, אם אנחנו רוצים לסכם: אדם וחווה, קין והבל, נוח ודור המבול, מגדל בבל. לדבריו, כל סיפור הוא שלב חדש בהבשלתה של האנושות, זה לא רק סיפור כרונולוגי אלא גם מוסרי ורוחני, יש פה דרמה פילוסופית בארבע מערכות. אז אנחנו נלמד את ארבעת השלבים האלה, לא כהיסטוריה אלא כאקטואליה, כהוראה לדורות.

כבר קראתי את הסיפור הרבה פעמים וגם אתם, אבל ככה אני אישית לא קראתי, תעקבו:

מערכה ראשונה – אדם וחווה

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

מה בולט? מה שלא נאמר. לא נאמר "כי טוב". זה אנחנו נכתוב על עצמנו. הבחירה החופשית.

אז הנה הבחירה החופשית באה לידי ביטוי פעם ראשונה, ולצערנו, לא בהצלחה –

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

אבל אנחנו עוזבים שאלות גדולות של למה בכלל אסור היה לאכול, וכל הדיאלוג עם הנחש, אנחנו נטו מדברים על נקודת האחריות:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

ממש מזכיר תינוק שמתחבא וחושב שלא רואים אותו. בשלב הראשוני ילד חושב שהוא הכול, מדבר על עצמו בגוף שלישי "הלל רוצה", ופה מגיע עוד פסוק יסודי:

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?

לא איפה אתה פיזית, מתחבא לי מאחורי העץ, כמו ילד קטן, אלא איפה אתה נמצא, מי אתה, למה התבלבלת, האם אתה מבין בכלל מה עשית. מה זה אייכה –

האלשיך (לא המפכ"ל): איך נפלת משמיים?

האדמו"ר הזקן: בכל רגע הקב"ה שואל את האדם: איכה? גם עכשיו. איפה אתה, כמה ניצלת, כמה התקדמת, איפה אתה נמצא.

אבל האדם לא מבין:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

בשתי מילים – זריקת אחריות. שניהם מתכחשים למושג האחריות האישית. זה לא אני, זו לא אשמתי. החטא הראשון של האנושות – לחץ חברתי, השפעה סביבתית, היסחפות אחרי חברים, אחרי נחשים, טרנדים, כולם עושים, הפיד, זה לא אני זה הוא, בגללו ולא בגללי. אני לא זוכר שאני בריה בפני עצמי.

באורות הקודש, מפרש הרב קוק את שאלת "איכה" באופן עמוק יותר. האדם לא נשאל האם הוא מנצל את שנות חייו לעשיית הטוב, אלא עמוק מכך - האם הוא נאמן לעצמיותו:

זה קורה בקטע באורות הקודש שנקרא "בקשת האני העצמי".

"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו". מעבר למילה העברית המרתקת (תפיסת האני – כלומר ה"אניות") יש פה קביעה שההיסחפות אחרי הנחש, כלומר אחרי גורם חיצוני, מובילה אותנו למצב של חטא, שאחריו אנחנו לא יודעים להשיב על השאלה הבסיסית "איכה?".

הכי קשה – להיות אותנטי. להיות. ראיתי מישהו בשתי קבוצות ווטסאפ במקביל, כותב בקבוצה אחת "ברוך דיין האמת" עם סמיילי בוכה, ו"גדול, גדול, אני על הרצפה!" עם סמיילי בוכה מצחוק... זה אולי נשמע לכם טיפשי אבל הולך איתי כבר כמה ימים... בקשת האני העצמי. אתה בוכה וצוחק במקביל.

שכחה עצמית, מי אני – הרי, אדם, אדם הראשון וכל אדם, רק תלך כמה פסוקים אחורה ותיזכר:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית... הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית... היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות... ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה". זו רק טעימה מהקריאה הגדולה של הרב קוק לשוב את עצמנו, אל המקוריות שבתוכנו, והקריאה הזו רלבנטית מהעץ בגן העדן ועד היום.

קאט. הסתיימה מערכה ראשונה. ילדותיות – אבל זה מלמד גם עלינו המבוגרים. בכלל שווה להסתכל על הילדים ולהסיק מסקנות לגבינו .

מערכה שנייה – קין והבל

לכאורה אנחנו הולכים מחטא אל חטא אבל באופן סמוי יש שיפור. כל חטא מעלה אותנו ברמה, אנחנו מתקנים את החטא הקודם ועוברים לתקן עוד חטא, גבוה יותר. שימו לב:

לאדם וחווה נולדים קין והבל,

 וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

בואו נקרא את זה כהמשך לסיפור על ההורים שלהם, הקב"ה כאילו מתחנן: יש לך בחירה חופשית, אתה מושל בו, אתה מחליט.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

אין הצדקה לרצח. "על רקע רומנטי", "על רקע לאומני", "על רקע פלילי"... "חיילים של עמיר מולנר", חיילים יש בגולני, השפה והשיח שלנו כלפי רצח גורמים לנו להקל ראש ברצח, אין שום הצדקה, אבל שום הצדקה, ובכוונה הפסוק הראשון לא מתאר סיבה, כי אין סיבה.

לצערנו שוב היצר הרע ניצח את היצר הטוב, אבל – חל פה שיפור משמעותי. שימו לב:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?

קין יודע שהוא זה שעשה את זה. הוא אדם בפני עצמו, יש לו אחריות אישית. אז מה הבעיה? אחריות אישית יש, אבל אין אחריות מוסרית. כן, עשיתי, זה אני, אבל מה לא בסדר? השומר אחי אנוכי? כלומר: כן, הרגתי אותו, למה לא? התחשק לי. הפרסומת המפורסמת והמסוכנת של תפוצ'יפס – "טבעי שלא תשלוט בעצמך". קין, זה טבעי שלא תשלוט בעצמך. קין לא מבין את ההבדל בין "אני יכול" לבין "מותר לי".

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

יש לך אחריות. רצח של אדם הוא עולם ומלואו, רצחת אותו ואת כל הפוטנציאל שהיה יכול עוד לצמוח ממנו.

אבל בכל זאת יש פה הבדל. הרב יהושע שפירא: זוכרים את אדם וחווה? הם מיהרו להתחבא וניסו להדחיק, השליכו את האשמה, בלי עמידה בפני השם, בלי נטילת אחריות, אין עם מי לדבר, האדם לא אחראי למעשיו, אבל קין – לא מכחיש שהוא עשה זאת, ואף מצטער ואומר כמה פסוקים אחר כך:

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא. את זה אדם וחווה לא אומרים. קין כן אומר, ואז הקב"ה נותן לו אות קין, מדבר איתו.

כלומר: אם לוקחים אחריות, אפשר גם לעשות תשובה. אדם וחווה לא עשו תשובה וכנראה לא ידעו שיש דבר כזה. קין מחדש את הרעיון ומלמד אותו:

"פגע (פגש) בו אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואומר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע?" (בראשית רבה)

מערכה שלישית – נח

רצף שמות של דור אחרי דור שהתורה לא מתעכבת עליהם ופתאום – סטופ. עוצרים. נח מעורר תקוות גדולות כשהוא עולה על במת ההיסטוריה. "זה ינחמנו", אומר אביו למך כשהוא נותן לו את שמו:

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'.

צריך להבין: העולם מתפוצץ מאנרגיה, אנשים לא מזדקנים, תינוקות נולדים והם כבר גדולים, ערבוב מוחלט, הכול בחוץ, חמס, גזל, גניבה, אין מוסד של משפחה או נאמנות, מה צריך? גבולות. תיבת נח היא ה-גבול, גם תיבה שמגבילה ויש לה מידות מאוד מדויקות, אורך, רוחב, גובה, איפה הדלת, איפה החלון, איפה הזבל, וגם מה יש בתוכה – נח. העולם צריך מנוחה. יישוב הדעת. זה רעיון עמוק: דווקא כדי שיהיה נוח, צריך תיבה. תיבת נח. גם גבולות, וגם נח לנו וטוב לנו. אז כבר אבא של נח אומר: יש משהו ארור בכל הגעש הזה שאנחנו חיים בו, ההתגעשות הזה, הילד הקטן הזה יכניס בעולם סדר, שקט, מנוחה... אבל אבא של נח לא זוכה לראות זאת. הוא יחד עם כל העולם הישן – נמחה, נהרג, מפנה את מקומו לעידן חדש.

הנה, פה אנחנו כבר קוראים מהפרשה שבשבת יקראו בתורה בבתי הכנסת:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ... וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

מה אנחנו רואים סביב התיבה – משפחה. באים בזוגות, אפילו החיות, ואיך יוצאים? הנה מילה שמופיעה פעם ראשונה אחרי שיוצאים מהתיבה, לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה.

"המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח לילדים", אמרה ח"כ מירב מיכאלי ועוררה השבוע סערה גדולה כשתקפה את מוסד המשפחה והציעה שהמדינה תפקח על הילדים. ובכן, בפרשת השבוע, פרשת נח, מופיעה לראשונה המילה "למשפחותיהם". ומתי היא מופיעה? אחרי שהאנושות נמחקת במבול בגלל שחיתות מוסרית, אי נאמנות וחוסר יכולת להתחייב – מגיעה פתאום המילה הזו: "לְמִשְׁפְּחֹותֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּיבָה". זה מה שנברא אחרי הסערה הגדולה. התיבה מגיעה אל החוף, וממנה יוצא הסטארט-אפ שעימו תצעד האנושות מעתה והלאה: משפחה. נכון, לפעמים יותר קל וכיף להיות לבד, או בעבודה, או עם חברים. אבל בסוף בסוף, יותר מכל מקום אחר, המשפחה היא המקום שבו אנחנו הכי אמיתיים ואותנטיים, וגם הכי מתפתחים ומשתנים. סבא וסבתא, בני זוג, ילדים – במרווח הזה נבנים מושגים כמו אמון, ויתור, כבוד הדדי, משמעות, המשכיות, ואפילו קדושה. שמעתי פעם מאדם חכם את המשפט הבא, על מוסד המשפחה: "ההגבלה של הרצונות שלי מפני הרצונות של אחרים – היא הדרך היחידה להיבנות".

אז אתם שמים לב שיש פה שיפור, התקדמנו המון מאז אדם חווה ומאז קין והבל, מושג המשפחה.

אבל עדיין – חכמינו לא רק משבחים את נח, הם גם דורשים אותו לגנאי. למה? נח לא מציל את האנושות אלא את עצמו ואת משפחתו ואת בעלי החיים של התיבה. הוא ממלא פקודות, זו דרגה גבוה, אבל נח הוא לא כמו אברהם בהמשך, לא כמו משה בהמשך, שמתפללים למען החוטאים, מקריבים את עצמם. אם נחזור לנקודת האחריות - נח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית. זה מאיר באור חדש פסוק שדווקא קראנו אותו ונראה לנו מצוין, אחרי הציווי על בניית התיבה נאמר:

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

ופתאום אנחנו אומרים – רגע, למה לא התקוממת? למה לא התפללת? האם אנחנו מתפללים על האחרים? ואז זה הופיע שוב, עוד הוראות על התיבה ושוב –

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'.

הרב ברוך פרנקל, בעל ה"ברוך טעם", חיתך את בתו עם בן של צדיק אחר. בסעודת האירוסין חש אבי החתן בנימה של תוגה על פניו של בעל הברוך טעם, ושאלו לפשר הדבר. סיפר בעל הברוך טעם כי בנו של בלן העיירה חולה אנושות והוא זקוק לרחמי שמיים מרובים. נו, הפטיר המחותן ועשה תנועת ביטול בידו, זה הכל? אך בכך הוא חרץ את גורל השידוך. הברוך טעם ציווה לבטל לאלתר את האירוסין בנימוק שבית שבו לא כואבים את כאב הזולת – אסור להשתדך עמו, לא מעניין אותו מצב האחר, לא כואב.

אבל נח לא מרחיב את מעגל האחריות ולכן המבול אפילו נקרא על שמו, בספר ישעיהו אומר עליו הנביא ישעיהו: " כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ", המבול מכונה מי נח, המים של נח, כי הם באו בגללו, הוא לא ביקש רחמים על דורו, לא התפלל והתחנן לבטל את הגזירה.

מערכה רביעית – מגדל בבל.

סיפור חידתי. סיפור על היחסים בין שמיים לארץ.

אברהם עוד מעט מגיע, מחכה מעבר לפינה, כמה העולם זקוק לו, אבל בינתיים עד שאברהם יגלה שיש אדון לבריאה, הם חושבים שהם האדון:

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם.

מה יש כאן? בלבול הקשר בין שמיים לארץ, ביטול ההפרדה. הרי התורה נפתחת כך: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ", ובספר תהלים מזכירים לנו: "השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם". אין לערבב בין התחומים. יש ארץ ויש שמיים. והנה יש פה דור שמנסה לבנות מגדל "וראשו בשמיים". האדם רוצה להגיע לאלוקים, להיות אלוקים, להפר את האיזון. בוני המגדל אומרים: אנחנו נירש אותו, לא נכבד את חוקיו ומגבלותיו, אין דין וחשבון כלפי משהו שמעבר. יש מחכמינו שאומרים – הם חשבו שהמבול הוא תקלה, השמיים נפלו, ורצו לבנות משהו שיחזק את השמיים, במקום לתקן את עצמם. פה הם כופרים באחריות כלפי הקב"ה. האדם חושב שהוא מתחרה באלוקים, יכול להחליף אותו, ולא מבין את תפקידו – אתה שליח של אלוקים.

"במקום שהמגדל יהיה מקדש לשם שמיים, ותשרה עליו שכינה, נוצר המגדל להאדרת שמם של בני האנוש אל מול ה'" (הרב שבתי סבתו)

אבל לקראת סוף הפרשה מנצנצת תקווה –

וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם.

לסיכום:

אחריות אישית – אני שולט במעשים שלי, אני עושה וקורה משהו, יש לי אחריות.

אחר כך אחריות מוסרית – יש אסור ומותר, גבולות, לא כל דבר שאפשר לעשות הוא דבר שמותר לעשות.

אחר כך מבינים שאנחנו אחראיים לא רק כלפי עצמנו אלא גם כלפי הסביבה, יש אנשים סביבנו.

ולבסוף – מבינים שהמוסר הוא לא רק מוסכמה אנושית, אלא יש אדון לעולם, יש סמכות מעליו, אנחנו אחראיים כלפיה.

הפרקים הראשונים של ספר בראשית מתגלים שוב כטקסט הכי קדום והכי מדויק על המצב האנושי ועל המסלול שכולנו צריכים לעבור.

בשבוע הבא – אבא שלנו אברהם עולה על בימת ההיסטוריה. היו עימנו.