ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת "משפטים", הפרשה השישית בספר שמות. נסו לדמיין את פרשת בשלח, לפני שבועיים, מה אתם מדמיינים? את יציאת מצרים וקריעת ים סוף ושירת הים. נסו לדמיין את פרשת יתרו, לפני שבוע, מה אתם מדמיינים? את מתן תורה, עשרת הדיברות, הר סיני. ועכשיו נסו לדמיין את פרשת משפטים – מה אתם מדמיינים? רשימה ארוכה של משפטים, חוקים, הוראות, מצוות ודינים. אין פה מעמד ויזואלי. כך מתחילה הפרשה: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, ומכאן – רצף מצוות מגוון.
אנחנו נפרק את הפרשה מלאת המצוות הזו לשלושה חלקים חשובים, שלושה מסרים לחיים. נתחיל.
1. ו
כן, כן, ו' החיבור. זה החלק הראשון. הרי הפרשה יכולה להתחיל במילים: אלה המשפטים. למה כתוב "ואלה המשפטים"? למה הפרשה מתחילה בו' החיבור?
ולמה היא מחברת אותנו? צריך להבין, שיש לפנינו רשימה ארוכה של מצוות. 23 מצוות חיוביות, מצוות עשה, ו-30 מצוות שליליות, מצוות לא תעשה. בסך הכל, 53 מצוות מתוך 613 מופיעות השבוע, כמעט עשרה אחוזים. הנושאים מגוונים: עבדים, קנסות, גניבה, שומרים, הלוואות, עניים, ניהול בית משפט, דיני קרקעות, שבת, עלייה לרגל, ביכורים, עזרה בנשיאת משא, יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדים, היחס לכישוף ולעבודה זרה, היחס לגר, עינוי אלמנה ויתום, איך לגבות חוב מעני, ריבית, אכילת אוכל כשר, לשון הרע, עדים בבית משפט, שוחד, הלכות פסח וחמץ ועוד ועוד. "החיים עצמם". שום דבר לא קטן ולא שולי עבור התורה, הכול גדול, הכול חשוב, חיים נורמליים של סכסוכי שכנים ומסחר וחיים. מה הקשר למעמד הר סיני? כאן מגיעה ו' החיבור, "ואלה המשפטים". כך מסביר רש"י:
רש"י: וְאֵלֶּה – מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים. מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי.
זוהי ו' החיבור תרתי משמע, היא מחברת אותנו גם להר סיני. זה דבר חשוב מאוד בשיח שלנו, עד היום. יש אנשים שאומרים שעשרת הדברות זה מספיק. שזה העיקר. הם באמת שומרים על "לא תרצח" ו"כבד את אביך ואמך" וזה חשוב מאוד, אבל לדעתם לא צריך להגזים, לא צריך לרדת לפרטים, לרזולוציות הקטנות. נו, באמת – הם אומרים בביטחון – נראה לך שלאלוקים אכפת מכל דבר קטן שאני עושה? הרי אכפת לו מהדברים הגדולים. זה באמת מביך לפעמים לדקדק בעניינים "קטנים" מול אמירה כזו. מעמד הר סיני לא מספיק? העקרונות הגדולים לא מספיקים? מה ההיטפלות הזו לפרטי פרטים?
מול כל הטענות האלה מתחילה הפרשה ואומרת: ואלה המשפטים. זהו המשך ישיר של מעמד הר סיני. מעמד הר סיני נמשך בכל רגע ורגע, בכל הלכה והלכה שהיא תורה למשה מסיני. אנחנו רואים את חכמי ישראל מתעקשים על הנקודה הזו בכל דור ומול כל התמודדות. מצאתי כל כך הרבה מגדולי פרשנינו שעוסקים בכך.
רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצה כתב בספרו "מי השילוח" את ההסבר הבא:
"המרחק מפרשת יתרו לפרשת משפטים הוא מאגרא רמה לבירא עמיקתא, שבפרשת יתרו כתיב קבלת התורה וקרבת אלוקים והפרשה הזאת מתחלת 'כי תקנה עבד עברי' שהלך וגנב ונתפס ונמכר בבית דין... אך העניין בזה כי בכאן מתחיל עולם התיקון".
הוא מתאר בחריפות את הסתירה, אבל מסביר שזה-זה תחילת עולם התיקון. אנחנו לא חיים בהר סיני אלא בעולם הרבה יותר גשמי ויומיומי.
בואו נקפוץ מ"מי השילוח" שחי בפולין אל גרמניה, לפרנקפורט. הרב שמשון רפאל הירש נאבק שם לפני כמאתיים שנה בתנועות לא-הלכתיות חדשות שצצות שם. הוא צריך להתמודד עם טענות של אנשים שנחשבו חכמים ורציניים וביקשו לתרגם את הסידור מעברית לגרמנית, להעביר את שבת ליום ראשון, לבטל את תשעה באב כי כבר נגאלנו כאן בגרמניה, כמובן לבטל הפרדה בין המינים בבית הכנסת, חבישת כיפה וטלית, תפילה לכיוון ירושלים ועוד ועוד ועוד. הם רצו לשמוע על "הגרעין המוסרי" של היהדות, על "העיקר". התפר החשוב הזה בין הפרשה הקודמת לפרשה שלנו עזר לו להסביר את עמדתו. שימו לב מה כותב הרב שמשון רפאל הירש, אמירה מהדהדת לדורות:
"אין להם ל'עשרת הדברות' קדושה יתרה או חשיבות יתירה על כל מצווה אחרת ממצוות התורה. הם אינם כוללים את כל מצוות התורה, ואף אינם מקודשים יותר מכל שאר המצוות. בפירוש הכריז הקב"ה על עשרת הדברות כעל מבוא גרידא, מעין הכנה לקראת עיקר כל התחיקה שתבוא אחריהם. הם קווי יסוד וראשי פרקים – להמשך". (הרב שמשון רפאל הירש)
ואיפה ההמשך? אצלנו, השבוע, בו' החיבור. זו תשובה למי שמדברים על "ערכי היהדות", "מוסר היהדות" באופן לא מחייב ולא ספציפי, באופן שלא מחובר ישירות להר סיני (יש מושג מקסים שהופך לא מחייב – "תיקון עולם". תיקון עולם יכול להגדיר כל פעולה כמעט, תלוי באידיאולוגיה שלך, וזה פופולארי מאוד בקרב צעירים יהודיים מתקני עולם. שמעתי בארצות הברית בדיחה: איך אומרים "תיקון עולם" בעברית?).
החיים שלנו צריכים לשקף את ו' החיבור הזו, להיות המשך. שמעתי מהרבנית רבקה רום, הבת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, איך הוא היה מתחיל את ליל הסדר: אני עושה ליל סדר כמו שאבא שלי עשה, הוא עשה כמו שאבא שלו עשה, הוא עשה כמו אביו וכו' וכו'. היא מספרת שכילדה היא הרגישה בטבעיות איך היא חלק מרצף שמתחיל בדור הראשון של יוצאי מצרים, ליד הר סיני.
יש פה התמודדות עם עוד עניין: אחרי מעמד הר סיני אנחנו שואלים את עצמנו: אוקיי, איך יורדים מההר? מה עכשיו? והתשובה היא: לא יורדים מההר, ממשיכים את המסר אל תוך החיים. הולכים מההר אל הרחוב, השוק, הכביש, הווטסאפ, הסלון, המטבח, הכיתה, הבנק, בית המשפט וכו'. משם עד לכאן. לא ממשיכים מהר סיני לסתרי תורה, לחוכמות גנוזות, לכל מיני עניינים גבוהים, אלא ממשיכים לעודף שמקבלים במכולת ולמכה שמישהו מקבל ולהעסקת עובדים וליחס כלפי גנבים. אנחנו פורטים את עשרת הדברות לפרוטות, לפרטים.
הרב עדין שטיינזלץ כתב שהדבר הכי תמוה בפרשת משפטים הוא פרשת משפטים. איך עוברים מהר סיני לאיך לטפל בחמור שלי או במה קורה אם מישהו שבר לך שן ופצע אותך. בניגוד לאמירה "המטרה מקדשת את האמצעים" פה צריך לומר: "האמצעים מקדשים את המטרה". כלומר, רק הפרטים הקטנים ביהדות יוצרים משמעות, התורה רואה את הדברים אחרת מאופן החשיבה הרגיל. הרוממות והשגב אינם רק ברגעים שאנחנו חושבים שהם המרוממים, אלא בארציות, בפרטים הקטנים. חז"ל קבעו: "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". הרב שטיינזלץ ממשיך: אנחנו רגילים לתלות את העיניים בשמיים כשאנחנו מדברים על הקב"ה, אבל הוא נמצא בשטר הכסף שאתה משלם בו, בתפוח שאתה אוכל, בחיוך שלך לשומר בכניסה. ההתגלות היא לא רק בקולות וברקים, ההתגלות היא כשאתה חי לפי המשפטים וההוראות של הפרשה.
במבט חיצוני זו נראית תחילה סתירה, בין הקולות והברקים לבין פרטי דיני הנזיקין, אבל מי שמתבונן לעומק פנימה יראה את השלמות, יראה שאלה שני צדדים של אותו מטבע. הרב יהודה עמיטל, בשיחה מפורסמת בישיבת הר עציון לפני עשרים שנה, דיבר על כך שזה מסר חשוב לדורנו, דור שרוצה מאוד להתחבר, לזרום, להיות בחוויה, להיות באורות. העבודה בקטנות ולא בגדלות חשובה במיוחד בדורנו. וכך הוא אמר:
"אני מבקש לדבר הערב על מה שקורה אצל חלק מהנוער, נוער שומר מצוות שפיתח לעצמו אידאולוגיה חדשה. לפנינו תופעה מרתקת וגם מפליאה. מילת המפתח היא: 'התחברות'. הדבר היחיד והבלעדי המסוגל לחבר את אותם בני נוער לתורה ומצוות הוא מה שנקרא בשפתם 'התחברות' סמכות ומחויבות, שני היסודות שבלעדיהם קשה לתאר אפשרות של חיים על פי תורה, הפכו לבלתי רלוונטיים אצלם. לא זו בלבד שמושגים אלו לא מדברים אליהם, אלא יותר מזה, עצם השימוש במונחים אלה - מחויבות וסמכות - על ידי בני שיחם גורם לנתק מידי, שכן ההתחברות שעליה הם מדברים היא התחברות אישית, אינדיבידואלית וחווייתית. היקפה של תופעה זו לא ידוע לי, אבל יש לי הרושם שהיא הולכת ומתפשטת".
הרב דוד דודקביץ, שבשיעור שלו מצאתי את הציטוט הזה, מעיר על הדברים: הרב עמיטל דיבר בשנת תש"ס, מה נגיד בתש"פ? כמובן שזה חשוב להתחבר, זה מעיד על רצון לפנימיות ולא לחיצוניות, זה חשוב אבל לא יכול להיות שכל העולם מבוסס על "מרגיש לי", "מדבר אליי", "אני לא במקום הזה", אחרת האדם עובד את עצמו ולא את בוראו.
נסיים את החלק הזה עם הרב פרופ' יונתן זקס. מעניין שכל כך הרבה פרשנים מתעכבים על החיבור הזה בין הפרשה הקודמת לנוכחית, וכך הוא מתאר זאת: "החוויה החד פעמית חייבת לעבור תרגום. המשימה שלנו היא להפוך אירוע היסטורי לתורת חיים, להמיר את הסיפור לחוק, להפוך את החזון וההשראה – לתשומת לב קפדנית לפרטים, לתרגם את החזון למציאות, להפוך את כאבי העבר לברכות העתיד. זה מה שנותן לתורה כוח על-זמני" (הרב זקס).
הוא מספר סיפור על שלושה אנשים שעבדו בסיתות אבני בניין. כששאלו אותם מה הם עושים, ענה הראשון: אני חותך אבנים. השני אמר: אני מתפרנס. השלישי אמר: אני בונה ארמון. השלישי רואה לנגד עיניו את התמונה הגדולה ומבין שהחזון מורכב מפרטים קטנים ומעשיים, גם אם מייגעים לפעמים. נמשיך.
2. אֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם
אחרי שדיברנו כל כך הרבה על ו' אחת קטנה, כאן מתחילה "המנה העיקרית" בפרשה. ואלה המשפטים... כמה משפטים אנחנו מקבלים פה, כמה מצוות, הוראות, נושאים, דינים, חוקים. מה עושים? איך מתחילים?
בספר המפורסם "מאור ושמש", שכתב הרב קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, מגדולי החסידות, יש עצה. המחבר מכונה פשוט בעל ה"מאור ושמש", הספר כונה אפילו "השולחן ערוך של החסידות", והוא מציע לנו גם כשאנחנו ניגשים ללימוד התורה ולעיסוק בה, לנסות להיזכר בהתרגשות שהייתה בהר סיני. כך הוא כותב: "עשרת הדיברות נאמרו בסיני באימה וביראה ברתת וזיע ובהתלהבות גדולה. ומלמדנו הכתוב במילת 'ואלה המשפטים' – שיהיה הלימוד של תורה הנגלית דהיינו לימוד המשפטים והדינים יהיה ברתת וזיעה והתלהבות כמו בסיני, שצריך להוסיף ולחזק את עצמו לעשיית תשובה קודם הלימוד" ("מאור ושמש").
קודם דיברנו על כך שהמצוות כולן קדושות כמו עשרת הדברות, על ו' החיבור. אבל הוא מדבר על תחושת ההתלהבות, ההתחדשות, ההתרגשות. הוא ממליץ לעשות תשובה לפני הלימוד, וכותב שם גם במקום אחר שהאדם צריך ללמוד מוסר, כדי להזכיר לעצמו את ההקשר הכללי, שאם הוא ניגש עכשיו לשאלה מסוימת סביב כשרות או צדקה – זה מרגש בדיוק כמו הקולות והברקים והשופרות של סיני.
אם ננסה למצוא מכנה משותף, איזו כותרת-על או הגדרה כוללת לכל 53 המצוות החדשות האלה, אולי המילים הבאות יוכלו לעזור לנו: אחריות כלפי הזולת. כבוד כלפי הזולת. מציאת צלם האלוקים שבזולת. אם מסתכלים על מכלול המשפטים, מגיעים למסקנה הבאה: יש בנו צלם אלוקים ויש באחרים צלם אלוקים וזה צריך להנחות אותנו בחיינו. אנחנו נדרשים לכבד, להיות רגישים, עדינים, קשובים, מלאי חמלה וחסד, כי יש חתיכת אלוקים בזולת. כלומר, פרשת משפטים לא סתם מנחילה שיטה משפטית קרה, טכנית, זה לא סתם דין אלא בעיקר "לפנים משורת הדין". ואולי זוהי גם תזכורת למצרים ולמה שעבר עלינו שם. יש בפרשה הרבה תזכורות לשעבוד מצרים, כאילו ירדנו לשם כדי לצרוב בנו רגישות, הרי שם לא ייחסו לנו צלם אלוקים. היום מדברים המון על זכויות, אבל שימו לב שאין כאן זכויות שלי אלא חובות שלי כלפי האחר. זה שיח אחר, לא מה חייבים לי אלא מה אני חייב לאחרים.
ניתן רק כמה דוגמאות. הפרשה מתחילה בגילוי צלם אלוקים בעבד: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
זוהי לא העבדות שאנחנו מדמיינים. זו עבדות שהיא שיקום. אומרים חז"ל: "כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו... שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא לא, אתה שותה יין ישן והוא יין חדש, אתה ישן על גבי מיטה והוא על גבי תבן". אדם שגנב ולא יכול להחזיר יוצא למסע שיקום אצל משפחה והיא מתייחסת אליו הכי יפה שאפשר, כדי להחזיר אותו לחברה.
אין היום עבדות אצלנו, אבל במקום לחפש צלם אלוקים בעבד, בואו נגיד: "צלם אלוקים בעובד" – אצל המלצר (שמתם לב שאנשים היום לפעמים לא זוכרים מי המלצר שלהם כי הם לא מרימים ראש בזמן שמזמינים), אצל השומר בכניסה לבית הספר או לחניון, השוטר וכו'.
בהמשך יש גם צלם אלוקים בגנב: כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.
מדובר בגנב, ודאי שהוא צריך לשלם, אבל שימו לב לדיון המדוקדק והעדין שמתנהל פה:
רש"י: חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמש. שה, שנושאו על כתפו, משלם ארבע, הואיל ונתבזה בו.
לא גנבתי לאחרונה שור או שה, גם לא כל כך ראיתי לאחרונה שור או שה, אבל כן ראיתי נאשמים מושפלים. הייתי כמה שנים כתבת לענייני משפט וראיתי חשודים ונאשמים, עצורים ואסירים, ולדעתי – כבוד הוא נושא מרכזי בכל המצב הזה. זה לא רק "קלון" טכני שבית המשפט קובע, האם יש או אין בעבירות קלון, אלא קלונו של אדם, כבודו של האדם, בפרט אם היה מפורסם קודם.
ממשיכים: צלם אלוקים בגר, אלמנה, יתום ועני: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.
רגע, ואדם רגיל מותר לענות? רש"י: כל אלמנה ויתום לא תענון – הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח, ודבר מצוי לענותם.
"ספר החינוך" מסביר כך, ברגישות: "ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו. והכתוב רמז טעם הציווי באמרו 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', והזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נוכרייה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן". (ספר החינוך, מצווה תלא)
פרשנינו מרחיבים זאת אל עולה חדש, תלמיד חדש בכיתה, גרושים, חולים, תלמיד מתקשה. כל אחד איתנו הוא לפעמים אותו זר. כעת בשליחות בארה"ב אני מרגישה זאת, כמה לא נעים לבקש עזרה וסיוע, כמה נפלא כשאנשים מציעים מיוזמתם...
דיברנו על אחרים אבל הפרשה חושפת גם צלם אלוקים בנו. המצוות חושפות את צלם האלוקים שבנו: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.
רש"י: אם אתם קדושים ופרושים משיקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לא אינכם שלי.
על ידי ההגבלה – נחשפת קדושה. קדושה זה רק איפה שיש אסור ומותר, שם צלם אלוקים מתגלה. זה נוגע לכשרות, מה כן לאכול ומה לא, ונוגע לשבת, מתי לעבוד ומתי לא, וגם זה מופיע בפרשה: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.
המגבלות האלה מלוות אותנו עד היום – שבת וכשרות – ומכניסות הגבלות, כלומר קדושה, לתוך חיינו.
ובהמשך, אפילו: צלם אלוקים בשונא: כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.
קשה לצוות על עניינים שבלב, קשה להגיד לא לשנוא, עובדה, התורה מתארת אדם ששונא אדם. אבל אפשר לצוות על עניינים של עשייה, זה כן בשליטתנו, ומתוך עשייה חיובית כלפיו – אולי מעשי החסד גם ישנו את התחושה שבלב. כך מתאר המדרש:
"שני חמרים היו מהלכים בדרך, והיו שונאים זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חברו ועבר, משעבר אמר: כתוב בתורה 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזב תעזוב עמו', מיד חזר וטען עמו, התחיל לשיח בלבו, אמר: כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום? על ידי שהביט זה בתורה".
התורה מגלה פה סוד עמוק – על ידי נתינה אוהבים יותר. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. לא האהבה גורמת לעשייה אלא העשייה גורמת לאהבה (ואם ככה הוא המצב כלפי שונא, אז מה כלפי האהוב? אם עושים מעשה חסד, נותנים, מעניקים, בלי חשבון, בלי פנקסנות – ודאי זה מעורר יותר אהבה ושלום בין בני זוג, בין הורים וילדים ועוד).
יש עוד דוגמאות רבות של הגבלות על האגו, הגבלות על ה"אני" לטובת האחר, לאורך הפרשה. נושא הכבוד (מישהו אמר פוליטיקה?) הוא מרכזי ביותר באישיותנו, יש מדרש מפורסם ששמעתי מהרב שמחה קוק, לפני החתונה של ידידיה ושלי. היינו ברחובות אצל הרב קוק, רב העיר, והוא ציטט את המדרש הבא: "תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אם כך, איני מעוניין". מדהים. הוא ציטט זאת כטיפ לזוגיות, אם רוצים לנצח ולהתנצח ורק להיות בראש - יכולים לפספס את גן עדן. ירבעם מסרב להצעה ללכת עם דוד בן ישי ועם הקב"ה, רק כי הוא לא ראשון. הוא חוזר לסורו, חוזר לעבודה זרה, בגלל הכבוד הזה.
עוד מעט נחגוג חג שעלילתו מתחילה בגלל רודף כבוד שלא היה לו גבול. איך המן הרשע אמר במגילת אסתר? וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. הוא היה חייב שגם מרדכי ישתחווה לו, אחרת כלום לא שווה.
לסיכום כל המצוות האלה, שנגענו רק בחלק מהן, נביא את דברי הרב אליהו לופיאן, מהבולטים בין רבני תנועת המוסר בדור האחרון. זה הסיכום שלו ל"אלה המשפטים":
"יש מחלה שכמעט כל אנשי העולם חולים בה, והיא אהבת עצמו, ומזה נובעות כל המידות והתאוות הרעות. ומי שרוצה להיות פיקח – ישתדל לאהוב זולתו, ובזה יתקן הכול, כי בזה תלוי הכול" (הרב אליהו לופיאן)
3. נעשה ונשמע
אבל רגע, זה עוד לא הסוף. משהו מפתיע מופיע לקראת סוף הפרשה. לכאורה מעמד הר סיני הסתיים ועברנו למשפטים, נכון? אז שימו לב לפסוק שמופיע לקראת סוף פרשת משפטים: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. הביטוי נעשה ונשמע הפך לסמל של אמונה שלמה וקבלת התורה ללא תנאים, לדורי דורות, ונהוג לחשוב שנאמר מייד אחרי מתן תורה בהר סיני. זו טעות נפוצה, גם שלי. חיפשתי את נעשה ונשמע בשבוע שעבר, אבל שם כתוב רק "נעשה". התפלאתי למצוא את צמד המילים המפורסם בפרשה רק השבוע. יש פרשנים שטוענים שזה כן נאמר קודם ונכתב רק כעת, ובכל זאת, הקורא את התורה כסדרה נתקל ב"נעשה ונשמע" רק אחרי כל המשפטים שבפרשת משפטים. מה קורה כאן?
ובכן, זוכרים את ו' החיבור מתחילת הפרשה, הו' שהכניסה אותנו לתוך עולמה של פרשת משפטים? מצידה השני של פרשת משפטים – "נעשה ונשמע". שוב חיבור להר סיני, שוב תזכורת שהכל חלק מאותה חבילה שלמה, בלתי ניתנת להפרדה. אנחנו אומרים נעשה ונשמע לא רק על עשרת הדברות אלא על התורה כולה. ומה הכוח במשפט הזה? העיקר הוא הסדר. קודם נעשה, אחר כך נשמע. קודם מעשים, אחר כך פילוסופיה ואידיאולוגיה.
כתוב במסכת שבת: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה: מי גילה רז זה לבניי, רז שמלאכי השרת משתמשים בו?".
כלומר, זה סוד עליון מאוד. הרב קוק כותב: "הקדמת נעשה לנשמע – זהו כוחן של ישראל מאז ומעולם". הוא אומר שזה היה רגע של אמת טהורה בה לא שאלנו שאלות, "הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות השוגה בהבליה".
הנה הסבר יותר פשוט, פחות מיסטי, לכוח המיוחד, לסוד המיוחד בצמד המילים האלה כ"הוראות הפעלה" לעם היהודי כבר אלפי שנים:
"הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, שנאמר: נעשה ונשמע". (אבות דרבי נתן).
קודם כל המעשים, אחריהם החכמה. ותמיד לדאוג שיהיו יותר מעשים מחכמה, יותר תורה ומצוות תכלס מדיבורים ופאנלים וימי עיון על תורה ומצוות.
לסיכום – דיברנו על שלושה מרכיבים בפרשה, שיוצרים שלמות ומחברים אותה לפרשה הקודמת, ולכל מצווה שאנחנו עושים היום:
ו' – הכול נובע מהר סיני, לא רק עשרת הדברות
אלה המשפטים – הקרב על צלם אלוקים ועל כבוד האדם
נעשה ונשמע – "כוחן של ישראל מאז ומעולם".
תודה רבה, ולהתראות בשבוע הבא.
