איך יורדים מהר סיני אל החיים עצמם? - השיעור השבועי - פרשת משפטים תשפ"ב

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. בשבוע שעבר, בפרשת יתרו, קיבלנו את התורה בהר סיני. זה בהחלט שיא, ונשאלת השאלה: לאן ממשיכים? לאן הולכים מכאן? איך יורדים מההר? ובכן, אנחנו הולכים מפרשת יתרו לפרשת משפטים, ולא סתם פרשת משפטים מתחילה באות ו':

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

כל מה שנלמד היום – מתחיל בו' החיבור, ו' החיבור תרתי משמע, היא מחברת, זה חיבור להר סיני, המשך ישיר להר סיני – מההר אל הרחוב, השוק, הכביש, הווטסאפ, הסלון, המטבח, הכיתה, הבנק, בית המשפט. משם עד לכאן. כלומר, לא ממשיכים מהר סיני לסתרי תורה, לחוכמות גנוזות, אלא לעודף שמקבלים במכולת ולמכה שמישהו מקבל ולהעסקת עובדים וליחס כלפי גנבים. אנחנו פורטים את עשרת הדברות לפרוטות, לפרטים. בפרשה יש 53 מצוות מתוך 613, מתוך התרי"ג.

אז נתחיל. בפרשה כאמור יש 53 מצוות, ואם ננסה למצוא משהו משותף, כי לא נספיק לדבר על כל פרט ופרט בפרשה, אפשר בהחלט למצוא כותרת-על. בבסיסה של הפרשה, כל מה שהיא מנסה להנחיל לנו, כל פעם סביב נושא אחר, כל פעם מכיוון אחר, נמצא שתי מילים: צלם אלוקים.

יש בנו צלם אלוקים ויש באחרים צלם אלוקים וזה צריך להנחות אותנו בחיינו. אז אנחנו מתחילים, נשתדל לסקור לפי הסדר חלקים משמעותיים בפרשה, ולראות מה הם אומרים לנו:

1. צלם אלוקים בעבד

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

זו לא העבדות שאנחנו מדמיינים, חז"ל אומרים: "כל הקונה עבד – כקונה אדון לעצמו". יש הרבה הוראות מוסריות על היחס שצריך לתת לעבד, שזה כמעט כמו לקחת לעצמך אדון, כאילו האדון משרת את העבד: שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא לא, אתה שותה יין ישן והוא יין חדש, אתה ישן על גבי מיטה והוא על גבי תבן. עבדות היא סוג של שיקום, סוג של משפחה אומנת. מדובר באדם שגנב ולא יכול להחזיר, אז הוא הופך לעבד, יוצא למסע שיקום אצל משפחה והיא מתייחסת אליו הכי יפה שאפשר, כדי להחזיר אותו לחברה. במקום בתי כלא, שהתורה לא כותבת עליהם, יש עבדות-שיקומית.

ובכל זאת, למה להתחיל בעבדות? איך העבדות רלבנטית היום? אומר לנו הרבי מלובביץ': כי זו לא סוגיה שבאמת תעזוב אותנו. פרשנים רבים קוראים לנו לשים לב למה אנחנו משועבדים, הרי אם העבדות נעלמה, היא הייתה צריכה להיעלם גם מהתרבות, נכון? אז חשבתי כמה שירים יש היום, בשנות האלפיים, על עבדות. סימן שזה לא נגמר:

ברי סחרוף כותב בשירו "עבדים": "על נהר אספירין ישבנו, במקומות המוכרים", ובפזמון: "כולנו עבדים אפילו, שיש לנו כזה כאילו, פותחים פה גדול, ומחכים לעונג הבא, כולנו מכורים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו".

אביתר בנאי (בשיר "מחיאות כפיים" / "עבד"): "מחיאות כפיים רחוקות, משכו אותי, כמו אחוז כישוף, עבד, עבד".

ריטה כתבה בשיר "עבד של הזמן": "זה השעון, זה ההרגל, זאת השגרה, אנחנו עבד של הזמן, של השעון שמן הסתם, אותו המצאנו בעבר".

מאיר אריאל בשיר "חיית הברזל" כותב על שלטון עריץ: "לא מפסיק ללהג, אומר מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג, והמונים המונים... מסוממי קידמה והתפתחויות, לעבוד בלי דעת ולשרת".

ביני לנדאו שואל בשיר "עבדים": "הגיע הזמן להאמין שריבון העולמים, נותן לנו חירות לחיות את החיים הכי יפים, אולי סוף סוף נבין שכולנו חופשיים, וזה רק אנחנו המשעבדים את עצמנו?".

עד כאן הדוגמאות. התרבות הרי אומרת הרבה על העידן, על המצב שלנו בזמן. סימן שהעבדות פה ובגדול, עובדה שזה בוקע ככה בפלייליסט. נמשיך לעוד היבט של גילוי צלם אלוקים:

2. צלם אלוקים בגנב

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.

התורה לא עוסקת פה ברחמים כלפי "מסכן" אלא כלפי "רשע". מדובר בגנב. ודאי שהוא צריך לשלם, אבל שימו לב לדיון המדוקדק והעדין שמתנהל פה:

רש"י: חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמש. שה, שנושאו על כתפו, משלם ארבע, הואיל ונתבזה בו.

אם התבזית אתה משלם רק פי ארבע, ואם לא התבזית אתה משלם פי חמש. לא גנבתי לאחרונה שור או שה, גם לא כל כך ראיתי לאחרונה שור או שה, אבל כן ראיתי נאשמים מושפלים. כבוד זה דבר עדין, זה "מה חושבים עליי" ולא תמיד קל לנו להודות בכך.

אנחנו ממשיכים לחפש את צלם האלוקים ומגיעים למנה העיקרית בפרשה – הגר, האלמנה, היתום, העני. זה חוזר הרבה פעמים, נביא רק איזכור אחד מאפיין:

3. צלם אלוקים אצל החלש: גר, אלמנה, יתום ועני

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.

רגע, ואדם רגיל מותר לענות? עונה רש"י:

רש"י: כל אלמנה ויתום לא תענון – הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח, ודבר מצוי לענותם.

פרשנינו מרחיבים זאת לעוד הרבה אנשים שחשים אחרים וזרים: עולה חדש. תלמיד חדש בכיתה. גרוש או גרשה. תלמיד עם קשיי קשב וריכוז. כל אחד מאיתנו הוא לפעמים אותו זר.

בפסוק יש כפל לשון: ענה תענה, צעק יצעק, שמוע אשמע. זה לא סתם. רבי מנחם מנדל מקוצק נפטר לפני 159 שנים בדיוק. היום, כ"ב שבט, יום השנה לפטירתו. כך הוא מבאר את הפסוק (מתוך ספר של שמחה רז) ומסביר את הכפילות המיוחדת הזו:

אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ

כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי

שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.

"למה הוכפלו שלושה פעלים בפסוק? מפני שהעינוי ליתום ולאלמנה מעורר בלבם גם את ייסורי יתמותם ואלמנותם. לבו של היתום בוכה בקרבו ואומר: אילו היה אבא חי, לא היה האיש פוגע בי. ואף האלמנה בוכה ואומרת: אילו היה בעלי חי ודאי היה מגן עליי. לכן אמרה תורה 'אם תענה תענה אותו': דע לך שכאשר אתה מענה יתום ואלמנה – עינוי כפול אתה מענה, וממילא צעקתם כפולה 'צעק יצעק' ולפיכך 'שמע אשמע' ואעניש בכפליים" (הרבי מקוצק)

הבנתם? "ענה תענה" – יש פה הדהוד כפול, וצריך לחשוב על עוד מקרים כאלה. למשל, עולה חדש יכול לומר לעצמו: אם הייתי באמריקה היה לי קל להבין. תלמיד חדש בכיתה יכול לומר: בבית הספר הקודם היה לי קל. זה מצב מיוחד, שבו כל מצוקה חדשה עלולה לעורר מחדש את המצוקה הישנה. צריך להיזהר.

4. המצוות חושפות את צלם האלוקים שבנו

נתחיל במצוות הכשרות. הפסוק מתחיל בהכרזה דרמטית, ואז עובר לפרטים מעשיים ו"קטנים יותר":
וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתו. 

רש"י: אם אתם קדושים ופרושים משיקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לא אינכם שלי.

על ידי ההגבלה – נחשפת קדושה. קדושה זה רק איפה שיש אסור ומותר, שם צלם אלוקים מתגלה. זה נוגע לכשרות, מה כן לאכול ומה לא, ונוגע לשבת, מתי לעבוד ומתי לא, גם זה בפרשה:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.

קודם אמרנו באופן כללי להתנהג יפה לעובד, לעני, להיות רגיש, לא לענות אותם, אבל הנה דרך מעשית לחשוף את צלם האלוקים אצל החלש – לתת לו לשמור שבת. לתת לעובד המרכולים ולנהג האוטובוס לנוח, ולהפוך אותם לבני מלכים.

אנחנו רואים כאן קדושה בתוך החיים שלנו על ידי כשרות ושבת, שני דברים כל כך בסיסיים ומהותיים.

5. צלם אלוקים בשונא

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

קשה מאוד למצוא צלם אלוקים בשונא שלך. קודם כל, יש פה שוב כפילות: "השב תשיבנו", "עזב תעזוב". יש פה ציווי מפורש, כפול, של עשייה – לעזור, להשיב, להרים, לסייע. הציווי הזה מכיל מילים קשות – "אויב", "שונא". צריך לדעת שיש בעולם שנאה, לפעמים מישהו שונא מישהו, פרשנינו דנים למה הוא שונא אותו, מה עשה אותו שנוא, אבל המסקנה המעשית היא: קשה לצוות על עניינים שבלב, אבל אפשר לצוות על עניינים של עשייה. זה כן בשליטתנו. ומתוך עשייה חיובית כלפיו, אולי מעשי החסד גם ישנו את התחושה שבלב. כך מתאר זאת המדרש:

"שני חמרים (אנשים שנוהגים בחמור) היו מהלכים בדרך, והיו שונאים זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חברו ועבר, משעבר אמר: כתוב בתורה 'כי תראה חמור שונאך עזב תעזוב עמו', מיד חזר וטען עמו, התחיל לשיח בלבו, אמר: כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום? על ידי שהביט זה בתורה".

התורה מגלה סוד עמוק – על ידי נתינה אוהבים יותר. אפשר לומר שוב, אם זה ככה כלפי שונא, אז מה כלפי אהוב? אם עושים מעשה חסד, נותנים, מעניקים, בלי חשבון, בלי פנקסנות – ודאי זה מעורר יותר אהבה ושלום.

לסיכום, עשינו מסע לחשיפת צלם האלוקים בנו ובסביבה, ואת כל הפרשה הזו מסכם הרב אליהו לופיאן במשפט יפה ונוקב, וכך הוא אומר:

"יש מחלה שכמעט כל אנשי העולם חולים בה, והיא אהבת עצמו, ומזה נובעות כל המידות והתאוות הרעות. ומי שרוצה להיות פיקח – ישתדל לאהוב זולתו, ובזה יתקן הכול, כי בזה תלוי הכול" (הרב אליהו לופיאן)

במובן מסוים, מציאת צלם האלוקים בזולת – מגדילה את צלם האלוקים שבך. ואם התחלנו בעבדות, אפשר לומר שבעצם כל הפרשה עוסקת בעבדות: עבדות לזולת, לאחר, לצלם אלוקים שבו, ועבדות כזו – לצלם אלוקים – זוהי החירות האמיתית.

בשבוע הבא – פרשת תרומה. תודה רבה ושבת שלום.