שלוש עצות למסע החיים - השיעור השבועי - פרשת מסעי תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "מסעי". קודם כל, מזל טוב. אנחנו מתאחדים עם אחינו שבתפוצות וקוראים מעתה את אותה הפרשה. הם יקראו בשבת את מטות-מסעי ומשם נמשיך יחד אל דברים, כשהדופק שלנו פועם ביחד. זה גם מרגש לציין זאת, כי יש ילדים שחושבים שבחופש הגדול אין פרשה... ברצינות, שביולי-אוגוסט מפסיקים. אז נזכיר שיש פרשות גם כעת.

זו הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר, ובשבוע הבא מתחילים את ספר דברים, שכולו דברים, דיבורים של משה רבנו. כך שמבחינה מעשית, המסע מסתיים. המסע שהחל בבריאת העולם, עבר דרך יציאת מצרים, קבלת התורה, בניית המשכן, עם כל העליות והמורדות והאירועים לאורך 40 שנה במדבר – מגיע לקיצו. אנחנו עומדים להיכנס לארץ. חלק משמעותי מאוד מהפרשה הזו מוקדש למסעות, לתיאור כל הדרך שבה העם הלך, בפירוט רב. ככה זה מתחיל:

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת, וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל-פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּול...

פרשת מסעי פותחת בחמישים פסוקים דומים, שלכאורה אין בהם צורך. הם לא מלמדים שום דבר חדש, כאילו התורה הייתה יכולה לוותר עליהם וכלום לא היה קורה. 42 מסעות, של "ויסעו... ויחנו...", כשהתורה כמעט אפילו לא מספרת לנו מה עשינו שם, כמעט לא מתארת איזו חוויה או לקח, רק רצף של שמות של תחנות. הרי בזמן אמת סיפרנו מה קרה בכל מקום, אז מה זה משנה עכשיו? מה, אנחנו סופרים חותמות בדרכון? ובכלל, אנחנו נכנסים לארץ, זה הדבר הכי חשוב להזכיר, את תקופת המדבר שהיא זמנית וחולפת לעומת ארץ ישראל?

רק לשם השוואה: בריאת העולם מתוארת ב-31 פסוקים. עשרת הדיברות ב-14 פסוקים. ואילו המסעות בפרשה – 50 פסוקים, יותר מבריאת העולם ועשרת הדברות גם יחד. למה זה כך? אנחנו ננסה לענות הערב על השאלה הזו, נציג 3 גישות של פרשנים לשאלה: מה עלינו לקחת ממסע החיים? צריך לדעת שזו השאלה המרכזית שפרשנינו שואלים על תחילת הפרשה, לאורך כל הדורות. למשל, רבי אברהם סבע בספרו הנפלא "צרור המור" אומר לפני 500 שנה את מה שאנחנו מתביישים לומר: "בכל התורה כולה אין דבר שיראה שהוא לא לצורך כמו אלו המסעות". ובדורנו, מחריפה את השאלה פרופ' נחמה ליבוביץ: "רשימת שמות יבשה זו – שהיא בוודאי עניין גדול לחוקרי עתיקות ולגיאוגרפים המשקיעים עמל בזיהוי השמות – מה עניינה בתורה, שהיא כפי דברי המשורר האלוקי בתהלים 'מאירת עיניים', 'משמחת לב', ו'משיבת נפש'? והלוא ככה, ולא כחומר למחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים – ראו אותה לומדיה האמיתיים שבכל דור, וחיפשו בה תמיד את אשר הובטח לנו עליה 'כי לקח טוב נתתי לכם'. ומהו הלקח הטוב הצפון ברשימה כזו?" (נחמה ליבוביץ).

אוקי, נדמה לי שהבנו כולנו את השאלה. בואו נתחיל לסקור רק חלק מהתשובות של חכמינו.

1. להעריך את מה שהשקעתי עבורו / "ארץ ישראל נקנית בייסורים"

אנחנו נוטים לשכוח. לא לזכור את כל מה שעברנו ועשינו, להתייחס כמובן מאליו אל מה שכבר יש לנו, ולהמשיך רק אל היעד הבא, לחתור קדימה. דווקא לפני הכניסה לארץ ישראל, הגשמת החלום והייעוד, התורה אומרת: עכשיו מסתכלים אחורה, לא קדימה. במסכת ברכות נאמר: "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים. ואלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא". מי שאומר שם את המשפט הזה זה רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי. זה קשור כנראה לימיו במערה, רבי שמעון בר יוחאי אכן למד תורה מתוך ייסורים, במסירות, בהשקעה רבה. אנחנו מתבוננים על 42 המסעות כדי להפנים: אין מתנות חינם. איכות רוחנית, דברים רוחניים, נקנים בייסורים. גם כשמדובר בתורה ובעולם הבא, וגם עכשיו כשמדובר בתורה על הכניסה לארץ ישראל.

הייסורים גם בוחנים האם מקבל המתנה באמת חפץ בה. אפשר ללמוד תורה להרחבת השכלה כללית, ואפשר לעמול ולעמול בה. אפשר לגור בארץ ישראל בסבבה, בטבעיות, ואפשר להתאמץ או לפחות להכיר בחשיבותה ולזכור מה עברנו. שימו לב שעם ישראל הלך 40 שנה במדבר ובסוף המסירות היא מה שנצרב בזיכרון הקולקטיבי. הרי אנחנו קוראים פה את הפרשה וכל שבוע רואים גם את הקיטורים, המריבות, התלונות, המשברים. חלק מהדברים חריפים ביותר, ומגיעים כמעט עד כדי כליה ומחיקת עם ישראל, חלילה. אבל בשבת האחרונה, בהפטרה של שלושת השבועות, איך מסכם הנביא ירמיהו את ההליכה? הנביא מסכם לא כמו עיתונאי, לא כמו היסטוריון, אלא כמו נביא: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. בהמשך הנביא נוזף בעם ישראל על התנהגותו, אבל את השנים האלה, של ההליכה בארץ לא זרועה, את החסד, את האהבה – הוא מזכיר לזכותנו.

זה נשמע דרמטי "ארץ ישראל נקנית בייסורים", הנה תרגום קטן ליום יום: עולים חדשים. בימים אלה אנחנו מנהלים סידורים טכניים של רישום לבתי ספר, הסעות ועוד שלל טפסים בארצות הברית, לקראת הנסיעה לשליחות שם. ותוך כדי, חשבתי לעצמי שבעצם כל עולה חדש צריך להתמודד עם כל כך הרבה בירוקרטיה ודברים שהוא לא מבין. אני מעריכה עולים חדשים הרבה יותר כעת, לא רק על ההחלטה האחת הגדולה, אלא על אלף עניינים קטנים שהם לא מבינים בהם וצריכים ללמוד אותם.

מנגנון התבוננות הזה אחורה נכון בכל תחום: המתנה הגדולה של "זום אאוט" היא פרופורציה, פרספקטיבה. להתבונן 40 שנה אחורה, או קדימה, נותן הרבה כוח לענייני היומיום, גורם לך להרים עיניים מגובה הנעליים לגובה השמיים, ולהיזכר לאן בכלל הולכים, כמה כבר התקדמנו וכו'. יש משפט יפה שמתאר את התקשורת: היא יודעת לתאר אירועים ולא תהליכים. וזה גורם לנו לא לשים לב לתמונה הגדולה. פרשת מסעי קוראת לנו להתבונן על התמונה הגדולה של חיינו.

2. אין מסע מיותר / "על פי ה'"

דרכם של בני ישראל במדבר יכלה להיות קצרה, קלה וישרה יותר. אם מסתכלים על הציור רואים פיתולים, הליכה אחורה, קדימה, זה לא המסלול הכי "יעיל" (ידידיה אומר שזה נראה שאני נהגתי ממצרים לארץ ישראל...).

הרב ניסים יגן מסביר שהתורה מספרת את כל הקשיים כדי לעזור לנו במסע החיים של כל אחד ואחת מאיתנו – לעזור בפרספקטיבה על כל המסע, לפני שניכנס לפרטים. לכל אחד יש את התלאות שלו, את המסעות שלו, לא תמיד בדרך הכי ישרה, איך בני ישראל הצליחו? וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'.

כאן אנחנו נוגעים באחת השאלות הגדולות, ולפעמים הכואבות, בחיי האדם: מה אני עושה במקום שאליו התגלגלתי? כל כך הרבה פעמים אנו נמצאים בנקודה שאין לנו מושג למה הגענו אליה: איך הגעתי למצב כזה שפוטרתי מהעבודה ואני צריך לשבת בבית? למה אני צריכה את השותפה הזו, את הדייט ההזוי הזה, את הבוס המעצבן הזה? למה אני גר במקום כזה, שאין לי שום רצון לגור בו בעתיד? ובקיצור: איך עלי להתנהג במקומות שאני לא רוצה להיות בהם? למה אני עובר כל מה שאני עובר? אין לנו מושג, אבל צריך לדעת שאין מסע מיותר. אין תחנה מיותרת בדרך. שום דבר אינו "סתם". זה כמובן לא אומר להיתקע בתחנות לא טובות בחיים, המטרה היא להתקדם במסע כל הזמן, אבל כן ללמוד ולקחת משהו מכל מקום אליו הגענו.

המסעות בפרשה לא נכתבו בשבילם, בשביל בני ישראל במדבר, אלא בשבילנו, כדי לומר שהחיים הם מסע ארוך של עשרות תחנות וכל אחד מאתנו מבקר בכל אחת מהתחנות הללו. לכל אחד יש "מרה" – מקומות שמר לו, ולכל אחד יש "מתקה" – מקומות שמתוק לו. לכל אחד יש "קברות התאווה" – מקומות שהוא קובר את התאווה ומקומות הפוכים, והתורה מונה את כל המקומות הללו כדי שנצא מוכנים למסע של החיים.

רש"י – שנפטר היום לפני 914 שנה! – כותב על הפסוק הראשון בפסקה, את הסיפור המפורסם: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו (מלשון קור), כאן חששת את ראשך וכו'. כלומר זה מסע של רפואה, שמקבלים בו תרופות בדרך (תזכרו את הדימוי הזה, תרופות, להמשך).

כותב הרב שניאור אשכנזי: המסר של התורה הוא שהחיים הם פאזל מהודק וכל תחנה בחיים היא מבוא לקראת התחנה הבאה. התורה מונה שוב את כל 42 התחנות כדי להעביר את המסר שהחיים הם מגדל שנבנה קומה אחר קומה. לעולם איננו יכולים להבין מדוע אנו נמצאים כאן כרגע, אבל עלינו להיות בטוחים שזה "מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". הקב"ה בונה את התשתית שתביא אותנו מוכנים לקראת השלבים הבאים בחיים. אילו יחסר אפילו חלק אחד בפאזל – תחנה אחת – המגדל כולו עתיד לקרוס.

המקום שבו רואים זאת היטב הוא מגילת אסתר: המגילה היא סיפור ארוך שנמתח על פני עשרה פרקים ונראה שהיינו יכולים לוותר על חלק משמעותי מהסיפור. הפרק הראשון מתאר את חיי הבליינות בארמון המלך הפרסי, המשתה הראוותני שערך המלך אחשוורוש בשנת שלוש למלכותו, עם הפאר והעושר. הפרק השני נשמע עוד יותר זר לאוזנו של מאזין דתי, כאשר המגילה מתארת את מסע חיפוש המלכה בין כל נערות העולם, ואחר כך מסלול ההתקשטות שהיו עוברות הנשים בדרך לארמון המלך. למה יהודים צריכים לעמוד בבית כנסת ולשמוע את כל זה, ועוד אסור לפספס אפילו מילה אחת? הרבי מלובביץ' עסק בכך ואכן הסיק שהמגילה מלמדת אותנו שבחיים אין חלקים מיותרים. אין באמת בלת"מ – אירוע בלתי מתוכנן. גם אם בשעת מעשה אי אפשר להבין, במבט לאחור הנקודות יתחברו. רק בסוף המגילה מבינים איך כל פרטי הפרטים הקטנים הובילו להצלה הגדולה.

"מזה לומדים הוראה בנוגע לכל פרטי המאורעות שבמשך חיי האדם: למרות שמצד ריבוי המאורעות אין רואים את הקשר ביניהם, הוא לא רואה את הקשר בין אופן ההנהגה שהתנהגו אתו אביו ואמו מהרגע שנולד ובין מצבו כיום, לאחר שנעשה אדם שלם, סוחר, מלומד או גדול בתורה. מכל מקום עליו לדעת שכל פרטי המאורעות הם בסדר מסודר, קיים קשר והשפעה בין מאורע אחד למשנהו ועד שכולם יחדיו מהווים 'מגילה שלמה', מסכת חיים של אדם אחד לשם מטרה אחת" (הרבי מלובביץ).

אם נחזור לפרשה, זה בדיוק המסר מסיפור המסעות שמתארת התורה: לומר לך שהחיים הם פאזל של 42 תחנות ואי אפשר לדלג על אף אחת מהן. כל נקודה תורמת את חלקה למבנה השלם של החיים.

יש למסר הזה אפילו משמעות הלכתית. בקיצור שולחן ערוך נכתב שצריך להתייחס להכל כחבילה אחת שלמה ולא להפריד בין חלקי חיינו, בין המסעות השונים: "ארבעים ושנים מסעות שבפרשת ואלה מסעי – אין להפסיק בהם, שהם נגד שם מ"ב". זהו אחד משמותיו של הקב"ה. כלומר, אסור לחתוך חלק מהמסעות החוצה. אין מסע מיותר וביחד הם יוצרים איזה שלמות, איזה שם מפורש של הקב"ה.

ויש כאן עוד דבר חשוב: אנחנו היינו ודאי בוחרים להתמקד בתחנות שבהן חנו בני ישראל, במקומות שאליהם הגיעו, אבל התורה מדגישה דווקא את המסעות ממקום למקום, ככתוב "ואלה מסעי". רבי משה אלשיך, לפני 500 שנה בצפת, מנסח זאת כך: "למה מונה המסעות ולא החניות... אין אדם עושה עיקר מהנסיעה מכל אחד מהמקומות כי אם מה שהיה לו כשחנה בהם" (רבי משה אלשיך). כשמסכמים הישגים, מדברים רק על המקומות שכבשנו. כשמסכמים חיים, מסתכלים על המנה העיקרית והיא הדרך. אנחנו בדרך כלל לא באיזו פסגה ולא באיזו תהום, אלא בדרך. אנחנו לא נבדוק רק את הציון למבחן, אלא איך למדנו למבחן ואיך למדנו כל השנה. לא נבדוק רק את הנטו בבנק בסוף החודש, אלא את כל העבודה בדרך וההשקעה. רוב חיינו הם ב"מסעי" ולא בתחנות. המעבר והשינוי ממקום למקום נראה לנו זמני, אבל בסוף הוא המרכיב המרכזי בחיינו. ההמתנה בתור, הנסיעה, החיפוש, הנדודים, ההתלבטות. אנחנו לא רק רשימת הישגים, אנחנו בעיקר כל מה שבין לבין. החיים הם בעיקר התהליך.

אחד מנאומי ההשראה הטובים ביותר הוא נאומו של סטיב ג'ובס, שנפטר בגיל 56, לפני 8 שנים. הוא היה ממייסדי אפל והמנכ"ל הראשון שלה, מחלוצי המחשוב האישי, הביא לעולם את האייפון והאייפד, ומעשירי העולם (הערכת הונו הייתה 7 מיליארד דולר). כשידע שהוא חולה, נשא את "נאום חייו": הוא הגיע לאוניברסיטת סטנפורד ואמר שמעולם לא סיים קולג', והימצאותו שם זה הדבר הכי קרוב לכך. ואז הוא התחיל "ואלה מסעי" פרטי שלו. מדהים לראות איך המסרים שהגיע אליהם דומים למסרים שעליהם דיברנו. תחילה הוא סיפר שבגיל 17 הוציא את כל החסכונות של הוריו כדי ללמוד בקולג' יוקרתי. אחרי שישה חודשי לימודים הוא לא ידע מהו עושה שם. המרצים שעממו אותו והוא התקשה להקשיב. הוא נשר מהלימודים וחיפש דרכים להתקיים. לא היה לו מקום לישון, אז הוא ישן על הרצפה בחדר של חבר. הוא אסף בקבוקי קולה ברחוב והחזיר אותם כפיקדון תמורת 5 סנט כדי לקנות אוכל, וביום ראשון היה הולך 5 קילומטר כדי לקבל ארוחה מבושלת לנזקקים. מישהו הציע לו להצטרף ללימודי "קליגרפיה", אמנות קישוט האותיות. הוא למד צורות של פונטים, אותיות מסולסלות ומרווחים בין אותיות. עשר שנים מאוחר יותר כשהוא הקים את אפל, הלימוד הזה הפך פתאום להיות נכס יקר ערך. לפתע היה אפשר להכניס את האומנות הזו לתוך מחשב המקינטוש הראשון ולייצר אותיות אלקטרוניות בצורות שונות ובמרווחים נוחים לקריאה, וכך להשפיע על עולם המחשוב כולו ועל דרך הקריאה של כל אדם בעולם (לדבריו, ווינדוס  'לקחו' ממנו את זה כך שזה השפיע גם עליהם). המסקנה שלו היא שהחיים הם רצף של נקודות שאי אפשר להבין אותו בהווה, רק בדיעבד, אחרי התרחשותן. שימו לב לדבריו: "אי אפשר לחבר את הנקודות במבט לעתיד, ניתן רק לחברן במבט לאחור. אז אין לך ברירה אלא לסמוך שהנקודות יתחברו איכשהו בעתידך. אתה חייב להאמין במשהו, מה שלא יהיה. הגישה הזו מעולם לא הכזיבה אותי, והיא זו ששינתה את חיי". והוא ממשיך ומספר: בגיל 30 פוטרתי מאפל, החברה שהקמתי. הייתי הכישלון הכי מדובר בתעשיית המחשבים. בדיעבד, זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי. התחלתי מחדש, פגשתי את אשתי והקמתי משפחה נפלאה. "לא ראיתי את זה אז כך, אבל פיטוריי מאפל היו הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי. זה אפשר לי להיכנס לאחת התקופות היצירתיות בחיי. זו הייתה תרופה [זוכרים את הדימוי הזה אצל רש"י?] שטעמה איום ונורא, אבל אני מניח שהמטופל היה זקוק לה. לפעמים החיים מכים אותך בראש עם לבנה. אל תאבדו אמונה".

ואז הגיעה המחלה שלו. גם כאן המסקנה שלו חשובה: "המוות הוא כנראה ההמצאה הטובה ביותר של החיים. הוא משנה חיים. הוא מפנה את הישן ופותח דרך לחדש. לזכור שאתה עומד למות – זו הדרך הכי טובה שאני מכיר להימנע מהמלכודת של לחשוב שיש לך מה להפסיד".

3. צריך להתקדם / מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

מה שאמרנו עלול להשאיר אנשים תקועים בתחנות לא-חיוביות בחיים שלהם, כי "ככה נגזר" ו"ככה צריך" ו"על פי ה'". אבל פה מגיע מסר נוסף. לשון התורה היא "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". והרי 42 המסעות נועדו כדי להגיע לארץ ישראל ולא כדי לצאת ממצרים. מדוע התורה מתמקדת בנקודת היציאה ולא ביעד אליו חתרו להגיע? הרי במסע הראשון הם כבר יצאו ממצרים, מרעממס לסוכות, וזהו, אז למה להמשיך ולהגיד שכל המסעות ממצרים? יותר יפה לומר שהם בדרך לארץ ישראל, מאשר להזכיר תמיד את נקודת היציאה, לפני עשרות שנים ועשרות תחנות.

ובכן, התשובה היא שאנחנו תמיד יוצאים ממצרים. גם כרגע. נכדו של הבעש"ט, רבי משה חיים אפרים, מחבר הספר "דגל מחנה אפרים" מביא בשם סבו תובנה גדולה: "שמעתי בשם אדוני זקני כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו. כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה... ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע" ("דגל מחנה אפרים").

כעת נוכל להבין מדוע התורה מדגישה "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים". התורה באה להפוך לנו את הראש ולהסביר שבעצם – אף פעם לא נגיע ליעד. אין "הגעת ליעד", כמו בוויז. אתה תמיד חלק ממשימה שאינה נגמרת. כל החיים הם מסע, כדי לפרוץ עוד מיצר אישי וכללי ולהביא את הקב"ה לכל נקודה אפשרית בתוכנו ובעולם. וכל עוד לא השלמנו את המשימה העומדת לפתחה של האנושות מראשית ההיסטוריה – אנו עדיין בתוך "מצרים". ישנה נקודה בתוכנו ומסביבנו שהקב"ה עוד לא הגיע אליה.

זה מסר תובעני ביותר, ושוב הרבי מלובביץ' מסביר אותו לדורנו. פעם שאלו את הרבי מה שלומו והוא ענה "אני תמיד שמח, ואני אף פעם לא מרוצה". כלומר, אפשר תמיד להיות בשמחה אבל תמיד לשאוף קדימה ולרצות יותר. בעצם – צריך לשאוף לצאת ממצרים תמיד. הנה ההסבר:

"במושגים 'מיצר' ו'מרחב' ישנן כמה וכמה מדרגות: לגבי מדרגה תחתונה אדם יצא למרחב, אבל לגבי מדרגה עליונה ממנה – הוא עדיין נמצא במצרים. וזהו הרמז בסיפור מ"ב המסעות וההדגשה בלשון 'אלה מסעי אשר יצאו מארץ מצרים': למרות שבני ישראל כבר התקדמו כמה מסעות, עדיין לגבי המדרגות העליונות יותר הם היו בבחינת מצרים" (הרבי מלובביץ).

נסכם זאת במשפט הנפלא של רבי משה מקוברין: "הדבר הגרוע ביותר הוא שאדם משלים עם מצבו".

נחזור ונסכם את הפרשה ואת המסע שלנו במסעות הפרשה:

דיברנו על הייסורים והעמל והמסירות בדרך לארץ ישראל ולעוד דברים חשובים, צריך לזכור ולספר, ממש לפתוח אלבום תמונות ולהזכיר לעצמנו איך הגענו למה שהגענו בחיים,

דיברנו על כך שהכל חלק מפאזל אחד שלם, כל חתיכות חיינו מתחברות, אין שום מסע מקרי,

אבל הזכרנו שאסור להיתקע במקום, צריך לצאת ממצרים כל הזמן, לעלות כל פעם למדרגה חדשה, ואז ממנה לעוד אחת.

שנזכה ליישם את הלקחים האלה. ניפגש ב"ה בשבוע הבא, ננסה להתכונן לתשעה באב. תודה רבה. לילה טוב. חזק, חזק ונתחזק.