פרשת השבוע היא פרשת "מטות", ואנחנו כבר קוראים אותה בתקופת "בין המיצרים", שלושת השבועות, אחרי צום י"ז בתמוז. היא מתחילה בפרשת הנדרים, ממשיכה למלחמת ישראל במדיין, ומסתיימת בסיפור על בני גד ובני ראובן. מה הנושא שמקשר בין שלושת הנושאים? מילים. כוחן של מילים. כוח הדיבור. מילים זה לא רק תנועות של שרירי הלשון, החך, הלסת, מילים בוראות עולמות. החלק המילולי של חיינו קובע המון, ואולי אפילו – קובע הכול.
1. "לא יחל דברו"
נתחיל בהתחלה, כך נפתחת הפרשה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
כאן מתחיל עיסוק בנדרים ובשבועות. מה קרה פתאום? בשבוע שעבר בפרשת פנחס דיברנו על מלחמות, על הכניסה לארץ, על החלוקה לשבטים ולנחלות. בשבוע הבא בפרשת מסעי נסכם את כל 42 המסעות של העם במדבר. אנחנו עוסקים בעניינים טכניים, מלחמתיים, פיזיים, אנחנו נערכים לכניסה לארץ. למה לעצור כעת ולעסוק בנדרים, שבועות, דיבורים? בין השורות, הפרשה הזו כולה מספרת לנו מה התפקיד שלנו בעולם: לנצח על ידי מילים ולא על ידי נשק. לכבוש את העולם בדיבור. לגאול אותו בכוח הפה ולא בכוח הזרוע. עד כדי כך.
נזכיר שרק לא מזמן, בפרשת חוקת, ב"מי מריבה", למדנו בדיוק את הלקח הזה: משה היכה את הסלע ולא דיבר אליו, ולכן לא ייכנס לארץ ישראל. הוא גם זוכר איך אחותו, מרים, לקתה בצרעת אחרי שדיברה עליו ולימדה שיעור בנושא הדיבור. ועכשיו אותו מנהיג שלא ייכנס לארץ, עומד ומעביר הוראות (שלמד על בשרו) לאלה שכן ייכנסו לארץ: שימרו על תרבות הדיבור שלכם. אני לא הוצאתי מהסלע הצחיח מים באמצעות מילים. אבל אתם – תדברו. העולם נברא בעשרה מאמרות, עם ישראל "נברא" בעשרת הדיברות, אנחנו עם הספר ולא מתביישים בכך. מול רומא ובבל, מול מצרים ויוון, אומות שהן היום לא מקור השראה ולימוד וזהות תמידי כמונו, אנחנו מנצחים באמצעות הדיבור: התפילה, הלימוד, וגם הדיבור האנושי בינינו. גם היום בארץ ישראל אנחנו מתגוננים, נלחמים כשצריך, אבל ודאי לא זה המאפיין שלנו. עכשיו אנחנו מבינים מה הפרשייה הזו על דיבור ונדרים עושה בדיוק כאן. נחזור אל פסוקי הפתיחה:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
רש"י: כמו "לא יחלל דברו", לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין.
מה זה "לחלל שבת"? יש משהו קדוש, ואתה עושה אותו חול, חולין, מחלל אותו. ובכן, הנה החידוש: גם הדיבור הוא קדוש. וגם אותו אתה מחלל. כמו "מחלל שבת" יש "מחלל דיבור", אדם שאמר משהו ויצר מציאות מסוימת, ולא קיים אותה. אנחנו צריכים שהמילים שלנו לא יהיו מחוללות, לא יהיו חולין.
רבי חיים ויטאל: ככל היוצא מפיו – לפי שכל היוצא מפיו של אדם יעשה רושם למעלה אם טוב או רע.
בין כל עלילות המלחמות והקרבות, הפרשה בעצם אומרת לנו: כדי להשיג את כלי הנשק הכי עוצמתי לא צריך להוציא שום רישיון. הוא כבר שלנו. יכולת הדיבור. זוהי מעלתו של האדם – היכולת לתקשר, להוציא מילים מפיו, לחבר משפטים בעלי משמעות ותוכן. אלוקים כאמור ברא את העולם בדיבור, אבל גם אנחנו בוראים ומחריבים עולמות באמצעות הדיבור שלנו בלבד.
כשאומרים "הרי את מקודשת לי" – יוצרים מציאות חדשה. משהו בעולם השתנה אחרי המשפט הזה. גם כשאומרים למישהו "אתה טיפש ומכוער" – יוצרים מציאות, שקשה לשנות אחר כך. חיים ומוות ביד הלשון, והבחירה האם להביא באמצעות כוח הדיבור חיים או מוות היא שלנו.
לכן עם בואנו לארץ ישראל, השאלה המרכזית היא: איזו תרבות דיבור אנחנו בונים? יש תרבויות שחונקות את הדיבור (איראן ובעצם רוב השכנות שלנו), יש תרבויות ששחררו את הדיבור לגמרי, בגלל "חופש הביטוי" הדיבור מתגלגל ברחובות, זול, פרוץ, צהוב, מעליב, רכילותי, האוויר מלא במלל חסר משמעות (מישהו אמר ארצות הברית?), וישראל נקראת להיות מודל גם בתחום הזה. מדינה עם תרבות דיבור אחרת. לכן התורה עוסקת כעת בדיבור, לפני שמכוננים חברה חדשה (מה גם שהפרשה נקראת בשלושת השבועות, והחורבן קשור מאוד לתרבות הדיבור ולשנאת החינם שהייתה פה). מסביר ה"שפת אמת" כך: נתן להם משה רבנו עליו השלום פרשה זו בסוף 40 שנה שזכו לכוח הפה בשלמות. וזהו תכלית האדם – לתקן כוח הפה, ואז יש בידו כוח החירות להיות נושע בעת צרה (ה"שפת אמת").
2. הדיבור – המלחמה האמיתית
מיד אחרי עניין הנדרים, מסופר על המלחמה נגד מדיין. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. משה מוציא אנשי צבא למלחמה, אבל תוך כדי מופיעים כמה רמזים שמזכירים לנו שהמלחמה המילולית היא לא פחות חשובה. שימו לב לפירוט לאורך הדרך:
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.
רש"י: בחרב – הוא בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם, על ידי תפילה ובקשה – ובא הוא ותפס אומנותם לקללם בפיו. אף הם באו עליו והחליפו אומנותו באומנות האומות שבאים בחרב.
רש"י יודע שלפעמים אין ברירה אלא להכות בחרב, אבל זה לא האידיאל. אנחנו רוצים לדבר אל הסלע ולהוציא מים. אנחנו רוצים לשכנע את העולם בדיבור, בהסברה, בוויכוח, בתפילה. שימו לב לפסוק הבא על מלך המשיח. מה הוא יעשה?
וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. (ישעיהו)
מצודת ציון: והוכיח – מלשון תוכחה ומוסר.
רש"י: במישור – בלשון נוח ורך.
וגם בהמשך, אחרי המלחמה, מופיעות המילים הבאות: וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה
מה זה "הבאים למלחמה"? זו לא טעות, הם חוזרים מהמלחמה אבל באים למלחמה. הרב עובדיה חן בספרו "אוצרותינו" מתעכב על הנקודה הזו. הם כבר שבו ממלחמת מדיין, מה זה "הבאים למלחמה"? הוא מצטט את רבנו בחיי, בספרו "חובות הלבבות", מספר על חכם אחד שפגש קבוצת חיילים שחזרה עטורת ניצחון ממלחמה קשה שנמשכה תקופה ארוכה. אמר להם אותו חכם: חזרתם מהמלחמה הקטנה ועתה עליכם להתכונן למלחמה הגדולה. החיילים תמהו: זה עתה אנו שבים מהמלחמה הגדולה והנוראה, איזו מלחמה גדולה עומדת כעת לפתחנו? אמר להם: מלחמת היצר וחילותיו, שהמלחמה עמו היא הגדולה שבמלחמות. המלחמות האנושיות בשדה הקרב הן מוגבלות בזמן, מלחמת היצר בלתי מוגבלת ונמשכת כל עוד נשמת האדם באפו. אויב שמנוצח בשדה הקרב כמה פעמים – נכנע. היצר לעולם ימשיך וינסה. כך גם אלעזר מודיע לאנשי הצבא השבים מהמלחמה כי ההתמודדות לא הסתיימה, גמרתם להילחם אבל גם כעת אתם "באים למלחמה" הגדולה והתמידית, וצריך להיות במודעות לזה. מי שלא חש שהוא במלחמה, כבר הפסיד. עצם ההכרה בכך שיש מלחמה, היא כבר חלק מהניצחון.
יום אחד שאל הרב חיים הלברשטאם מצאנז, בעל ה"דברי חיים", חסיד אחד שלו: אמור לי, אם מצאת ארנק מלא דינרי זהב, העפת מבט ואין איש מסביב, מה תעשה?
החסיד השיב מייד: מה השאלה? כמובן שאמהר להשיב אותו לבעליו. ואם לא, אפרסם שמצאתי ארנק כדי למצוא את הבעלים.
הניף הרבי את ידו בביטול, ופנה לחסיד אחר, עם אותה שאלה. ענה החסיד: רבי, למה לספר סיפורים? שלוש מבנותיי הגיעו לפרקן, עליי לחתן אותן, הלוואי ואמצא כסף מופקר ככה, זו תהיה ברכה גדולה.
הרבי גער בו ושאל חסיד שלישי מה יעשה. הרהר החסיד ואמר: "מול פניו הקדושות של הרבי, אין לי ספק שהייתי מנסה לאתר את המאבד ומשיב את האבדה. אבל באמצע הרחוב, רק אני ויצרי, נו, לא יודע... אין ספק שתהיה התגוששות בין היצר הטוב ליצר הרע, ואיני יודע מי ינצח, אני רק מתפלל שלא אבוא לידי ניסיון כזה".
נהנה הרבי מהתשובה ושיבח אותו: אתה חכם אמיתי. דווקא אדם כמוך יחזיר את האבדה. אתה מודע ליצר הרע ולא בטוח בעצמך, אתה מודע ליצר הטוב, אתה ערוך להתמודדות. אתה יודע שאנחנו כל הזמן "באים למלחמה".
נמשיך לעסוק בתרבות הדיבור, ונעבור לעניין השלישי, אבל קודם – כרגיל, לפינתנו: "מה כתבו בהארץ על השיעור השבוע?". הנה כמה ציטוטים מהמאמר האחרון: "החמין הלאומני של סיון רהב מאיר מתבשל היטב גם בקפריסין" – זו הכותרת. "עבור אשת התקשורת הדתייה, מעצר 12 הישראלים בקפריסין היא הזדמנות פז להרביץ קצת חינוך וצניעות בחילונים באדיבות פרופ' עמוס רולידר". "זו הייתה פעולת בני עקיבא בנושא 'דרך ארץ' בנוסח השיעור השבועי של אשת התקשורת הדתייה". "המומחה החילוני לחינוך נופל כפרי בשל לסיר החמין השמרני שלה". "רהב מאיר שיתפה את דבריו בדף הפייסבוק הפופולארי שלה וחתמה: שבת שלום". "הלוואי שיגיע יום בו אחרי מעצר 12 ישראלים, שחלקם מועמדים לתפקידי לוחמה 'איכותיים' בצה"ל, תראיין רהב-מאיר את עצמה". אלה רק חלק מהדוגמאות מהמאמר נגד ראיון שלי עם הפרופ' לחינוך עמוס רולידר.
וזה קשור לאותו נושא. הרי למה הבאתי את רולידר? כי אני מרגישה שהדיון התקשורתי נכנס לתיאור בפרטי-פרטים, במקום להגיד משהו עקרוני. תחשבו מה עברנו בחודש האחרון: הילדה בת ה-7 מקרית ספר, הגננת בראש העין שהתעללה בילדים בגן (כולל תיעוד וידאו שמתירים לפרסם!), הנערים בקפריסין, השבוע נשכח תינוק ברכב – מה זה נותן לנו, הרזולוציות? לגרור את כולנו לאתרי הפשע והרשע והשגיאות ולהכניס אותנו יותר ויותר לפרטים? אז אמרתי לעורך: בוא נעשה דיון אחר. הפסקנו לחמש דקות לתאר האם הייתה הסכמה או לא, ומי צילם ומי פרסם וכל הטינופת הזו, ואמרנו משהו עקרוני, וזו הבעיה בטלוויזיה השבוע? הבנתי.
ועל הדרך, הסגנון. מישהו היה מעז לכתוב על לוסי אהריש "הנרגילה הלאומנית שלה" או "היא העזה לומר רמאדן כרים"? מישהו היה כותב בכותרת על עולה מאתיופיה "האינג'רה שלו"? על מגיש שעלה מרוסיה, "הוודקה שלו"? האם יש דברים שמותר רק על דוסים? אה, ואני גם לא יודעת להכין חמין. לא לאומני ולא רגיל. נמשיך.
3. הדיבור חושף את סולם הערכים האמיתי
ולסיום – שוב סיפור שמעיד על כוח המילה. אנחנו ממש ערב הכניסה לארץ. כל הזמן בספר הזה אנחנו על סף, עוד מעט, אוטוטו, זה פרומו מתמשך, הכנה מתמשכת. נדגיש: לא קפצנו קדימה. מיד עם סיום התיאורים על מלחמת מדיין, מופיע הפסוק הבא: וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד, וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה.
התיאור מתחיל במילה "מקנה" ומסתיים במילה "מקנה". זה כבר אומר משהו.
וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן, הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא, וְלַעֲבָדֶיךָ – מִקְנֶה.
שוב מקנה. זו ארץ מקנה, ולעבדיך – מקנה. אולי משה יבין את הרמז. אבל משה ממתין לשמוע מה הם רוצים.
וַיֹּאמְרוּ: אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן.
משה, בתגובה, מביע כעס. 10 פסוקים של תוכחה מופיעים כאן, כולל הביטוי שהוא מטיח בהם: "תרבות אנשים חטאים". זו מילה יחידאית בתורה, חד-פעמית, כלומר זה דיון חשוב על התרבות שלנו עד היום. בני גד וראובן מבינים ומסכימים. אוקי, קודם נעזור לכולם, "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", הם אומרים. אבל תוך כדי דיבור, הם חושפים את סולם הערכים הפנימי שמסתתר בתוך נפשם.
שימו לב שיש אריכות דברים חריגה ביותר בדו-שיח הזה. תחילה מסופר מה הם אמרו ומה משה ענה, הם מבטיחים לצאת למלחמה והוא חוזר על דבריהם, ושוב הם חוזרים, ואז משה מתרצה סופית. האריכות הזו אומרת דרשני. צריך לדקדק ולהסתכל פה היטב בפסוקים. משה מלמד אותם מה עיקר ומה טפל, אבל זה שיעור בין השורות. לא בהרצאות ובנאומים, אלא בדוגמה אישית, מתוך הדיבור שלו, משה רבנו מלמד אותם שני דברים חשובים. ראשית, להכניס את הקב"ה לסיפור. בהתחלה הם אומרים: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם. תשובתו של משה היא: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.
ואז בהמשך השיחה, בשלוש הזדמנויות שונות, אפשר לשמוע מפיהם איך הם קלטו את המסר. הדיבור שלהם מראה על שינוי תפיסתי, תודעתי. אם היה חשש ל"כוחי ועוצם ידי" הרי שהם יודעים להכניס את ה' לתוך עולמם. הנה שלוש הדוגמאות:
וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.
וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.
נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן.
אבל יש עוד שיעור שמשה מלמד בין השורות. שימו לב איך הם פונים אליו בהתחלה, אחרי שהם מסכימים להיכנס לארץ ישראל, הם אומרים מי יישאר מאחור לחכות להם: וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.
משה עונה להם והופך את הסדר, התורה לא מציינת זאת אבל בקריאה פשוטה מגלים שהוא עונה להם, אבל הפוך:
בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם.
ואכן שוב הם מתקנים את עצמם, על ידי הדיבור, ואומרים למשה בהמשך: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.
וכאן רש"י עוזר לנו ומנסח שיעור בשיקול דעת, שיעור בסדרי עדיפויות, מעתה ועד עולם. רש"י: חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.
הרב אלימלך בר שאול כותב מה הדיבור שלהם, שהוא לכאורה תוך כדי, אגבי, לא נאום מתוכנן מדיי, לא משהו כתוב מראש – חשף כאן: "זהו חלון לעמקי הנפש שלהם: יש כוח בממון לתפוס כל ליבו של אדם, עד כדי שכחת ערכים גדולים ונשגבים שבלעדיהם אין ערך לחיים עצמם. במחיצתה של אהבת ממון לא יימצא מקום כלשהו בשביל כל אהבה אחרת" (הרב בר שאול).
ננסה להמחיש זאת על ידי משל: אבא ובן נמצאים בחוף הים, לפתע הילד כמעט וטובע, צוותי החילוץ מצילים אותו, עושים החייאה, ומבשרים לאבא: הצלנו אותו, הוא חי, הוא נושם. רגע, צועק האבא, ואיפה הכובע האדום שהיה לו?
אם אתם מזדעקים מול סולם העדיפויות של האבא – תבינו מה משה רבנו הרגיש מול בני גד ובני ראובן. תגיד לי מה עיקר וטפל אצלך – ואומר לך מי אתה. מאיפה מגיע השיבוש בשיקול הדעת? כמובן, פרשנים רבים שולחים אותנו למילה "מקנה". תאוות כסף וממון יכולה לשבש את שיקול הדעת לחלוטין.
איפה אנחנו מחליפים עיקר וטפל? אני מניחה שזה קורה לכולנו לא מעט. הנה דוגמה, מפית של חנות פלאפל שעליה כתוב: "נזל לך קצת אושר בצד של הפה". מה אושר, זה טחינה, לא אושר. אבל עולם הפרסום רוצה שנחליף בין הדברים. אתמול פורסם "מדד המותגים" של עיתון גלובס, ואתם יודעים מה כתוב על השער? זה מעוצב כמו ספר תורה והכותרת היא: "מצרכנים – למאמינים". לטענתם היחס שלנו למותגים מקבל סממנים ברורים של דת. חיבור רגשי עמוק, נאמנות, אדיקות, וקהילה שסובבת סביב אותן אמונות וסמלים. לפעמים נראה גם התנהגות טקסית או פולחן. אם אין אלים, ממציאים אותם והמותגים הם האלים. הדתות החדשות. בקיצור, אנחנו רואים פה איך בקלות תעשייה שלמה גורמת לנו להמיר עיקר בטפל, להתייחס לבירה/מכונית/נעל בקדושה ובהתרגשות, בלי לשים לב שזה כולה נעל.
אני רוצה לתת דוגמה שנתקלתי בה השבוע. לבתי חב"ד תאילנד מגיעים בשנה כ-100 אלף איש, רובם בתקופה הזו של השנה. המטיילים יודעים איפה להיות בשבתות ובכלל. יש בית חב"ד שהפך לאגדה, בבנגקוק, בראשות הרב נחמיה ונחמי וילהלם. וקראתי ראיון עם נחמי בעלון "קרוב אליך" והיא דיברה שם על עיקר ועל טפל בדרך מרתקת, לדעתי. הנה:
"בשנים הראשונות ישבנו כל לילה עד השעות הקטנות לשוחח עם אנשים במסעדה הקטנה של בית חב"ד, והילדים הקטנים שלנו, מנחם וחני, זחלו על הרצפה בין המטיילים. אבל ברוך השם מהר מאוד עוד ילדים נוספו למשפחה, ולי לא הייתה ברירה - הפסקתי את העבודה עם המטיילים, ונכנסתי הביתה לגדל את הילדים שלי, שזאת משימה לא פשוטה בבנגקוק הרחוקה מכל מה שהכרנו. ברחוב המלוכלך שלנו, זה היה נראה לא הגיוני ולא מתאים".
על הקושי הצפוי בגידול ילדים בניכר, נוסף אצל נחמי וילהלם קושי מנטלי נוסף. "לא היה פשוט לי להסתגר עם הילדים בבית. מלכתחילה, לא תכננתי להגיע לתאילנד רק כדי להיות 'אשתו של הרב'. חשבתי שתהיה לי שליחות משלי, לעשות ולפעול עם יהודים אחרים. במקום זה, מצאתי את עצמי עושה בדיוק את מה שכל אימא יהודייה עושה בכל מקומות בעולם, אז בשביל מה לעשות את זה בתאילנד? בכל זאת, ניסיתי להזמין את המטיילות הביתה כדי להשתתף גם בשליחות באופן פעיל, וליצור קשרים עם בנות. הכל היה, כמובן, בין הטיטולים לבישולים ולמשחקים של הילדים".
דווקא דרך המפגשים עם המטיילות, הבינה נחמי שהמבט שלה על הסיפור לא כל כך מדויק. "ההקשבה לסיפורים שלהן הובילה אותה לגילוי מדהים. הייתי ממש המומה לגלות עד כמה אימא משמעותית בחיי הילדים שלה. פתאום הבנתי עד כמה הבית והחום המשפחתי הם הדברים הכי משמעותיים בעיצוב החיים של האדם. פגשתי בנות בגילאי 25-30 שכל החיים שלהם התחילו מנקודה כזאת או אחרת טובה או רעה, והכל בעקבות הקשר עם הבית. ראיתי איך חסר בעניין הזה יכול להשפיע לכל החיים. פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי: 'רגע! מי יגדל את הילדים שלי? מי תהיה אימא של הילדים שלי?' עשיתי סיבוב של מאה ושמונים מעלות חזרה לתוך הבית, כדי להיות אימא לילדים שלי בצורה הכי מרוכזת שאפשר. לעשות הכל כדי לתת להם להבין שהם הדבר הכי משמעותי בחיים שלי. הם הכי חשובים! מעבר לכל השליחות ולכל האנשים שאנחנו זוכים לעזור להם, הם הדבר הכי משמעותי. הבנתי שיש לי אחריות, שליחות עוצמתית, ואני אעשה אותה בשמחה. דווקא מתוך בית עוצמתי הייתי יכולה להשפיע על המטיילות ולתת גם להן בית".
זה כמובן לא אומר שכך צריכה לעשות כל אחת, ללכת להקים בית יהודי באמצע בנגקוק, כל אחת ומה שמתאים לה, אבל זה מעורר השראה.
אני רוצה לסכם: אני מאחלת לנו שנהיה אנשים שעומדים מאחורי המילים שלהם, "לא יחל דברו – לא יחלל דברו", שנבנה חברה שמבינה שתרבות הדיבור היא המלחמה האמיתית וכוחנו גם בתפילה, בלימוד, בדיבור בינינו, ושלא נתבלבל בין עיקר לבין טפל, שהדיבור שלנו וגם המעשים שלנו ישקפו סולם ערכים נכון.
להתראות ב"ה בשבוע הבא.
