איך נכנסים לארץ? - השיעור השבועי - פרשת מטות-מסעי תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השיעור המלא:

השיעור מערוץ 12 (25 דקות עם כתוביות):

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. אנחנו מסיימים השבוע את חומש "במדבר", עם פרשות מטות-מסעי. לא נדבר על כל מה שמופיע בהן, אבל ניתן כותרת כללית – הוראות לכניסה לארץ. איך נכנסים לארץ? הדברים רלבנטיים מאוד עבורנו, כמובן.

נדמה שהתורה כאילו אומרת לנו, ערב הכניסה לארץ, למה לשים לב. זה מעניין כי מבחינת התאריך העברי אנחנו ב"שלושת השבועות". בשבת ראש חודש אב, ואז מתחילה תקופת "תשעת הימים" לקראת תשעה באב, ובדיוק בשבועות שבהם עוסקים בכך שגלינו, יצאנו מהארץ – יש פה תנועה מקבילה, בפרשות אנחנו נכנסים לארץ, בדיוק כאשר בדופק של מעגל השנה יוצאים לגלות. אולי יש פה קשר של סיבה ותוצאה, והוראות איך להיכנס לארץ ולשבת בה לבטח, בלי לגלות חלילה. אז אנחנו נעסוק בארבעה נושאים, ארבעה דגשים לקראת הכניסה לארץ. מתחילים:

1. דיבור

הנושא הראשון שהפרשה מדברת עליו הוא הדיבור עצמו:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

רש"י: לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין.

יש פה קריאה לאדם להיות אחראי למילים היוצאות מפיו. לאורך השנים פרשנים מתעכבים בשבת הזו ועוסקים בנושא הדיבור. למשל:

רבי חיים ויטאל: "ככל היוצא מפיו – לפי שכל היוצא מפיו של אדם יעשה רושם למעלה אם טוב או רע".

זו גם השבת המתאימה להזכיר שאם שומרים על הדיבור אפשר להפוך ממש כלי לשכינה. האופן בו אדם מדבר, משפיע על היכולת שלו להשפיע על העולם. עד כדי כך. למשל:

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה: אם אדם לא יחלל דברו וישמור לשונו מדיבור אסור, אז כלל היוצא פיו – ה' יעשה, ישמע תפילתו" (ספר "שערי אהרון")

דיבור יוצא מציאות. אנחנו יודעים שתפילת יום כיפור מתחילה קודם כל ב"כל נדרי", בשחרור מכל הנדרים המילוליים שהתכוונו או לא התכוונו אליהם לאורך השנה. ושימו לב איך נישואים מקבלים תוקף: "הרי את מקודשת לי". המילים יוצרות מציאות חדשה שלא הייתה קיימת קודם.

אוקי, דיבור זה חשוב, אבל למה דווקא ערב הכניסה לארץ? כי לכל דבר יש זמן ועת, וזה הזמן וזו העת לדבר על הדיבור, לפני שמכוננים חברה חדשה. מסביר ה"שפת אמת" כך:

"נתן להם משה רבנו עליו השלום פרשה זו בסוף 40 שנה שזכו לכוח הפה בשלמות. וזהו תכלית האדם – לתקן כוח הפה, ואז יש בידו כוח החירות להיות נושע בעת צרה". (ה"שפת אמת")

כלומר, שליטה על הדיבור נותנת חירות. יש ספר נפלא של הרב אייל ורד שנקרא "אל שפת האמת". הוא מסביר שם בשפה של היום את הרעיונות הגבוהים של ה"שפת אמת" שהיה אחד מאדמו"רי גור ואחד מפרשני התורה הנפלאים (מעניין שיש בדורנו פרשנים לפרשנים, אנשים שמסבירים לרמה שלנו את האורות הגבוהים. למשל: ארז משה דורון לרבי נחמן מברסלב, ניר מנוסי ויחיאל הררי ומעיין הנדלר לטקסטים של חב"ד. אנחנו קטנים ומוגבלים אבל רוצים לדעת, וזה כמו "הנגשה למוגבלים", כמו מעלית נגישה ומדרגות נגישות, גם אנחנו מוגבלים שצריכים הנגשה לטקסטים המרוממים). אז כך כותב הרב אייל ורד בעקבות ה"שפת אמת":

"פרשת נדרים חושפת בפנינו את העוצמה הגדולה שמייחסת התורה לכוח הדיבור. אם ננסה לתמצת, הרי שהתורה מתייחסת לדיבור ככוח יוצר ולא רק ככוח מתאר או מקשר. זה פלא. יהודי עומד ונודר ונשבע, והנה, נוסף לתרי"ג מצוות שקיבלנו בסיני, נוספה ליהודי זה מצווה נוספת והוא מחויב לה, ואם יעבור על הנדר – יביא קורבן חטאת. דיבורו של האדם יוצר מציאות שגם בשמיים מסכימים איתה ונותנים לה תוקף. במשך 40 שנים משה מתאמץ לחנך את העם שהדיבור הוא כוח החיים המרכזי, שאסור לחלל אותו ולחשוב "זה רק מילים" או "הבטחתי, אז מה". הדיבור הוא קדוש. הוא הביטוי של הנשמה. יש לשמור עליו כמובן מדיבורים אסורים ושקרים, אבל גם לשמור עליו מבזבוז, מזלזול. תרבות הדיבור היהודית היא שונה, ועצוב שהדיבור הפך זול, שהאוויר מלא במלל מיותר, מזיק, מעמיס. כל מילה של תפילה, כל מילה שכתובה בתורה – היא יקרה. פרשת נדרים נקראת תמיד בימי בין המצרים, כי גם ענייני שנאת החינם החלו בדיבורים והפכו לשפיכות דמים. אז דיבור יוצר מציאות. דיבור טוב יוצר מציאות טובה, דיבור בקדושה יוצר קדושה, דיבור של תפילה יוצר צינור חי לפנייה לקב"ה. אנחנו מחזיקים בידינו כלי נשק עוצמתי שיכול לברוא עולמות, אבל גם להחריב אותם".

עכשיו ברור יותר מה הקשר לכניסה לארץ. זה קריטי לקיומנו, לביטחוננו. באנו לא להקים פה עוד מדינה כמו כולם, אלא חברה עם תרבות דיבור אחרת. יש איראן (צנזורה, אלימות, כפייה, השתקה), יש אמריקה (ליברליות, חופש ביטוי, אין גבול, הכול פרובוקטיבי, טראמפיזם שבו מותר וצריך להגיד הכול) אבל יש גם ישראל. זה אתגר ליצור חברה שבה הדיבור יפה ונכון, אבל לא בכוח הזרוע אלא בכוח הרוח והמוסר. אנחנו חלק מברית שבה המילים הן קדושות ואנחנו לא רוצים לחלל אותן, אנחנו מקדשים את הדיבור מרצון, לא מפחדים מהחוק אלא יוצרים משהו חדש. זה נכון בהרבה תחומים: לא אכיפה, חינוך. משהו שנובע מאיתנו פנימה.

נסכם את הנקודה הראשונה – לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. אחריות כלפי מה שאומרים ומה שמשתפים ומעבירים הלאה.

וגם המשיח מאופיין, בין היתר, בכוח הדיבור. זה לא יהיה עידן של חרב אלא של מילה:

וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. (ישעיהו)

זה קצת מצחיק וקצת עצוב לומר זאת על רקע המציאות הפוליטית בישראל. חשבתי אפילו לוותר על הנקודה הזו השנה, זה כל כך סותר את הפוליטיקה. אבל אולי להיפך, דווקא אם ההבטחות המילוליות הופרו השנה, אם הערך של המילה חולל – צריך להתחזק בזה.

2. הכרת הטוב

עכשיו לנקודה נסתרת בפרשה, לא שמתי לב אליה בעבר, והשבוע גיליתי אותה. השבוע הגיעה לארץ משלחת מארה"ב של ארגון ה-RZA שבאו לתמוך ולהזדהות עם ישראל. בסעודת שבת איתם, דיבר הרב אהרון פייגנבוים משכונת וודמיר בניו יורק. הוא נעמד ואמר לרבנים שהיו שם: עכשיו פרשת פנחס, אבל אתם לא בבית הכנסת שלכם. אז הכנתי לכם מראש דרשה לפרשת מטות, לשבוע הבא... וכך הוא אמר:

בפרשה נאמר על המלחמה במדין:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן.

ה' אומר למשה לנקום, אבל משה שולח אחרים:

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

מי שיוצא למלחמה זה לא הוא, אלא פנחס. למה? רבותינו רואים את העניין באור מוסרי, של הכרת הטוב. הנה לשון המדרש:

"נקם נקמת... – אתה בעצמך משמע, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר: אינו בדין שאני מיצר למי שעשה בי טובה, והמשל אומר: בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן".

יש פה עוד נקודה: הוא יודע היטב מי הם המדיינים. הם החטיאו את ישראל ובגללם נהרגו 24 אלף. הם פיתו את בני ישראל. אז מה אם הוא גדל שם? ובכן, זה לא משנה שכעת הם מחטיאים את העם. צריך להוקיר טובה על מה שהם עשו לו אישית בעבר. המציאות מורכבת. זה לא הכל טוב והכל רע.

עוד דוגמה: היאור. גם שם – משה ניצל אבל תינוקות יהודים הושלכו ליאור. זה לא מקום שמזוהה רק עם הצלת חיים. ובכל זאת, בתחילת מכות מצרים משה לא מכה ביאור עבור הכרת הטוב. האם אכפת ליאור? האם אכפת למדיינים? הנקודה היא הנפש של משה. לא לפגום בה.

3. מה עיקר ומה טפל?

מיד עם סיום התיאורים על מלחמת מדיין, מופיע הפסוק הבא:

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.

התיאור מתחיל במילה "מקנה" ומסתיים במילה "מקנה". זה כבר אומר משהו.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן, הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא, וְלַעֲבָדֶיךָ – מִקְנֶה.

שוב מקנה. זו ארץ מקנה, ולעבדיך – מקנה. אולי משה יבין את הרמז. אבל משה ממתין לשמוע מה הם רוצים.

וַיֹּאמְרוּ: אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן.

משה, בתגובה, מביע כעס. הרי אישית הוא לא זוכה להיכנס לארץ, והם יכולים להיכנס ולא מבינים את הזכות? 10 פסוקים של תוכחה מופיעים כאן, כולל הביטוי שהוא מטיח בהם: "תרבות אנשים חטאים". זו מילה יחידאית בתורה, חד-פעמית, כלומר זה דיון חשוב על התרבות שלנו עד היום. בני גד וראובן מבינים ומסכימים. אוקי, קודם נעזור לכולם לכבוש את הארץ, "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", הם אומרים. אבל תוך כדי דיבור, הם חושפים את סולם הערכים הפנימי שמסתתר בתוך נפשם.

שימו לב שיש אריכות דברים חריגה ביותר בדו-שיח הזה. תחילה מסופר מה הם אמרו ומה משה ענה, הם מבטיחים לצאת למלחמה והוא חוזר על דבריהם, ושוב הם חוזרים, ואז משה מתרצה סופית. האריכות הזו אומרת דרשני. צריך לדקדק ולהסתכל פה היטב בפסוקים. משה מלמד אותם מה עיקר ומה טפל, אבל זה שיעור בין השורות. לא בהרצאות ובנאומים, אלא בדוגמה אישית, מתוך הדיבור שלו, משה רבנו מלמד אותם שני דברים חשובים. ראשית, להכניס את הקב"ה לסיפור. בהתחלה הם אומרים:

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם.

תשובתו של משה היא:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.

ואז בהמשך השיחה, בשלוש הזדמנויות שונות, אפשר לשמוע מפיהם איך הם קלטו את המסר. הדיבור שלהם מראה על שינוי תפיסתי, תודעתי. אם היה חשש ל"כוחי ועוצם ידי" הרי שהם יודעים להכניס את ה' לתוך עולמם. הנה שלוש הדוגמאות:

וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.

וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן. 

אבל יש עוד שיעור שמשה מלמד בין השורות. שימו לב איך הם פונים אליו בהתחלה, אחרי שהם מסכימים להיכנס לארץ ישראל, הם אומרים מי יישאר מאחור לחכות להם:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.

משה עונה להם והופך את הסדר, התורה לא מציינת זאת אבל בקריאה פשוטה מגלים שהוא עונה להם, אבל הפוך:

בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם.

ואכן שוב הם מתקנים את עצמם, על ידי הדיבור, ואומרים למשה בהמשך:

טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. הם הבינו את הסדר הנכון, הטף והנשים, בנות הזוג, לפני המקנה.

וכאן רש"י עוזר לנו ומנסח שיעור בשיקול דעת, שיעור בסדרי עדיפויות, מעתה ועד עולם.

רש"י: חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.

פה מופיעה השאלה הכי חשובה בחיים – מה קודם למה? מהם סדרי העדיפויות? וסדר כרונולוגי הוא בעצם סדר עדיפות. מה אני עושה קודם זו שאלה קריטית. הרב וולבה היה אומר - קודם כל ללמוד בבוקר, זה יביא ברכה להמשך העיסוקים של היום.

הרב אלימלך בר שאול כותב מה הדיבור שלהם, שהוא לכאורה תוך כדי, אגבי, לא נאום מתוכנן מדיי, לא משהו כתוב מראש – חשף כאן:

"זהו חלון לעמקי הנפש שלהם: יש כוח בממון לתפוס כל ליבו של אדם, עד כדי שכחת ערכים גדולים ונשגבים שבלעדיהם אין ערך לחיים עצמם. במחיצתה של אהבת ממון לא יימצא מקום כלשהו בשביל כל אהבה אחרת" (הרב בר שאול).

ננסה להמחיש זאת על ידי משל: אבא ובן נמצאים בחוף הים, לפתע הילד כמעט וטובע, צוותי החילוץ מצילים אותו, עושים החייאה, ומבשרים לאבא: הצלנו אותו, הוא חי, הוא נושם. רגע, צועק האבא, ואיפה הכובע האדום שהיה לו?

אם אתם מזדעקים מול סולם העדיפויות של האבא – תבינו מה משה רבנו הרגיש מול בני גד ובני ראובן. תגיד לי מה עיקר וטפל אצלך – ואומר לך מי אתה. מאיפה מגיע השיבוש בשיקול הדעת? כמובן, פרשנים רבים שולחים אותנו למילה "מקנה". תאוות כסף וממון יכולה לשבש את שיקול הדעת לחלוטין.

זה רלבנטי במיוחד לחופש הגדול, הדילמה בין העבודה לבין הילדים. בכלל, מעניין שעונת הקיץ קשה להורים וקשה לרווקים. כל אחד מקנא בשני וזה הזוי, רווקה יקרה כתבה איך כל הפוסטים שלהם, של ההורים, מלאים בקיטורים, "משנכנס יולי ממעטין בשמחה", וכתבה: הייתי נעלבת כילדה שלכם, ואני נעלבת כחברה שלכם שטרם התחתנה...

4. המסעות - חשובים

אחרי פרשת מטות מגיעה פרשת מסעי. "אלה מסעי" – אנחנו העם הנוסע. יש שם רשימה ארוכה: ויסעו מא' ויחנו בב'. ויסעו מב' ויחנו בג'.

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.

וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ, בְּסֻכֹּתו וַיִּסְעוּ, מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּרז וַיִּסְעוּ, מֵאֵתָם, וַיָּשָׁב עַל-פִּי הַחִירֹת, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן; וַיַּחֲנוּ, לִפְנֵי מִגְדֹּלח וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת, וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ-הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָהט וַיִּסְעוּ, מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ, אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים--וַיַּחֲנוּ-שָׁםי וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם; וַיַּחֲנוּ, עַל-יַם-סוּףיא וַיִּסְעוּ, מִיַּם-סוּף; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר-סִיןיב וַיִּסְעוּ, מִמִּדְבַּר-סִין; וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָהיג וַיִּסְעוּ, מִדָּפְקָה; וַיַּחֲנוּ, בְּאָלוּשׁיד וַיִּסְעוּ, מֵאָלוּשׁ; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא-הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹתטו וַיִּסְעוּ, מֵרְפִידִם; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר סִינָיטז וַיִּסְעוּ, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָהיז וַיִּסְעוּ, מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲצֵרֹתיח וַיִּסְעוּ, מֵחֲצֵרֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּרִתְמָהיט וַיִּסְעוּ, מֵרִתְמָה; וַיַּחֲנוּ, בְּרִמֹּן פָּרֶץכ וַיִּסְעוּ, מֵרִמֹּן פָּרֶץ; וַיַּחֲנוּ, בְּלִבְנָהכא וַיִּסְעוּ, מִלִּבְנָה; וַיַּחֲנוּ, בְּרִסָּהכב וַיִּסְעוּ, מֵרִסָּה; וַיַּחֲנוּ, בִּקְהֵלָתָהכג וַיִּסְעוּ, מִקְּהֵלָתָה; וַיַּחֲנוּ, בְּהַר-שָׁפֶרכד וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָהכה וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹתכו וַיִּסְעוּ, מִמַּקְהֵלֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּתָחַתכז וַיִּסְעוּ, מִתָּחַת; וַיַּחֲנוּ, בְּתָרַחכח וַיִּסְעוּ, מִתָּרַח; וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָהכט וַיִּסְעוּ, מִמִּתְקָה; וַיַּחֲנוּ, בְּחַשְׁמֹנָהל וַיִּסְעוּ, מֵחַשְׁמֹנָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמֹסֵרוֹתלא וַיִּסְעוּ, מִמֹּסֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בִּבְנֵי יַעֲקָןלב וַיִּסְעוּ, מִבְּנֵי יַעֲקָן; וַיַּחֲנוּ, בְּחֹר הַגִּדְגָּדלג וַיִּסְעוּ, מֵחֹר הַגִּדְגָּד; וַיַּחֲנוּ, בְּיָטְבָתָהלד וַיִּסְעוּ, מִיָּטְבָתָה; וַיַּחֲנוּ, בְּעַבְרֹנָהלה וַיִּסְעוּ, מֵעַבְרֹנָה; וַיַּחֲנוּ, בְּעֶצְיֹן גָּבֶרלו וַיִּסְעוּ, מֵעֶצְיֹן גָּבֶר; וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר-צִן, הִוא קָדֵשׁלז וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר, בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹםלח וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם:  בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁלט וְאַהֲרֹן, בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה, בְּמֹתוֹ, בְּהֹר הָהָר.  {סמ וַיִּשְׁמַע, הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא-יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן--בְּבֹא, בְּנֵי יִשְׂרָאֵלמא וַיִּסְעוּ, מֵהֹר הָהָר; וַיַּחֲנוּ, בְּצַלְמֹנָהמב וַיִּסְעוּ, מִצַּלְמֹנָה; וַיַּחֲנוּ, בְּפוּנֹןמג וַיִּסְעוּ, מִפּוּנֹן; וַיַּחֲנוּ, בְּאֹבֹתמד וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, בִּגְבוּל מוֹאָבמה וַיִּסְעוּ, מֵעִיִּים; וַיַּחֲנוּ, בְּדִיבֹן גָּדמו וַיִּסְעוּ, מִדִּיבֹן גָּד; וַיַּחֲנוּ, בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָהמז וַיִּסְעוּ, מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה; וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים, לִפְנֵי נְבוֹ

שימו לב: סיפור בריאת העולם נמשך 31 פסוקים!. סיפור מתן תורה ועשרת הדברות שמהווה את הבסיס למוסר העולמי נמשך 14 פסוקים!. ואילו תזכור המקומות בהם עברו אבותינו במדבר תופש 50 פסוקים - יותר מסיפור הבריאה ומתן תורה גם יחד. והנה תמיהתו החדה של המקובל האילטקי בתקופת גירוש ספרד, רבי אברהם סבע:

"בכל התורה כולה אין דבר שיראה שהוא שלא לצורך כמו אלו המסעות".

(רבי אברהם סבע)

מה פשר המסעות? אנחנו עם נוסע, וצריך ללמוד מזה:

"למען בבואם לארצם במנוחה יקראו ברשימה ההיא, ובכל מסע ומסע שיקראו יעלה על זיכרונם מה המוצאות אותם במקום זה, וישימו לב על חסדי המקום, וגם הייסורים שסבלו על מריים, למען יעשו רק צדקה וטוב לבלתי יחטאו".

(הרב יצחק הורוביץ, "באר יצחק", גליציה המאה ה-19)

סטיב ג'ובס הוא אחד האנשים ששינו את העולם והשפיעו על החיים של כל אדם. בתור מנכ"ל אפל הוא היה אחראי להמצאת המחשב האישי הפופולרי הראשון (אפל 2), ומאוחר יותר להמצאת האייפון והאייפד. כמה שנים לפני שנפטר ממחלה קשה בגיל 56 הוא נתן את "נאום חייו", מה שנחשב בעיני רבים לנאום ההשראה הטוב ביותר.

הוא סיפר שבגיל 17 הוא הוציא את כל החסכונות של הוריו כדי ללמוד בקולג' יוקרתי. אחרי שישה חודשי לימודים הוא לא ידע מהו עושה שם. המרצים שעממו אותו והוא התקשה להקשיב. הוא נשר מהלימודים וחיפש דרכים להתקיים. לא היה לו מקום לישון, אז הוא ישן על הרצפה בחדר של חבר. הוא אסף בקבוקי קולה ברחוב והחזיר אותם כפיקדון תמורת 5 סנט כדי לקנות אוכל, וביום ראשון היה הולך 5 קילומטר כדי לקבל ארוחה מבושלת בבית מחסה כלשהו.

מישהו הציע לו להצטרף ללימודי "קליגרפיה", אמנות קישוט האותיות, משהו כמו (להבדיל) כתיבת אותיות סת"ם. לא היה לזה שום קשר למה שהוא רוצה לעשות בחייו, אבל לא עמדה בפניו אפשרות טובה יותר. הוא למד צורות של פונטים, אותיות מסולסלות ומרווחים בין אותיות. עשר שנים מאוחר יותר כשהוא הקים את אפל, הלימוד הזה הפך פתאום להיות נכס יקר ערך. לפתע היה אפשר להכניס את האומנות הזו לתוך המחשב ולייצר אותיות אלקטרוניות בצורות שונות ובמרווחים נוחים לקריאה, וכך להשפיע על עולם המחשוב כולו ועל דרך הקריאה של כל אדם בעולם.

המסקנה שלו היא שהחיים הם רצף של נקודות שאי אפשר להבין אותן בהווה, רק במבט לאחור.

ועוד כיוון – אנחנו נותנים פשר לכל תחנה במסע. כך כותב רבנו בחיי בן אשר בן חלואה סרגוסה (ספרד, 1400) שמזכיר שלמקומות האלה לא היה בעצם שם, עד שהגענו:

"להודיענו כי הכול לפי הכוונה, ומטעם זה נמנו המסעות בשמותם, להוראות שהכול תלוי כפי מחשבתם של ישראל בקב"ה, כשהיו זכאים... והיו נוסעים במחשבתם ממחשבה רעה לטובה, הייתה מידת הרחמים שעליהם מרחמת ומגינה עליהם, ולכן 'ויחנו בהר שפר', 'ויחנו במתקה', וכשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה הייתה מידת הדין שעימהם מתוחה כנגדם להענישם ועל כן 'ויחנו בחרדה', 'ויחנו במרה'".

כלומר, כשהמחשבה טובה: ויחנו בהר שפר, ויחנו במתקה. כשהמחשבה רעה: ויחנו בחרדה, ויחנו במרה.

אתה כותב את סיפור חייך, אתה מפרש, הכול סובייקטיבי, אנחנו מחליטים איזה שם לתת לתחנות חיינו.

ולסיום, עוד כיוון – המסעות מלמדים אותנו כל הזמן לזוז, להתקדם, לא לנוח במקום:

רבי משה מקוברין: "הדבר הגרוע ביותר הוא שאדם משלים עם מצבו".

תמיד להתקדם, תמיד לשאוף קדימה.

כך אומר הנתיבות שלום: "כל המסעות הם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו, כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אימו הוא בחינת יציאת מצרים, ואחר כך נוסע ממסע למסע, עד בואו לארץ החיים העליונה, ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות דרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע. ופרשה זו נאמרה לכל דור ודור ולכל יחיד ויחיד, וימי חייו של כל יחיד הם כעניין מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ממקור הטומאה, בחינת לידה, ונסעו עד בואם אל ארץ נושבת היא הארץ הקדושה, כך כל יחיד עובר בימי חייו מ"ב מסעות לפי ערכו דרכו, ובהם עליו לגלות ולגדול וכל המסעות בתורה הם דרכם ליהודי איך יגיע במסעותיו עלי אדמות לצאת ממקור הטומאה ולבוא למקור הקדושה".

לסיכום:

דיברנו על דיבור נכון – "לא יחל דברו", לעמוד בהבטחות,

על הכרת הטוב,

על חשיבות החינוך והבית (עיקר וטפל, מה קודם למה)

ועל חשיבות המסע – יש ערך לכל צעד ותחנה בחיים.

תודה רבה. וכמו שמכריזים בסיום חומש: חזק חזק ונתחזק!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.