פרשת השבוע היא פרשת מטות-מסעי. אלה שתי הפרשות האחרונות של ספר במדבר, אנחנו מסיימים בשבת את החומש שהוא אולי ה-ספר האקטואלי על תולדות חיינו (ואני יודעת שאני אומרת את זה בכל חומש)… בספר בראשית העולם נברא, בספר שמות יוצאים ממצרים, ספר ויקרא הוא ספר הטהרה והקורבנות והקדושה והמקדש, ספר דברים הוא – כשמו כן הוא – ספר של דיבורים, נאום של משה רבנו, וספר במדבר? נעים מאוד. אלה הם חיינו. הולכים במדבר החיים, אל הארץ, מחוצה לה, ושוב אליה, נודדים עם הספר הזה קרוב אלינו, להתמודד בכל תולדותינו. אנחנו ניקח הפעם משתי הפרשות המרתקות האלה רק שלוש מילים, רק שלושה נושאים.
נדמה שהתורה כאילו אומרת לנו, ערב הכניסה לארץ, למה לשים לב. זה מעניין כי מבחינת התאריך העברי אנחנו ב"שלושת השבועות". ביום שישי ראש חודש אב ומתחילה תקופת "תשעת הימים" לקראת תשעה באב, ובדיוק בשבועות שבהם עוסקים בכך שגלינו, יצאנו, עפנו מהארץ – יש פה תנועה מקבילה: בפרשות אנחנו נכנסים לארץ, בדיוק כאשר בדופק של מעגל השנה יוצאים לגלות. אולי יש פה קשר של סיבה ותוצאה, והוראות איך להיכנס לארץ ולשבת בה לבטח, בלי לצאת לגלות חלילה. אז אנחנו נעסוק בשלושה נושאים – הפסוקים הראשונים של פרשת מטות, הפסוקים הראשונים של פרשת מסעי, והסיפור המרכזי שמופיע באמצע. מתחילים:
1. דיבור
הנושא הראשון שהפרשה מדברת עליו הוא הדיבור עצמו: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
רש"י (שהיום יום השנה לפטירתו, לפני 913 שנים!) מסביר: לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין.
אם המילים שלך הן לא חולין – סימן שהן קודש. יש פה קריאה לאדם להיות אחראי למילים היוצאות מפיו. לאורך השנים פרשנים מתעכבים בשבת הזו רבות על נושא הדיבור. למשל: רבי חיים ויטאל: ככל היוצא מפיו – לפי שכל היוצא מפיו של אדם יעשה רושם למעלה אם טוב או רע.
תחשבו על זה: כל מילה שמוציאים מהפה עושה למעלה סימנים של לייק או חלילה להיפך, אגודל למטה… זו גם השבת בה פרשנינו מזכירים שאם שומרים על הדיבור אפשר להפוך ממש כלי לשכינה. האופן בו אדם מדבר, משפיע על היכולת שלו להשפיע על העולם. עד כדי כך. למשל: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה: אם אדם לא יחלל דברו וישמור לשונו מדיבור אסור, אז כלל היוצא פיו – ה' יעשה, ישמע תפילתו" (ספר "שערי אהרון")
אז דיבור יוצר מציאות. אנחנו יודעים שתפילת יום כיפור מתחילה קודם כל ב"כל נדרי", בשחרור מכל הנדרים המילוליים שהתכוונו או לא התכוונו אליהם לאורך השנה. ושימו לב איך נישואים מקבלים תוקף: "הרי את מקודשת לי". המילים יוצרות מציאות חדשה שלא הייתה קיימת קודם.
אוקי, אז דיבור זה חשוב, אבל למה דווקא ערב הכניסה לארץ? כי לכל דבר יש זמן ועת, וזה הזמן וזו העת לדבר על הדיבור, לפני שמכוננים חברה חדשה. מסביר ה"שפת אמת" כך:
"נתן להם משה רבנו עליו השלום פרשה זו בסוף 40 שנה שזכו לכוח הפה בשלמות. וזהו תכלית האדם – לתקן כוח הפה, ואז יש בידו כוח החירות להיות נושע בעת צרה". (ה"שפת אמת")
כלומר, שליטה על הדיבור נותנת חירות. יש ספר חדש ונפלא של הרב אייל ורד שנקרא "אל שפת האמת". הוא מסביר שם בשפה של היום את הרעיונות הגבוהים של ה"שפת אמת" שהיה אחד מאדמו"רי גור ואחד מפרשני התורה הנפלאים (מעניין שיש בדורנו פרשנים לפרשנים, אנשים שמורידים לרמה שלנו את האורות הגבוהים. למשל: ארז משה דורון מפרש את רבי נחמן מברסלב, ניר מנוסי ויחיאל הררי ומעיין הנדלר מנגישים טקסטים של חב"ד, הרב חגי לונדין מבאר את הרב קוק. אנחנו קטנים ומוגבלים אבל רוצים לדעת, וזה כמו "הנגשה למוגבלים", כמו מעלית נגישה ומדרגות נגישות, גם אנחנו קצת "מוגבלים" חלילה, שצריכים הנגשה לטקסטים המרוממים). אז כך כותב הרב אייל ורד בעקבות ה"שפת אמת":
פרשת נדרים חושפת בפנינו את העוצמה הגדולה שמייחסת התורה לכוח הדיבור. אם ננסה לתמצת, הרי שהתורה מתייחסת לדיבור ככוח יוצר ולא רק ככוח מתאר או מקשר. זה פלא. יהודי עומד ונודר ונשבע, והנה, נוסף לתרי"ג מצוות שקיבלנו בסיני, נוספה ליהודי זה מצווה נוספת והוא מחויב לה, ואם יעבור על הנדר – יביא קורבן חטאת. דיבורו של האדם יוצר מציאות שגם בשמיים מסכימים איתה ונותנים לה תוקף. במשך 40 שנים משה מתאמץ לחנך את העם שהדיבור הוא כוח החיים המרכזי, שאסור לחלל אותו ולחשוב "זה רק מילים" או "הבטחתי, אז מה". הדיבור הוא קדוש. הוא הביטוי של הנשמה. יש לשמור עליו כמובן מדיבורים אסורים ושקרים, אבל גם לשמור עליו מבזבוז, מזלזול. תרבות הדיבור היהודית היא שונה, ועצוב שהדיבור הפך זול, שהאוויר מלא במלל מיותר, מזיק, מעמיס. כל מילה של תפילה, כל מילה שכתובה בתורה – היא יקרה. פרשת נדרים נקראת תמיד בימי בין המצרים, כי גם ענייני שנאת החינם החלו בדיבורים והפכו לשפיכות דמים. אז דיבור יוצר מציאות. דיבור טוב יוצר מציאות טובה, דיבור בקדושה יוצר קדושה, דיבור של תפילה יוצר צינור חי לפנייה לקב"ה. אנחנו מחזיקים בידינו כלי נשק עוצמתי שיכול לברוא עולמות, אבל גם להחריב אותם.
עכשיו ברור יותר מה הקשר של הנושא לכניסה לארץ. זה קריטי לקיומנו, לביטחוננו. באנו לא להקים פה עוד מדינה כמו כולם, אלא חברה עם תרבות דיבור אחרת. האנושות מכירה בעיקר תרבות דיבור כמו באיראן (צנזורה, אלימות, כפייה, השתקה), או תרבות דיבור כמו באמריקה (ליברליות, חופש ביטוי, אין גבול, הכול פרובוקטיבי, טראמפיזם שבו מותר וצריך להגיד הכול) אבל אנחנו צריכים להקים ישראל. זה אתגר ליצור חברה שבה הדיבור יפה ונכון, אבל לא בכוח הזרוע אלא בכוח הרוח והמוסר. אנחנו חלק מברית שבה המילים הן קדושות ואנחנו לא רוצים לחלל אותן, אז אנחנו מקדשים את הדיבור מרצון, לא כי מפחדים מהחוק אלא כי יוצרים משהו חדש. זה נכון בהרבה תחומים: לא אכיפה, חינוך. משהו שנובע מאיתנו פנימה.
בהקשר הזה ראיתי השבוע את כוח המילה. פורסם לפני כשבועיים בכל התקשורת בארץ ובעולם שטיסה של אל על התעכבה בשעה ורבע בגלל חרדי שלא הסכים לשבת, כמובן שזה צוטט והפך לקאלט ולבדיחה ולביקורת ולזעם, ובצדק, וגם אני וגם בעלי כתבנו והגבנו, ופתאום כותב לנו מייל יהודי ושמו כתריאל שם-טוב: הייתי על הטיסה, היה עיכוב טכני של שעה ומשהו, לקח שעה ורבע לעלות למטוס, ואז (ורק אז) היה איזה עניין מביש וקצר עם 2 חרדים. הוא ממשיך וכותב: אני חרדי ואף פעם לא ראיתי התנהגות כזאת של חרדים, זה לא יפה, זה נדיר ביותר, אבל זה לקח 5 דקות. אז איך כל התקשורת בכל העולם מפרסמת שאל על מעכבת טיסות שעה ורבע? איך זה לא נשמע לאף אחד מוזר?
פניתי לדוברות של אל על. הם חזרו אליי תוך כמה דקות ואמרו: הוא צודק. היה עיכוב טכני בנמל התעופה JFK, והיה אירוע של דקות ספורות עם 2 נוסעים אחרי שהמטוס התנתק מהשער, ואין קשר בין המקרים.
אז פרסמתי את הדברים למרות שכתבתי שם: אני ממש לא רוצה שהפוסט הזה ייגן איכשהו על אותם שני אנשים. אני רוצה שהוא ייגן על 8 מיליון אנשים מפני דיון ציבורי מתלהם, שבכלל לא מבוסס על עובדות.
זה ממש מטריד. האם כל עובדה עלינו לגשת ולבדוק אישית? האם הכל מבוסס על דעות בלי עובדות? ואיזה כוח אדיר יש לכל פוסט של אדם פרטי להגיע לעולם כולו.
הכוח הזה יכול לבוא בפעם הבאה נגדכם, נגדי, נגדו, נגד ערבי, נגד חייל, המנגנון העוצמתי הזה מבהיל, כי יש בו אפס אחריות ומאה אחוז פרסום. וכאן בדיוק משה רבנו קורא לנו לכונן חברה של דיבור אחר. איך אמרנו?
"נתן להם משה רבנו עליו השלום פרשה זו בסוף 40 שנה שזכו לכוח הפה בשלמות. וזהו תכלית האדם – לתקן כוח הפה, ואז יש בידו כוח החירות להיות נושע בעת צרה". (ה"שפת אמת")
2. תרבות
הנושא השני הוא תרבות. אמרנו שאנחנו בישורת האחרונה לקראת הכניסה לארץ, ממש "הושט היד וגע בם", אבל פתאום – עצירה. לראובן וגד יש הרבה מקנה, הם הבעלים של עדרי בקר גדולים, והם גילו שיש שם בעבר הירדן המזרחי הצלחה רבה למקנה הזה. מתאים להם להישאר שם במקום לקבל נחלה בתוך ארץ ישראל, וכאן מופיעה השאלה הכי חשובה בחיים – מה קודם למה? מהם סדרי העדיפויות? וסדר כרונולוגי הוא בעצם סדר עדיפות. מה אני עושה קודם זו שאלה קריטית. הרב וולבה היה אומר – קודם כל ללמוד בבוקר, זה יביא ברכה להמשך העיסוקים של היום. בואו נראה בפסוקים איך זה בעצם קובע מה התרבות שלנו:
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר… הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.
זו אמירה קשה. משה מתנגד, נזעק, נבהל, ויש פה שתי סיבות עמוקות. אישית, הוא לא זוכה להיכנס לארץ, והם יכולים להיכנס ולא מבינים את הזכות? יש מדרש מרגש על כך: "בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד שמח ואמר: דומה אני שהתיר לי נדרי. התחיל שופך תחנונים לפני המקום"… משה מתפלל להיכנס, והם מבקשים רשות לא להיכנס. אבל פומבית וציבורית הוא לא אומר את זה, הוא לא מדבר על עצמו אלא באופן כללי יותר. הוא עונה להם תשובה מפורטת, שבה הוא מדבר על חטא המרגלים, ומספר שכל 40 השנים במדבר הן בגלל אותו חטא. הוא מעלה חשש שבעצם חטא המרגלים לא תוקן עד הסוף, הם לא הבינו את גודל המשימה והייעוד:
כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'.
כלומר, זו שאלה של סדרי עדיפויות, מה קודם למה. קודם אנחנו מקימים לעצמנו נחלה נוחה או קודם עולים לארץ יחד עם כולם ובאים בשעריה. שימו לב שאחרי שהם נכנסים לארץ הם כן מקבלים רשות לגור שם. אבל השאלה היא איפה ארץ ישראל נמצאת בסולם הערכים שלך. זה לא הסוף, יש עוד סדר עדיפויות אחד. אחרי שהם כבר משתכנעים להצטרף לכולם בכניסה לארץ, הם מסבירים מי יישאר מאחור:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם.
ומשה רבנו עונה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה… וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'… בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.
קודם כל, ה' מוזכר פה המון. משה מזכיר להם מי מנהל את העניינים. הוא גם אומר להם "והיוצא מפיכם תעשו" – וזה מזכיר את תחילת הפרשה, לדבר דיבורים של אמת, "ככל היוצא מפיו יעשה". אבל בעיקר, שוב – יש פה סדרי עדיפויות – כסף או ילדים, ביזנס או משפחה, חוץ או פנים: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" או "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". ועל כך כותב רש"י:
חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.
זה האתגר שלנו עד היום, לא להתבלבל בין עיקר לטפל. וכאן, בדיוק כאן, מופיעה מילת המפתח שלנו. זו מילה יחידאית בתורה, שמופיעה אך ורק פה: תרבות. משה רבנו אומר: וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל.
כי מה זה תרבות? מה נמצא במרכז חייך. תרבות זה "מה קודם למה". השבוע פורסם סיפור הזוי ועצוב בהקשר הזה. לפעמים המציאות עולה על כל פרודיה. "קפה ארומה פתח תקווה אם המושבות" פתוח בשבת, והבעלים רוצה לסגור. הוא פרסם הודעה פשוטה על כך, ומאז – מנהל המקום נתון תחת התקפה בעוון "הדתה". אחרי ההודעה הפשוטה שהמקום ייסגר בשבת, אנשים כותבים לו בתגובות – כמובן שיש ארגונים שמקדמים את זה, זה לא "ספונטני" – דברים נוראים: יופי נפסיק להגיע, איזו הדתה, יש לי מכונת קפה בבית מי צריך אתכם, איכס נכנעתם לדתיים, נפסיק להגיע בכל ימות השבוע, זו עוד צעד לעבר מדינה חשוכה. אלה אנשים עם שם ופרצוף, בגלוי, בפייסבוק, ותמונות חמודות של הילדים שלהם בחופש הגדול. ואז החל גל של קריאות להגיב הפוך, ואפשר לראות לפי שעות איך אוהבי השבת הגיעו: כל הכבוד, נגיע במיוחד מראשון לציון, נבוא לחזק מירושלים, נבוא מ… פתח תקווה, אני שונא את הטעם של קפה ארומה אבל נבוא לקנות אצלכם. וכמובן, התקשורת עטה על הנושא, וצריכה לספר את הסיפור, אבל איך היא תספר אותו?
שימו לב לציטוטים. אתר מלאבס כתב כך: "סניף ארומה באם המושבות ייסגר בשבתות, תושבים בשכונה הביעה אכזבה מהמהלך". וואלה, מי זה "תושבים בשכונה"? בואו אני אמצא לכם אחרים שדווקא לא הביעו אכזבה אלא שמחים. למה יש רק צד אחד בסיפורים כאלה? ובתוך הידיעה באתר נאמר כך: קובי אייזן, זכיין ארומה באם המושבות, מסר בתגובה (הבנתם, הוא צריך למסור תגובה על השערורייה!): "אני רוצה יום חופש בשבוע להיות עם המשפחה. אין פה שיקולי כלכלי או עניין של כשרות. אני 12 שנה עובד בימי שבת ואני רוצה חופש. תמיד הייתי סגור בשישי בערב, ועכשיו אני סוגר בשבת, ככה שאין סיבה שלא תהיה לי תעודה. אנשים לא מבינים מה זה להיות עצמאי בתחום המזון, זו עבודה תובענית ומגיע לי חופש כמו כל אדם במשק".
איזה מסכן. גם רוצה לנוח בשבת, ועכשיו לא נותנים לו לנוח ביום חול כי הוא מעז לרצות לנוח בשבת. שמעתי שמצטטים אותו במקום אחר: "זה לא קשור לשבת, אני רוצה לנוח"… איזה משפט. עכשיו נמשיך אל אתר "מיינט", שם כתוב: "הלקוחות מופתעים: סניף ארומה באם המושבות ייסגר בשבתות ויהפוך לכשר".
ובתוך הידיעה כתוב: "סערה: סניף ארומה ייסגר בשבתות. מדובר בסניף שנמצא בסמוך לגנים ירוקים, אשר מגיעים אליו הורים וילדים רבים בשבתות ובימי שישי בערב". (רגע, הרגע קראנו שבשישי בערב סגור מאז ומתמיד…).
וכאן מגיע ראיון איתו, שימו לב, לא נגענו: "כדי להבין באמת מה הסיבה לסגירת הסניף בשבת שוחננו עם קובי אייזן (42), זכיין סניף ארומה אם המושבות מזה 12 שנים.
אז למה אתם הופכים להיות כשרים?
"די, אחרי 12 שנה אין לי כוח לעבוד בימי שבת, לסדר, תן לי להיות עם המשפחה והילדים בשבת, די. 12 שנה אני פה".
יש הרבה ביקורות ברשתות החברתיות.
"אני דיברתי עם לקוחות קבועים, ואני מכיר את העסק שלי יותר טוב מאחרים. אני בניתי את הסניף הזה בשתי ידיים אבל אין מצב שאני ממשיך ככה בשבתות".
זה לא קשור לדת?
"אני חילוני לגמרי ואני לא שומר שבת. אין פה עניין דתי. ממש ממש לא. אני גם אף פעם לא פתחתי בשישי בערב. אין פה לחץ של גורמים דתיים בעיר. זה לא קשור ללחץ של רבנות. את עניין השרות אני עדיין צריך לסדר. פשוט רוצה יום מנוחה בשבוע, נקודה".
לא תפסיד לקוחות?
"יש תנועה בשבת אבל כסף זה לא הכול. בן אדם צריך חופש. אני מתאר לעצמי שגם אתה 7 ימים בשבוע בעסק כזה תובעני צריך מנוחה".
התלבטת?
"זה מאוד קשה. זאת החלטה שקיבלתי ואני מתלבט כבר הרבה זמן. שמעתי שיש שאומרים 'הוא לא חייב להיות ביום שבת בסניף' אבל אולי אנשים לא יודעים – עצמאי זה עצמאי, ובמיוחד בתחום המזון. אם אתה לא נמצא בעסק זה לא עובד אותו דבר, ואני הייתי פה כל שבת. גם אם לא משמרות שלמות אז זה טלפונים ועניינים. אני קיבלתי החלטה שאני רוצה את החופש שלי".
עד כאן. שמתם לב לחקירה? קובי, עברנו את גזירות אנטיוכוס, תעבור גם את זה. יש לי רק חשש אחד. שכתבים יילכו ליד ביתו של קובי בליל שבת הקרוב ויימצאו סקופ: הם יתפסו אותו עושה קידוש…
סדרי עדיפויות זו תרבות. הנה, קובי מתלבט: משפחה או כסף, המקנה של הצאן והקפה של ארומה – או הטף והילדים. והתקשורת כאן מחנכת אותנו כדי שנתבלבל בסדרי העדיפויות, היא מראה לנו כאילו לאן נושבת הרוח, מה נכון, במה צריך לבחור. אני גם עיתונאית, אוקי? אז אני אציע לכם דרך אחרת לסקר את כל הנושא הזה: למשל, בוא נלך לבעל בית הקפה שליד קובי ונגלה שגם הוא מתלבט ורוצה. "קובי, נתת לי אומץ" – גם חיים מהפיצוצייה לא רוצה יותר למכור סיגריות וקולה בשישי בשתיים בלילה והוא מצטרף באומץ לקובי והולך אל הילדים. אפשר לעשות כתבה בעקבות דבריו של קובי על כל בעלי העסקים שפותחים בשבת ולשאול אותם אם הם שלמים אם זה או מצטערים ונמצאים בדילמה של המנוחה שלהם מול הכסף שלהם. נקרא לזה קמפיין #מיטו, גם אני מתגעגע למשפחה. בואו נלך למלצרים השמחים של ארומה שאומרים: "סבתא, אני בא לקידוש" – אחרי 5 שנים של משמרות במלצרות 24/7 כדי לממן את התואר, המלצר אלירן כהן מקבל את השבת שלו בחזרה. אולי בואו נעשה כתבה איך דוסים הציפו לו את העסק, וזה מה שאני מתכננת לעשות ברגע שתהיה לו גם תעודת כשרות, כי מגיע לו שהקופה הרושמת בימי חול תהיה מלאה. כלומר, בואו נעשה בדיוק כתבה הפוכה, לא "דאגה" ו"זעם" אלא "שמחה" ו"עידוד ברשת". בוא נעשה ראיון מרגש עם ילדיו של קובי שסוף סוף אבא איתם בבית בשבת. בוא נביא לקוחות מהשכונה שמתנצלים ואומרים: "וואלה, קובי, קראנו, תשמע הקפה שלנו בשבת בבוקר לא שווה את המנוחה שלך, נחשוב על זה, התרגשנו". גם זה תקשורת. מישהו ראה פעם כתבה כזו? ומה עם ראיון נרגש עם מכונת הקפה בסניף: "אני טוחנת קפה רצוף כבר שנים, גם לי מגיע לנוח"…
טוב, נדמה לי שהבנו כמה התרבות היא חשובה, והבנו למה משה אומר את המילה המיוחדת הזו "תרבות" דווקא עכשיו. לא צריך להסביר כמה התרבות היא הבסיס לקיומנו בארץ ישראל, זו קריאה לבנות חברה עם סדרי עדיפויות נכונים. נמשיך:
3. מסע
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.
וכאן מתחיל פירוט: וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת, וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל-פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּול, ועוד ועוד…
בסך הכול עברנו 42 מסעות. אפשר לראות במפות שלא מדובר במסע יעיל ומהיר, אפילו להיפך. זה לא "ווייז" אלא ווייז אלוקי שיש לו תכלית וכוונה בכל נקודה וכל פיתול ועצירה. אז למה להזכיר זאת דווקא עכשיו? קודם כל, כשמסיימים שלב בחיים – צריך הכרת הטוב, פרופורציה, פרספקטיבה, כפי שכותב למשל רש"י:
רש"י: משל למשל שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיוון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך.
מעניין, האבא אומר ומזכיר כי הילד קטן ועדיין לא מבין את עומק החסד שעשו איתו. עברנו פה תהליך חינוכי ארוך ומשמעותי, צריך להסתכל אחורה ולהפיק לקחים ולזכור את העליות והירידות. אבל זה לא רק בגלל העבר כמובן, אלא בגלל הווה והעתיד. פרשנינו אומרים על כך: "מעשה אבות סימן לבנים" – זה המודל שלכם לדרך לאיך להתנהג, איך להתנהל במדבר העמים, במדבר העולמי, זו נבואה לכל המסעות בגלות המרה והארוכה. משה עוזב אותם ערב הכניסה לארץ אבל בעצם אומר: תמשיכו לנוע, תמשיכו בתודעה של מסע, אל תיתקעו, אל תתקבעו, תמשיכו לחיות חיים של מסע. אל תחשבו שהמסע נגמר אם הגעתם לארץ. זו "אזהרת מסע" תרתי משמע.
הרב יעקב חרל"פ בספרו "מעייני הישועה" כותב על כך באריכות. קיצרתי את הטקסט, אבל הוא עדיין ארוך, בואו נראה אם אנחנו יכולים להתמודד איתו. כך כותב הרב חרל"פ על המסעות שאנחנו חייבים להמשיך גם בארץ ישראל, ואולי אפילו דווקא בארץ ישראל:
"ארץ ישראל צריכה לגלות תמיד דברים חדשים ואורות נפלאים ומרוממים, שכן מצד פנימיותה של הארץ היא מתחדשת תמיד, ובכל רגע היא ארץ חדשה שלא הייתה עדיין, וההבדל שבין שעה לשעה הוא ממש ההבדל שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ, וכאילו בשעה הקודמת לא היו עדיין בארץ ישראל לעומת התחדשותה של הארץ בשעה זו, 'כי תבואו אל הארץ' שבכל רגע ורגע נכנסים ובאים לארץ חדשה שלא היו בה מעולם, ובהיות שהארץ עצמה היא במצב של התחדשות ועלייה תמידית, לכן גם כל השוכנים בתוכה הם במצב של הליכה והתחדשות בבחינת 'קום והתהלך בארץ', ובכל רגע צריך כל אחד להרגיש כאילו רק עתה נולד מחדש, ולעומת העבר הרי הוא כגר שנתגייר מחדש, ובכל רגע ורגע נכנסים ובאים לארץ חדשה, לכן גם כל השוכנים בה הם במצב של הליכה והתחדשות" (הרב חרל"פ, מעייני הישועה).
וואו. הלוואי שנרגיש את הדברים שקראנו עכשיו, אבל זה טוב לפחות לדעת שראייה כזו קיימת.
לסיכום: דיברנו ערב הכניסה לארץ על דיבור של אמת ועל חברה שנותנת כבוד לדיבור, על תרבות (מה קודם למה בסולם הערכים) ועל מסע שחייב להמשיך כל הזמן. על כל אלה אנחנו אומרים – "חזק חזק ונתחזק". תם ספר במדבר, בשבוע הבא ב"ה – ספר דברים וכמובן דיבורים לקראת תשעה באב. להתראות.
