שלושה מסרים מאברהם – השיעור השבועי – פרשת לך לך תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. בחסידות אומרים שצריך "לחיות עם הזמן", לא רק ללמוד את פרשת השבוע אלא לחיות איתה. ולשבוע הזה קוראים בחסידות "השבוע השמח באמת". למה? כי פרשת בראשית מתחילה בשמחה, בבריאת העולם, אבל הסוף שלה לא כל כך שמח, האנושות מתחילה לחטוא. פרשת נח מתארת את המבול, וזה עצוב, אבל מסתיימת בשמחה – אברהם נולד. השבוע הוא השבוע השמח באמת – לכל אורכו אנחנו הולכים עם אברהם אבינו. וכך נכתב בלוח "היום יום" של חב"ד:

"השבוע השמח באמת הוא בפרשת 'לך לך'. כל ימות השבוע חיים עם אברהם אבינו, הראשון שמסר נפש על פרסום אלוקות בעולם, ואת מסירות הנפש שלו הוריש אברהם אבינו בירושה לכל היהודים".

אז בואו נדבר על אבא שלנו, על אברהם. יש שאלה שפרשנים רבים שואלים, וגם אנחנו ננסה לענות עליה: מדוע נבחר אברהם? התורה לא מספרת לנו, וזה אומר שאנחנו צריכים לגלות את התשובה בעצמנו. התורה לא אומרת "אלה תולדות אברהם"… כל מה שאנחנו יודעים עליו מהפרשה הקודמת הם שני פרטים:

הוא נשוי:

שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי.

ואין לאברהם ולשרה ילדים:

וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.

אבל למעט שני פריטי האינפורמציה האלה, לא מסופר לי שהוא היה צדיק, תמים. פרשת נח מסתיימת בפסוק הבא:

וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

ואז פרשת "לך לך" מתחילה מיד בפסוק הבא:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

אבל עדיין נשאלת השאלה: למה דווקא אברהם? אנחנו ננסה ללכת בעקבות פרשנינו לאורך הדורות ולתת 3 תשובות

1. היכולת להיות במיעוט (הרש"ר הירש)

בעידן שבו אנחנו נמדדים לפי לייקים, אברהם לא מחפש לייקים. להיפך. זה היה מטריד אותו אם היו לו אלפי לייקים כבר בהתחלה. והוא אבינו, כלומר אנחנו כולנו, העם היהודי, הולכים בדרך הלא פופולארית. קשה להפנים זאת. יותר כיף להיות מקובל על כולם ולהתפשר ולא להגיד אמירות חריפות. אבל קיבלנו מאברהם בירושה את היכולת הזו, זה ב-DNA שלנו.

אומרים חז"ל: "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד".

זה המדרש המפורסם. אבל יש במדרש הזה חלק פחות מפורסם, אבל מאוד חשוב. שימו לב:

חז"ל: "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד, והיה אוהב לקב"ה ועובדו".

כלומר, הוא לא סתם בצד השני מול כולם, יש הרבה "טיפוסים" שרבים עם כל העולם. זה עדיין לא אומר שהם אברהם אבינו. ההמשך של המדרש, שהוא פחות מפורסם, מסביר מה הוא עשה שם, בצד השני: "והיה אוהב לקב"ה ועובדו".

הוא הראשון שאוהב את הקב"ה ועובד אותו, הוא המאמין הראשון, יש לו תפיסת עולם.

יש עוד גרסה של חז"ל: "שהוא משיח בלשון עברי" (מדבר עברית). עד היום העברית, לשון הקודש, אינה השפה המדוברת ביותר בעולם (בלשון המעטה…). אבל אנחנו משוחחים בה ובונים בה את ארצנו ואת עמנו, כי היא הנכונה.

שימו לב מה כותב הרב שמשון רפאל הירש, ליהודי גרמניה בדורו אבל גם לנו:

"הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. הערכים שלו סתרו את הערכים המקובלים. אין איש רשאי לומר: 'אני צדיק וישר, בהתאם לאופנה'. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. בזמננו אומרים: 'יהדות על פי רוח הזמן'. המחאה החריפה ביותר כלפי כך היא המצווה הראשונה שנאמרה לאברהם: 'לך לך!'. האם הופעתו הראשונה של אברהם בהיסטוריה התאימה ל'רוח הדור' בתוך בבל, אשור, צידון, מצרים? מאברהם, ומאיתנו כיום, נדרשים אומץ לב ואמונה שלמה באמת הפנימית. איך יכולנו להתקיים, ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?".

לאברהם יש אג'נדה, יש לו מה לומר לעולם, בלי בושה. אני רוצה לספר לכם מה למדתי כאן באמריקה, ממכם, על היכולת להיות "אברהם אבינו".

היינו בשבת האחרונה כאן, בקמפוס הזה, במנהטן. אמרתי לחברה שאנחנו בשבת במנהטן והיא אמרה: "וואו, איזה סתירה". היא רגילה ל"שבת בירושלים", "שבת בנתניה", מה זה שבת במנהטן? ואכן, היה מוזר. הילדים הגיעו ושאלו ביום שישי: "אימא, לכבוד פרשת נח אנחנו עושים שבת עם מגדלי בבל?".

אחר כך חווינו משהו שאולי לכם הוא קל יותר, ולנו היה מורכב. היינו כאן בקמפוס כאורחים, עם מאות סטודנטיות שנשארו במעונות. הן הזמינו אותנו להתארח, והיה נפלא וכיף לדבר ולהרצות. אבל זה ממש "תיבת נוח" באמצע ה"מבול". מסביב בלגן, מוניות, פיח, רעש, וכאן בפנים סעודות, שירים, תפילות ושיחות שקטות. גם זו מסירות נפש בימינו, לשמור שבת באמצע מנהטן. מנהטן היא הדגמה איך העולם היה נראה ללא שבת 24/7/365…

אבל זו לא הדוגמה היחידה שלמדתי מכם השבוע. אנחנו נמצאים כאן כשליחי תנועת "המזרחי" ופתאום לפני כשבועיים התחילו להופיע בכל מקום דלעות. אין לי שום דבר נגד דלעות, אבל זה נראה מוזר. בחנויות, בכניסה לבתים, עם נרות בפנים. ופתאום מסכות מפחידות, ותחפושות, ו"טריט או טריק", והווי שלם, אטמוספירה שלמה של "האלווין" (ליל כל הקדושים).

ופתאום אני רואה ברק בעיני הילדים: "למה הכל דלעת, אולי נקנה? יו, תראו כמה קישוטים ליד כל דלת. וואו, מה פתאום כולם מחופשים. ומה זה בכלל טריק או טריט?".

אף פעם לא חשבתי על הדילמה הזו של אחינו שבתפוצות. אף פעם לא הערכתי את ההתמודדות.

מדינה יהודית זה חתיכת סטארט-אפ…

ועוקבת מישראל, עינת קאפח, שלחה לי בהקשר הזה ציטוט על המתח התרבותי שאתם חיים בו, מתח שלא הכרתי עד היום. אצלנו בישראל מתחפשים בפורים, עושים ליל סדר בפסח, מדליקים חנוכייה בחנוכה, הדופק של המדינה הוא הדופק של אברהם אבינו. שימו לב לציטוט הבא, ששלחה לי עינת, כך מספר סטיבן שפילברג, הבמאי המפורסם" :תמיד רציתי שגם אצלנו יאירו אורות חג המולד בקדמת הבית .. בשכונה שלנו נהגו להעניק פרסים למי שהשקיע בהכנת עיטורים וקישוטי בית לכבוד חג המולד. הייתי מתחנן לפני אבא שלי: 'אבא בבקשה בוא נדליק כמה אורות', והוא היה אומר 'לא, אנחנו יהודים'. אז אני אמרתי 'אז אולי רק נחליף את נורת הכניסה הלבנה בנורה אדומה?' והוא היה אומר 'לא!' ואני המשכתי לנסות 'אז אולי מנורה צהובה' והוא בשלו 'בשום פנים ואופן!'".

לא ידעתי שמיליוני אמריקאים, ומיליוני יהודים מחוץ לארצות הברית, עוצבו על רקע חוויה כזו של מיעוט.

2. הקשר לארץ ישראל (ה"אור החיים" הקדוש)

אברהם הוא היהודי הראשון בארץ, הוא מסמן לנו את הכיוון מאז ועד היום.

יש פה בשורה שממנה מתחיל הכל: כל עם ישראל, כל ארץ ישראל, כל תורת ישראל. אנחנו יכולים לנתח למה זה קרה: הגרסה האוניברסילית, הגלובלית, לא הצליחה. בפרקים הראשונים של התורה השיר "אימג'ן" כאילו מתנגן ברקע – אין דתות, אין לאומים, אין גבולות. זה נשמע קסום, יש רק בעיה קטנה אחת: זה לא עובד. העולם צריך גבולות, הגדרות, אומות, מדינות, דתות. אחרי הגירוש מגן עדן, רצח קין והבל, המבול, מגדל בבל – אנחנו מתחילים מבראשית בפעם השלישית, והפעם יש עם ויש ארץ ויש תורה. עם ישראל, ארץ ישאל, תורת ישראל.

זה מופיע לכל אורך הפרשה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

ואחר כך:

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.

יש פה שתי הבטחות – יהיה לך ילד, יהיה לך דור המשך, והוא לא ימשיך לנדוד כמוך, זה לא שקמה פה עכשיו אומה של נוודים שכולם יצטרפו לבצע "לך לך" ברחבי העולם, הצאצאים של הצאצאים שלך כבר יהיו בני בית בארץ הזאת. זה יהיה מקומם.

ובהמשך הפרשה, הבטחה ארוכה ומפורשת ורחבה יותר:

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.

אברהם הוא "העולה החדש" הראשון וזוהי קריאת כיוון (קריאת כיוון תרתי משמע). מעכשיו יש לנו כיוון ללכת אליו. לכל מקום אליו נלך מעתה והלאה, נלך לארץ ישראל. בכל מקום שבו נהיה, אפילו בחללית בחלל, הלב יפנה לכיוון ארץ ישראל. אברהם פותח את שערי העלייה לארץ לכל הדורות, ובעקבותיו יגיעו כולם, עליות החסידים ועליות תלמידי הגר"א והשירים של משוררי ספרד שיתגעגעו וכמובן העליות של דורנו. זה המצפן שלנו מעכשיו, והוא מכוון לארץ ישראל. יוצא לי לבקר בקהילות רבות לאחרונה, רק בחודשים האחרונים – מונטריאול, מרילנד, לונדון, ניו ג'רזי – ומה המכנה המשותף? כולם מכוונים בבית הכנסת לישראל, לנקודת הציון שאברהם אבינו קיבל.

דרך אגב, מיד אחרי הציווי "לך לך" מופיעה התשובה של אברהם, והיא לא תשובה מילולית. וכך כתוב:

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'.

הוא אפילו לא אומר "הנני", הוא פשוט קם והולך. ה' אמר הרבה דברים שלא קוימו עד עתה (לא לאכול מעץ הדעת, למשל). הציווי הוא לא העיקר אלא ההיענות לציווי. אברהם מקיים, ומייד. הוא יוצא לדרך. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. אין לנו זהות בלי ארץ ישראל.

האור החיים הקדוש כותב על האמירה הזו "לך לך":

"ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה.

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה".

זה כמו איזה שידוך. אתה מתאים לה, היא מתאימה לך, תראה אותה, היא תראה אותך, ורק ביחד – שכינה ביניכם. הארץ צריכה אותנו ואנחנו צריכים אותה.

אגיד משהו לקהל פה באמריקה: לפעמים אתם מזכירים לנו כמה זה מרגש וקדוש. לפעמים אנחנו עוסקים יותר מדיי בבחירות (השניות? השלישיות?) ובעניינים קטנים וקטנוניים ושוכחים כמה זה מיוחד. בביקורים הקצרים שלי בארץ הרגשתי פתאום אחרת, לא כמו בחיי היומיום. צריך לשמור על ההתרגשות הזו, על המבט של אברהם אבינו שמגיע ראשון.

שמעתי מהפסיכולוג פרופ' שכטר הגדרה יפה: מה שחסר לישראלים – זה ה"גאפ ייר", השנה שיש לאמריקאים אחרי התיכון כשהם באים לארץ. הפליאה, הסקרנות, הביקור, ההתרגשות.

3. "למען יצווה את ביתו אחריו" (הרב יונתן זקס)

אברהם הוא האדם המשפיע ביותר בעולם, עד היום. אם היה "מצעד המשפיעים" האמיתי, הוא היה במקום הראשון. הנצרות, האיסלם וכמובן היהדות, האנושות כולה, מושפעת ממנו. אבל בפועל הוא לא עמד בראש מדינה, לא עשה שום נס ואפילו לא נשא דברי נבואה, אין לנו נאום מהדהד של אברהם שאנחנו זוכרים בעל פה. הוא הדוגמה העילאית בהיסטוריה להשפעה בלי כוח פיזי. הנה המשפט היחיד שהתורה כן מספקת לנו, בניסיון להבין למה הוא נבחר:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

זה מדהים. אברהם נבחר לתפקיד הגדול הזה כי היה ויהיה אבא טוב לילדיו, למשפחתו, ולביתו אחריו – עד אלינו. גם אנחנו עדיין קוראים לו "אברהם אבינו". לא כתוב רק שהוא לוחם צדק בחוץ, אלא קודם כל בפנים. הוא לא רק נואם בכיכרות, הוא קודם כל מחנך בבית, בסלון ובמטבח. גיבור האומה שלנו קודם כל נלחם על הערכים החשובים בתוך משפחתו, כדי שהם ינחילו את הערכים האלה הלאה, וכן הלאה וכן הלאה, עד אלינו.

זו גישה מהפכנית: אנחנו יודעים כמה מנהיגים דגולים קיימו חיים אישיים אומללים. חינכו את כל העולם אבל התנהגו נורא לאישה ולילדים שלהם. כאן אנחנו מקבלים פוקוס אחר – משימת ההורות והמשפחה היא אלוקית, והיא המשימה היהודית העיקרית.

הרב פרופ' יונתן זקס כותב כך: עלינו לשים לב לכך שכל האירועים הגדולים בחייו של אברהם – ההמתנה לילד, הולדת ישמעאל, המתח בין שרה להגר, הולדת יצחק ועקדתו – כולם נוגעים לתפקידו כאבא. הפרט הראשון שהוזכר הוא הרי שאין להם ילדים, זוכרים? מתברר שהיהדות רואה את ההורות כאתגר הנעלה ביותר. כדי להבין מהו אלוקים ומה היחסים איתו לא צריך מחקרים, תיאוריות והוכחות. מספיק לדעת מה זה להיות הורה. זה לא דבר טבעי, אלא משימה מקודשת. אברהם הוא קודם כל אבינו, ושרה היא קודם כל אימנו. הפרשה מזכירה לנו השבוע שזהו אחד התפקידים המשמעותיים בחייו של האדם.

נסכם: הפרשה הזו היא פרשה מכוננת. לפניה לא היה עם וארץ ותורה, ועכשיו יש. נקווה ללכת כולנו בדרכו של אברהם אבינו, על שלושת המאפיינים החשובים שראינו – היכולת להיות מיעוט, הקשר לארץ ישראל והחינוך בתוך המשפחה. בהצלחה. להתראות בשבוע הבא בעזרת השם.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.