שלושה דברים שלומדים מאברהם – השיעור השבועי – פרשת לך לך תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. יהיו שיאמרו שהשבוע קוראים את הפרשה הראשונה בתורה… ויש בזה משהו. אנחנו מתחילים מבראשית – בפעם השלישית.

נאמר במקורותינו שעד עתה קראנו על "עולם התוהו" ומעתה קוראים על "עולם התורה". כלומר, העולם מתחיל להסתדר. אחרי פרשת בראשית ופרשת נח, אחרי פרשות שהיו גם גלובליות ואוניברסליות מאוד וגם מלאות לצערנו בכישלונות אנושיים – הסיפור שלנו מתחיל. אברהם עולה על בימת ההיסטוריה, ועימו עולה על בימת ההיסטוריה גם עם-אברהם, כלומר אנחנו, העם שלנו. במובן מסוים חיכינו לרגע הזה מתחילת קריאת התורה. במובן מסוים העולם כולו חיכה לכך: "ואלה תולדות שמיים וארץ בהבראם – באברהם. בזכותו של אברהם" (מדרש רבה).

בחסידות אומרים שצריך "לחיות עם הזמן", לא רק ללמוד את פרשת השבוע אלא לחיות איתה. ולשבוע הזה קוראים בחסידות "השבוע השמח באמת". למה? כי פרשת בראשית מתחילה בשמחה, בבריאת העולם, אבל הסוף שלה לא כל כך שמח, האנושות מתחילה לחטוא. פרשת נח מתארת את המבול, וזה עצוב, אבל מסתיימת בשמחה – אברהם נולד. השבוע הוא השבוע השמח באמת – לכל אורכו אנחנו הולכים עם אברהם אבינו. וכך נכתב בלוח "היום יום" של חב"ד:

"השבוע השמח באמת הוא בפרשת 'לך לך'. כל ימות השבוע חיים עם אברהם אבינו, הראשון שמסר נפש על פרסום אלוקות בעולם, ואת מסירות הנפש שלו הוריש אברהם אבינו בירושה לכל היהודים".

זו פרשה מופלאה. קורים בה כל כך הרבה דברים, המון התרחשויות ואירועים, אברהם ושרה מתחילים לפעול בעולם באינטנסיביות רבה, יש המון מה לתקן בעולם. הרי העולם כבר קיים כ-2,000 שנה, זה לא מעט, המון דברים קרו, ובכל זאת יש איזו תחושה של ראשוניות באוויר, תחושה של "בראשית", משהו חדש מתחיל. אז מה השתנה? מה הבשורה? מה מתחדש כאן?

הרי אם היה "מצעד משפיעים" אמיתי בתקשורת, אין ספק שאברהם היה בראשו. הוא ה-משפיע, עד היום. נביא הערב שלוש תשובות של פרשנים על החידוש של אברהם בעולמנו, חידוש שכמובן הוא מנחיל לנו. אלה פרשות נורא מכוננות ומרגשות. כשאומרים בתפילה "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" – אפשר להיזכר במה שאנחנו לומדים עליהם בימים אלה. נתחיל.

(ולפני כן, הערה: כל מה שנאמר על אברהם נאמר גם על שרה. לא סתם הגיבור הראשון שלנו לא פועל לבד אלא מתוך זוגיות ונישואים, וחז"ל אפילו אומרים שאברהם היה "טפל לשרה בנביאות". כלומר, דרגתה הרוחנית והקליטה שלה את הבשורה הייתה אולי אפילו גבוהה יותר. ועכשיו נתחיל).

אז למה אברהם הוא אבינו? במה אברהם הוא הראשון? מדוע נבחר אברהם? התורה לא מספרת לנו מפורשות, וזה אומר שאנחנו צריכים לגלות את התשובה בעצמנו. פרשת "לך לך" מתחילה מיד בפסוק הבא, בלי נימוקים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

1. אברהם – האומץ להיות במיעוט (הרש"ר הירש)

בעידן שבו אנחנו נמדדים לפי לייקים, אברהם לא מחפש לייקים. להיפך. הוא אבינו, כלומר אנחנו כולנו, העם היהודי, הולכים בדרך הלא פופולארית. קשה להפנים זאת. יותר כיף להיות מקובל על כולם ולהתפשר ולא להגיד אמירות חריפות. אבל קיבלנו מאברהם בירושה את היכולת הזו, זה ב-DNA שלנו.

אומרים חז"ל: "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד".

זה המדרש המפורסם. אבל יש במדרש הזה חלק פחות מפורסם, אבל מאוד חשוב. שימו לב:

חז"ל: "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד, והיה אוהב לקב"ה ועובדו".

כלומר, הוא לא סתם בצד השני מול כולם, יש הרבה "טיפוסים" שרבים עם כל העולם. זה עדיין לא אומר שהם אברהם אבינו. ההמשך של המדרש, שהוא פחות מפורסם, מסביר מה הוא עשה שם, בצד השני: "והיה אוהב לקב"ה ועובדו".

הוא הראשון שאוהב את הקב"ה ועובד אותו, הוא המאמין הראשון, יש לו תפיסת עולם.

יש עוד גרסה של חז"ל: "שהוא משיח בלשון עברי" (מדבר עברית). עד היום העברית, לשון הקודש, אינה השפה המדוברת ביותר בעולם (בלשון המעטה…). אבל אנחנו משוחחים בה ובונים בה את ארצנו ואת עמנו, כי היא הנכונה.

שימו לב מה כותב הרב שמשון רפאל הירש, ליהודי גרמניה בדורו אבל גם לנו:

"הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. הערכים שלו סתרו את הערכים המקובלים. אין איש רשאי לומר: 'אני צדיק וישר, בהתאם לאופנה'. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. בזמננו אומרים: 'יהדות על פי רוח הזמן'. המחאה החריפה ביותר כלפי כך היא המצווה הראשונה שנאמרה לאברהם: 'לך לך!'. האם הופעתו הראשונה של אברהם בהיסטוריה התאימה ל'רוח הדור' בתוך בבל, אשור, צידון, מצרים? מאברהם, ומאיתנו כיום, נדרשים אומץ לב ואמונה שלמה באמת הפנימית. איך יכולנו להתקיים, ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?".

 נחשפנו לאתגר הזה בתקופת השליחות בארה"ב. אצלנו בישראל מתחפשים בפורים, עושים ליל סדר בפסח, מדליקים חנוכייה בחנוכה, הדופק של המדינה הוא הדופק של אברהם אבינו. שימו לב לציטוט הבא על הקושי בארה"ב. כך מספר סטיבן שפילברג, הבמאי המפורסם" :תמיד רציתי שגם אצלנו יאירו אורות חג המולד בקדמת הבית. בשכונה שלנו נהגו להעניק פרסים למי שהשקיע בהכנת עיטורים וקישוטי בית לכבוד חג המולד. הייתי מתחנן לפני אבא שלי: 'אבא בבקשה בוא נדליק כמה אורות', והוא היה אומר 'לא, סטיבן, אנחנו יהודים'. אז אני אמרתי 'אז אולי רק נחליף את נורת הכניסה הלבנה בנורה אדומה?' והוא היה אומר 'לא!' ואני המשכתי לנסות 'אז אולי מנורה צהובה' והוא בשלו 'בשום פנים ואופן!'".

זה כל מעגל השנה – הלאווין (ליל כל הקדושים), חג ההודיה, חג המולד. דופק אחר. לא ידעתי עד כמה אחינו שבתפוצות עוצבו על רקע חוויה כזו של מיעוט.

אבל גם כאן בארץ אנחנו במלחמה תרבותית. זה לא שבארץ ישראל הכל כבר מושלם. התרבות, הפרסומות, התקשורת, הפיד – לא תואמים תמיד לעולמו של אברהם אבינו, כלומר אותנו, בניו.

אני רוצה לציין עוד דוגמה כזו, של הליכה נגד הזרם. הרב בניה נבנצל, בן 57, נפטר אחרי שנדבק בנגיף הקורונה. הוא בנו של הרב אביגדור נבנצל. קראתי המון סיפורים על מסירות לתלמידיו, על אכפתיות ועזרה לזולת, על מעשים טובים וגישה חינוכית מרתקת. סיפור קטן שבני המשפחה סיפרו, תפס אותי:

פעם בתו עמדה לצאת לטיול שנתי של בית הספר. היא שאלה בבוקר איזו תלבושת ללבוש, את התלבושת האחידה של בית הספר, או בגדים רגילים. הוא שאל אותה: מה לדעתך ילבשו רוב החברות? היא ענתה מה שענתה, והוא אמר: אם כך, תלבשי את מה שכנראה הרוב לא ילבשו, כך שאם חברה אחת תבוא בלבוש שונה מכולן, היא לא תרגיש לבד ותתבייש.

זה לא רק האומץ להיות במיעוט, זו ממש הזכות להיות במיעוט.

 גם רחל אמנו, שיום פטירתה השבוע, היא כזו. "כשושנה בין החוחים", כך חז"ל אומרים על האימהות. הן צומחות על רקע זר, שונה, של עבודה זרה, עבודת אלילים ובעצם כולן – שרה, רבקה, רחל ולאה – ממש כמו אברהם, שומעות איזה "לך לך" ושומרת על זהות נבדלת, ומורישות את זה לנו. כשאנחנו אומרים "אברהם אבינו" או "רחל אמנו" הכוונה היא אבא ואמא ממש, כמו שאומרים על תינוק "יש לו את החיוך של אמא", אומרים עלינו "יש לך את האמונה של אברהם אבינו". זה בדם, בגנים.

2. אברהם – הקשר לארץ ישראל (ה"אור החיים" הקדוש)

אברהם הוא היהודי הראשון בארץ, הוא מסמן לנו את הכיוון מאז ועד היום.

יש פה בשורה שממנה מתחיל הכל: כל עם ישראל, כל ארץ ישראל, כל תורת ישראל. אנחנו יכולים לנתח למה זה קרה: הגרסה האוניברסלית, הגלובלית, לא הצליחה. בפרקים הראשונים של התורה השיר "אימג'ן" כאילו מתנגן ברקע – אין דתות, אין לאומים, אין גבולות. זה נשמע קסום, יש רק בעיה קטנה אחת: זה לא עובד. העולם צריך גבולות, הגדרות, אומות, מדינות, דתות. אחרי הגירוש מגן עדן, רצח קין והבל, המבול, מגדל בבל – אנחנו מתחילים מבראשית בפעם השלישית, והפעם יש עם ויש ארץ ויש תורה. עם ישראל, ארץ ישאל, תורת ישראל.

זה מופיע לכל אורך הפרשה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

ואחר כך:

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.

יש פה שתי הבטחות – יהיה לך ילד, יהיה לך דור המשך, והוא לא ימשיך לנדוד כמוך, זה לא שקמה פה עכשיו אומה של נוודים שכולם יצטרפו לבצע "לך לך" ברחבי העולם, הצאצאים של הצאצאים שלך כבר יהיו בני בית בארץ הזאת. זה יהיה מקומם.

ובהמשך הפרשה, הבטחה ארוכה ומפורשת ורחבה יותר:

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.

אברהם הוא "העולה החדש" הראשון וזוהי קריאת כיוון (קריאת כיוון תרתי משמע). מעכשיו יש לנו כיוון ללכת אליו. לכל מקום אליו נלך מעתה והלאה, נלך לארץ ישראל. בכל מקום שבו נהיה, אפילו בחללית בחלל, הלב יפנה לכיוון ארץ ישראל. אברהם פותח את שערי העלייה לארץ לכל הדורות, ובעקבותיו יגיעו כולם, עליות החסידים ועליות תלמידי הגר"א והשירים של משוררי ספרד שיתגעגעו וכמובן העליות של דורנו. זה המצפן שלנו מעכשיו, והוא מכוון לארץ ישראל. חשבתי על זה פעם, בכל הקהילות המגוונות שבהן ביקרתי (לפני הקורונה…) – מונטריאול, מרילנד, לונדון, ניו ג'רזי – מה המכנה המשותף? כולם מכוונים בבית הכנסת לישראל, לנקודת הציון שאברהם אבינו קיבל.

דרך אגב, מיד אחרי הציווי "לך לך" מופיעה התשובה של אברהם, והיא לא תשובה מילולית. וכך כתוב:

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'.

הוא אפילו לא אומר "הנני", הוא פשוט קם והולך. ה' אמר הרבה דברים שלא קוימו עד עתה (לא לאכול מעץ הדעת, למשל). הציווי הוא לא העיקר אלא ההיענות לציווי. אברהם מקיים, ומייד. הוא יוצא לדרך. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. אין לנו זהות בלי ארץ ישראל.

האור החיים הקדוש כותב על האמירה הזו "לך לך":

"ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה.

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה".

זה כמו איזה שידוך. אתה מתאים לה, היא מתאימה לך, תראה אותה, היא תראה אותך, ורק ביחד – שכינה ביניכם. הארץ צריכה אותנו ואנחנו צריכים אותה.

שמעתי בארה"ב מפסיכולוג, פרופ' שכטר, הגדרה יפה: מה שחסר לישראלים – זה ה"גאפ ייר", השנה שיש לאמריקאים אחרי התיכון כשהם באים לארץ. הפליאה, הסקרנות, הביקור, ההתרגשות. אנחנו צריכים גם "תכנית תגלית" לפעמים, כדי להתרגש.

3. "למען יצווה את ביתו אחריו" (הרב יונתן זקס)

אמרנו שאברהם הוא האדם המשפיע ביותר בעולם. אבל בפועל הוא לא עמד בראש מדינה, לא עשה שום נס ואפילו לא נשא דברי נבואה, אין לנו נאום מהדהד של אברהם שאנחנו זוכרים בעל פה. הוא הדוגמה העילאית בהיסטוריה להשפעה בלי כוח פיזי. הנה המשפט היחיד שהתורה כן מספקת לנו, בניסיון להבין למה הוא נבחר:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

זה מדהים. אברהם נבחר לתפקיד הגדול הזה כי היה ויהיה אבא טוב לילדיו, למשפחתו, ולביתו אחריו – עד אלינו. גם אנחנו עדיין קוראים לו "אברהם אבינו". לא כתוב רק שהוא לוחם צדק בחוץ, אלא קודם כל בפנים. הוא לא רק נואם בכיכרות, הוא קודם כל מחנך בבית, בסלון ובמטבח. גיבור האומה שלנו קודם כל נלחם על הערכים החשובים בתוך משפחתו, כדי שהם ינחילו את הערכים האלה הלאה, וכן הלאה וכן הלאה, עד אלינו.

זו גישה מהפכנית: אנחנו יודעים כמה מנהיגים דגולים קיימו חיים אישיים אומללים. חינכו את כל העולם אבל התנהגו נורא לאישה ולילדים שלהם. כאן אנחנו מקבלים פוקוס אחר – משימת ההורות והמשפחה היא אלוקית, והיא המשימה היהודית העיקרית.

הרב פרופ' יונתן זקס כותב כך: עלינו לשים לב לכך שכל האירועים הגדולים בחייו של אברהם – ההמתנה לילד, הולדת ישמעאל, המתח בין שרה להגר, הולדת יצחק ועקדתו – כולם נוגעים לתפקידו כאבא. הפרט הראשון שהוזכר הוא הרי שאין להם ילדים, זוכרים? מתברר שהיהדות רואה את ההורות כאתגר הנעלה ביותר. כדי להבין מהו אלוקים ומה היחסים איתו לא צריך מחקרים, תיאוריות והוכחות. מספיק לדעת מה זה להיות הורה. זה לא דבר טבעי, אלא משימה מקודשת. אברהם הוא קודם כל אבינו, ושרה היא קודם כל אימנו. הפרשה מזכירה לנו השבוע שזהו אחד התפקידים המשמעותיים בחייו של האדם.

ויותר מכך: אברהם הוא מחנך ומודל – לעולם כולו. אברהם ושרה הם לא אנשים פרטיים. זה לא הם, וגם לא רק הבן שלהם יצחק, ולא רק הילדים שלו. זה כל העולם. הולכים פה על כל הקופה. התורה התחילה בסיפור אוניברסלי, ואז כאילו "הצטמצמה" לסיפור לאומי ומקומי, אבל אנחנו לא מוותרים על העולם כולו. סופו של אברהם להיות ברכה לעולם כולו, לתקן אותו. אבל לא כמו בגן העדן ובמבול, אלא עכשיו בדרך אחרת: דרך משפחה אחת, שתהפוך לעם אחד, שיאיר את העולם כולו ויתקן אותו. לא פחות מזה. מיד אחרי הציווי "לך לך" מגיעות המילים הבאות:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

כל משפחות האדמה אמורות להתברך מהמהלך הזה שאברהם ושרה מתחילים כאן. ואיך הם עושים את זה? צריך רק לקרוא את הפרשה ולראות. לאברהם אכפת מהזולת מהרגע הראשון שאנחנו פוגשים את דמותו. זה בעצם אחד הדברים הראשונים שמסופרים עליו, שיש לו "את הנפש אשר עשו בחרן". אכפת לומהנפש של אחרים. ותראו מה כותב רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו".

עד כאן. למה אנחנו עוסקים כל כך באברהם? תראו מה כותב על כך הרמב"ן: "מעשה אבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים" (רמב"ן).

כל מה שלמדנו הוא סימן עבורנו, דרך עבורנו. הפרשה הזו היא פרשה מכוננת. לפניה לא היה עם וארץ ותורה, ועכשיו יש. נקווה ללכת כולנו בדרכו של אברהם אבינו, על שלושת המאפיינים החשובים שראינו – היכולת להיות מיעוט, הקשר לארץ ישראל והחינוך, בתוך המשפחה והחוצה. בהצלחה. להתראות בשבוע הבא בעזרת השם.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.