שלוש הוראות למלחמת-אלול – השיעור השבועי – פרשת כי תצא תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

1. כי תצא למלחמה

ברוכים הבאים. השיעור הזה מתקיים במנהטן ב-11/9. כאן לא רחוק לפני 18 שנים התרחשה התקפת הטרור האכזרית ביותר, על בנייני התאומים. אנחנו מקדישים את השיעור לזכרם של אלפי הקורבנות, הגיבורים שחילצו אחרים, הפצועים, וכל מי שנפגע בטרגדיה הזו. אני ישראלית, חווינו לצערנו פיגועי טרור קשים משלנו, וראינו מרחוק את האומה האמריקאית מופתעת ומתמודדת עם הטרגדיה הזו, מתוך הבנה שהאיסלאם הקיצוני הוא אויב משותף שלנו ושלכם. הדברים מתקשרים גם לאחינו שבדרום, ששוב עברו לילה של ירי מעזה. והנה, במקום הזה, אנחנו קוראים את הפסוק הראשון בפרשת השבוע שלנו, כי תצא: "כי תצא למלחמה על אויבך".

פרשנים רבים אומרים לנו שזה לא תיאור של מלחמה עתיקה אי שם בעבר, אלא מלחמה שמתרחשת כעת. אנחנו במלחמה. מלחמת תרבות. מלחמת ציביליזציות. מלחמה בין טוב לרע. והדבר החשוב ביותר הוא לדעת זאת. האם אנחנו מרגישים זאת? האם אנחנו מודעים לכך? הדבר הנורא ביותר הוא שצד אחד נלחם, אבל אנחנו בצד השני לא שמים לב לעוצמת המאבק, אנחנו אדישים. לכן אולי לקראת סוף הפרשה מופיע עוד פסוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק". אסור לשכוח אירועים כאלה, אסור לשכוח מאבקים קודמים עם הרוע.

זוהי הפעם הראשונה שלי בארצות הברית בתאריך הזה. ראיתי שהרב אילן פלדמן מאטלנטה כתב שהאמריקאים רואים זאת כאירוע בסדר גודל תנכ"י: 2,977 בני אדם נהרגו, נשרפו או נפלו למותם בתוך זמן קצר, בעוד שהסמלים המפורסמים ביותר של ההצלחה החומרית של המערב קורסים, כשכל העולם צופה באירוע בשידור חי. הרב פרופ' בנימין בלך מציע לנו ולאמריקאים את המחשבה הבאה ליום הזה:

"אנחנו עדיין לא מבינים את כל ההשלכות של אותו רגע ששינה את ההיסטוריה, כאשר איסלאם קיצוני הכריז מלחמה על המערב, הנצרות והיהדות. עלינו קודם כל להבין מהטרגדיה הזו שלא מדובר בסכסוך רק על אדמה, על עושר רב יותר או על עוצמה רבה יותר. זו מלחמה שנועדה להכריע בין שתי תפיסות עולם. בן לאדן הרי אמר פעם: ההבדל בינינו הוא שאתם מאדירים את החיים ואנחנו מפארים את המוות. לא יכול להיות סיכום טוב יותר של מה שעומד על הכף בקרב הזה. לקרוא לאויבינו סתם 'טרוריסטים' זה לצמצם את היקף כוונותיהם הרעות. זה היום שבו עלינו להבין שמה שאנחנו נלחמים עבורו הוא הציווי הקדוש שנכון לכל הזמנים, לכל המקומות ולכל האנשים: 'לא תרצח'. לא צריך להתאמץ להבין את הרוע הקיצוני, צריך פשוט להילחם בו. ב-11 בספטמבר ראינו את עוצמת הסילוף: עד כמה אמונה דתית נלהבת יכולה לזרוע רוע ומוות. ההיפך הוא הנכון. עלינו להראות שאמונה ודבקות וקדושה צריכות להביא באותה רמה של התלהבות – טוב וחיים לעולם".

עד כאן על המלחמה הזו. אבל הרבי מלובביץ' מזהיר: באלול פתאום מתחילים לדבר על תיקון העולם כולו, במקום על תיקון עצמי. פעם בחודש אלול הרבי מלובביץ' כתב לקראת השנה החדשה: זה לא הזמן לאידיאולוגיות גדולות אלא "קטנות", אישיות ולא ציבוריות. כאן פרשנינו מלמדים אותנו שהמלחמה הזו אינה רק פיזית. פרשנים רבים הדגישו שלא סתם קוראים את הפרשה הזו באלול: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.

המלחמה היא מלחמת היצר, מלחמת התיקון העצמי. הפרשה עוסקת במלחמה פיזית, אבל שימו לב לסיפור שמובא בספר "חובת הלבבות" של רבנו בחיי (הרעיון חוזר בעוד מקורות):

מעשה בחסיד אחד שראה אנשים הולכים ותופים בידיהם ושמחים על שניצחו במלחמה נגד המדינה הסמוכה. אמר להם החסיד: למה אתם כל כך שמחים? את המלחמה הקטנה ניצחתם, המלחמה הגדולה עדיין לפניכם. אמרו לו האנשים: אבל זו הייתה מלחמה גדולה מאוד, מדוע לומר שהיא מלחמה קטנה? ענה להם: כי כל מלחמה בעולם הזה נחשבת קטנה לעומת המלחמה נגד היצר הרע, שהיא ורק היא – המלחמה הגדולה של חיינו. מלחמה תמידית, מתוחכמת, בלתי פוסקת, על המידות שלנו, הדיבור שלנו, המעשים שלנו והמחשבות שלנו. כידוע, גם מצביאים גדולים ומהוללים ונערצים שמנהיגים צבאות ענק – יכולים להיכשל בה ולהיות בעצם, בפנים, אנשים קטנים ושפלים, מלאי אגו, תאווה וכבוד.

ובעוד במלחמות הקטנות אנו עוסקים בלי הרף, מפרשנים אותם, לומדים אותן, וחושבים על טקטיקה, אסטרטגיה ומהלכים – את המלחמה הגדולה של חיינו אנו לעתים מדחיקים ומשכיחים. ויש קשר עמוק בין המלחמה הזו – כלומר בין מוסר, ערכים, רוח ועקרונות – בין התוצאות בשדה הקרב. פרשנים רבים מציינים שלכן קוראים את הפרשה הזו בחודש אלול, חודש התיקון והשיפור, חודש השיא של המלחמה הגדולה.

נמשיך. אחרי הכותרת הראשית של הפרשה – "כי תצא למלחמה על אויבך" – נצלול קצת פנימה. בפרשה הזו יש הכי הרבה מצוות בתורה כולה: 74 מצוות, לא פחות. אנחנו מקבלים יותר מ-70 "כלי נשק" למלחמה הזו. פרשנים רבים ניסו למצוא חוקיות וסדר. הרי מדובר בהמשך נאום הפרידה של משה רבנו, והוא מונה הרבה ציווים ואיסורים, חלקם הוזכרו בעבר בחומשים קודמים, חלקם לא, חלקם מופיעים עם הדגשה או פיתוח שלהם. אנחנו נדבר על 2 מצוות בלבד שהן מהסוג ה"מובן מאליו", שבדרך כלל לא מתעכבים עליו. הן לכאורה הכי "בנאליות" ומוכרות. לכן ננסה למצוא בהן עומק נוסף.

3. השבת אבידה

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

רש"י: לא תוכל להתעלם –  לִכְבֹּשׁ עֵינְךָ כְּאִלּוּ אֵינְךָ רוֹאֶה אוֹתוֹ.

הרב מיכאל ימר ראש ישיבת שעלבים פתח את הלימוד בישיבה בשנה שעברה בפסוקים האלה. הוא אמר שהם הבסיס לבניית האדם. כך הוא הסביר: למה "לא תוכל להתעלם"? לא כתוב "אסור לך להתעלם", "לא יפה להתעלם", אלא "לא תוכל להתעלם". זו לשון מוזרה, הרי אני כן יכול להתעלם אם אני רוצה. ובכן, המטרה היא שתחנך את עצמך למצב של לא, אתה פשוט לא תהיה מסוגל. התורה רוצה שעל ידי המצוות נשנה את האופי שלנו. המטרה היא להשריש בנו את הדברים, שהמצוות יהפכו להיות חלק מהאישיות שלנו, עד שלא נוכל להתעלם. מצאת חמור, מצאת כלב, מצאת שמלה, מצאת שרשרת, מצאת טאבלט – כדי לפתח את האישיות צריך "השב תשיבם", כנאמר שם בפסוקים. זה לא קל, עוד פעם ועוד פעם, אבל מצווה גוררת מצווה, לא רק כמותית אלא איכותית. בסוף אתה תשתנה.

רבי משה אלשיך כותב על כך בספרו "תורת משה", ומסביר את הצורך "להתאמן באי התעלמות", להפוך את עצמנו לאנשים אכפתיים: "'השב תשיבם' – כלומר 'השב' פעם אחת ואחר כך 'תשיב' פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח ציווי התורה ואחר כך אתה 'תשיבם' מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצווה פעם אחת תגרור להיטיב ליבך לעשותה פעם שנית".
כלומר, אנחנו מאמנים את שרירי האכפתיות ואי-ההתעלמות. אבל לא מדובר רק על אבידה פיזית, יש אבידות רוחניות, כולנו מחזרים אחר אבידותינו. צריך להבין שיש רובד רוחני, כמו שיש רעב יש רעב רוחני, כמו שיש צמא יש צמא רוחני, וכמו שיש פיקוח נפש יש פיקוח נפש רוחני. וכך אומר רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש:

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.

"פרשה זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכים בני אל-חי צדיקים עולם לעשות לעם ה'.

שור – אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות, והם צאן קדושים.

אחיך – שהוא הקדוש ברוך הוא.

נידחים – שהעובר פי ה' יקרא נידח, ויצו ה' לבל יתעלם, אלא ישיבם לאחיו, הוא אלוקי עולם.

והוא ממשיך ומנתח ככה את המשך הפירוט:

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.

ואם לא קרוב – וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה כאשר עינינו רואות בדורות הללו.

ואספתו אל תוך ביתך – זה בית המדרש, וילמדהו אורחות חיים, כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו – עד דרוש אחיך אותו.

עד כאן ה"אור החיים" הקדוש. כלומר: אתה לא יכול להתעלם מהאבידה הרוחנית של הזולת. תדאג לו. בעידן של פלורליזם והכלה ונרטיבים אנחנו אומרים: "אכפת לי ממך", זו אמירה מהפכנית. לא רק "חיה ותן לחיות" אלא "חיה ותקן אחרים".

עכשיו עולים עוד קומה. זה לא רק לרוץ ולתקן אחרים, זה לתקן את עצמנו. זה לא רק עבור הזולת, זה עבורנו. שלא נחשוב שצריך רק ללכת ולהגיד לאחרים מה לעשות. כך כותב השפת אמת: "כל מה שרואה האדם שייך לו וצריך לשוב על זה, ועל ידי זה מביא הרהור תשובה גם בחברו, וזה שכתוב 'השב תשיבם'. כי כלל ישראל הם אחד… לא תוכל להתעלם – שצריך להיות שלא יוכל לסבול ולהתעלם מחטא חברו גם כן".

הרב אייל ורד כותב הסבר לדברי ה"שפת אמת". הנה: מול עינינו עוברים מראות שונים במשך היום, ואנחנו מתבוננים בהם כצופים. כאילו זה לא נוגע אלינו, זה לא קרה לנו, זה קרה למישהו אחר. אנחנו רק במקרה היינו שם, ראינו, צפינו, עברנו. ה"שפת אמת" מציע לנו אופן אחר של התבוננות. מה שאני רואה – שייך אליי. מה שאני רואה, הראו לי כי הוא שייך אליי במובן מסוים, ואם רק אעמיק בו מספיק אוכל למצוא כיצד הוא קשור אליי. הקריאה של הפסוק לפי ה"שפת אמת" פונה אל האדם הרואה, שרואה את חברו נידח, תועה, עושה מעשה לו טוב. אל תתעלם, אומרת התורה. אל תתעלם מהחבר הזה, אשר זקוק כרגע לתוכחה ולתשובה. אך הדרך שמציע כאן ה"שפת אמת" מפתיעה ביותר: תהליך התיקון של החבר מתחיל מתהליך תיקון עצמי של הצופה, של זה שראה. הנחת העבודה היא שהראו לצופה משהו שקיים גם בו עצמו. הקלקול הזה שראיתי – אם לא היה קיים בי לא הייתי רואה אותו, או יותר נכון לומר – לא היו מראים לי אותו.

זוהי מהפכה של ממש. ההבטה שלנו הופכת להיות משמעותית ויוצאת מגדר צפייה בלבד – צפייה סקרנית ולא מחייבת – למשהו שמחייב אותי. אם ראיתי דבר מקולקל, כנראה ששמץ מאותו עניין קיים גם אצלי ואני צריך לשאול עת עצמי את השאלה מדוע ראיתי את מה שראיתי, והיכן אני צריך לתקן. כי כל מה שרואה האדם – שייך לו.

והפלא ממשיך. תהליך התיקון העצמי שעובר הצופה בינו לבין עצמו פועל באופן סמוי על האח התועה, מרכך את לבו ומוליד בו הרהורי תיקון שהם תוצאה של תיקון אחד שכבר קרה, התיקון של מי שראה אותו.

לפי השפת אמת, הצופה מקיים את מצוות "השב תשיבם" באופן הזה. הוא משיב אל לבו של האח התועה והנידח את הרהורי התשובה והתיקון שהלכו לו לאיבוד, וההשבה היא באמצעות תהליך תיקון שעובר הצופה בעצמו.

יש כאן הנחת יסוד המניחה קשר סמוי וחי בין נשמות עם ישראל זו עם זו. אך עיקר ההפתעה כאן הוא בהיפוך המדהים: פגם שראיתי מחוצה לי, אינו אלא שיקוף לפגם מאותו הסוג הזה שקיים בתוכי. גם אם לא באותה עוצמה או ביטוי, אך משהו ממנו נמצא בתוכי. תהליך התיקון מתחיל מבפנים, ורק אז אולי תוכל להבשיל האמירה הנכונה לחברי, והוא באמת יקבל זאת ולא ידחה את התוכחה וימשיך בדרכו. עולם חדש של תיקון נפתח לפנינו כאן, עולם שבו כל אחד קודם כל פונה פנימה, מתקן את עצמו, משיב אבדות לחברו על ידי תיקון עצמי והתבוננות.

אני רוצה לספר שני סיפורים על אנשים שהסתכלו על המציאות והפיקו ממנה לקח:

נהג אוטובוס מישראל, משה ירט, שלח אליי סיפור: השבוע עלו לאוטובוס שלו אימא וילדה קטנה. לא היה להן מספיק כסף ברב-קו, והוא הסביר שכדאי להן לרדת בתחנה הקרובה, לטעון את הרב-קו בזול ולהמשיך בנסיעה, במקום לשלם לו מחיר יקר יותר. האימא אמרה לו בתגובה: "תודה רבה לך! באמת, תודה רבה!". הילדה שמעה ואמרה לאימא שלה: "אימא, מה הנהג עשה לא בסדר שאת אומרת לו ככה?". האימא לא הבינה: "הוא עזר לנו, אז הודיתי לו". והבת התעקשה: "את אמרת 'תודה רבה לך באמת!', זה מה שאומרים למי שעשה משהו לא בסדר". הנהג קלט עד כמה הדיבור שלנו הופך להיות ציני. ילדה כל כך צעירה שומעת את המילים "תודה רבה לך באמת", אבל כבר רגילה לשמוע את המשפט הזה בסרקזם, כמשהו שנאמר לא כתודה אמיתית, אלא כנזיפה. הוא שם לב לרגע הזה, לא התעלם, פרסם אותו, ומאות תגובות של אנשים שהתעוררו לחשוב קצת על הנושא – הגיעו אליו ואליי.

סיפור שני: רבים הפיצו בימים האחרונים תמונה של פרסומת עם צעירים לומדים תורה, ותהו אם זה פוטושופ או פרסומת אמיתית.

הנה התשובה המקסימה. כך מספר הרב גד הרמן, מחנך כיתה י"ב בישיבת "אורות הזורעים" בצפון: "בסוף השנה שעברה, היה פרסום גדול בשלט חוצות ליד הישיבה, על סדרת פשע חדשה ב'הוט' או ב'יס'. זה ליווה את כל מי שנסע לישיבה. באחת השיחות דיברתי בצער על כך שהפרסומת הזו מניחה, בפשטות, שכולנו רק מחכים ומצפים שהסדרה הזו תתחיל כבר. הניסוח של המודעה הניח כמובן מאליו שזוהי התרבות שכולם צורכים ורוצים, 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה'. אמרתי לתלמידים: רק תדמיינו שהיו מספרים בפרסומות על משהו אחר שמתחיל, על דברים חיוביים שמתרחשים, למשל, שהכיתה שלנו מתחילה בקרוב ללמוד פרק חדש במסכת שבת בבית המדרש? המשפט הזה נכנס לתלמידים שלי ללב. לא ידעתי על כך דבר, אבל במהלך החופש הגדול הם עבדו וחסכו ותרמו מכספם כדי ליצור כזו מודעה. אחרי שלב העיצוב הם פנו לחברת הפרסום וקנו את השטח הזה. הפרויקט עלה להם למעלה מ-2,000 ש"ח. ביום הראשון ללימודים נסעתי לישיבה ופשוט לא האמנתי למראה עיני. כמוני מתרגשים בימים אלה עוד אלפי נהגים שעוברים ליד מושב הזורעים בחודש אלול – ורואים פרסומת מסוג אחר לגמרי".

ועוד משהו על "לא תוכל להתעלם": אני חוזרת לחוויה שלנו כ"מהגרים". עד כמה אפשר להתעלם מעולה חדש, מחבר חדש הקהילה, ועד כמה יש כאלה שלא יכולים להתעלם, וכמה אני מודה להם. אני מעדכנת פה על הכישלונות השבועיים לאחרונה, אז הנה: שלחתי את הילדים עם סנדביצ'ים וגיליתי שאין בהפסקת עשר פה כריכים אלא חטיפים, הבנתי שהילדה שלי מתחילה ללמוד ביום הלא נכון כי לא הבנתי מה זה PRA-1A (גן חובה), חשבתי שתעודת זהות תספיק כאישור לידה של הילדים ולא ידעתי שצריך תעודת לידה מקורית מישראל שעושה כעת את דרכה אלינו, ועוד ועוד… אני מודה לכל מי שעוזר (אני מנדנדת לשכנות שלי בהמון שאלות), ומבקשת מכם, כשאתם רואים אנשים במצב כזה: לא תוכלו להתעלם.

3. מעקה

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ

רש"י: מעקה – גָּדֵר סָבִיב לַגַּג.

מעניין שאלפי שנים אחר כך, המילה בעברית, מעקה, היא שימושית ורלבנטית. אנחנו מדברים על אותו מעקה, בתורה ובחיים. אני יודעת שחלק מהמאזינים מדברים עברית תנ"כית ולפעמים הפערים גדולים. שמעתי בשבת האחרונה שלנו בסילבר-ספרינג, מרילנד, על מישהו שקבע עם ישראלי ליד השיח, ואמר לו: "בוא ניפגש ליד הסנה"…

אז אנחנו מדברים על מעקה, אז והיום. הנה הסבר של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב: "מי שאין לו מזוזה רשאי לדור בביתו בלא מזוזה, רק שעליו מצווה לקבוע מזוזה כשישיג… מה שאין כן מעקה, שתלוי בבניין הבית, שאסור לדור בבית בלי מעקה, משום הכי שייך יותר לחדש ביתו במצוות מעקה".

וואו. האם אנחנו מתייחסים לכללי זהירות כמצוות? להיכנס לרכב ולבדוק אותו, לבדוק שמן מים, לבדוק אוויר בגלגלים, לשים לב שחלון הוא עם סורגים, לשים לב בצימר שיש גדר סביב הבריכה ולהשגיח על הילדים, לא להיכנס לחוף בלי מציל, כל זה נשמע בנאלי? זה לא. זו מצווה. זו דרגה לכאורה פשוטה, ראשונית, אבל סופר-חשובה. אסור לגור בבית בלי מעקה. כמה עצוב לשמוע על פועלים שנופלים אל מותם באתרי בנייה, חלילה. זו עבירה.

עכשיו נעלה לקומה נוספת. כותב הרב ברל ויין: זה לא רק מעקה ממשי אלא מעקה רוחני, זה סמל לאזהרה, ל"לא", מה אסור לעשות בבית הזה. בבית שמקימים צריך לקבוע כללים: שבת, יום טוב, אוכל, אחרת אתה שם דמים בביתך – והנופל ייפול. בעל הבית צריך מעקה של שמירת מצוות עם הכניסה לביתו. הרב ויין כותב: רואים שיש כאלה שקובעים מזוזות על דלת הבית אבל הבית עצמו ריק מתורה ומצוות…

חיים בלי מעקה הם דבר מפחיד ומסוכן, וכשיש גבול – אפשר יותר לנוע בתוכו. המגבלה היא מה שבונה אותך.

פרשנינו נותנים הרבה הסברים למה זה "בית חדש". זה לא רק בית פיזי. למשל, בית חדש זה כל פעם שעולים רמה ודרגה בחיים. כך כותב רבי נחמן: "ידוע שהבעל-דבר מתגרה מאוד באדם העולה מדרגה לדרגה, על כן צריך להיזהר מאוד בנפשו לעשות מעקה לגגו ועלייתו, לעשות לו מחיצה וגדר שלא ייפול חס ושלום".

או למשל, כך כותב הרבי מלובביץ: בית חדש זה חתונה, חתן וכלה צריכים לשים מעקה, לקבוע כללים וגבולות לבית (כאילו לשים שלט "זהירות, כאן בונים!").

והפרשן "דגל מחנה אפרים", רבי משה חיים אפרים, נכד של הבעל שם טוב, אומר: בית חדש זה ראש השנה, "זה היום תחילת מעשיך", ובכל ראש השנה נתחדש העולם, ובית חדש היינו שיבנה העולם בניין חדש, אז ועשית מעקה. לכן אומרים לקבל על עצמך קבלה חדשה, מעקה חדש, בראש השנה.

בכל מצב חדש שמגיעים אליו – צריך לשים גבולות. בהגעה לארץ חדשה, כשהאנושות ניצבת מול טכנולוגיה חדשה, ועוד ועוד. "מעקה" הוא חלק מתפיסת עולם יהודית.

לסיכום:

כי תצא למלחמה על אויבך – שנדע שאנחנו במלחמת תרבות חיצונית ופנימית וננצח בה ב"ה.

שנזכה להשבת אבדה (השבה מלשון תשובה), גם להשיב את עצמנו וגם להשיב אחרים למקום הנכון, מתוך כך שלא נוכל להתעלם,

ושנזכה לשים מעקה, לשים גבולות וגדרים לשלבים החדשים בחיינו.

בשבוע הבא אני ב"ה בבחירות, בישראל. נשדר שיעור בשידור חוזר. ניפגש ב"ה בעוד שבועיים, במנהטן. להתראות. בחירות טובות, שנה טובה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!