למה רבים ואיך מתפייסים? - השיעור השבועי - פרשת כי תישא תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
פרשת השבוע היא פרשת "כי תישא", אבל אפשר לכנותה "פרשת עגל הזהב". היא עוסקת בתחילתה בסיום נושא המשכן, ובנושא של תרומת מחצית השקל לצורך הקמת המשכן, והמינוי של בצלאל, ולסיום עוד אזהרה על שמירת השבת. אחר כך – סיפור חטא העגל, ואחר כך סיפור הלוחות השניים. איזה כיף שזה מגיע באותה פרשה, שאחרי החטא מגיעה המחילה, אחרי הקלקול מגיע התיקון. אנחנו לומדים את י"ג מידות של רחמים, ומשה יורד מן ההר עם הלוחות השניים. אפשר לומר שזו הפרשה העצובה ביותר והשמחה ביותר ביחד ושהחלק העצוב והחלק השמח בה מלווים אותנו עד היום, הנה שני ציטוטים על כך:

רש"י: "ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל".

הרב שלמה וולבה: "כל המחילות לדורות נכללות בברית זו, שמעכשיו נסלח לכל מי שיחזור בתשובה".

הפרשנים שמים דגש על מאפיינים חשובים של חטא ושל פיוס שמלווים אותנו עד היום. בחרתי שישה מנגנונים אנושיים מאוד סביב חטא ומחילה – 3 מאפיינים של החטא ו-3 מאפיינים של הפיוס – מאפיינים שעונים לנו על השאלות הגדולות: למה בעצם הם חטאו? למה משה שבר את הלוחות? מה קרה שם בטרגדיה הזו? למה הקב"ה מחל? ואיך כל זה  קורה בעצם גם עכשיו?

נפתח במאפיין מדהים בעיני, המאפיין הראשון של החטא (מבין שלושה):

1. "משה רבנו מאחר"

זה לא עניין טכני אלא עניין מהותי. בואו נקרא את הסיפור עצמו:

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. 

ממה הכל מתחיל? הרב יעקב גלינסקי (דרשן, סבל רבות בשואה, פעל רבות לקומם פה את עולם התורה אחריה) אמר: תמיד "משה מאחר", משה כנציג היהדות מבושש. לדעת המבקרים היהודים הם אנשים מהזמן הישן, הלא מעודכן, לא מבינים בכלל את העכשוויות, תמיד מאחרים, ולכן הם חותרים בכל דור ליצור להם עגל זהב משלהם, שיתאים לרוחם, שיפתור להם כאן ועכשיו את כל בעיות הזמן והמקום. זה שמשה מתעכב ולא פנוי להגיב הרגע בטוויטר זה לא אומר שהשתנה הכלל של משה אמת ותורתו אמת.

הרב גלינסקי טוען: העגל הכי יפה שמשך אליו חלק אדיר מיהודי מזרח אירופה וגם צאצאים שלהם בארץ ישראל היה הקומוניזם. על המזבח הזה רבים הקריבו את עצמם. הנהייה אחרי קסם מדומה וקרוב הובילה אסון. הנה מודעה של מפלגת מפ"ם משנת 1953:

"מפלגת הפועלים המאוחדת נחרדה לשמע האסון הגדול אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל יוסף ויסאיונוביץ סטאלין. אנו מרכינים את דגלנו ביגון לזכר הלוחם המהפכני הגדול, אדריכל הבנייה הסוציאליסטית וקברניט תנועת השלום בעולם, פעליו ההיסטוריים הכבירים ידריכו דורות במיצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל".

היום יודעים – הוא היה אחד מגדולי העריצים במאה העשרים, שנקט בחיסול מתנגדים, חיסול מי שנחשדו כמתנגדים, טיהורים, כליאה במחנות עבודה וכפייה, פולחן אישיות מטורף, דיכוי, הרעבה המונית, הגליות למזרח ועוד. יש מחלוקת בין היסטוריונים כמה מיליונים הוא הרג, ההערכות הן – בין 8 ל-20 מיליון קורבנות. אבל במודעה – "כל האנושות המתקדמת נחרדה"...

זה מתחיל מיהודים שהיהדות האותנטית לא מספיקה להם ומחפשים תיקוני עולם חדשים יציר כפיהם, והכי קל נוח וזמין ונגיש להמציא לך את תיקון העולם שלך ולא לחכות למשה רבנו. זה מסוכן.

2. "עם קשה עורף"

וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

החטא הוא לא רק העגל אלא המידות הרעות, לא רק המעשים אלא המידות. הקב"ה לא כועס על העגל אלא על האופי. הסבא מקלם, הרב שמחה זיסל זיו, בספר חכמה ומוסר, חלק ב, כתב מכתב לבן שלו וכך נאמר שם:

"המקרא אומר אחר כך 'ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא'. נתבונן בינה כי לא זכר את עצם החטא הגדול הזה, אבל זכר אלא רק כי עם קשה עורף הוא. הרי כי מידת שינוי הטבע קשה מהחטא הגדול של העגל. היש דרוש יותר גדול וארוך מזה, לראות כמה צריך האדם להיות מוכן להתלמד לשנות טבעו?" (ה"סבא מקלם", חכמה ומוסר)

השאלה מה עושים עם התכונה הזו – זה משהו רע שהשם אומר עלינו תחילה, עם עקשן, לא מקבל מרות, עצמאי מדיי, מרדני, שלילי, הולך ברשות עצמו. אבל יש פה דבר מדהים – כשמשה מבקש מחילה הוא משתמש באותן מילים, לכאורה צריך לא להשתמש שוב בביטוי הזה, אבל אנחנו רוצים להשתמש בו לטובה:

וַיְמַהֵר, מֹשֶׁה; וַיִּקֹּד אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ:  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

כלומר: תמשיך את הברית איתם ותראה שהם אכן עם קשה עורף אבל העיקשות שלהם עוד תהיה למוטב, לטובה. אלפיים שנים של עם קשה עורף מול כל הפיתויים, העולם יפתה בכל האמונות והערכים אבל נעמוד במבחן, באופן חיובי. תכונות נפש יכולות להפוך משליליות לחיוביות, צריך לבחון את ההקשר. עקשנות על עבודה זרה, מחלוקת, כעס, מידות רעות – יכולה להפוך לעקשנות על מוסר, ערכים, תורה, אמת, הלכה.

3. אובדן הבושה

וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. 

רש"י: "אין קול ענות גבורה. אין הקול הזה נראה קול עניית גיבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים שצועקים ווי! קול ענות אנוכי שומע. קול חירופין וגידופין, המענין את נפש שומען כשנאמרין".

קול ענות – זו אנרכיה, בלגן, עם מסוכסך, לא יודע מה הוא רוצה, כל עגל מלך. ומשמיעה עוברים לראייה:

וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.

רבי עובדיה ספורנו: היו שמחים בקלקול שעשו!

כלומר: וירא את העגל – והמחולות. לא רק עגל אלא מחולות סביבו, וזו בעיה לא פחות חמורה. איזה חטא יותר חמור מהחטא עצמו? אובדן הבושה. לדבריו, משה רבנו שבר את הלוחות לא בגלל העגל, אלא בגלל המחולות והשמחה שראה סביב העגל. משה לא רק ראה שהעם במצב גרוע, הוא ראה גם שהעם שמח בעגל ולא חש בכלל בושה או סלידה מהחטא. החטא פשוט הפך לחלק מהם.

וכך כותב הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר: "בעבר, האדם עוד היה מרגיש איזו בושה בגלל עבירה. בושה מבני אדם או בושה מעצמו. היום הלוא כבר נאבדה כל בושה מבני האדם. היום – מרקדים בזה. וזה קשה עוד יותר מכל מעשה החטא". הרב ירוחם ליבוביץ' מתאר מציאות שבה האדם הופך לאטום ומנותק, לא מסתכל על תוצאות מעשיו, לא חושב ולא מתבייש, ובעצם מאבד את הרגישות והעדינות הטבעיות שיש לו. וזה – בעצם חמור עוד יותר מהמעשה עצמו. זו לא בושה להתבייש. להיפך – זו בושה לא להתבייש. יש בנו הרי שלוש תכונות: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

עד כאן החטא. שלושה מאפיינים של החטא הזה: משה מאחר והיהדות כולה לכאורה "מאחרת" ולא אקטואלית אז יותר קל לעשות עגל, עם קשה עורף – האשמה נוקבת מפי הקב"ה על עקשנות, ואובדן הבושה החטא, כלומר הגאווה בחטא. עד כאן ירדנו וירדנו, מכאן – עלייה. מה קורה בפיוס? מה קיבלנו?

1. רעיון הסליחה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.

בנוגע לחטא העגל נאמר במפורש בגמרא: "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לחוזרים בתשובה". כל העניין בא רק בגלל זה שהקב"ה בחסדו הגדול רצה להביא את בני ישראל לעלייה. כאילו זו ירידה לצורך עלייה. זה נותן תקווה לכולנו. יש פה מודל לתשובה.

2. קשר יותר משמעותי אחרי המריבה

איפה הקשר יותר משמעותי – בחופה או אחרי 10 שנים ולא מעט מריבות? על פי המדרש הלוחות הראשונים היו אבן יציבה והשניים – כללו גם תורה שבעל פה, מעורבות שלנו, לא לוח אבן אלא יצירה מתמשכת עד היום.

מימות משה רבנו עד ימי רבי יהודה הנשיא, 1500 שנה, מדור לדור, זה עובד בעל פה, עם כללים. רבי יהודה הנשיא רואה בגלות את הסכנה ועורך את המשנה פעם ראשונה בכתב והמפעל נמשך: תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי... זו דרך המלך – כיתות כמו השומרונים הצדוקים והקראים למיניהם לא שרדו כמונו. ועל כך נאמר: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה, הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן". (הנביא חגי)

זו הבשורה הטובה של הפרשה הכל-כך קשה, הכל-כך מצערת הזו: לוחות שניים הם לא סתם פרק ב' – הם "ונהפוך הוא". זה פרק א' משודרג, נפלא, מלא רחמים, עמוק ומשמעותי יותר.

3. בשורת הצניעות והפנימיות

וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם-אִישׁ אַל-יֵרָא בְּכָל-הָהָר; גַּם-הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל-יִרְעוּ, אֶל-מוּל הָהָר הַהוּא. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ; וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; וַיִּקְרָא בְשֵׁם, ה'...

רש"י: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין הרע. אין לך יפה מן הצניעות.

אחרי המעמד ההמוני, בסוף כל אחד צריך את מעמד הר סיני הפרטי שלו, קבלת תורה פרטית. בלי שואו ורייטינג וצלצולים אלא באופן נסתר ולא נגלה. "אין לך יפה מן הצניעות", אומר רש"י. לבנות עולם פנימי שהוא רק שלך ושל אלוקים.

נסכם – אחרי שמשה איחר, ואחרי שהיינו עם קשה עורף, ואחרי שאיבדנו את הבושה והיו אפילו ריקודים ושמחה סביב העגל – הכול התהפך וקיבלנו גם את עצם הסליחה והפיוס והמחילה ("פתחון פה לבעלי תשובה"), את התורה שבעל פה כלומר קשר יותר עמוק עם יותר מעורבות, ואת בשורת הצניעות, ההצנע לכת, ההסתרה, ואלה הלוחות שמחזיקים עד היום.

בכל חטא שלנו ובכל מחילה, בכל ירידה ובכל עלייה, המנגנונים האלה ממשיכים ללוות אותנו.

תודה רבה לכם. להתראות בשבוע הבא.