טקס הביכורים - סדנה לחיים - השיעור השבועי - פרשת כי תבוא תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "כי תבוא". אמרנו כבר שפרשות אלול זה לא סתם, ובטח שהמסרים של השבוע מתאימים לערב השנה החדשה. נתמקד הפעם בטקס אחד בפרשה – מקרא ביכורים. הם לא מתקיימים היום אבל בעצם כפי שנראה הם כן מתקיימים היום, ממש כל הזמן. צריך ללמוד מהם ולקיים את עקרונותיהם. נתחיל, וקודם כל נקרא ממש מילה במילה:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

1. היחס אל ה"ראשית"

יש קבוצה של "מצוות ראשית" (בכור בהמה, פדיון הבן ועוד). יש מצות שהן ההתחלה, זה העיקר. אתם מכירים  את זה שילד אומר "אני ראשון"?, אצלי מבקשים להיות ראשון ממיץ הענבים של הקידוש. זה ממש סימן התבגרות, מתי ילד מפסיק לצעוק שהוא הראשון מהקידוש. הוא מבין שקודם כל אבא, אימא, האורחים, האחים הגדולים שלו. הוא מבין שהוא לא תמיד הראשון, לא תמיד הראשית, בעצם הוא כרגע די האחרון שמקבל ממיץ הענבים.

וכאן מדובר ברכוש שלנו – הפירות המבשילים ראשונה, עוד בטרם נפתחה עונתם החקלאית, הם הם ה"ביכורים". בוודאי חיבה יתרה נודעת להם מאת החקלאי המצפה להם בכיליון עיניים. יש על זה דימוי יפה אצל הנביא ישעיהו:

כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה.

(ישעיהו)

כלומר, האינסטינקט הוא לתת ביס, זה שלי, הנה סוף סוף זה הצליח.

זה לא רק בחקלאות, אלא בכל: גם בהייטק אפשר לשאול מה עושים עם הכסף של ההנפקה הראשונה, מה עושים עם משכורת ראשונה, עם כל הישג ראשון בכל תחום. כל אחד פה יכול לחשוב, מה היחס שלנו אל ה"ראשית", ומול הפסוק מישעיהו, מסכת ביכורים מתארת מציאות שנלחמת ברצון הזה לאכול מהראשית:

"יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים". (מסכת ביכורים)

וכמובן שלפי החסידות, צריך לשים לב ל"ראשית" בחיינו. כותב ה"תולדות יעקב יוסף" מפולנאה: "כל החיים הם מצוות ביכורים". צריך תמיד לדעת שהראשית היא לא שלי, ולהתייחס נכון לרגעים הראשונים. למשל, קודם כל לתת מעשר מהכסף שמרוויחים. וגם – ראש השנה הוא מצוות "ראשית" (מתחילה שנה חדשה, מה עושים בתחילתה, בראשית שלה? שופר, תפילות, חג). ויש גם "ראשית של כל יום" (הדקות הראשונות של השכמת הבוקר, איך האדם מתעורר, האם הוא אומר "מודה אני", באיזה מצב רוח הוא קם). ויש עוד ראשית – ראש חודש והיחס אליו, וישנה גם ראשית החיים (גיל הילדות והנעורים שבו אדם צריך להשקיע וללמוד ולקנות תורה) ועוד ועוד. שימו לב אל הראשית.

"יש לשים לב ל'ראשית' של היום: מחשבה ראשונה, דיבור ראשון, מעשה ראשון"

("הבעל שם טוב")

2. פרופורציה

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

לראות הקשר היסטורי רחב – לחבר עבר, הווה ועתיד, לתמונה רחבה, לתהליך היסטורי.

מרטין בובר כותב בקטע שנקרא "ביכורים" על הראייה ההיסטורית שהאירוע הזה דורש מאיתנו:

"אל יאמר האיש המביא את הביכורים: 'אבותיי באו אל הארץ', אלא: 'באתי אל הארץ'. ובכל שנה כשהוא מביא את ביכורי אדמתו, הוא מעיד מחדש על עצמו כאיש שבא אל הארץ.

"אני היחיד מרגיש את עצמי ומעיד על עצמי כאיש שבא אל הארץ, ומדי פעם בפעם, כשמביא אני מראשית פרייה, מכיר אני דבר זה מחדש ומכריז על זה מחדש. כל איכר בכל דור מישראל מודה לאלוקים כשהוא מביא את ביכוריו על הארץ שהוא הביא אותו לתוכה".

(מרטין בובר)

אנחנו מכירים את האמירה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. באופן דומה ההגדה הזו ('הגדת הביכורים') אומרת לכל ישראלי: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא הוא בא אל הארץ.

אז קודם כל ראוי שאנחנו נראה את עצמנו ככה. גם אם לא עלינו בעצמנו, נשים לב להקשר ההיסטורי (ניגשה אליי לאחרונה מישהי אחרי הרצאה ואמרה: אני ילידת ירושלים של פעם, לפני תש"ח היה לנו דלי אחד ליום, ואתה היית מחליט האם לשתות או להתקלח או לשטוף רצפה). ושנית, ראוי לשים לב טוב טוב לכל מי שאכן בא אל הארץ.

3. תודה

מתוך ההיסטוריה – תודה

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.

אבל בניגוד למצוות אחרות זו לא רק הבאת ביכורים, יש פה גם מקרא ביכורים. טקסט שלם וטקס שלם של הנפה והשתחוות ובעיקר דיבור בקול רם. "וענית ואמרת". חייבים לדבר. אגב, מעניין: לפי התורה זה טקסט שצריך לומר בעל פה, והנה הוא מתגלגל וכולם אומרים אותו בליל הסדר.

אז מה פשר החלק הזה של האמירה, אחרי שהבאנו את הראשית?

"שאינך כפוי טובה!".

(רש"י)

"מקרא ביכורים יש בו מידת הענווה"

(רמב"ם)

אנחנו לא רק אומרים תודה אלא עושים תודה. זה מסע שלם של תודה. מביעים את התודה במעשה ממש, שבעה מינים ראשונים של פירות עולים לירושלים, ואנחנו מראים שאנחנו יודעים מה מקור השפע הזה, מחברים אותו לשורש שלו, למקור שלו, מתמלאים בהכרת הטוב, בענווה, בהכנעה.

 4. חידש, חגיגיות והתלהבות

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. 

למה שקראנו קוראים מצוות הביכורים. איזה מעמד מופלא. פרשנינו ממש נהנים לעסוק בו, זה צבעוני, זה מרגש, זה חי. אז מה לומדים ממקרא ביכורים? מה הטעם בכל זה? מה העיקר בכל מה שקראנו ותיארנו עכשיו? נתמקד בארבעה דברים מאוד רלבנטיים שמתרחשים כאן (נעזרתי בפירוש של הרב אלחנן סמט בדברים הבאים):

אפשר להביא ביכורים, אפשר להקריא פסוקים על הביכורים, השאלה היא איך עושים את זה. יש תיאורים נפלאים גם במשנה וגם ברמב"ם של איך הדבר הזה התנהל. פשוט חגיגה. לא נעים להשתמש במילים פסטיבל או קרנבל, אבל אולי צריך לומר שזה היה ה-פסטיבל באותם ימים, פסטיבל של קודש. הנה רק חלק מהתיאורים אצל הרמב"ם, מקוצרים:

"כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד, מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר 'ברוב עם, הדרת מלך'. ולנים ברחובה של עיר. ובשחר הממונה אומר, 'קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוקינו'.

והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, להודיע שהביכורים משבעת המינין.  והחליל מכה (מנגן) לפניהם, עד שהם מגיעין קרוב לירושלים.  והם הולכין בכל הדרך, וקוראין 'שמחתי, באומרים לי בית ה', נלך'.

הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים. ועיטרו את ביכוריהם, והפחות והסגנים והגזברים, יוצאין לקראתן מירושלים.  וכשייכנסו כולן בשערי ירושלים, יתחילו לקרות 'עומדות, היו רגלינו בשערייך, ירושלים'.

כל בעלי אומניות שבירושלים, עומדין לפניהן ושואלין בשלומן: אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום? והם מהלכין בתוך ירושלים, והחליל מכה (מנגן) לפניהם עד שהם מגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, נטל כל אחד ואחד סלו על כתפו ואומרין 'הללו י-ה, הללו א-ל בקודשו' עד 'כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָ-הּ, הַלְלוּ-יָהּ. והם מהלכין וקוראין עד שמגיעין לעזרה.  הגיעו לעזרה, דיברו הלויים בשיר 'ארוממך ה', כי דיליתני'".

וואו. מה כל זה מספר לנו? שאפשר לקחת תאנה ולעלות לירושלים, ואפשר לעלות ככה, כמו שתיארנו, לעשות מזה עניין, סיפור גדול. אפשר לסכם מספר עולים בדף שחור-לבן ואפשר לעשות מזה חגיגה לאומית. אפשר להגיד "תודה" כמו שילדים אומרים לפעמים אחרי שאנחנו אומרים להם "תגיד תודה", ואפשר לעשות מכל הלב ועם אפקטים ודרמה וצבעים ומוזיקה, בהידור מצווה, עם אמצעי המחשה, כדי ליצור חוויה נפשית עמוקה. ושוב, זה עיקרון יסודי לכל חיינו: אם אנחנו מכבדים משהו – אנחנו משקיעים בו גם חיצונית.

תגיד לי ממה אתה מתלהב - ואני אגיד לך מי אתה. איפה האקשן שלנו בחיים, מה הכותרת שלנו?

אז לסיכום - דיברנו על הדברים הבאים:

להתייחס אל ה"ראשית"

להסתכל אחורה אל ההיסטוריה

לא להיות כפוי טובה

חגיגיות, חידוש והתלהבות