ברוכים הבאים. כיף להיות בישראל. באתי לשדר בבחירות (ולהצביע), מקווה שלא אצטרך לחזור לכך שוב בקרוב... אבל ההזדמנות לערוך השבוע את השיעור כאן, בלוד, ולא במנהטן, היא מרגשת. אנחנו נמצאים באולם סמוך לבית משפחת שנרב, המשפחה של רינה שנרב הי"ד שנרצחה בפיגוע. הערב ימלאו שלושים לפיגוע.
לשאלותיכם: השיעור השבועי במנהטן יתחדש אחרי החגים, בימי שלישי בערב.
נתחיל. נדבר על שלוש נקודות ברשותכם, אחת מפרשת השבוע שלנו כי תבוא, אחת מהפרשה שבה ישבו כאן שבעה על רינה ואחת מהסליחות של חודש אלול. במוצאי שבת גם האשכנזים יתחילו לומר סליחות. כל שלוש הנקודות האלה קשורות מאוד לאלול, כי הפרשות של החודש הזה מלאות בתכנים אלוליים. נתחיל.
1. "שאינך כפוי טובה"
איך נכנסים לארץ? בואו נקרא יחד את כל התיאור בפרשה:
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
מה קורה כאן? חז"ל קוראים לזה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". האדם מתחיל בתיאור החלקים המגונים, הרעים, השחורים יותר, ומסיים בשבח, בהתקדמות, בהגעה עד היום לארץ ישראל. אבל למה בכלל צריך לדבר? זה בניגוד ליצר הטבעי שלנו. אדם שתל והשקה וזרע והמתין וטיפח, ובסוף צומח סוף סוף פרי ראשון, ביכורים. האינסטינקט הוא לאכול אותו מייד, הרי עבדנו כל כך קשה. אז זהו, שהתורה פועלת נגד האינסטינקט הזה: קח את הפרי הראשון, תעלה לירושלים בחגיגיות ותתחיל לדבר ולפרט את כל ההיסטוריה שלנו, בגלל תאנה קטנה שהבאת. רש"י מסביר את הסיפור בשלוש מילים שהן השקפת עולם של ממש:
רש"י: ואמרת אליו (אל הכהן) – שאינך כפוי טובה.
לא לשים לב להקשר היסטורי זה כפיות טובה. לא לשים לב לעבר, להווה ולעתיד זה כפיות טובה. זוהי קריאה לשים לב לכל מה שעברנו ולחסד הרב בחיינו.
הדברים מתחברים אולי לתחושות שלכם פה, בלוד, אחרי הרצח של רינה. יש שיחה מרתקת של הרב דובי זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, שנאמרה שלושה ימים אחרי החטיפה של גלעד, אייל ונפתלי, שלושת הנערים. גלעד ונפלתי למדו במקור חיים, והרב זינגר כינס את הנערים לשיחה, שמייד נקרא. אולי יהיה בכך תיקון לסדרה שמשודרת כרגע על הנערים ועושה עוול להם ולנו. נתחיל:
"שרנו עכשיו ביחד כמה שירים. 'אין שום ייאוש בעולם כלל', 'הכול הבל הבלים', 'ואנחנו לא נדע מה נעשה', 'וזוכר חסדי אבות', 'יש עניין שיתהפך הכול לטובה'. הסתירה בין הניגונים הללו היא עצמה ביטוי למה שעובר עלינו. האם אין ייאוש או שהכול יתהפך לטובה? האם בגלל אבות יושיע בנים או שהכול הבל הבלים? המרכז הוא שאנחנו פשוט לא נדע. עד יום חמישי שעבר, יום החטיפה, היה עולם אחד, ומיום שישי בבוקר אנחנו נמצאים בעולם אחר לגמרי. כל אחד יכול לחשוב מה עבר עליו בשבוע הזה, מתי הוא שמע, מה היה בשבת, מה היה ביום ראשון. לי זה מרגיש כאילו עברו כמה חודשים השבוע.
אתמול בערב נסעתי לשיעור קבוע שיש לי ברמת השרון עם קבוצה של אנשים שאינם דומים לקהילת הישיבה. הם לא נתנו לי ללמד את מה שהכנתי מראש, אלא ביקשו ממני להסביר להם איך זה שהחבר'ה פה רוקדים. הם היו בטוחים, במידה לא קטנה של צדק, שלמישהו הסתובב הראש. שכולם באים לחזק אותנו אבל החבר'ה פה מטושטשים.
ובאמת, אנחנו רוקדים ושמחים אבל מרגישים בפנים בדיוק הפוך. איך זה ייתכן? ובכן, לאדם אין רק לב אחד. יש מקום בלב להרבה הרגשות שונות. הדבר הטבעי ביותר הוא לעצור את החיים. להגיד שעד שמתברר מה קרה איתם, לטוב או למוטב, איננו יכולים להמשיך לחיות. כי מי שמחייך עכשיו ושר עכשיו, בעצם לא אוהב אותם, לא אכפת לו מהם. זו המחשבה הטבעית. אז איך זה שאנחנו עושים דברים כאלו? איך זה שאנחנו רוקדים?
נראה לי שחלק מההסבר, בכל סיפור וסיפור, הוא השאלה מאיפה מתחילים לספר והיכן מסיימים. כל אחד שיבקשו ממנו לספר על עצמו יתחיל בנקודה אחרת, וכל נקודה תספר סיפור שונה לגמרי. מי שמתחיל את הסיפור שלו מהשנה האחרונה מספר על דבר מסוים, מי שמתחיל את הסיפור שלו מהלידה מספר אחרת לגמרי, ומי שיבחר להתחיל את הסיפור בלידה של ההורים שלו כבר ייתן משמעות שלישית. גם הסיום של הסיפור יכול לשנות את המשמעות, בכל נקודה שבה יבחרו לקבוע אותו.
אמרתי לקהל ברמת השרון שהילדים שגדלים כאן אצלנו בישיבה מרגישים חלק מתהליך הרבה יותר ארוך. זה בגלל עצם העובדה שהם לומדים רוב היום עם אנשים שחיו מזמן, לפני אלפי ומאות שנים, ומעצם העובדה שבכל בוקר הם חושבים כבר על הנכדים שלהם בברכת התורה ('אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו'). בטרמפיאדה הזו, שהפכה להיות מקום של כאב ושל תקווה, עברו גם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ממש כאן בדרך האבות. אנחנו יושבים במקום שבו קדושי כפר עציון נפלו. אנחנו נמצאים ליד הקבר של רחל אמנו, שאותה אנחנו מזכירים כשקשה לנו. הסיפור שלנו יותר רחב.
מי שהסיפור שלו יותר רחב, יש לו אמנם גם יותר כאבים, אלו שעברו על כל הדורות, אבל הוא גם יודע שהסיפור לא מסתיים היום. זה נותן כוח ותקווה לדעת שיש עוד המשך, שהסיפור יותר גדול. זה נותן את האפשרות לשרוד. אנחנו יכולים להסתכל על הסיפור במבט יותר עמוק, ולגלות פתאום בתוך כל הצרות את מי ש 'זוכר חסדי אבות'.
מישהו אמר פעם שהגאונות של היהודים קשורה להיותם מספרי סיפורים. אנחנו חיים בסרט ארוך, שההתחלה שלו מתחילה הרחק מאחור, והמבנה של הסיפור הזה הוא 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', וזה נמצא עמוק בתוכנו. כל מי שעבר את השבוע בישיבה ראה שהגיעו לכאן הרבה אנשים מכל מיני סוגים. אח"מים, תקשורת, בוגרים ועוד ועוד. הם אמרו שהם באו לחזק, אבל בעצם הם באו לכאן כדי להיות חלק מהסיפור. כשיש סיפור, אדם רוצה להיות חלק ממנו. כיוון שהסיפור הזה הוא לא רק שלנו ולא רק פרטי, הוא התפשט במהירות עצומה לכלל ישראל שבכל העולם. שלושה נערים הפכו פתאום מאנשים פרטיים לחלק מכל עם ישראל. זה אומר משהו גם על כל אחד מאיתנו, כמה אנחנו חלק מעם ישראל. בהתחלה התנגדתי שהתקשורת תיכנס לישיבה כי היא מפריעה לנו, אבל אז הבנתי שבאמת באמת הסיפור הוא לא רק שלנו, הוא של עם ישראל כולו. החיילים שמחפשים, המתפללים, שולחי העוגות, המתקשרים – כולם חלק מהסיפור הגדול הזה. כולנו חלק מדבר כזה חי. האדם הפרטי חי את החיים שלו מהלידה עד המוות, אבל אדם שהוא חלק מישראל מתחיל מ'בראשית' ויסיים אי אז בקץ הימים. אנחנו לא הזמנו את המצב הזה, היינו שמחים לחזור ליום חמישי שעבר. היינו מוותרים על כל הביקורים ועל כל המתנות וכל תשומת הלב שקיבלנו – אבל לא שואלים אותנו. מה שהתברר הוא שעם ישראל הוא לב אחד פועם שניתן להרגיש אותו, והדבר הזה עצמו נותן לנו כוח לזעוק ולהתחנן. גם לעולם יש לב, ועכשיו הלב של עם ישראל מנסה להזיז את הלב של העולם. אנחנו מנסים להזיז משהו, לכל הכיוונים. לכן אנחנו עצובים ובוכים, מתחננים, רוקדים, אומרים תהילים, שמחים .אנחנו רוצים להגיד לו שהבנו את המסר, שנהיה ענווים יותר, רכים יותר. אבל לא שואלים אותנו. אנחנו מקבלים מה שנותנים לנו. ואחרי שהבנו שאנחנו חלק מסיפור גדול, ואחרי שהבנו שאנחנו מקבלים ממנו את הכול, את הטוב ואת הרע, ושבכל מקרה נקבל, אז אנחנו שואלים: מה אכפת לך לתת לנו את הטוב?".
עד כאן הרב דובי זינגר. לראות את הסיפור הגדול. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". "שאינך כפוי טובה". קטונתי להגיד מה מנחם ומה לא מנחם, אבל חז"ל מכוונים אותנו כאן לראות שהדברים האלה מובילים אותנו גם בסוף ל"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". זה הפסוק האחרון בתיאור הבאת הביכורים. אם תאמץ כזו השקפת עולם – היא גם תוביל ליותר שמחה.
2. שופטים ויועצים
נתחיל ברמת הפשט. בשבוע שבו ישבו פה שבעה, פרשת השבוע הייתה פרשת שופטים: שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, כך מתחילה הפרשה. יש פה דרישה למערכת משפטית טובה. להקים גם בתי משפט וגם משטרה שאנחנו מעריכים אותם וסומכים עליהם. כבר במדבר ראינו את האצלת הסמכויות, ממשה רבנו כלפי מטה, וגם כשנכנסים לארץ ישראל צריך אכיפת חוק. זה היה אחד הנושאים ה"לוהטים" ביותר גם במערכת הבחירות שלנו כעת בישראל, מעמד מערכת המשפט, אקטיביזם משפטי, שחיתות בתוך מערכת המשטרה והמשפט עצמה, ההערכה כלפי בית המשפט שנמצאת בירידה – וכמובן המעמד של משפט התורה, של ההלכה. זה הרובד הבסיסי של הפסוק, חברה לא יכולה לתפקד בלי מערכת משפטית. אבל לאורך אלפי שנים, פרשנינו לא מסתפקים בכך. כי ביום יום כל אחד מאיתנו לא יכול לקום ולתקן את מערכת המשפט. מה כן הפסוק הזה אומר לנו ברמה האישית?
אני לא יודעת מי הראשון שכתב זאת, הפרשן הקדום ביותר שאני מצאתי זה "שפתי כהן", המכונה הש"ך, רבי שבתאי כהן, מחבר פירוש מפורסם על השולחן ערוך, במאה ה-15-16. אשמח אם תפנו אותי לפרשנים מוקדמים יותר. בכל אופן, בואו ניקח פרשן מודרני יותר שמצטט את הרעיון העתיק הזה:
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך – בשערי הגוף (עיניים, אוזניים, אף, פה, ידיים, רגליים) שעל ידם מתקשר האדם עם העולם שמסביבו – עליו למנות שופט ושוטר שיפקחו על הנכנס והיוצא בשערים אלה, שיהיה על פי הוראות התורה.
"ועניין זה הוא הכנה לראש השנה, היינו שעל ידי העבודה של 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך', אזי הולכים בביטחון גמור ובשמחה לדין ומשפט של ראש השנה" (הרבי מלובביץ')
זה לא רק אצל הרבי מלובביץ'. גם אצל הרב שלום נח ברזובסקי (האדמו"ר מסלונים, המכונה "הנתיבות שלום" על שם ספרו) הרעיון הזה מופיע. ה"נתיבות שלום" מביא דוגמאות יפות לשימוש בחושים השונים, איך אנחנו צריכים לשלוט בשערים: להריח בשמים במוצאי שבת קודש זה שימוש נפלא באף, אבל לקלל זה שימוש פסול בפה, לא לשם כך הוא נברא. צריך להשתמש באופן מדויק, באופן מדוד, באופן מחושבן, באופן הכי אפקטיבי ויעיל. לכל דבר יש תכלית למה הוא נברא, ויש שימוש עקום שהורס אותו. צריך להשתמש נכון בכל הכוחות שקיבלנו. צריך פיקוח, צריך מחשבה, צריך שופטים ושוטרים.
הנתיבות שלום מצטט את "מרן הס"ק מסלונים", ככה הוא קורא לאדמו"ר הראשון של החסידות, הרב אברהם וינברג, שקבע: "יום שיהודי לא עשה בו דבר כנגד רצונו – אינו נחשב כיום בחיים" (הרב אברהם וינברג, מקים חסידות סלונים).
קיבלנו בדורנו אתגר מיוחד בתחום הזה. עידן הניו-מדיה מציב אתגר אדיר בתחום הספציפי הזה. וכשקרה הפיגוע, ביום שישי בצהריים, זו הייתה השבת הראשונה שלי בארצות הברית. שמענו על זה ואז שבת נכנסה בישראל, והרגשנו רחוקים ועצובים. כידוע השבת בארה"ב יוצאת כשבישראל כבר אמצע הלילה. הוצאנו שבת, וראיתי הודעה דחופה מדוד של רינה, אלי ויסברט, אח של האמא שלה, שירה שנרב. הוא ביקש שאחזור אליהם בהקדם, ואפרסם מסר אישי שהמשפחה רוצה להעביר. וכך הם כתבו:
"בזמן האחרון הבת שלנו חשבה כל הזמן על נושא אחד – הסלולרי. הטלפונים החכמים. היא הרגישה שכולנו גולשים, תרתי משמע, למקומות לא נכונים. לא שולטים במכשיר, אלא הוא שולט בנו. היא הייתה רק בת 17, אבל בזבוז הזמן והסחת הדעת וחוסר הריכוז אצל בני הדור שלה – הפריעו לה מאוד והעסיקו אותה. לכן חשבנו, המשפחה, שמי שרוצה לעשות משהו לעילוי נשמתה יכול להתחיל בתחום הזה. לקבל על עצמו או על עצמה לקבוע זמן מוגדר, זמן איכות שבו הטלפון מונח בצד, ואנחנו חוזרים לעצמנו – לשפיות, לאיזון, ליישוב הדעת. שכל אחד יאמר לעצמו, או אפילו יפרסם: 'הייתי שעה בלי הטלפון', למשל. זה בידיים שלנו. אנחנו מגדירים את הסטטוס שלנו בכל רגע ורגע. הצעד הראשון יכול להיות להתנתק קצת - כדי להתחבר".
פרסמתי את הדברים וקיבלנו עד עכשיו אלפי תגובות מרגשות של אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים, עם החלטות שונות. הנה כמה דוגמאות:
"אנחנו בני נוער שהיו להם 20 קבוצות חברתיות שונות, וסגרנו מתוכן 15, החיים שלנו נראים אחרת".
"אני אמא לתינוקת קטנה ושמתי לב שאני לא מסתכלת לה בעיניים, לא מאכילה אותה בתשומת לב, וזה לא כמו הילדים הקודמים שלי. הדברים טלטלו אותי ואני כבר שלושה ימים מרוכזת בה הרבה יותר".
"אנחנו שכבה בכיתה ח' שלא מבקשים מההורים טלפון חכם, אנחנו מפסיקים לנדנד על זה לשנת הלימודים הזו, לעילוי נשמת רינה".
ועוד ועוד ועוד. אשמח לשמוע על עוד יוזמות בתחום הזה לזכר רינה, כל הזמן יש פניות חדשות, ובעיקר לחשוב יחד על השלב הבא, על תנועה תרבותית כזו, על אמירה מהדהדת ולא רק החלטות אישיות של אלפי אנשים.
אבל כעבור כמה ימים, תלמיד ישיבה צעיר וחכם מירושלים כתב לי: "חוקים וכללים ביחס לסלולרי לא יועילו אם לא יהיה לנו תוכן פנימי, משמעותי ועמוק. השבוע הוא יום פטירתו של הרב קוק, ג' באלול. למדתי השבוע בספרו 'אורות התשובה' וקראתי שם שתשובה אמיתית מבוססת על הכרת הפנימיות של האדם. כששוכחים את מהות הנשמה, כשעוסקים כל הזמן בהסחות דעת ולא בחיים עצמם, כשסופרים לייקים וחושבים על כל סיטואציה כעל פוטנציאל לתמונה – אין פלא שחשים בלבול ומבוכה. אדם צריך להרגיש שהוא ונשמתו הם העיקר, ולא כל מה שקורה בחוץ. גם את הזולת צריך לראות דרך הנשמה והמידות הטובות שלו, ולא באופן חיצוני. 'תשובה' לפי הרב קוק מגיעה מהמילה לשוב, כל אחד צריך לשוב ולחזור למי שהוא באמת. אם הוא ימצא עניין בעצמו, בלימוד, בתיקון האישיות שלו, במילוי השליחות שלו – ממילא הוא גם ישרוף פחות זמן בסתם שיטוט בפיד, לא רק בגלל 'שופטים ושוטרים' אלא כי הוא יהיה עסוק בדברים אמיתיים".
זה נכון. הנה ההסבר של הרב קוק, ב"אורות התשובה", על מהי תשובה. זה תהליך עמוק שבו אתה לא רק מגביל את עצמך כמו שוטר, אתה פשוט מחובר לתוכן אחר ולא צריך כבר הגבלות מבחוץ:
"וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹוקים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְדָבָר זֶה נוֹהֵג בֵּין בְּאִישׁ יְחִידִי, בֵּין בְּעַם שָׁלֵם, בֵּין בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בֵּין בְּתִקּוּן כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁקִּלְקוּלָהּ בָּא תָּמִיד מִמַּה שֶּׁהִיא שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ" (אורות התשובה).
ואכן, המכתב הזה מכוון פה לרעיון עתיק יותר ונכון מאוד. באמת הרמה האידיאלית היא לא "שופטים ושוטרים" אלא "שופטים ויועצים". אחרי הפרשה אנחנו קוראים גם את ההפטרה. הנה משהו שקראנו בהפטרה לפני תשעה באב, בשבת חזון: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" (ישעיהו, פרק א', הפטרת שבת חזון)
ובעקבות זאת אנחנו גם מתפללים בתפילה על פי הנוסח הזה:
"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" (תפילת שמונה עשרה)
שימו לב: אנחנו לא אומרים "השיבה שופטינו כבראשונה ושוטרינו כבתחילה" כי אנחנו שואפים לעולם אחר. ואכן, זה אחד מיעדי הגאולה, לתקן את העולם ולעבור למציאות חינוכית אחרת. לא של כפייה אלא של רצון. לא של שוטרים אלא של יועצים. כשאנחנו מתווכחים עם שוטר על דו"ח חנייה, אנחנו לא אוהבים את החוק ולא עושים שום דבר מתוך רצון והפנמה. אם אנחנו מתייעצים אנחנו רוצים לשמוע, רוצים ביחד למצוא את הדרך הנכונה. לעתיד לבוא, תתבטל מציאות הרע, לא נצטרך שוטרים, נקיים הכול מרצוננו הטוב.
3. "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך"
אתמול אחרי שעות באולפן, הלכתי לכותל. שמענו כאן הרבה את הביטוי "נוהרים" לאחרונה. הלילה ראיתי אנשים נוהרים, לסליחות בכותל המערבי. אלפים אלפים, מכל הארץ, מכל הסגנונות, עומדים יחד בשעה מיוחדת במקום מיוחד ופותחים את הלב. חלקם מכירים את המילים בעל פה, חלקם פחות. עמדתי ליד קבוצה שהסתכלה על המילים בפעם הראשונה, וקצת קינאתי: "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים". "לך ה' הצדקה, ולנו בושת הפנים". "נחפשה דרכינו ונחקורה". "הנשמה לך, והגוף פעלך, חוסה על עמלך". "חטאנו לפניך, רחם עלינו". לפעמים הפיוטים המוכרים משכיחים את המשמעות הפשוטה של המילים.
בדרך לכותל ראיתי מודעות, שעדיין תלויות, על מועמדים שמסבירים למה רק הם חזקים וטובים ומה רע באחרים. התנועה הנפשית אתמול בכותל הייתה הפוכה, וזו רק הכנה לכל המסע של ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור: לחפש במה אני לא בסדר, ולא לזרוק אחריות על אחרים. לא לשדר שאני הכי חזק ועוצמתי, אלא להכיר בכך שאני חלש וזקוק לחסד ולרחמים. וכן, גם לדעת להודות בכך שאני לא מושלם, שטעיתי, ושאני רוצה להשתפר.
במוצאי שבת גם בני עדות אשכנז יצטרפו לבני עדות המזרח לאמירת הסליחות. נדמה לי שהתזמון השנה מתאים לכולנו מאוד.
זו הרוח הכי מתאימה היום לחברה הישראלית. אגב גם ברמה האישית, הרגשתי שמתחילת החודש לא היה לי זמן לשבת מול ספרים וללמוד, אבל שמתי לב שיש לי אלול קצת אחר: של השפלת האגו, של ביטול הגאווה. בישראל הרגשתי די בטוחה בעצמי, אבל באמריקה כעת – בכל הקשור לטפסים, בירוקרטיה, רישום – אני החלשה, האימא שצריך להסביר לה בכיתה מה עושים. אני יושבת על ספסל במשרדי ממשלה, לא יודעת מי יקרא לי ואיך, מחכה לפקידות אלמוניות שמבקשות חמישים מסמכים בשיא הרצינות, מלקטת חמישים מסמכים כדי לשמוע מה צריך להוסיף או לגרוע מכל אחד. ברמה האישית זה בהחלט מזכיר לך שאתה לא מושלם, הזרות וההגירה והניכור.
עכשיו לפוליטיקאים. כל התזמון הזה מתאים מאוד לתהליכים שהמערכת הפוליטית צריכה לעבור. לא להגיד "גנץ אשם, נתניהו אשם" אלא "אשמנו, בגדנו, גזלנו" וכו'. בעצם זה שיעור בצניעות. וכך כתב אתמול אלישיב רייכנר: "דבר אחד כבר ברור ביחס לתוצאות: הן כפו על כולם צניעות. אף אחד לא יכול לקום זחוח ושיכור מכוח אחרי הבחירות. נתניהו עם ליכוד פחות גדול, נצרך עכשיו לאלה שכינה אותם בתיעוב 'שמאל'. גנץ עדיין לא יכול להיות ראש ממשלה כרגע, בלי עזרה מנתניהו. הציונות הדתית מבינה שאפשר להרכיב ממשלה גם בלעדיה ותיאלץ להתרגל לאפשרות להיות גלגל חמישי בממשלת אחדות. החרדים למרות יבול המנדטים הנאה רואים שליברמן צמח מהמאבק בהם. ליברמן, לכאורה המנצח הגדול, יודע שאפשר להרכיב ממשלה גם בלעדיו. המחנה הדמוקרטי, עם קמפיין שנאה לדתיים, תהיה המפלגה הקטנה בכנסת. עמיר פרץ שהכריז על מספר דו ספרתי יסתפק בתוצאה שהביא קודמו בתפקיד שפרש. אפילו הח"כים הערבים יודעים שלמרות ההישג האלקטורלי, אם הם לא ישנו את התנהלותם הפוליטית, גם גנץ לא יכניס אותם לממשלה. צניעות, ענווה והבנה בתלות שלנו זה בזה – מסרים חשובים שעולים מבחירות מועד ב', ומשתלבים יפה באווירת ראש השנה, שמעבר לפינה".
כלומר: אתה לא יכול לבד, אתה לא יכול בלי האחר, ואנחנו נוסיף: אתה לא יכול בלי הקב"ה.
ביום רביעי התאריך היה ח"י אלול. הבחירות היו בי"ז אלול, ויום אח"כ – יום ההולדת של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, והאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. ידידיה שלח לי לישראל משפט של חתן יום ההולדת, משפט שלכאורה רחוק ממה שאנחנו רואים מול העיניים: "מצוות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים" (ספר התניא).
מצד שורש הנפש כולנו אחד, רק הגופים שלנו מחולקים. מדהים. ידידיה כתב לי: אני יודע שזה נשמע מופרך בסיומו של שבוע כזה, בסיומה של מערכת בחירות כזאת, אבל תעצמו רגע עיניים ותחשבו על זה: בני גנץ, יאיר לפיד, משה כחלון, אביגדור ליברמן, משה גפני, אריה דרעי, בצלאל סמוטריץ', רון קובי, איתמר בן גביר – כולם "אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים".
לסיכום: שנזכה לזכור שאנחנו חלק מסיפור גדול ונחיה לפי שלוש המילים "שאינך כפוי טובה",
שנזכה לשופטים ולשוטרים אבל גם לשופטים וליועצים, לתוכן פנימי ולא רק להגבלות,
שנבוא לפניו כדלים וכרשים בענווה ובצניעות, מתוך תחושה שאנחנו אחד, רק הגופים מחולקים.
תודה רבה. כתיבה וחתימה טובה.
