מהן "תשע הדברות" של יתרו? – השיעור השבועי – פרשת יתרו תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. לפעמים יש שמות מיוחדים לשבתות חשובות – "שבת שירה" לשבת בה קוראים את שירת הים בקריעת ים סוף, "שבת חזון" לשבת שלפני תשעה באב, "שבת נחמו" לשבת שאחרי תשעה באב, "שבת הגדול" לשבת שלפני פסח ועוד. איך הייתם קוראים לשבת בה קוראים בפרשה על מתן תורה? השבת שבה מעמד הר סיני מופיע? אולי "שבת משה". "שבת תורה". "שבת סיני". אבל השבת היא פשוט "שבת יתרו", שבת פרשת יתרו, כמו שם הפרשה הרגיל. עם ישראל מקבל את התורה, אבל אדם שנולד גוי, שהיה עובד עבודה זרה – על שמו הכול נקרא. מוזר ומעורר מחשבה.

רבים עוסקים בעשרת הדברות בפרשה הזו, ובצדק, אבל אנחנו עומדים לדבר על יתרו, ובהרחבה. אולי אני צריכה להתנצל, אנחנו לא נדבר כמעט על מתן תורה. זה החלק השני של הפרשה, ובדרך כלל מתמקדים בו, בעשרת הדברות, במעמד של האחדות סביב ההר. כל האירוע המכונן הזה זוכה בדרך כלל ליותר תשומת לב, אבל לא סתם התורה מקדישה מחצית מהפרשה ליתרו ואז מחצית להר סיני, יש פה אמירה עמוקה, יש קשר בין שני החלקים. אצל הרב זאב קרוב ז"ל ראיתי הסבר: "דרך ארץ קדמה לתורה". יתרו מלמד דרך ארץ, וזו ההקדמה, זה הבסיס, שבלעדיו אין תורה. אז הפעם – רק יתרו. ממש סגרתי את הספרים בכל פעם שהפרשנים עברו לפרש את מעמד הר סיני… ניסיתי לספור את הלקחים והמסרים של יתרו, ומצאתי תשעה כאלה. אנחנו נלמד כעת את "תשע הדברות של יתרו", שמופיעות לפני עשרת הדברות הידועות. נתחיל:

1. לדעת לשמוע

וכך מתחילה הפרשה: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אלוקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

רש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

שמע – ובא. הוא לא רק שמע, הוא גם בא. לשמוע זה לא חוכמה. כולם שמעו. השאלה מה אתה עושה עם זה. הנה ההוכחה שזו הייתה הכותרת הראשית אז בכל העולם:

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

בספר יהושע, רחב אומרת למרגלים שיהושע שלח דברים מרתקים, ממש עדות שמספרת על ה"כותרות" של אותה תקופה:

כולם שמעו – אבל מה הם עשו? נבהלו, נמוגו, אבל לא השתנו, לא עשו איזה מהלך. נבהלו, אבל מה תכלס? מה אתה עושה עם עובדות שניחתות עליך? איך אתה מגיב?

אומר הרב שלמה וולבה: "נתאר לעצמנו שאדם יושב וקורא בניו יורק טיימס שהייתה קריעת ים סוף. הוא היה יכול להמשיך לעשן את הסיגר שלו ולומר 'איזה סיפור יפה'. אבל יתרו, תיכף כששמע על קריעת ים סוף, מיד קם והלך למדבר אל משה רבנו ובני ישראל. זה סוג אחר של שמיעה, שמיעה שמובילה לתוצאה. זו הקדמה למתן תורה. כדי לקבל את התורה באמת, צריך לשמוע".

והוא ממשיך ושואל: ואנחנו, אם היינו במעמד יציאת מצרים או במעמד הר סיני – מה היינו שומעים ואיך זה היה משנה אותנו?

הנה, השבת אנחנו במעמד הר סיני מחדש, קוראים שוב את הפסוקים – מה אנחנו שומעים? אולי זוהי ההקדמה ל"נעשה – ונשמע"?

יתרו שמע וזה הרשים אותו ושינה אותו. צריך להיות קשובים למסרים ולסביבה ולמה שקורה ולבדוק איך זה משפיע על חיינו.

רבינו יונה בספר שערי תשובה מונה שש סיבות שמעוררות את האדם להשתפר, למשל – כשבאות עליו צרות, או כשבאים ימי הזקנה והשיבה, ואחת משש הדרכים האלה היא – לשמוע, להקשיב, להאזין. "שמיעת אוזן" נכונה יכולה לשנות הכול: "והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול" (רבינו יונה)

"וכן אתה מוצא ביתרו, שעל ידי שמיעה זכה לחיים, שנאמר: וישמע יתרו" (מדרש שמות רבה)

בספר מלכים א' הקב"ה שואל את שלמה המלך מה הוא רוצה, עושר, אריכות ימים וכדומה, ושלמה עונה: "ונתת לעבדך לב שומע". והרי שומעים באוזניים, לא בלב, אבל צריך שהלב ישמע. זו ניגודיות ללב של פרעה, הלב שלו לא שמע, האוזניים שלו לא שמעו, זו דמות אחרת, פרעה לא רצה להשתנות, יתרו רק רוצה להשתנות.

(לאחרונה זכיתי לפרסם סיפור של ילד אחד ששמע – ובא. ששמע – ועשה משהו. נווה שינדלר בן ה-10 שמע ששלושת הנערים נחטפו, והחליט שהוא יכניס ספר תורה לעילוי נשמתם. אמר ועשה. במשך 5 וחצי שנים הוא אסף שקל לשקל, צירף חברים מבני עקיבא, וביחד הם ערכו את האירוע המרגש ביום חמישי האחרון, ביישוב ברוכין. כשהוא אמר שיעשה זאת, אף אחד לא האמין לילד הזה, לא חשבו שיצליח. הוא לימד רבים שיעור בהתמדה, נחישות ואמונה).

2. ויתור על נוחות

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאלוקים.

רש"י: אל המדבר – אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דיבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תוהו, לשמוע דברי תורה.

דמיינו: האפיפיור נוטש את הוותיקן ומגיע לירושלים. השייח' המוסלמי הכי בכיר עוזב את כהונתו ויוצא למדבר. זו הייתה המשמעות באותם זמנים. מבחינה פיזית זה לא נוח, וגם מבחינה רגשית – הוא עזב את הקהילה שלו והודיע שהוא נוטש את אמונתם.

אומרים לנו פרשנינו: כדי להגיע למשהו בעתיד, צריך לוותר על דברים בהווה. השקעה, עמל, מסירות. קראתי בספר של הרב יוסף אליהו על הרב שלמה זלמן אוירבך: אשתו חיה רבקה לא ידעה בצעירותה שבעלה יהיה ר' שלמה זלמן אוירבך… היו שם עמל ומסירות בהתחלה, בלי לדעת מה תהיה התוצאה.

3. מהפכה של שמחה – "ויחד"

לאדם יש רגשות, צריך לשים לב אליהם, לתת בהם סימנים, לתאר אותם.

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.

זה פועל יוצא דופן, למה לא "וישמח יתרו"?

רש"י (ועוד פרשנים) מפרשים את המילה ויחד – מלשון חדווה.

יש פרשנים שאומרים: בשרו נעשה חידודין חידודין בגלל מה שקרה למצרים. יתרו היה אחד מיועציו הבכירים של פרעה בשלב מסוים ולכן הצטמרר לשמוע (הרב שלמה וולבה: "התורה היא אמת, ואינה מדלגת אף על תנועה קלה שבתת ההכרה שאפילו האדם עצמו איננו מרגיש בה"). אולי שווה להתעכב על זה, כי גם הנקודה הזו מראה את גדולתו: למרות שהיה קשור בנפשו למצרים והצטמרר ממה שנעשה להם – בחר ללכת עם האמת. זה מראה שלא היה לו קל, שזו לא הייתה בחירה אימפולסיבית ושהוא לא סתם הלך עם המנצחים, אלא הוא עשה עבודה פנימית ולמרות שזו לא הבחירה הטבעית לו – הלך איתה.

אבל יש פרשנים שלדבריהם זו הייתה פשוט שמחה, ולא צער על מצרים. האור החיים הקדוש מגדיר כך את השמחה המיוחדת הזו: "ונראה כי יודע הכתוב כי מרוב השמחה נתחדד בשרו, כי תמצא שכשתהיה לאדם שמחה, והיא דבר שלא כפי המשוער במושג הרגיל, תיוולד בו הרגשה בהרכבת מיזגו, והנה יתרו הגם שקדם אצלו ידיעה מבשורות הטובות, אף על פי כן כששמע תוכן הנס נתחדד בשרו. ודבר זה מורגש אצל כל בעל חי מרגיש".

אם אנחנו "בעל חי מרגיש", בשורות טובות כאלה אמורות לגרום לנו לשמחה מיוחדת, שמחה פיזית.

אתם מכירים ביטויים כמו: שיכור משמחה, קופץ מרוב אושר באוויר, מרחף על ענן? זה אומר שהגוף והנפש שמחים ביחד.

יש פרשנות מקורית ששמעתי, לא מצאתי לה מקור אצל פרשנינו: "ויחד" מלשון אחד – היה מפוזר, לא ממוקד, פיזור נפש, עבודה זרה, כל עבודות האלילים היו מוכרות לו, אבל מעכשיו – "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". יש אחדות בבריאה, יש עבודה מרוכזת, ממוקדת. (הרב אורי זוהר אמר פעם, שהוא כבר לא עובד ב"אמצעי בידור", בידור מלשון פיזור, כמו שיער מתבדר ברוח, זקן מתבדר. הוא לא רוצה לבדר, כלומר לפזר אנשים, אלא לרכז).

4. תפיסת עולם של טוב

המילה "טוב" מופיעה שוב ושוב: וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה

בהמשך, בספר במדבר, יופיע הקטע הבא:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

חמש פעמים טוב, "והיית לנו לעיניים", אולי הכוונה היא: והיית לנו לעיניים טובות, עין טובה. יתרו מהרגע הראשון רואה את הטובה. ראינו בשבוע שעבר כמה קל ליפול לתלונות קטנוניות ומביכות, פרשנינו אומרים: יתרו מהרגע הראשון שמח (ויחד יתרו), רואה את הברכה, מתרגש ומתלהב מהתורה, כמו גר, כמו חוזר בתשובה. כמה אנחנו צריכים את הראייה הזו. יתרו מקבל גם את השם חובב (יתרו – ייתר פרשה בתורה, חובב – חיבב את התורה), אנחנו כאילו מבקשים: תחבב אותה גם עלינו.

(מדברים הרבה על קשר בין המגזרים, לדעתי צריך לדבר יותר על הקשר בין חוזרים בתשובה ודתיים מבית: לאלה יש אורות, לאלה יש כלים. צריך ללמוד אחד מהשני).

"והיית לנו לעיניים" אולי אומר גם שהראייה שלנו חסומה. אתה רואה את יד ה' במציאות יותר טוב, תאיר לנו את הראייה המצומצמת. צריך את זה גם היום. כל אחד צריך להיות חובב כזה, לחבב על עצמנו את התורה ואת המציאות, וגם את עצמנו.

5. תפיסת עולם של "ברוך השם"

בפרץ של הדתה יתרו מכריז בפסוק הבא: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם.

"גנאי הוא למשה ושישים ריבוא שלא אמרו ברוך, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'" (סנהדרין)

שוב מזכירים לנו מבחוץ כמה נסים וחסדים נעשים עמנו. שימו לב שהוא מודה על נס שלא קרה לו אישית, שירת הים הייתה תודה אישית של בני ישראל, אבל הוא מגיע מבחוץ ומלמד אותנו להודות ולברך, הביטוי "ברוך השם" נאמר מאז אינספור פעמים, מזל שאין זכויות יוצרים ליתרו…

צריך לשים לב לתהליכים עולמיים טוב יותר. מה קרה בבית הלבן. מה קורה ברוסיה, בסין, באפריקה, בהודו, במדיניות ערביות. איך רואים את עם ישראל. (אמרה לי חברה מקמפוס אמריקאי ששתי הנחות יסוד נמחקו: שצריך לוותר על שטחים של ארץ ישראל כדי להתקבל למשפחת העמים, ושצריך לוותר על המצוות כדי להתקבל ולהתקדם בעבודה). לא עוד. המשוואה השתנתה רשמית במדיניות הבית הלבן, ישראל לא צריכה לתת שטחים כתנאי לפתיחה במו"מ, ואפשר להיות יהודי גאה ומחובר לזהותו ולהתקדם במשרות בכירות.

אפרופו אמירות כמו "ברוך השם" שלא שמים לב למשמעותן, כותב הרב אביגדור נבנצל: "גם כשמברכים את הזולת צריך לשים לב שזו מצווה גדולה. אדם פוגש את חברו ואומר לו 'בוקר טוב', והוא כלל אינו שם אל לבו שזו ברכה גדולה, פשוט התרגל שבבוקר אומרים 'בוקר טוב' ובערב 'ערב טוב'. אולם מה מסתתר מאחורי דיבור פשוט כזה? הרי אין האדם קובע האם הבוקר הוא טוב או להיפך, הוא מאחל לחברו שיהיה לו בוקר טוב, שהקב"ה – שרק בכוחו לתת – יעניק לו בוקר טוב; ממילא אם משקיעים קצת כוונה בלב כשאומרים 'בוקר טוב' הרי שזו ברכה נפלאה וכבר הבטחנו ה' בתורתו 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ'". (בראשית יב, ג)  דהיינו כשהאדם רוצה לזכות בברכת ה' העצה המועילה ביותר היא לברך את הזולת; אנחנו מתאמצים לקבל ברכה מצדיק, מתלמיד חכם, ובצדק, שכן ברכת הצדיק מעלתה עצומה, אלא שאפשר לזכות בברכה ישירה מהבורא רק אם נתבונן קצת במה שאומרים מכוח ההרגל כמשפט מתוך נימוס".

אולי זה המקום להעיר לכל מי שמשתמש בגרסה המעצבנת של "בוקר", בלי להוסיף את ה"טוב". תשקיעו בנו קצת יותר.

6. לחבר את זה לאוכל

זה מנהג של יהודי תוניסיה, ביום חמישי שלפני פרשת יתרו, לעשות סעודת יתרו. אבל למה רק תוניסיה וג'רבה צריכות לחגוג את זה? זה מנהג מדהים. את כל הדבר האדיר הזה – מחברים לאוכל.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹוקים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאלוקים.

רש"י: לפני האלוקים – מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובים בה, כאילו נהנה מזיו השכינה.

שוב, זה טבוע בנו היכולת לחבר רוחניות וגשמיות, ליל הסדר, סעודות שבת, זה חלק מהמשימה שלנו לחבר את שני התחומים, אבל גם כאן יתרו מלמד אותנו, מזכיר לנו מי אנחנו.

על הפסוק הזה, על סעודת יתרו הראשונה, כותב הרב שלמה וולבה: "לפעמים יתכן שחדר האוכל בישיבה גדול מבית המדרש". כלומר, נהנים בו מזיו השכינה. תלוי מה עושים, מה מדברים, איך אוכלים, עם מי אוכלים. זיו השכינה יכול להימצא בסעודה שלנו.

7. עזיבת עבודה זרה

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאלוקים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

רש"י: מכל האלהים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם, שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה.

רש"י: כי בדבר אשר זדו עליהם – במים דימו לאבדם (כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו) והם נאבדו במים.

מידה כנגד מידה, הוא מגלה את היסוד הזה. שוב, זו הכנה למתן תורה – להיות אדם שמחפש ובודק, ביקורתי, שואף לאמת, מגלה את כל יסודות האמונה – מידה כנגד מידה, יש תכלית לאדם ולעם ולעולם, השגחה פרטית.

8. האצלת סמכויות

זה נשמע טכני אבל זה לא כל כך פשוט:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב.

מילת המפתח היא: לבדך.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אלוקים.

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאלוקים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.

משה מסביר: זה לא משפט טכני, אלא לימוד וחינוך, אני מדריך אותם בדרכי השם.

וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

אמרנו קודם שיתרו רוצה טוב, מחפש טוב, ופה הוא מכריז – לא טוב. יש עוד מקום אחד בתורה עם הכרזה כזו, לא מפי יתרו אלא מפי אלוקים: לא טוב היות האדם לבדו. לא טוב היות המנהיג לבדו. צריך ביחד, זוגיות, שותפות, חברה, קהילה, צריך להרפות קצת מה"אני" במרכז. ויתרו ממשיך:

נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אלוקים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאלוקים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאלוקים.

וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אלוקים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

צריך סדר בחיים. הרב נריה כותב: "סדר סייג לתורה". הכול תלוי בסדר, חיים מסודרים, סדר במחשבה וסדר במעשה – הם התנאי האמיתי לקבלת תורה בשלימות.

ויש פה גם אמירה נוקבת על איכות השופטים והמנהיגים – אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע. עד היום אנחנו מחפשים, רוצים שיהיו לנו רק כאלה…

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.

אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אלוקים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.

וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.

משה מקבל את העצה. גם משה שמע – ובא, שמע – ועשה, יש פה פסוק מדהים בעיני: "וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר". כמה פשוט, כמה לא פשוט. כמה ועדות עם מסקנות והמלצות יש וכמה דיונים והתנגדויות כדי לא לעשות מה שצריך.

תראו מה כותב הרב קוק על האיזון הזה ועל הפעילות הציבורית: "אין מידת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כי אם כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדיי את הכוח הרוחני" (הרב קוק).

לפעמים לאכול ולשתות ולישון זו עבודת הכלל, לא לעבוד 24/7. לכן מופיע פה הביטוי "נבול תיבול", כמו צמח (קשור ט"ו בשבט…). משה לא יכול לבד לשפוט את כל האומה כולה, הוא עלול להיחלש, והוא חייב לתת לאחרים תפקידים ולפנות לעצמו זמן לפי סדרי עדיפויות.

שמעתי ברדיו רעיון יפה של הרב מיכי יוספי, בהקשר הזה, וכך הוא אמר:

"רבי נחמן מברסלב כותב שכל דבר מקבל חיות וכוח מכך שהוא מעניק לסביבה. כל מאכל, צמח או חפץ מסוים בבית – יכול לתת לנו חיות כשהוא עוזר לנו. אבל אם הוא מיותר ואנחנו לא זקוקים לו, הוא כבר שואב מאיתנו חיות. אם הוא מועיל – זה מועיל גם לו, ברגע שהוא לא מועיל – הוא שואב ממך חיות. ניקח לדוגמה ילד: ילד שמרגיש שהוא מביא תועלת, ילד שקיבל תפקיד או תחום אחריות, מקבל מכך חיות וכוח, מזה שהוא מרגיש שהוא מביא תועלת. אבל אם ילד מרגיש שאין לו ערך, שלא נותנים לו אופציה להועיל, ממה הוא יקבל חיות? מזה שהוא ישאב את החיות מההורים ומהסביבה. אם אימא עושה הכול הכול למען ילדיה היא לא משאירה להם מקום לביטוי האישי. גם במערכת החינוך ילד צריך להרגיש שהוא תורם משהו לכיתה, אחרת הוא ישאב חיות וימשוך תשומת לב בדרך שלילית, בבלגנים ובמריבות. זה נכון גם לגבי בני זוג. יש לפעמים נתינת יתר. גבר או אישה יכולים 'לחנוק' מרוב שהם לוקחים אחריות על הכול. הם עושים ועושים, אבל לא נותנים לזולת מקום לתת ולפעול, אז אין לו ממה לקבל חיות. צריך לאפשר לצד השני להתבטא, לתת, להעניק. זה לא מספיק רק לתת ולתת. ואז אם הוא לא חש שהוא מעניק – הוא שואב את החיות מהצד השני. זה נכון אפילו בסידור הבית. חפץ שאתה לא צריך שואב ממך אנרגיה. דברים מיותרים גורמים ל'דליפת אנרגיה'.

"הרעיון הזה בעצם מלמד אותנו שיש קשר בין כל הדברים בבריאה – אי אפשר רק להיטיב או רק לנצל. צריך גם להעניק וגם לתת לזולת להעניק. צריך קשר הדדי".

יתרו נותן מקום לרבים אחרים להתבטא, לתרום, לחוש חלק מהמפעל הגדול.

9. הפצת תורה

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

רש"י: לגייר בני משפחתו.

ה"דיבר" האחרון: יתרו מפיץ את האור הלאה. לא אנוכי, לא מסתפק בעצמו, יוצא לספר לכל העולם. ואתם יודעים מה הפסוק הבא?

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי… בָּאוּ מִדְבַּר סִיני… וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.

כאן מתחיל מעמד הר סיני. אבל הוא לא מתחיל מאפס. הוא יושב על בסיס חשוב מאוד, על לפחות תשע תזכורות ותשעה לקחים ומסרים שיתרו מלמד אותנו, מאז ועד היום.

אגב, אם נבדוק את המסרים שיתרו מלמד אותנו ונלך למסכת אבות, למשנה שמפרטת מהן המידות שבהן התורה נקנית, נמצא המון הקבלות. התורה נקנית בתלמוד, בשמיעת האוזן, בשמחה ועוד ועוד. לא ניכנס לזה, אבל ברור לנו שכדי לעמוד למרגלות הר סיני, צריך ללמוד את החלק הראשון של הפרשה, ללמוד מיתרו, ואז לקבל את התורה.

תודה לכם, תודה ליתרו, בשבוע הבא – פרשת משפטים. היו עימנו.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.