להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. לפעמים יש שמות מיוחדים לשבתות חשובות – "שבת שירה" לשבת בה קוראים את שירת הים בקריעת ים סוף, "שבת חזון" לשבת שלפני תשעה באב, "שבת נחמו" לשבת שאחרי תשעה באב, "שבת הגדול" לשבת שלפני פסח ועוד. איך הייתם קוראים לשבת בה קוראים בפרשה על מתן תורה? השבת שבה מעמד הר סיני מופיע? אולי "שבת משה". "שבת תורה". "שבת סיני". אבל השבת היא פשוט "שבת יתרו", שבת פרשת יתרו, כמו שם הפרשה הרגיל. עם ישראל מקבל את התורה, אבל אדם שנולד גוי, שהיה עובד עבודה זרה – על שמו הכול נקרא. מוזר ומעורר מחשבה.
רבים עוסקים בעשרת הדברות בפרשה הזו, ובצדק, אבל אנחנו עומדים לדבר על יתרו, ובהרחבה. אולי אני צריכה להתנצל, אנחנו לא נדבר כמעט על מתן תורה. זה החלק השני של הפרשה, ובדרך כלל מתמקדים בו, בעשרת הדברות, במעמד של האחדות סביב ההר. כל האירוע המכונן הזה זוכה בדרך כלל ליותר תשומת לב, אבל לא סתם התורה מקדישה כמחצית מהפרשה ליתרו ואז כמחצית להר סיני, יש פה אמירה עמוקה, יש קשר בין שני החלקים. אצל הרב זאב קרוב ז"ל ראיתי הסבר: "דרך ארץ קדמה לתורה". יתרו מלמד דרך ארץ, וזו ההקדמה, זה הבסיס, שבלעדיו אין תורה. אז הפעם – רק יתרו. ניסיתי לספור את הלקחים והמסרים של יתרו, ומצאתי תשעה כאלה. אנחנו נלמד כעת את "9 הדברות של יתרו", לפני עשרת הדברות הידועות. נתחיל:
1. לדעת לשמוע
כך מתחילה הפרשה: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אלוקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.
רש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
שמע – ובא. הוא לא רק שמע, הוא גם בא. לשמוע זה לא חוכמה. כולם שמעו. השאלה מה אתה עושה עם זה. הנה ההוכחה שזו הייתה הכותרת הראשית אז בכל העולם:
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.
אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.
כולם שמעו – אבל מה הם עשו? נבהלו, נמוגו, אבל לא השתנו, לא עשו איזה מהלך. נבהלו, אבל מה תכלס? מה אתה עושה עם עובדות שניחתות עליך? איך אתה מגיב?
אומר הרב שלמה וולבה: "נתאר לעצמנו שאדם יושב וקורא בניו יורק טיימס שהייתה קריעת ים סוף. הוא היה יכול להמשיך לעשן את הסיגר שלו ולומר 'איזה סיפור יפה'. אבל יתרו, תיכף כששמע על קריעת ים סוף, מיד קם והלך למדבר אל משה רבנו ובני ישראל. זה סוג אחר של שמיעה, שמיעה שמובילה לתוצאה. זו הקדמה למתן תורה. כדי לקבל את התורה באמת, צריך לשמוע".
והוא ממשיך ושואל: ואנחנו, אם היינו במעמד יציאת מצרים או במעמד הר סיני – מה היינו שומעים ואיך זה היה משנה אותנו?
ואולי נוסיף: ועכשיו, בקורונה, אירוע עולמי מטלטל, מה אנחנו עושים? רק קוראים את החדשות, או גם משתנים ומפיקים לקחים?
יתרו שמע וזה הרשים אותו ושינה אותו. צריך להיות קשובים למסרים ולסביבה ולמה שקורה ולבדוק איך זה משפיע על חיינו.
בספר מלכים א' הקב"ה שואל את שלמה המלך מה הוא רוצה, עושר, אריכות ימים וכדומה, ושלמה עונה: "ונתת לעבדך לב שומע". והרי שומעים באוזניים, לא בלב, אבל צריך שהלב ישמע. זו ניגודיות ללב של פרעה, הלב שלו לא שמע, האוזניים שלו לא שמעו, זו דמות אחרת, פרעה לא רצה להשתנות, יתרו רק רוצה להשתנות.
2. ויתור על נוחות
וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאלוקים.
רש"י: אל המדבר – אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דיבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תוהו, לשמוע דברי תורה.
דמיינו את האפיפיור נוטש את הוותיקן ומגיע לירושלים. את השייח' המוסלמי הכי בכיר עוזב את כהונתו ויוצא למדבר. זו הייתה המשמעות של המהלך באותם זמנים. מבחינה פיזית זה לא נוח, וגם מבחינה רגשית – הוא עזב את הקהילה שלו והודיע שהוא נוטש את אמונתם.
אומרים לנו פרשנינו: כדי להגיע למשהו בעתיד, צריך לוותר על דברים בהווה. צריך השקעה, עמל, מסירות.
3. מהפכה של שמחה – "ויחד"
לאדם יש רגשות, צריך לשים לב אליהם, לתת בהם סימנים, לתאר אותם.
וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'.
וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.
זה פועל יוצא דופן, למה לא "וישמח יתרו"?
רש"י (ועוד פרשנים) מפרשים את המילה ויחד - מלשון חדווה.
יש פרשנים שאומרים: בשרו נעשה חידודין חידודין בגלל מה שקרה למצרים. יתרו היה אחד מיועציו הבכירים של פרעה בשלב מסוים ולכן הצטמרר לשמוע (הרב שלמה וולבה: "התורה היא אמת, ואינה מדלגת אף על תנועה קלה שבתת ההכרה שאפילו האדם עצמו איננו מרגיש בה"). אולי שווה להתעכב על זה, כי גם הנקודה הזו מראה את גדולתו: למרות שהיה קשור בנפשו למצרים והצטמרר ממה שנעשה להם - בחר ללכת עם האמת. זה מראה שלא היה לו קל, שזו לא הייתה בחירה אימפולסיבית ושהוא לא סתם הלך עם המנצחים, אלא הוא עשה עבודה פנימית ולמרות שזו לא הבחירה הטבעית לו - הלך איתה.
אבל יש פרשנים שלדבריהם זו הייתה פשוט שמחה, ולא צער על מצרים. האור החיים הקדוש מגדיר כך את השמחה המיוחדת הזו: "ונראה כי יודע הכתוב כי מרוב השמחה נתחדד בשרו, כי תמצא שכשתהיה לאדם שמחה, והיא דבר שלא כפי המשוער במושג הרגיל, תיוולד בו הרגשה בהרכבת מיזגו, והנה יתרו הגם שקדם אצלו ידיעה מבשורות הטובות, אף על פי כן כששמע תוכן הנס נתחדד בשרו. ודבר זה מורגש אצל כל בעל חי מרגיש".
אם אנחנו "בעל חי מרגיש", בשורות טובות כאלה אמורות לגרום לנו לשמחה מיוחדת, שמחה פיזית.
אתם מכירים ביטויים כמו: שיכור משמחה, קופץ מרוב אושר באוויר, מרחף על ענן? זה אומר שהגוף והנפש שמחים ביחד.
יש פרשנות מקורית ששמעתי, לא מצאתי לה מקור אצל פרשנינו: "ויחד" מלשון אחד – היה מפוזר, לא ממוקד, פיזור נפש, עבודה זרה, כל עבודות האלילים היו מוכרות לו, אבל מעכשיו – "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". יש אחדות בבריאה, יש עבודה מרוכזת, ממוקדת.
4. תפיסת עולם של טוב
המילה "טוב" מופיעה שוב ושוב: וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה
בהמשך, בספר במדבר, יופיע הקטע הבא:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל... אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם... וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.
חמש פעמים טוב. במילים "והיית לנו לעיניים", אולי הכוונה היא: והיית לנו לעיניים טובות, עין טובה. יתרו מהרגע הראשון רואה את הטובה. ראינו בפרשה בשבוע שעבר כמה קל ליפול לתלונות קטנוניות ומביכות, ופרשנינו אומרים: יתרו מהרגע הראשון שמח (ויחד יתרו), ראה את הברכה. הוא מתרגש ומתלהב מהתורה, כמו גר, כמו חוזר בתשובה. כמה אנחנו צריכים את הראייה הזו.
הביטוי "והיית לנו לעיניים" אולי אומר גם שהראייה שלנו חסומה. אתה רואה את יד ה' במציאות יותר טוב, תאיר לנו את הראייה המצומצמת.
5. תפיסת עולם של "ברוך השם"
בפרץ של הדתה יתרו מכריז בפסוק הבא: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם.
וחז"ל קובעים:
"גנאי הוא למשה ושישים ריבוא שלא אמרו ברוך, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'" (סנהדרין)
שוב מזכירים לנו מבחוץ כמה נסים וחסדים נעשים עמנו. שימו לב שהוא מודה על נס שלא קרה לו אישית, שירת הים הייתה תודה אישית של בני ישראל, אבל הוא מגיע מבחוץ ומלמד אותנו להודות ולברך. הביטוי "ברוך השם" נאמר מאז אינספור פעמים, מזל שאין זכויות יוצרים ליתרו...
אפרופו אמירות כמו "ברוך השם" שלא שמים לב למשמעותן, כותב הרב אביגדור נבנצל: "גם כשמברכים את הזולת צריך לשים לב שזו מצווה גדולה. אדם פוגש את חברו ואומר לו 'בוקר טוב', והוא כלל אינו שם אל לבו שזו ברכה גדולה, פשוט התרגל שבבוקר אומרים 'בוקר טוב' ובערב 'ערב טוב'. אולם מה מסתתר מאחורי דיבור פשוט כזה? הרי אין האדם קובע האם הבוקר הוא טוב או להיפך, הוא מאחל לחברו שיהיה לו בוקר טוב, שהקב"ה - שרק בכוחו לתת - יעניק לו בוקר טוב; ממילא אם משקיעים קצת כוונה בלב כשאומרים 'בוקר טוב' הרי שזו ברכה נפלאה וכבר הבטחנו ה' בתורתו 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ'". (בראשית יב, ג) דהיינו כשהאדם רוצה לזכות בברכת ה' העצה המועילה ביותר היא לברך את הזולת; אנחנו מתאמצים לקבל ברכה מצדיק, מתלמיד חכם, ובצדק, שכן ברכת הצדיק מעלתה עצומה, אלא שאפשר לזכות בברכה ישירה מהבורא רק אם נתבונן קצת במה שאומרים מכוח ההרגל כמשפט מתוך נימוס".
אולי זה המקום להעיר לכל מי שמשתמש בגרסה המעצבנת של "בוקר", בלי להוסיף את ה"טוב". תשקיעו בנו קצת יותר.
6. לחבר את זה לאוכל
זה מנהג של יהודי תוניסיה, ביום חמישי שלפני פרשת יתרו, לעשות סעודת יתרו. אבל למה רק תוניסיה וג'רבה צריכות לחגוג את זה? זה מנהג מדהים. את כל הדבר האדיר הזה – מחברים לאוכל.
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹוקים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאלוקים.
רש"י: לפני האלוקים – מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובים בה, כאילו נהנה מזיו השכינה.
שוב, זה טבוע בנו היכולת לחבר רוחניות וגשמיות, ליל הסדר, סעודות שבת, זה חלק מהמשימה שלנו לחבר את שני התחומים, אבל גם כאן יתרו מלמד אותנו, מזכיר לנו מי אנחנו.
על הפסוק הזה, על סעודת יתרו הראשונה, כותב הרב שלמה וולבה:
"לפעמים יתכן שחדר האוכל בישיבה גדול מבית המדרש". כלומר, נהנים בו מזיו השכינה. תלוי מה עושים, מה מדברים, איך אוכלים, עם מי אוכלים. זיו השכינה יכול להימצא בסעודה שלנו.
יש נימוקים רבים ל"סעודת יתרו", אחד מהם הוא מגיפה שהייתה בתוניס, ונעצרה. ללי דרעי כתבה השבוע על סעודת יתרו, וסיפרה על אבא שלה:
"הוא בן 76, עובד עד היום כשומר על פועלים. ותוך כדי לומד. סדר לימוד שכזה, שמתחיל עם קריאת תהילים לרפואת החולים, ולזרע של קיימא למצפים, ולפרנסה טובה למסכנים, ולשלום בית למסוכסכים ולהצלחת עם
ישראל והעומדים בראשה. ואז פרשת שבוע, ותנ''ך. והלכות בן איש חי. את מסילת ישרים הוא לומד בחברותא אחרי העבודה עם חבר יקר. אבא שלי לא רצה להתחסן בגלל כל מיני סיבות, ואז שמע את יהודה משי זהב, ונשבר. האהבה שלו לעם ישראל גברה על כל האידאולוגיות.
הלך להתחסן כאילו הוא עומד לקיים מצווה דאורייתא. בעצם לא כאילו. כמעט אמר לשם ייחוד. "ללי, תכתבי שם בפייסבוק על סעודת יתרו'', הוא אמר לי השבת. ''תסבירי על המגפה שפגעה בילדים בתוניס, ונעצרה, ביום חמישי שלפני שבת פרשת יתרו. תספרי על המנהג הזה של הודיה לבורא עולם על עצירת המגפה. ותגידי למי שקורא אותך שהשנה, סעודת יתרו צריך להיות מנהג כלל ישראלי, כלל יהודי, כלל עולמי. שצריך לומר לה' שדי, הבנו". אז אני כותבת. כי לאבא שלי כואב ואני רוצה שלא יכאב לו יותר. שיהיו הדברים לרפואת החולים, ולזרע של קיימא למצפים, ולשלום בית למסוכסכים ולהצלחת עם ישראל והעומדים בראשה. תהיו אבא שלי".
7. עזיבת עבודה זרה
יתרו מחליט לבחור, ולעזוב סופית את העבודה הזרה. אנחנו חיים בעולם שלפעמים לא מאלץ לבחור. להיפך, התרבות לעתים קוראת לנו לזפזפ, לא להתחייב, לא להיות נאמנים. לא סתם השיר "מתי אלמד לבחור נכון?" הוא כזה להיט. יתרו בחר, התחייב, והוא מכריז:
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאלוקים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
רש"י: מכל האלוקים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם, שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה.
רש"י: כי בדבר אשר זדו עליהם – במים דימו לאבדם (כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו) והם נאבדו במים.
שימו לב לעיקרון של מידה כנגד מידה, יתרו מגלה פה את היסוד הזה. שוב, זו הכנה למתן תורה – להיות אדם שמחפש ובודק, ביקורתי, וגם לראות שיש תכלית לאדם ולעם ולעולם, השגחה פרטית, מידה כנגד מידה.
8. האצלת סמכויות
זה נשמע טכני אבל זה לא כל כך פשוט, התורה מפרטת זאת באריכות רבה:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.
וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב.
מילת המפתח היא: לבדך. אי אפשר לבד.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אלוקים.
כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאלוקים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.
משה מסביר: זה לא משפט טכני, אלא לימוד וחינוך, אני מדריך אותם בדרכי השם.
וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.
אמרנו קודם שיתרו רוצה טוב, מחפש טוב, ופה הוא מכריז – לא טוב. יש עוד מקום אחד בתורה עם הכרזה כזו, לא מפי יתרו אלא מפי אלוקים: לא טוב היות האדם לבדו. לא טוב היות המנהיג לבדו. צריך ביחד. צריך זוגיות, שותפות, חברה, קהילה. ויתרו ממשיך:
נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.
עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אלוקים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאלוקים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאלוקים.
וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אלוקים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
יש פה גם אמירה נוקבת על איכות השופטים והמנהיגים – אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע. עד היום אנחנו מחפשים, רוצים שיהיו לנו רק כאלה...
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.
אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אלוקים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.
וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.
משה מקבל את העצה. גם משה שמע – ובא, שמע – ועשה, זה פסוק מדהים בעיני: "וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר". כמה פשוט, כמה לא פשוט. כמה ועדות חקירה עם מסקנות והמלצות יש, וכמה דיונים והתנגדויות יש אחר כך כדי לא לעשות מה שצריך.
הסיפור מסתיים בהאצלת סמכויות נפלאה, שמפנה זמן למשה וגם משפרת את המצב בעם וגם נותנת תפקידי הנהגה לאנשים חדשים. כמה חשוב. גם אנחנו צריכים לדעת לנהל משימות, בעיקר עכשיו. לפעמים לאכול ולשתות ולישון זו עבודת הכלל, זו המצווה שלנו. לכן מופיע פה הביטוי "נבול תיבול". אם מצליחים לטפל בכך, הרי שהביטוי הוא הפוך – לא נבילה אלא צמיחה ופריחה.
9. הפצת תורה
וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.
רש"י: לגייר בני משפחתו.
יתרו מפיץ את האור הלאה. הוא לא אנוכי, לא מסתפק בעצמו, אלא יוצא לספר. אם יש אמת, צריך לחלוק אותה. ואתם יודעים מה הפסוק הבא? תראו:
וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.
כאן בדיוק מתחיל מעמד הר סיני, אבל הוא לא מתחיל מאפס. הוא יושב על בסיס חשוב מאוד, על לפחות תשע תזכורות ותשעה לקחים ומסרים שיתרו מלמד אותנו, מאז ועד היום.
תודה לכם, תודה ליתרו, בשבוע הבא – פרשת משפטים. היו עימנו.
