היום, לכבוד חנוכה, ננסה ללמוד קצת את השיר "מעוז צור". לא בטוח שהשיר הזה נכתב לחנוכה. יותר נכון לומר, שלפי חלק מהדעות, כמעט בטוח לא נכתב לחנוכה. השיר הפופולרי מושר בכל העדות חוץ מתימן, מיד אחרי הדלקת נרות ואמירת ״הנרות הללו״, אבל הפייטן לא בטוח כתב אותו כשיר לחג. שמו של הפייטן הוא מרדכי, זה רמוז בראשי התיבות של הבתים כפי שנראה, הוא כתב אותו במאה ה-13 באחת מארצות הקיסרות הגרמנית, בתקופת רדיפות יהודים, יש המון חומר על מיהו אותו מרדכי, וגם המון מחקרים על הלחן של מעוז צור, האם יש בו השפעות נוצריות, כנסייתיות, אבל אנחנו ברשותכם נתעסק בשיר עצמו, במה שאותו מרדכי אומר לנו, ושנכנס ללב של כל יהודי כמעט לאורך הדורות.
1. תודה
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.
מעוז, צור, ישועתי – כינויים לאלוקים, לא שמתי לב אבל זו תפילה, שרים את זה ככה בסבבה, עם סופגניות ולביבות, אבל זו תפילה, אנחנו פונים בתחילתה לאלוקים, לפי תהלים לא, ג: הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי.
ומה עיקר הבית הזה, במילה אחת? תודה. לך נאה לשבח – לשבח כלומר להודות. זה העיקר בחיים. וגם בהמשך:
תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח – שוב: תבנה את בית המקדש, למה? עבור תודה, עבור קורבן תודה, כדי להודות.
לעת תכין מטבח, כשתטבח, את צר המנבח – האויב שכמו כלב נובח, מקלל, מחרף, מגדף, אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח – הלל שלם, לגמור את הלל, השאיפה לגאולה שלמה, לתודה שלמה, התודה כרגע היא תודה + בבקשה, ככה צריך לעשות את זה: קודם להגיד תודה ואז לבקש מה שרוצים. והבקשה: נקיים את חנוכה השלם בחנוכת המזבח.
רבי נחמן מברסלב מסביר לנו מה הקשר בין חנוכה ובין אמירת תודה:
"יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי הוֹדָאָה, הַיְינוּ שֶׁבִּימֵי חֲנֻכָּה הַקְּדוֹשִׁים עַל-יְדֵי תֹּקֶף הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת שֶׁעָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה, עַל יְדֵי זֶה אָנוּ מַמְשִׁיכִים הַדֶּרֶךְ הַזֶּה שֶׁל תּוֹדָה בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לַעֲסֹק תָּמִיד לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ מִימוֹת עוֹלָם עַד הֵנָּה בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת. כִּי בֶּאֱמֶת זֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁל הוֹדָאָה וְתוֹדָה הוּא דֶּרֶךְ נִפְלָא מְאֹד לְהִתְקָרֵב עַל יָדוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא צָרוֹת וְיִסּוּרִים וִיגוֹנוֹת, וְעַל-כֵּן עֵצָה גְּדוֹלָה לָזֶה שֶׁבְּכָל פַּעַם יַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ אֶת כָּל הַטּוֹבוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַנִּצְחִיּוֹת שֶׁעָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָטִיּוּת, כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אִם יִסְתַּכֵּל הֵיטֵב עַל כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו מֵעוֹדוֹ יִרְאֶה וְיָבִין חַסְדֵי ה' וְטוּבוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו עָלָיו בְּלִי שִׁעוּר. הַכְּלָל, שֶׁהָאָדָם בְּכָל עֵת וָעֵת בִּפְרָט בְּעֵת צָרָה חַס וְשָׁלוֹם יִתֵּן עֵינֵי לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ לְהִסְתַּכֵּל וּלְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב עַל חַסְדֵי ה' וְטוֹבוֹתָיו שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ עַד הֵנָּה. כִּי כָּל אָדָם כְּמוֹ שֶׁהוּא מֵאַחַר שֶׁהוּא בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל וּמַנִּיחַ טַלִּית וּתְפִלִּין בְּכָל יוֹם וּמְיַחֵד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם וָיוֹם, רָאוּי לוֹ לִתֵּן הוֹדָאָה וְתוֹדָה לַה' יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם עַל עֹצֶם חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ יִתְבָּרַךְ עָלָיו שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלֵי הַתּוֹרָה. מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁכָּל אֶחָד יוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ כַּמָּה טוֹבוֹת נִפְלָאוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁגָּמַל ה' יִתְבָּרַךְ עִמּוֹ מֵעוֹדוֹ עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְצָרִיךְ לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת מוֹדֶה עַל הֶעָבָר וּמְבַקֵּשׁ עַל לְהַבָּא, כִּי כְּשֶׁאֵין מוֹדִים עַל הֶעָבָר קָשֶׁה מְאֹד לִקְרוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ מִגֹּדֶל אֹטֶם הַלֵּב שֶׁנִּתְאַטֵּם מֵרִבּוּי הַצָּרוֹת כַּנַּ"ל. בִּפְרָט עַתָּה כשהַמַּחֲלֹקֶת וְהַקָּטֵגוֹרְיָה וְהַקִּנְאָה וְהַשִּנְאָה מִתְרַבָּה בְּכָל פַּעַם וְכָל מַה שֶּׁרוֹצִים לְהַתְחִיל לָצֵאת מִמַּה שֶּׁצְּרִיכִין לָצֵאת וּלְהִתְקָרֵב לְאֵיזֶה עֲבוֹדַת ה' אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ ומֵעֹצֶם רִבּוּי הַמְּנִיעוֹת אֵין יְכוֹלִין לִפְתֹּחַ פֶּה לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, עַל-כֵּן צְרִיכִין לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה מְאֹד שֶׁבְּכָל פַּעַם בְּבוֹאוֹ לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ אוֹ לְהִתְקָרֵב לְאֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה יַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ רִבּוּי הַטּוֹבוֹת וְהַחֲסָדִים שֶׁעָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ עִמּוֹ מֵעוֹדוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
אוקי, צריך להודות, להגיד תודה. לדעתי הבתים הבאים עוזרים לנו להבין – על מה אנחנו מודים. תשמע איזה חיים היו לעם שלנו, ובכל זאת אנו מודים. ננסה למצוא את הכותרת של כל בית:
2. שעבוד / "בשעבוד מלכות עגלה"
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.
פותחים במצרים, בדיוק פרשת השבוע, תחילת ההשתקעות של עם ישראל שם, בפרשת "מקץ". כוחותי אזלו מרוב צער וסבל, חיי מררו בקושי – כתוב שהמצרים מררו את חייהם בעבודה קשה. בשעבוד מלכות עגלה – מצרים מכונים 'עגלה יפהפיה' בירמיהו מו, כ.
ובידו הגדולה – "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים".
הוציא את הסגולה – "והייתם לי סגולה מכל העמים".
שעבוד – הכי גרוע. ב"ה רוב עמנו לא במצב כזה היום. ממשיכים עם רבי נחמן:
"בא צדיק אמיתי בחינת משה, ורוצה להוציא את איש הישראלי מגלות נפשו, והסיטרא אחרא מתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו עול העולם הזה והתאוות והפרנסה עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב לה' יתברך. וכן ממש עובר על כל אדם בכל זמן, וכל אחד יכול להבין בעצמו כל זה לפי בחינתו וערכו, איך שעוברים עליו כמה עליות וירידות כמה וכמה פעמים בחינת גלות מצרים, כי עיקר הגלות הוא גלות הנפש, וכל הגלויות מכונות בשם מצרים. ומי שמשים לב לזה, יכול לראות זאת בכל ההרפתקאות והתלאות וההצלות וההרחבות והישועות הנפלאות העוברים עליו כל ימי חייו, וגם עכשיו בתוקף אריכות הגלות והתגברות ההסתרה שבתוך ההסתרה, וכן הוא בכל אדם ובכל עת ובכל יום ויום".
זה הצד השני של אותו מטבע – קודם תודה על הטוב, עכשיו – לשים לב שאתה עדיין משועבד, שיש רע, שצריך עוד להתאמץ.
הלאה. יצאנו מהשעבוד והגענו לארץ ישראל, לחירות מדינית וגם לחירות מחשבתית. מה עכשיו? פה יש סכנה אחרת – עבודה זרה. יש לך בחירה, ואתה בוחר לא נכון.
3. עבודה זרה מבחירה / "כי זרים עבדתי"
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:
גלות בבל. בערך 600 שנים לפני הספירה הנוצרית.
יין רעל מסכתי – סבלי היה גדול כמו מי ששותה רעל. או – העבודה במקדש הייתה כמו רעל, העבודה של לצקת יין או מים על גבי המזבח לא נעשתה כמו שצריך. כמעט שעברתי, כמעט הושמדתי לגמרי. אחרי שבעים שנה בגלות בבל, הגולים שבו לארץ בראשותו של זרובבל בן שאלתיאל, נשיא יהודה. "קץ בבל זרובבל לקץ שבעים נושעתי" – סיכום פיוטי קצר מאוד לתקופה היסטורית גדולה: רצח גדליה בן אחיקם, אין ריבונות, עליית כורש בממלכת פרס ומדי, כיבוש בבל על ידי כורש, הצהרת כורש, עלייה ראשונה לארץ בראשות זרובבל.
האמירה כאן היא: אוקי, יצאת מהשעבוד, עכשיו יש בחירה, במה אתה בוחר?
אני כבר לא משועבד, אני חופשי, אני בדביר קודשו, אבל אני בוחר – ולצערנו הבחירה הייתה: "כי זרים עבדתי".
ביקשו ממני לבחור את תמונת השנה ובחרתי בדודי סלע. הנה ההסבר שלי: אלוף ישראל בטניס, דודי סלע, ביקש לא לשחק ביום כיפור. לכן המשחק החשוב שלו בטורניר הטניס בסין הוקדם ליום שישי.
אבל אז, כשהוא במצב טוב מול היריב האוקראיני ברבע הגמר, סלע שם לב שהמשחק מתארך והשמש שוקעת – וביקש לפרוש בכבוד, כי יום כיפור מתחיל. הוא הפסיד במשחק כמובן, והפסיד גם עשרות אלפי דולרים שהיה עשוי להרוויח, אבל הוא ניצח בגדול בזירה אחרת לגמרי. פעם רדפו את היהדות. בשואה, בגירוש ספרד ולמעשה כמעט בכל מקום – אסרו עלינו לבטא את זהותנו. הכול נעשה בסתר, במסירות נפש, מחשש להיתפס על ידי אנשי אינקוויזיציה או סוכני ק.ג.ב. הזמנים השתנו, ברוך השם, אבל האתגר עדיין מורכב. היום הכול מותר ופתוח.
נתן שרנסקי אמר לי פעם בריאיון שבכלא הסובייטי היה לו "קל" יותר לשמור על הזהות מאשר בחוץ, ב-2017, כשהטוב והרע לא ניצבים זה מול זה, ונראה ששום דבר לא באמת מחייב. כך שהיום הגבורה הרוחנית היא אחרת לגמרי. היא נובעת מתוכנו בלבד, בוויתורים האישיים שלנו. אין צורך להתחבא, אף אחד לא רודף אותך, אף אחד לא מכריח אותך לומר באמצע משחק מוצלח בסין: "אני פורש, כי יום כיפור מגיע. "העוצמה היהודית לא מתבטאת היום מול איזה קלגס או פריץ, היא נעשית נטו מתוך בחירה חופשית".
ודודי סלע בחר.
צריך להבין שאנחנו כל הזמן בוחרים בין ערכים: למשל, סביב הרכבת והשבת יש ערכים שונים (לפעמים חוסמים כבישים עבור מרתון ירושלים, ראלי ירושלים, באוגוסט לא ישנים לפעמים כי יש מוזיקה כל הלילה בגן סאקר, לפעמים חוסמים כביש כי ראש הממשלה צריך להגיע למשרדו, או כי שר החוץ של מדגסקר הגיע). הכול זה ערכים והחלטות שלנו על ערכים.
4. גאווה / "וגאוותו נשבתה"
כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:
באמצע חנוכה עוברים לרגע לפורים. מרדכי היהודי נמשל לברוש בתלמוד הבבלי, תחת הנעצוץ יעלה ברוש, ברוש – זה מרדכי, אגגי – המן, המן ביקש לכרות את קומת מרדכי, אבל נהייתה לו לפח ולמוקש – נפל בפח שכרה לעצמו, במלכודת שהוא עצמו תכנן, וגאוותו נשבתה – היסוד אצל המן, גאווה. ראש ימיני נישאת – העלית לגדולה את מרדכי הקרוי איש ימיני, שבא משבט בנימין.
גאווה היא בעצם כפירה, אני שולט, אני מנהל.
וגאותו נשבתה – גאוותו של המן – פירושו: יהירותו, התנשאותו, התהללותו של המן נפסקה וחדלה מלהתקיים. וכך מתואר עניין זה במגילת אסתר:
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
מה בולט אצל המן? הבן אדם נמצא על גג העולם. משנה למלך. כולם כורעים ומשתחווים לו. משפחה ברוכת ילדים. ולמרות זאת – רע לו. "וכל זה איננו שווה לי". הכול טוב, רק דבר אחד לא - וזה הורס את הכול. למה?! הרי מהודו ועד כוש משתחווים לך.
אנחנו נוהגים להרעיש ברעשן נגד תפיסת עולם של ״אם אין הכול אין לי כלום״. יש לו אוקינוס של כבוד אבל טיפה חסרה, מאית הכוס הריקה. זה כישרון עמלקי מיוחד שצריך להילחם בו.
השבוע נפטר הלוחם הגדול בגאווה. הרב שטיינמן זצ"ל הותיר אחריו את הצוואה שכולה ענווה, ואת הסרטון שבו הוא יוצא נגד מי שיש בו "גאווה גאווה גאווה". 104 שנים הוא בנה את עצמו בלי לעצור לבדוק לייקים, אבל הפך ויראלי בימי האחרונים סביב הנקודה הזו של "וגאוותו – נשבתה".
כל הניתוחים בתקשורת על השקפתו העסיקו אותו אולי אחוז מהזמן. העיקר – היה מלחמה בגאווה. לא אידיאולוגיה, אלא האמירה שמידות טובות זה גם אידיאולוגיה!
עד כאן המן ומלחמתנו במורשתו. זה מצחיק לדבר על פורים בחנוכה? מה לעשות, זה חלק מהסיפור, אנחנו עומדים ליד הנרות ושרים על זה, ועכשיו חוזרים לחנוכה, למהות החג:
5. גבולות / "ופרצו חומות מגדליי"
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
עכשיו הנושא הוא: אינטימיות, משפחה, פרטיות. ופרצו חומות מגדליי – לעשות ברית מילה, ללמוד תורה, לשמור שבת, את כל זה עשינו בסתר בימי היוונים. הם לא מרשים קדושה, פרטיות. אבל בחנוכה אומרים – "נר איש וביתו". האמירה שלנו היא שמשפחה זה קדושה. שיש קדושה בקשרים אנושיים של זוגיות, הורות, משפחה. המהפכה הצרפתית הייתה ברחובות, בבסטילה, מרתין לותר קינג מצעיד המונים, המהפכה שלנו היא בין המטבח לסלון – המהפכה היהודית.
אנחנו בעידן שבו "ופרצו חומות מגדליי" זה בהחלט אתגר. תראו איזה טקסט יפה:
"כל איש פשוט ביותר, בגשתו אל הקודש, להדליק נר חנוכה, הרי הוא עצמו נעשה ככהן גדול, וביתו נהפוך כבית המקדש, ויתבונן בגשתו להעלות את האש שאינו מדליק כאן נרות שמן או שעווה בעלמא, אלא הוא מעלה את האור שמששת ימי בראשית, ויגש אל העבודה באימה וביראה מתוך שמחה של מצווה, על שאיש פשוט כמותו זוכה לחולל עתה 'מהפכות' גדולות בעולמות עליונים". (ה"ישמח ישראל", רבי ירחמיאל ישראל יצחק מאלכסנדר, לא היו לו ילדים)
שימו לב למילה – מהפכות. זה חוזר גם בטקסט שלו. אתה רוצה לחולל מהפכות? תתחיל בחייך האישיים.
6. ישועה
חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה:
חוזרים לתפילה, הבית הראשון פנה לאלוקים בתפילה וגם הבית האחרון:
נקום נקמת דם עבדיך – מחנוכה שעבר יש עוד דם לנקום. החייל רון קוקיא שנדקר בערד, אשר בן תמר, המאבטח מהתחנה המרכזית שיש ב"ה שיפור במצבו.
התפילה היא: גלה את ישועתך, הגלות מתעכבת, אדמון – עשיו המסמל את הנצרות (הקיסר פרידריך היה בעל זקן אדום, פרידריך אדום הזקן, מסע הצלב השלישי) בצל צלמון (בצל הצלב, או בצל צלמוות), הקם לנו רועים שבעה – זה חלק מחזון הגאולה של הנביא מיכה, שבעת הרועים הם אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. כלומר: תן לעולם הנהגה מתוקנת יותר.
לסיכום, הנה עקרונות השיר, שהם עקרונות חיינו: תודה (לך נאה לשבח), שעבוד (שעבוד מלכות עגלה), עבודה זרה (כי זרים עבדתי), גאווה (וגאוותו נשבתה), גבולות ופרטיות ומשפחה (פרצו חומות מגדליי), ותפילה לתיקון שלם.
