הפרטים הקטנים של שידוך גדול - השיעור השבועי - פרשת חיי שרה תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת "חיי שרה". אנחנו נלמד אותה הפעם עם פרשן אחד - הרב שלמה וולבה, מראשי תנועת המוסר בדור האחרון. הרב וולבה למד בישיבת מיר אצל הרב ירוחם ליבוביץ ממיר ונחשב לממשיך דרכו, הוא לימד בישראל בישיבות רבות. בשבוע שעבר הוא כתב שהפרשה היא "שולחן ערוך של חסד" (על אברהם ואורחיו). השבוע הוא כותב שהפרשה היא "שולחן ערוך של דרך ארץ". ואנחנו נגיד בחיוך שאולי זה גם שולחן ערוך של שידוכים... לב הפרשה הוא השידוך של יצחק ורבקה, ואנחנו נתמקד בו.

1. חיים מלאים

ובכן: בתחילת הפרשה שרה נפטרה. הזוג הראשון ובעצם היחיד בעולם שחי בדרך הנכונה – נפרד.  אלה רגעים קריטיים ביותר, האם המהפכה תמשיך או תפסיק? זה הרי רעיון חדש וניסיוני. העולם רק התחיל לעלות על מסלול של תיקון, מסלול של תורה. כותב רבי משה אלשיך, האלשיך הקדוש: "ידענו מחכמי האמת כי אברהם ושרה באו לתקן את אשר עיוותו אדם וחווה". כמו שהזוג ההוא קלקל, כך הזוג הזה צריך לתקן, אבל ביחד, בצוותא. זה לא חווה "אשמה" ולא אדם "אשם", ואם מתנהלים ככה אין עתיד לזוגיות ואין עתיד לעולם, אלא זה אברהם ושרה. האלשיך הקדוש מפרט איך אדם וחווה חטאו בתחום האוכל, בעוד אברהם ושרה תיקנו את היחס לאוכל ולימדו את כולם לברך ולאכול וגמלו חסד ונתנו אוכל למי שאין לו. כמו כן, הם היו מלאי קנאה ואי הכרת הטוב ואברהם ושרה התנהגו להיפך, מלאי הודיה.

אבל הפרשנים מוסיפים עוד מאפיין לאברהם ולשרה, וזה משהו שנשמע מאוד מודרני – ניצול זמן. משום מה, וצריך לחשוב למה, התורה מתייחסת לאופן שבו שרה ואברהם התייחסו לזמן שלהם. ה"בן איש חי" כותב שהתורה ממש "מתאמצת" לציין ששניהם זכו גם לכמות וגם לאיכות. נתחיל בשרה, הפרשה נפתחת בפסוק המפורסם שכבר ממנו אפשר ללמוד שתפיסת הזמן והשנים שלה הייתה שונה, יש פה משהו מיוחד בעצם הניסוח:

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

רש"י: כולן שווים לטובה.

"חיי שרה – כי הצדיקים מחיים ימיהם" (האור החיים הקדוש).

וגם ביחס לאברהם:

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

"בא בימים – בא עם כל ימי חייו" (הרבי מלובביץ').

איך הם זוכים לעלות למעלה כשכל יום בחייהם היה מלא במצוות, בחסד, בניצול נכון של הזמן? איך הם זוכים לחיים מלאים? הרב וולבה מביא פירוש נפלא של ר' ירוחם, הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר. "אם הרב דומה למלאך – יבקשו תורה מפיו". אדם צריך לחפש אנשים שדומים למלאכים. אבל מה אנחנו יודעים על מלאכים? מישהו פה פגש מלאך? יש לנו קריטריון אחד שיעזור לנו לחפש. בפרשת וירא קראנו על שלושה מלאכים: 'אחד לבשר את שרה, אחד להפוך את סדום, ואחד לרפא את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות' (רש"י). רגע, למה מלאך אחד לא עושה שתי שליחויות? כי למלאך יש שליחות אחת, שליחות חיים, משימה שהוא מרוכז בה. אם הוא עושה חסד – עכשיו הוא עושה חסד. אם הוא לומד תורה – עכשיו הוא לומד תורה. צריך מלאך אחד שלם לפעולה אחת. העושה פעולה של חסד צריך להיות כולו עסוק רק שם. כדי לבשר את שרה או לרפא את אברהם היו צריכים לכל המלאך. וכך בכל מעשה ומעשה צריך האדם להיות כולו שם, כמו מלאך ממש".

אפשר לעבור בין נושאים בריכוז מלא. אנשים גדולים יכולים לשבת עם מישהו ולהיות כל כולם איתו, ואז ללמד ישיבה שלמה באופן מרוכז, ואז לדבר עם האישה, ואז לדבר בטלפון. אבל להיות שם, זה העיקר. אנחנו צריכים לחפש אנשים שדומים למלאכים, ולנסות בעצמנו להידמות להם, והיסוד פה הוא – "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות".

עכשיו בואו נדבר בכנות, כמה "שליחויות" אנחנו עושים במקביל? כמה שיותר. כמה שאפשר, ואז מוסיפים עוד קצת. כמה מסכים פתוחים במקביל, לא רק מולנו פיזית אלא במוח, כמה נושאים מתרוצצים, כמה משימות – הרי מבחינתנו אפשר גם לרפא את אברהם וגם לרפא את שרה וגם להפוך את סדום וגם לענות לילד וגם לענות לווטסאפ וגם לשטוף כלים וגם וגם וגם... ר' ירוחם קורא לנו לשאול את עצמנו: מה אתה עושה עכשיו? ניסיתי לאורך השבוע לשאול את עצמי כמה פעמים את השאלה הזו, לא תמיד התשובה ברורה, הרבה פעמים אני גם וגם וגם, וגם פותחת פייסבוק מרוב משימות, וגם שם אני גם וגם וגם...

כמה קשה להתרכז. כמה חשוב להתרכז. ר' ירוחם כותב על חיים של שליחות. בואו נתחיל ב-5 דקות של שליחות. ככה נבנה הבית של אברהם ושרה. שניהם מאוד מדויקים. התורה מתנסחת באופן מיוחד כדי שנשים לכך לב, ליחס לשנים, לימים, לכל רגע.

הרבה פעמים שואלים אותי איך את משלבת קריירה ומשפחה. התשובה שלי: אני לא משלבת, אני מפרידה. צריך לשים גבולות וגדרות בין תחומי החיים השונים, כדי להתרכז.

2. אפשר להתלוצץ על הכל

בפרשה הקודמת, הנוכחית והבאה, הפרשנים מדגישים שיצחק היה דומה לאברהם, או שיצחק ינק משרה. למה זה משנה? בגלל "ליצני הדור". היו אנשים שניסו לטעון שיצחק לא הבן של אברהם, הוא של אבימלך. או שניסו לטעון שהוא לא של שרה, סתם הביאו לה ליד תינוק. מתחילות שמועות, רכילות, רינונים, קריצות, לכן – אומר המדרש – הקב"ה יצר את יצחק דומה בול לאברהם, שתי טיפות מים, הוא הבן שלו. לכן שרה הניקה אותו, כדי להוכיח שביולוגית היא ילדה. תחשבו על הדבר הזה, זה הרי מזעזע. אנשים חיים בחברתם של אברהם אבינו ושרה אמנו, שני נביאים, אנשים קדושים, נעלים, מרוממים – ולא מתביישים לצחוק וללעוג ולשקר ולהמציא. אין גבול?

הרב וולבה אומר לנו לא להתרגש, זה יכול לקרות, וזה יכול לקרות גם לנו, חלילה. צריך להיות עירניים. כך הוא כותב: "גם מאברהם אבינו אפשר להתלוצץ! וזהו כלל גדול, שמה שיש בצד הקדושה יש כנגדו בצד הטומאה. וכמו שיש גדולי תורה בכל דור, כך מוכרח להיות בכל דור גם הצד שכנגד, והם ליצני הדור. בלי זה לא היה שייך כלל בחירה, כי יסוד הבחירה מחייב שיהיו הטוב והרע זה לעומת זה".

3. זהירות מהתבוללות

שרה נפטרה, וכעת אברהם קורא לאליעזר כדי לצאת לחפש כלה ליצחק. לפני הכל יש עיקרון-על שחשוב לאברהם אבינו: לא להתחתן עם בני עם אחר. הוא מקים פה משהו חדש, ועם כל הכבוד ואף הידידות ושיתוף הפעולה עם עמי האזור – יש קווים אדומים, וכך הוא אומר לאליעזר כשהוא שולח אותו למשימה, כקריטריון ראשון:

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.

יש תחומים שבהם אין פשרות. אני יודעת שבארצות הברית זה לא סתם נושא. אולי זה חסר רגישות לבוא מישראל ולדבר על כך, כי בכל חדר שבו אדבר יש אנשים שזה נוגע להם אישית, עמוק בלב. אבל ציבורית אנחנו לא עוסקים בכך מספיק. עוסקים בדברים אחרים. מה הבעיה המרכזית של העם היהודי היום? יהיו שיגידו – האנטישמיות. יהיו שיגידו – מריבות פנימיות. ויהיו שיגידו דברים ספציפיים יותר – המערכת הפוליטית בישראל, מתווה הכותל... הרבה נושאים על סדר היום. אבל כמה אנרגיות השקענו בנושא הזה, וכמה מעט אנרגיה בהיעלמות העצמית שלנו, מרצון. יותר מ-50% נישואי תערובת. יש גם מונח חדש – לא התבוללות, לא נישואי תערובת – "בלנדד קאפל". זוג מעורבב, כמו שייק מעורבב כזה, מדליק. ומי מתבולל הכי הרבה באמריקה? התשובה המביכה היא: הישראלים. יותר מהאורתודוכסים והרפורמים והקונסרבטיבים והיהודים האמריקאים שלא שייכים לשום הגדרה – הישראלים היורדים בראש. זהות שמבוססת רק על ישראליות, על שקדי מרק ופתיתים לילדים, על קצת מוזיקה ישראלית מגלגל"צ, לא מחזיקה מעמד. היינו בלוס אנג'לס שבקליפורניה, קליפורניה היא השיאנית בתחום הזה באמריקה, והשבוע אנחנו מקבלים תזכורת שזו השליחות הראשונה בתורה: למנוע התבוללות.

הרב וולבה פעל רבות בזמן המלחמה ואחרי המלחמה במסגרת "ועד ההצלה", להציל פליטים יהודיים. הוא התגלגל לשטוקהולם, בירת שוודיה, וחשש מאוד מבחינה רוחנית. הוא סיפר שתלה לעצמו שלט על הכניסה לדלת – "בית המוסר". פתח לעצמו ישיבה עם תלמיד אחד. בסוף לימוד זה מוקד הזהות שלנו. שימו לב שיצחק ורבקה זה זוג מ"אמריקה" ומישראל, זה לא משנה כשהמהות היא זהה.

4. האידיאולוגיה בפרטים הקטנים

נשים לב לכל פרט בהתרקמות השידוך הזה, ונראה שאברהם ואנשיו (ואליעזר בתוכם) מכוננים בעולם תרבות אלטרנטיבית. הם מתנהגים אחרת מהרגע הראשון:

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר.

רש"י: מגמלי אדוניו – ניכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים.

הפרט הזה יחזור שוב כשהוא יגיע לבית של רבקה:

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

ויפתח – התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות זרים.

ולמי שיש זיכרון טוב, אולי זוכר שכבר נתקלנו בפרט הזה בדיוק בפרשת לך לך, כשאברהם עולה על בימת ההיסטוריה, זה אחד הדברים הראשונים שאנחנו שומעים לגביו. כך כותב רש"י: לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל.

ומה קורה? על הרקע הזה בדיוק לוט ואברהם נפרדים. כתוב שם "ויסע לוט מקדם" ורש"י אומר: הסיע עצמו מקדמונו של עולם. כלומר, העקרונות של אברהם העיקו על לוט, הוא לא רוצה להחיל אותם על עצמו, והוא הולך למקום עם עקרונות הפוכים – סדום. תמיד משווים את הכנסת האורחים של אברהם מול הכנסת האורחים בסדום, אבל זה מתחיל עוד קודם, במשהו עוד יותר קטן – מה אתה שם על הפה של הגמל שלך. עד כדי כך.

הרב שלמה וולבה כותב: "זה אחד החידושים של אברהם אבינו בעולם. האמת היא לא איזה אידיאל מופשט, מחשבה בלבד, האמת מתבטאת במעשים הכי קטנים של האדם. גדלות לא מתבטאת במחשבה אלא במעשים. אברהם אבינו חידש הנהגה בעולם, כיצד גמלים צריכים ללכת, וכל גמל שראו את פיו חסום, אמרו עליו: זה גמל של אברהם אבינו".

כשמקימים בית יהודי, אלה היסודות שלו. לשים רסן לפה של הגמל שלך. ואפשר לתרגם את זה היום לרכב שלך, לבית שלך, לסלולרי שלך. מכוננים פה תרבות אלטרנטיבית כבר 4,000 שנה.

הרב וולבה אומר שלאורך כל ספר בראשית רואים את הזהירות של האבות והאימהות מדבר חשוב – זהירות מלגעת בממון וברכוש של הזולת. אברהם והגמלים, יעקב שלא רצה ליטול רכוש של לבן גם אחרי 20 שנה, רבקה שבישלה גדיים משלה.

5. תפילה אמיתית

וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.

תוך כדי תפילתו כתוב: והוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.

ואחר כך כשהוא מספר להם על מה שקרה לו הוא אומר: אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת.

אומר הרב וולבה: קודם כל, פה רואים שהוא תלמיד של אברהם אבינו. הוא מגיע לעיר – קודם כל הוא מתפלל. התפילה שלו חשובה במיוחד, מכיוון שהוא היה במצב שיש תכנית מאוד ברורה ומסודרת, יודע את הכתובת ואת המשפחה, רק ללכת ולהביא אישה. דווקא במצב כזה שנראה שאתה יודע הכל - תתפלל, תכניס את הקב"ה.

הרבה פעמים הרב וולבה אמר לתלמידים שהיו להם הרבה דברים לארגן ולסדר ולטפל בהם באותו יום – תתחיל בקודש. תתחיל את היום בתורה ובלימוד, שזה יהיה העיקר, והשאר יסתדר בהמשך היום.

בספר "עלי שור" כותב הרב וולבה: "תפילה וגאווה – תרתי דסתרי הן (סותרות הן). כל עצמה של התפילה – הכנעה היא. ובהכנעה מתקבל מבט אחר וגישה אחרת לגמרי אל החיים ואל כל ענייני האדם. אליעזר עבד אברהם מלמד אותנו ואומר: 'אני טרם כליתי לדבר אל לבי' – כלומר שמצא את ה' בלבו. נאמר בספר הזוהר: בני, אין קרוב לפני המקום כלבו של אדם.

"וכיצד ניגש אנחנו לתפילה? 'קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראהו באמת'. זה היפוך של כל המושגים שלנו. אנחנו חושבים שהצדיק קרוב אל ה' והרשע רחוק ממנו. והנה מתגלה לנו כאן כי מידת הריחוק והקירוב לא תלויה בדרגת המתפלל אלא באמיתתו. אם הרשע קורא באמת – יודע את מצבו ומתוך כך קורא אל ה' – הרי שקרוב הוא. אם לא נרמה את עצמנו – נהיה קרובים אליו".

6. חסד – עבור מה אתה מזדרז?

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.

מה יש לנו פה? ותמהר, ותמהר, ותרץ עוד. היא עושה מעל ומעבר למצופה, מעל ומעבר למה שביקשו. מה זה מזכיר לנו? פסוקים שקראנו בשבוע שעבר, בתחילת פרשת "וירא":

וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

בינגו. יש לנו פיצוח. יש לנו שידוך. שימו לב, זו לא סתם עזרה לזולת. זה יותר מזה, וזהו ה-מאפיין בסיפור הזה. לתת פרוטה לעני שמבקש פרוטה – זו דרך ארץ. לרוץ אחרי אורחים לתוך האוהל שלך – זה חסד. לשמוע שמישהו רוצה קצת מים לעצמו ולהשקות את כל הגמלים שלו – זה חסד.

הרב וולבה נתן לתלמידיו שיעורי בית: לעשות בכל יום שלושה מעשים בזריזות. לקום בבוקר בלי להשתהות, או ללכת לישון מיד בזריזות. הוא רצה שהם יתאמנו במידת הזריזות, לטובה. כל אדם זריז ביחס לדברים מסוימים, השאלה ביחס למה.

בהמשך הפרשה אנחנו רואים סוג אחר של זריזות. לא כל זריזות היא חיובית. הנה דוגמה:

וּלְרִבְקָה אָח, וּשְׁמוֹ לָבָן; וַיָּרָץ לָבָן אֶל-הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל-הָעָיִן.

רש"י: למה רץ, ועל מה רץ?... נתן עיניו בממון.

כלומר, כל אחד מחפש חידוש, השאלה אל מה הוא רץ, מה מלהיב אותו.

וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת-הַנֶּזֶם, וְאֶת-הַצְּמִדִים עַל-יְדֵי אֲחֹתוֹ, וַיֹּאמֶר: בּוֹא בְּרוּךְ ה', לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ, וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. 

וכך אומר הרב וולבה: "אנחנו מתוודים ביום הכיפורים 'על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגליים להרגע'. בריצת רגליים? הלוא אני זה שרצתי. אבל כשהתאווה שולטת באדם, הרגליים לא מחכות לשכל, למחשבה. השאלה היא האם ניתן להגיע למצב כזה בצד הטוב? האם החשק לדברים שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לשכל אלא פשוט פועלים מעצמם? זו מדרגה גבוהה מאוד: 'ריצת רגליים להטוב'".

הוא מסביר שדוד המלך זכה לכך: "נאמר במדרש: 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך – ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולדירה פלונית אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות!'. החשק של דוד המלך בתורה היה כה גדול, שאיבריו נתפסו בעצמם בחשק זה והביאוהו לבית המדרש".

ואז הוא נותן דוגמאות – אברהם חבש בעצמו את החמור בדרך לעקידה ("אהבה מקלקלת את השורה"), בלעם חבש בעצמו את האתון כדי לקלל את ישראל ("שנאה מקלקלת את השורה"), וגם פרעה רץ בראש הצבא, ולהבדיל יוסף אסר בעצמו את מרכבתו כדי להזדרז לכבוד אביו.

הרב וולבה: "מנפלאות לשון הקודש הוא, ששורש מילת רצון הוא 'רוץ', כי מה שאדם רוצה – לשם הוא רץ. 'וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין – למה רץ ועל מה רץ? ויהי כראות את הנזם, אמר: עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון. מה שאוהבים – לשם רצים".

הרב וולבה מזכיר שלבן היה אבא שהאימהות של כל השבטים היו בנותיו – לאה, רחל, בלהה וזלפה. הוא לא היה סתם בן אדם. הוא היה אדם גדול, אבל הייתה לו תאווה לכסף, לממון. גם כאן וגם במפגש שלו עם יעקב מסופר שהוא חיבק ונישק אותו כדי לבדוק אם יש לו כסף מתחת למעילו: "אם לאדם גדול יש מידה אחת שלא באה על תיקונה – זה פגם גדול. 'נגיעה' כזו מתלווה אליו 24 שעות ביממה. פעם החזון אי"ש אמר: אם אדם גדול נכשל בעבירה – ייתכן שבשאר הזמן הוא אדם גדול. אבל כשיש לאדם נגיעה, מידה רעה, תכונה רעה – זה 24 שעות ביממה, אז איפה הגדלות?".

7. חסד – יותר ממה שמבקשים

עכשיו אנחנו מגיעים למבחן עצמו, ל"אודישן", וכך מנסח זאת אליעזר:

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

"אותה הוכחת" – רש"י: ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא להיכנס בביתו של אברהם.

יש בפסוקים נקודה מעניינת שנכונה להרבה מערכות יחסים. כשמישהו חושף איזה מצוקה שלו, הוא לפעמים צריך הרבה יותר ממה שהוא מעז לבקש. תראו את הפרטים כאן:

וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין. וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן.

רש"י: ללין – לינה אחת, והיא אמרה ללון – כמה לינות.

נהוג לומר שהוא בוחר ברבקה כי היא גומלת חסדים ונותנת לו לשתות, אבל אם שמים לב לפרטים מגלים כאן עוד תכונה: אליעזר רק מבקש לשתות קצת, ואילו רבקה – נותנת לו לשתות, והרבה, וגם לעשרת הגמלים שלו, ואחר כך גם שמחה לארח אותם בבית משפחתה. את העשייה שלה אפשר לתאר בביטוי המפורסם – "להבין דבר מתוך דבר". כלומר, אליעזר בסך הכול הביע מצוקה קטנה, אבל היא הבינה דבר מתוך דבר, ונתנה לו הרבה יותר ממה שביקש. היא הבינה שהוא צריך יותר מזה, ונתנה בשפע, ברחבות, מכל הלב. זה מנגנון נפלא ביחסים עם הזולת בכלל, ובזוגיות בפרט: כשמישהו מולנו חושף בפנינו קושי מסוים או חוסר מסוים, עלינו לנסות לפתור אותו, אבל לא רק "לסתום את החור", לא רק "לעשות וי" אלא לחשוב, ולנסות לעזור קצת יותר ממה שהתבקשנו. הרי הוא בטח לא גילה לנו הכול. הרי בטח אפשר להוסיף עוד ועוד בתרומה שלנו לפתרון הבעיה. לא משנה אם מדובר בכוס מים מהבאר, או במשהו מורכב יותר. הנערה רבקה הופכת ל"רבקה אמנו" בזכות יכולתה לעשות לא רק את מה שביקשו.

הרב וולבה מספר על רב אחד שמישהו בא לשאול אותו בערב פסח אם אפשר לצאת ידי חובה בארבעה כוסות בחלב במקום ביין. הרב ענה שלא, ונתן לשואל צדקה הגונה. שאלה הרבנית: למה נתת לו כל כך הרבה כסף, הרי ארבע כוסות יין לא עולות כל כך הרבה? והוא ענה: נתתי לו בשביל כל צרכי הסעודה, כי מתוך שאלתו הבנתי שאין לו שום דבר מצרכי ליל הסדר, איך אפשר לשתות חלב בסעודת החג שהיא בשרית? זה מבט לא מצומצם של חסד. לא צריך להיות רובוטים של חסד, צריך להסתכל על התמונה הגדולה ולעשות חסד בצורה חכמה ועמוקה.

8. יש אנשים גדולים

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. 

מה היא ראתה? "שידו שטוחה בתפילה. אמרה: ודאי אדם גדול הוא" (בראשית רבה)

אדם גדול ניכר בתפילה, זה מעיד על הגדלות שלו אבל גם על הגדלות שלה, שקולטת את זה, שמבינה מתוך פרט קטן מי הוא. רבקה נפלה מהגמל כי לא ראתה מעולם אדם בשיעור קומה כזה, היא לא הכירה תפילה, לא הכירה רוחניות. לעומת השקרים ומעשי המרמה של העולם שממנו באה (אביה בתואל ואחיה לבן) יצחק שידר קדושה וטוהר שכמותם לא ראתה מעולם.

אנחנו פוגשים את הנשגב, את הגדול, את הקדוש – וצריך לדעת להעריך אנשים כאלה, לחפש אותם, להתרגש מהם.

הרב חיים נבון סיפר פעם שפגש בפעם הראשונה את הרב ליכטנשטיין ואמר: עד היום הכרתי רק חתולים, כל האנשים שהכרתי היו חתולים, עכשיו לראשונה פגשתי אריה.

הרב וולבה סיפר רבות על המפגש שלו עם רבו, ר' ירוחם. הוא הגיע לישיבה ונהג לחגוג יום הולדת ביום בו הגיע לשם, כי "נולד מחדש". לר' ירוחם הוא קרא – "מחיה מתים במאמרו". הוא הגיע לישיבה לראשונה ביום חול, ואז כשהגיעה שבת הוא לא זיהה את ר' ירוחם. עד כדי כך היו לו פנים אחרות בשבת.

9. חיים מתוך המוות

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

רש"י: שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. ומשמתה – פסקו. וכשבאה רבקה – חזרו.

אחד הפסוקים היפים בתורה, לא תסביכי פרויד אלא פשטות: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. "אוהל אברהם ושרה" הוא מעתה "אוהל יצחק ורבקה".

"וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה – וַיֶּאֱהָבֶהָ". בתרבות המערבית הסרט מתחיל באהבה ומסתיים בנישואין. קודם "ויאהבה" ואולי בסוף "ותהי לו לאישה". לפי התורה הנישואין הם רק התחלת הסיפור, שמתוכו נבנית ונוצרת האהבה. קודם "ויקח את רבקה ותהי לו לאישה" ומתוך כך, מתוך הבנייה, ההשקעה, המסירות – "ויאהבה". יצחק ורבקה נשואים, והפרשה מסתיימת בסגירת המעגל:

וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

שני הוריו של יצחק נפטרים בפרשה. אבל הוא בונה את ביתו החדש. כך כותב הרב וולבה: "יש כאן טעם עמוק: חז"ל אומרים ששלושה שותפים באדם: אביו ואמו והקב"ה. הילד רגיל לראות רק את אביו ואמו. את השותף השלישי איננו רואה. אבל כשהוריו עוזבים אותו והולכים לעולמיו, אז לבו אומר לו (בכוח האמונה השורשית החיה בלב כל אדם מישראל!) להתקרב כעת אל השותף השלישי... 'כי אבי ואמי יעזבוני – וה' יאספני'. וזאת האמת. אדם מתנחם כשהוא זוכה שלא ליפול אלא לעלות מעלה מעלה. כך מסופר על יצחק אבינו: 'ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו וייקח את רבקה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו'. ורש"י כתב: ויביאה האוהלה  והרי היא שרה אמו, נעשית דוגמת שרה, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. וכשמתה – פסקו. וכשבאה רבקה – חזרו. כך התנחם יצחק אחרי אמו, שהרי מצא המשך".

זה אתוס יהודי מאז ועד עולם: אור מתוך חושך, חיים מתוך מוות. הרב וולבה משווה בין מה שקורה ליצחק אחרי פטירת אברהם, למה שקורה לישמעאל:

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו...

וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל.

הוא נופל, תרתי משמע. הוא החל ליפול, להתדרדר, הוא לא מצא כמו יצחק משענת, מקור לעלייה, למילוי החלל.

עד כאן, פרשנות הרב שלמה וולבה על הפרשה. שבת שלום, שידוכים טובים, ניפגש ב"ה בשבוע הבא.