מתי אלמד לבחור נכון? - השיעור השבועי - פרשת חיי שרה תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. השבוע – אנחנו לא רוצים להיפרד כל כך מהר משרה ומאברהם. בפרשתנו שניהם נפטרים. בהתחלה מסופר לנו:

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

ואחר כך גם אברהם נפטר. זו לא רק פרשת "חיי שרה" אלא גם "חיי אברהם":

וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים.

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ.

שרה נפטרת בגיל 127, אברהם בגיל 175. ביחד יש פה יותר מ-300 שנות חיי אמונה. שמענו עליהם בהתחלה קצת בסוף פרשת נח, ואז לך לך, וירא, והנה השבוע – כאילו מדפדפים קדימה. ממשיכים אל אליעזר, עבד אברהם, ואז לרבקה ולחתונה עם יצחק. אבל רגע, אנחנו רוצים ללמוד מהם עוד. יש הרבה התמקדות אצלנו בסיפור של "לך לך מארצך" ופחות ב"לך לך בארצך". איך חיים כיהודי, איך מתנהלים? זה לא כתוב בשום ספר, זה "שולחן ערוך חמישי", כרך נוסף שקשה להעלות על הכתב. קצת כמו חוזרים בתשובה שצריכים לבוא להתארח אצל משפחות ולא רק לקרוא על היהדות בספרים. אז אנחנו מוזמנים כך לאוהל של אברהם ושרה, ללמוד מהם מקרוב.  הנה שבע סיטואציות יומיומיות, שבע דילמות, התלבטויות של מה קודם למה. נתחיל.

1. הכנסת אורחים מול הקבלת פני שכינה

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

קודם כל, אברהם מתבונן. כתוב כאן: וישא עיניו וירא... וירא...

ואחרי ההסתכלות – הוא מחליט ללכת אל האורחים. מי שחושב שהוא נפרד מאלוקים בעצם טוען שהקב"ה והאורחים הם 2 ישויות נפרדות. זה לא נכון. הוא ממשיך את המפגש עם אלוקים, דרך המפגש עם אנשים שיש בהם צלם אלוקים.

(התחלתי בימים אלה סדנה לילדות ולנערות, ובדיוק דיברנו שם השבוע על השאלה איך עושים הכנסת אורחים כעת. בזום, בביקור מרחוק, במכתב, אולי אפשר להביא ערכה או להרים טלפון בערב שבת. זה אתגר להיות בניו של אברהם אבינו כעת).

2. גם בהכנסת אורחים יש קווים אדומים

בשיא הכנסת האורחים שנכנסת להיסטוריה, אברהם עוצר. יש לו גם דרישות:

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

רש"י: כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו.

זה לא נעים, אבל יש לנו גבולות וצריך להבהיר אותם. הכי קל לאהוב ולהכיל ולהסכים עם כולם.  הרי הבשורה הגדולה של אברהם היא מונותאיזם. אלוקים הוא אלוקי השמיים וגם אלוקי הארץ, הוא נוכח גם בתוך האוהל.

יש פרשנים שמסבירים שהאורחים משתחווים לאבק רגליהם – כלומר סוגדים לעצמם ולפועלם, מעמידים את עצמם במרכז. לאברהם אבינו הייתה מסכת עבודה זרה שהכילה 400 פרקים (כך מסופר במסכת עבודה זרה). כלומר זה עיסוקו וחידושו, לא לעבוד שום דבר אחר, לכפור בעבודה זרה. גם אנחנו נדרשים, עם כל הנחמדות, להציב היום גבולות. זה לא נכנס אליי הביתה, זה לא נכנס אליי לנשמה, בזה אני לא צופה, ככה אני לא מדבר וכו' וכו'.

3. משנים מפני שלום בית

יש לנו דילמה פעמים רבות בין אמת לבין שלום. אם נגיד אמת ברורה וחדה, השלום ייפגע. אם נבחר בשלום, האמת תיפגע. כמובן שיש מקים בחיים בהם חייבים לדבוק באמת, לא משנה מה ההשלכות, אבל כשמישהו אומר משהו שיכול לפגוע במישהו, האם זו חובה קדושה לצטט אותו? שימו לב:

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

רש"י: שִׁנָּה הַכָּתוּב מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֲרֵי הִיא אָמְרָה "וַאדֹנִי זָקֵן".

אלוקים עצמו משנה את מילותיה של שרה, רק כדי לא לפגוע. חז"ל עוסקים בכך בתלמוד:

"גדול שלום שאפילו הקב"ה שינה בו" (בבא מציעא)

וגם המדרש קובע:

"גדול השלום שאף הכתובים דיברו בדאית בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה" (מדרש רבה)

איה ביטוי יפה, "הכתובים דיברו בדאית" (מלשון בדיה, לבדות משהו, דבר בדיוני, בדוי). כאילו יש שפה כזו, בדאית. זה כאילו להגיד שהכתובים דיברו "שקרנית" רק בשביל שלום.

4. המאמין אינו פסיבי כלפי המציאות

ממשיכים. אין רגע דל בפרשות האלה. אנחנו יודעים שנוח לא קיבל את התואר "אבינו", בין היתר כי לא ניסה למנוע את המבול. אברהם הוא אבינו כי ניסה למנוע את חורבן סדום. הוא מנסה למצוא בה טוב, ומלמד גם אותנו לנסות תמיד למצוא טוב ולדון לכף זכות, וגם לבקש מאלוקים ולהתפלל ולהעתיר ולהתחנן:

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע.

אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

אולי יש פה קריאה גם לנו, לזעוק מול המציאות של הקורונה, מול הגזירה הזו, ולהתחנן יותר...

ראיתי השבוע טקסט אחר שעוסק בתפילה על המציאות שהקורונה יצרה כאן. כך כותב המורה יואל שפיץ: "כשהתחלתי לחנך, המחשבה שיש לי 32 תלמידים על הכתפיים העמיסה עליי משהו שגדול ממני. כאילו נתנו לי לנהל תיק בורסה של אנשים אחרים, שערכו 32 מיליון שקל. אהבתי את התלמידים מאוד, אבל תחושת האחריות הטריפה אותי. הפתרון הגיע די מהר, ובאופן טבעי: לקחתי את רשימת השמות של הכיתה והנחתי אותה בסידור שלי. כשהתפללתי בו, בימי חול ובשבתות – ראיתי את שמות התלמידים והתפללתי עליהם. המנהג הזה הקל עליי. הרגשתי שאני פונה לבוס הגדול בנוגע למה ששייך גם לו.

בשבוע שעבר היו ישיבות פדגוגיות. חשבנו על כל אחת ואחד, שלחנו מכתבי חיזוק, התקשרנו לבדוק מה קורה, ואני מרגיש שאנו כבית ספר עושים הרבה מאמצים. ובכל זאת, המצב באמת סבוך. הכלים שיש לי בדרך כלל בתור מורה (שיחה מחויכת במסדרון, יציאה לחצר בהפסקה, טפיחה על השכם בשיעור) –  פשוט אינם.

היום היו לי שני שיעורי זום קשים. המסך דלק, אבל התלמידים היו כבויים. ניכר שהם במצוקה מהבדידות הזו, וכמעט ולא הייתה שמחה בלימוד.

אז ישבתי היום שבור מול המסך ואמרתי לעצמי: איך אני עוזר להם? איך אני מוציא אותם מהמצוקה שהם נתונים בה? ואז נזכרתי מה אני צריך לעשות – להתפלל עליהם".

5. הכנסת אורחים – לא על חשבון בני המשפחה

לכאורה לוט היה צדיק בסדום. אסור היה לארח שם אנשים, זה פשוט היה בניגוד לחוק, אבל הוא למד מאברהם הכנסת אורחים:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין.

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

הבעיה היא האיזון. הכנסת אורחים על חשבון שלום הבנות שלו? כאשר אנשי סדום מגלים שהשכן שלהם הכניס אורחים לביתו, הם ממש עושים מצור על ביתו, ולוט בתגובה מוכן להקריב את בנותיו:

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה.

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.

וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ.

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

בספר "אבני דרך" שכתב רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ', ראיתי הסבר על הסיפור הבעייתי הזה: "אנו רגילים לתיאור פשטני של התמודדות האדם עם ערכים מצד אחד, ומשיכה ופיתוי מצד שני: ערך הנאמנות מול פיתוי הבגידה; ערך היושר מול פיתוי גריפת הון; ערך המחילה מול המשיכה לנקמה. אך לוט ניצב מול התמודדות מורכבת יותר. מצד אחד ניצב ערך הכנסת האורחים שהוא ודאי ערך חיובי, ומצד שני ניצבת האנושיות הבסיסית של אהבת אב לילדיו שגם היא ללא ספק ערך חיובי ביותר. כאן לוט נכשל.

סולם הערכים שלו היה הפוך והוא בחר להקריב את בנותיו למען האורחים. פעמים רבות ניצבים בני אדם בהתמודדויות מסוג זה. לפעמים אדם יכול לסייע לכל העולם, אך את אשתו וילדיו הוא זונח. אדם מסוגל לנסוע למקומות רחוקים כדי לתרום לאנושות, אך הוא עושה זאת תוך כדי רמיסה של האנשים שסביבו".

בכנות, רוב הזמן אנחנו לא בוחרים בין טוב לרע אלא בין טוב לטוב. בין ערכים חיוביים שונים. העיקר הוא האיזון. אצל לוט הוא לא מתוקן כמו אצל אברהם. וזה מעורר אותנו לשאלה, האם אנחנו משקיעים יותר בחוץ או בפנים? באורחים ובזרים או בבני הבית?

6. אמונה – ללא קורבנות אדם

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקים.

זו אחת הפרשיות המפורסמות בתורה. אברהם מוכן להקריב, אבל אלוקים לא רוצה כזה קורבן:
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.

אברהם עקד את האינטרס שלו ובכך נתן לנו כוח לדורות. אנחנו מזכירים את עקידת יצחק כל הזמן בסידור התפילה, אנחנו שואבים ממנו כוחות – אבל אלוקים מסמן קו אדום: ביהדות אין קורבנות אדם.

הרב יונתן זקס, שנפטר השבוע, עסק גם הוא בסיפור העקידה. הנה אחת הפרשנויות שהעלה: "מדוע אמר אלוקים לאברהם שיעלה את בנו יצחק לעולה? כדי להודיע לכל באי העולם, בכל הדורות שיבואו, כי היהודים מתעבים את הקרבת הילדים לא מפני שאין להם אומץ לבצעה. הנה, לאברהם היה אומץ. היהודים אינם מקריבים את ילדיהם כי ה' הוא אלוקי החיים, לא אלוקי המוות. ביהדות המוות אינו קדוש. חוקי הטהרה וטקס הפרה האדומה מוכיחים שההיפך הוא הנכון: המוות מטמא" (הרב פרופ' יונתן זקס)

7. לקבל בחינם או להתאמץ?

אחרי פטירת שרה, מופיעות 250 מילים (!) של משא ומתן. תיאור ארוך של הרכישה של מערת המכפלה. הנה התיאור המלא:

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹקים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת. וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר. וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר. וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר. לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ. וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה. וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר. וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר. וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירו. וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

מה פשר הפירוט הזה? התורה מאטה את הקצב כשקורה משהו חשוב. היא יכולה לתאר במהירות את בריאת העולם, אבל באיטיות את רכישת מערת המכפלה. הרבי מלובביץ' מסביר שזו לא רק הרכישה הזו. כל דבר בעל משמעות ונצח, הוא דבר שמתאמצים בשבילו. בדילמה האם לקבל חינם או להתאמץ, הוא מורה לנו להתאמץ:

"באמת יכול היה אברהם לקחת את המערה בחינם, אלא שרצה אברהם לשלם כל שוויה דווקא. עבודה בלי יגיעה, חינם, אינה ממשיכה את רוח הקדושה. וזו הוראה לעבודתו הרוחנית של כל אחד ואחד, שאדם שיש בו כשרונות טובים בטבעם, אינו יכול לומר בלבבו הרי התורה ניתנה לי במתנה, וקל לי לקיים את המצוות, ואם כן כל עניין היגיעה והעבודה הוא ממני והלאה.

אלא, כמו שאברהם לא רצה לקנות בחינם את החלק המגיע לו ושהיה יכול ליטול בנקל, אלא נתן עבורו את כל שוויה, כן גם אדם כזה, כדי שימשיך בעבודתו את רוח הקדושה, הרי עבודתו צריכה להיות על ידי השתדלות ויגיעה, ולא חינם". (הרבי מלובביץ')

לסיכום, ליווינו את אברהם ושרה במסע חייהם שמסתיים השבוע. אנחנו ממשיכים את מסעם, וראינו שבע נקודות של התלבטות, של מציאות שצריך להחליט איך להתנהג בה בצורה נכונה:

• הכנסת אורחים מול קבלת פני שכינה
• גם בהכנסת אורחים יש קווים אדומים
• משנים מפני שלום בית
• המאמין אינו פסיבי
• הכנסת אורחים – לא על חשבון בני המשפחה
• אמונה – בלי קורבנות אדם
• לקבל בחינם או להתאמץ

תודה רבה, שבת שלום.