החומרים מהם עשויים החיים – השיעור השבועי – פרשת חיי שרה תשע"ז

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

טוב, אין איך לברוח מזה – הפרשה, רובה ככולה, עוסקת בזוגיות. אל דאגה, לא נתמקד רק ברווקים, ונדבר על עוד דמויות רלוונטיות בפרשה – ההורים של הרווקים (אברהם, שרה), השדכנים (אליעזר), אלוקים, גם אלה גורמים משמעותיים מאוד בפרשה. בכלל, התורה מרחיבה עוד ועוד כשמדובר בחיים עצמם: בזוגיות, בעקרות, בציפייה לילדים, בחתונה, בשידוך. על השבת נכתבו הרבה פחות פסוקים, לעומת זאת, על משא ומתן על קבר או משא ומתן על שידוך – עשרות פסוקים מפורטים. התורה מחליטה על מה לעשות זום אין פתאום.

הרב משה צבי נריה כותב שספר בראשית אינו ההקדמה לתורה, הוא התורה עצמה, תורת חיים, "תורת שיחת חולין", הוא מגדיר אותו. הוא מלמד איך מתנהגים, איך מדברים (לא רק איך אברהם מדבר אלא גם איך עבד אברהם מדבר). הזכרנו בשבוע שעבר שהרב שלמה וולבה, מגדולי תנועת המוסר בעולם הישיבות, כינה את פרשת וירא "שולחן ערוך של חסד", את פרשת חיי שרה הוא מכנה, "שולחן ערוך של דרך ארץ", איך מתנהלים בעולם הזה.

חשבתי שכדאי שנדבר על מערכות היחסים בפרשה הכל כך אנושית הזו. הפרשה מלאה באנשים וביחסים ביניהם, נאיר מכמה זוויות את מערכות היחסים בפרשה שנותנות המון משמעות למערכות היחסים שלנו. נפתח כמובן ב:

אברהם-שרה

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה.  ב וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ.

הפרשנים מספרים שהוא אומר עליה את המזמור "אשת חיל", מזמור שרוב ככל העדות אומרות לא רק בחגיגות ליל שבת, אלא גם כשמלווים נפטרת. כל זה מתחיל לפני 4000 שנה בפתח מערת המכפלה, "לספוד לשרה ולבכותה".

חיי שרה מסתיימים אבל במובן מסוים גם חיי אברהם מסתיימים – חיי אברהם כפי שהם היו עד עתה. המקורות מדברים על אלמנות לא מעט: "אין איש מת אלא לאשתו ואין אישה מתה אלא לבעלה", "כל מי שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו".

הרב שבתאי סבתו מסביר שמאחר ואברהם טפל לשרה בנביאות, הוא אולי התנבא יותר, אבל היא הבינה יותר לעומק את המסר, הוא לא יכול בלעדיה, הם זקוקים זה לזו. מי שקורא את הפסוקים מגלה שמהרגע ששרה נפטרה אין נבואות לאברהם, אין התגלויות, אין פירוט על הישגים רוחניים. כשהוא בלי אשתו – הוא גם בלי אלוקים. כי כשזוג ביחד יש שכינה ביניהם, אבל כשהיא לא שם הוא עצוב ואבל ו"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה".

אברהם-יצחק

לאחר שמסתיים פרק הקבורה של שרה, פתאום קורים שני דברים:

אברהם שם לב לרווק המבוגר בבית ומבין שגם יצחק צריך אישה, וגם מייד מופיע ביטוי חדש, זקנה:

וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים

עד אברהם לא הייתה זקנה, אברהם ויצחק היו כה זהים שהיו אנשים מתבלבלים ביניהם. הדילמה הייתה קשה: איך לגבש זהות נפרדת אבל לשמור על רציפות? לא העתק-הדבק, אבל גם לא להתנתק לגמרי. קל להיות ראשוני ומהפכני, קשה להמשיך, יצחק הרגיש שהוא בול כמו אברהם ופה מגיעה הזקנה של אברהם כדי להפריד ביניהם, במדרש תנחומא מסופר:

"אמר אברהם: ריבונו של עולם, צריך אתה להפריש בין האב לבן, ובין נער לזקן. אמר לו הקב"ה: חייך, ממך אני מתחיל!"

מכאן מתחיל מושג הזקנה – לפי לשון הקודש "זקן" משמעו "זה קנה חוכמה".

אברהם אבינו מביט על יצחק ורוצה לראות אותו נשוי, לראות אותו ממשיך. כן, רווקות מבוגרת היא לא בעיה שהומצאה בביצה של קטמון, וגם לא הורים מייחלים.

אברהם-ליצני הדור

אמרנו שהם היו דומים אברהם ויצחק – למה עשו אותם אותו דבר? כל הזמן בפרשות האלה – ליצני הדור, יצחק דומה לאברהם, שרה צריכה להניק, מלווים את ספר בראשית, "מה יאמרו?"

הוא לא הבן שלו, ממזר, הוא מאבימלך, או – הוא לא של שרה, סתם הביאו לה ליד תינוק, מתחילות שמועות, רכילות, רינונים, קריצות, לכן – אומר המדרש – הקב"ה יצר את יצחק דומה בול לאברהם, שתי טיפות מים, הוא הבן שלו, ולכן שרה הניקה אותו כדי להוכיח שביולוגית היא ילדה. מה? גם ביום השמח, המרגש, הקדוש יש מי שבוחר לעמוד בצד, לעשן, ללעוס מסטיק, ולהגיד בציניות: אה, זה לא הבן שלו בטח… אתה בוחר באיזה צד של הצחוק להיות, הרב וולבה אומר לא להתפלא – זה חלק מהטבע:

"גם מאברהם אבינו אפשר להתלוצץ! וזהו כלל גדול, שמה שיש בצד הקדושה יש כנגדו בצד הטומאה. וכמו שיש גדולי תורה בכל דור, כך מוכרח להיות בכל דור גם הצד שכנגד, והם ליצני הדור. בלי זה לא היה שייך כלל בחירה, כי יסוד הבחירה מחייב שיהיו הטוב והרע זה לעומת זה" (הרב שלמה וולבה, "שיעורי חומש")

ליצני הדור על אברהם אבינו, אגב, עדיין קיימים. רק בשבוע האחרון היה סכסוך, לכאורה משעשע, שאולי שמעתם עליו – נפתלי בנט מול "גב האומה" – אבל במוקד שוב מתלוצצים על אברהם אבינו. מי אמר שהיה אדם כזה? שואל ליאור שליין בתגובה לסרטון עם אזכור לפרשת "לך לך" שהעלה נפתלי בנט, וקובע: לא היה אדם בשם אברהם, אין הוכחה ארכיאולוגת מדעית לקיומו, מסקנה: זה חבר דמיוני, נפתלי. זה רק סיפור.

מה זאת אומרת זה רק סיפור? סיפור זה הכל. אם היו הוכחות ארכיאולוגיות אבל לא היה סיפור ולא היה מי שמספר – לא היה אברהם. מה אתה מצפה למצוא "אברהם אבינו היה פה, נובמבר תתפ"ז, עד מתי?", יש לנו מסורת חיה וקיימת מדור לדור, זה הידע הכללי שלנו מאז ומעולם, זה ה-DNA שלנו, לא חרסים ולא כתבי חרטומים במערות למרות שהארץ הזו מלאה בהם, מתקופת דוד המלך והלאה. אתם רוצים עדות לקיומו של אברהם? תסתכלו על עצמכם. אנחנו – שעוסקים בו אחרי ארבעת אלפים שנה – אנחנו העדים לקיומו של אברהם. עזוב אותנו – תסתכלו על שליין. יושב בעברית בארץ ישראל 4000 שנה אחר כך בשפה של אברהם ובארץ המובטחת של אברהם וצוחק על אברהם – ההוכחה שאברהם חי וקיים וסיפורו חי וקיים.

אברהם-אליעזר

אליעזר הוא אישיות מיוחדת שכדאי להתעכב עליה. ליצני הדור, משפחתו, וגם קולות בתוכו, כולם אמרו לו, שהוא חשוב וגדול, שהוא מדי מיוחס מכדי להיות עבד, אבל הוא בוחר להיות זנב לאריות, כי הוא מבין שזו הדרך שלו להיות קרוב לאברהם אבינו.

בספר "שיחות התחזקות" שכתב ר' צבי מאיר זילברברג, הוא מצטט את הרבי מסקולען:

"בבקשה הנוראה בברכת התורה 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו" – מונחת התפילה: 'ונהיה אנחנו'. שנהיה אנחנו עצמנו. לא לחקות, לא להיות כמו מישהו אחר, לחיות את השליחות שלנו, שמתאימה לנו. גם אם היא לא זוהרת, גם אם זה להיות עבד של אברהם אבינו. ונהיה אנחנו".

אליעזר לא מתבייש להיות עבד. אבל ועוד איזה עבד, עבד של אברהם. תחשבו כמה לומדים בבית של אברהם. למשל – להתפלל. הוא כל הזמן מתפלל, ותראו איך:

וַיֹּאמַר–ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. 

וגם אחר כך על השידוך שמתרקם:

וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי; אָנֹכִי, בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה', בֵּית, אֲחֵי אֲדֹנִי.

שלוש פעמים אומר "אדוני", כי להיות קשור לאדם גדול זו זכות. "עבד אברהם אנוכי", הוא מצהיר בגאווה גדולה, וממלא תפקידו במסירות, בחכמה ובטקט. המשימה לא קלה, צריך לאתר כלה ראויה, ואחר כך לשכנע את המשפחה שלה לשחרר אותה אל הלא נודע, אבל הוא משלים אותה בהצלחה. על התנהלותו הפקחית נאמר: "יפה שיחתם של עבדי אבות – יותר מתורתם של בנים".

אליעזר-רבקה (או "האודישן")

איך נכנסים לתוך משפחתו של אברהם אבינו? איך הופכים לאחת מאימהות האומה? אליעזר יודע מה ראה אצל אברהם – חסד. לא סתם חסד, חסד קיצוני. לתת אבל לתת יותר, שפע, רחבות. זה ה-מאפיין ואת זה הוא מחפש. המבחן הולך ככה: הוא מבקש לשתות. שימו לב לתגובה של רבקה:

"וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ, לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו".

כדאי לשים לב למילים שמתארות את מעשיה. זו לא הפעם הראשונה בה הפסוקים מדגישים את המהירות כשדואגים לצרכיו של האחר: "ותמהר", "ותמהר", "ותרץ". ממש מהדהד ומתכתב עם הכנסת האורחים של אברהם בשבוע שעבר:

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת–לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.  ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.

רש"י כותב: "ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא להיכנס בביתו של אברהם". והרב אלימלך בר שאול מסביר מה אליעזר ראה שם באותם רגעים: רבקה הייתה צמאה לעשות חסד, יותר משהוא היה צמא למים. אחרי כזאת התנהגות, התורה ממהרת לבשר: רבקה, התקבלת.

בהרצאה שלך מנכ"ל וויז בשבוע שעבר הוא דיבר על כך שהסוד לאפליקציה מצליחה הוא להפוך אותה ל"אנושית". לגרום למשתמשים להתייחס אליה כאל חבר. לא מופרך לשמוע אנשים אומרים "וייז השתגע היום", או "וייז שיחק אותה, ממש הציל אותי היום". הם לא יאמרו זאת על גוגל מפס, המתחרה הגדולה שלך הוויז. זו העדות כי וויז מנצחת.

אני חושבת על הרעיון הזה שבוע, וכשראיתי כותרת בגלובס, המצטטת את ניצב ירון בארי "גורם תאונות מספר 1 – סלולרי בנהיגה", הבנתי משהו. ככל שהמכשיר הופך לאנושי, ככל שאנחנו אוהבים אותו, כועסים עליו, מתגעגעים אליו, כך האנשים הופכים למכשירים, לרובוטיים, לאפליקציות. הסלולרי מולי מרגש אותי יותר מבני אדם עם נשמה וגוף במכוניות סביבי, הכלים הופכות לאנושיים אבל האנשים הופכים לכלי – וזה הכי מסוכן. ולכן רבקה אמנו זה לא היסטוריה. נכון, יש שם באר וגמלים והיום יש מכוניות וסמרטפון, אבל השורש אותו שורש: רגישות לאחר, לאדם, לחיה, לזה שמישהו צמא, רעב, צריך משהו, לראות את האדם, לשמור על אנושיות. לא להיות מרוכז בעצמי, אלא בזולת.

אליעזר-לבן

וּלְרִבְקָה אָח, וּשְׁמוֹ לָבָן; וַיָּרָץ לָבָן אֶל-הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל-הָעָיִן.

רש"י: למה רץ, ועל מה רץ?… נתן עיניו בממון.

אם דברנו על מהירות וזריזות והתלהבות, האמת היא שכל אחד מסוגל לזה. כל אחד מחפש חידוש, השאלה למה הוא רץ, מה מלהיב אותו. לגבי לבן התשובה ברורה:

וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת-הַנֶּזֶם, וְאֶת-הַצְּמִדִים עַל-יְדֵי אֲחֹתוֹ, ….וַיֹּאמֶר, בּוֹא בְּרוּךְ ה'; לָמָּה תַעֲמֹד, בַּחוּץ, וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. 

רבקה

וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ.

רש"י – מכאן שאין משיאין את האישה אלא מדעתה

רבקה עונה מילה אחת:

"אלך!"

היא מחליטה לקפוץ למים.

אור אלון, בעלה של ציפי חוטובלי, מספר שגם ביום החתונה יש ספקות. הוא מדבר על הרוגע של רגע אחרי שבירת הכוס. נקודת האל חזור. מעכשיו מתחילים לעבוד פנימה ולא החוצה. היום, כשחבר שואל אותו "איך אדע שזו היא?", הוא נוהג לומר "לא תדע, אתה לא הבבא סאלי, אבל תדע עוד שישים שנה ב"ה כשתסתכל אחורה", ובינתיים? צריך לקפוץ למים.

ורק עכשיו: יצחק-אלוקים-רבקה

אליעזר מתפלל בצד אחד, ויצחק מתפלל בצד שני, לומדים המון הלכות מהתפילות שלהם. התפילה היא חלק דרמטי בסיפור, הקב"ה מעורב היטב בין השורות ומרגישים אותו תופר את העלילה:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.  סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל.

דייט ראשון, וכבר נפלה מהגמל.

מה ראתה?

"שידו שטוחה בתפילה. אמרה: ודאי אדם גדול הוא" (בראשית רבה)

אדם גדול ניכר בתפילה, זה מעיד על הגדלות שלו אבל גם על הגדלות של  רבקה, שקולטת את זה, שמבינה מתוך פרט קטן מיהו, שמתרגשת עד כדי נפילה.

רבקה נפלה מהגמל כי לא ראתה אדם בשיעור קומה כזה. היא מגיעה מעולם בו לא הכירה תפילה, לא הכירה רוחניות, לעומת השקרים ומעשי המרמה של העולם שממנו באה (אביה בתואל ואחיה לבן) יצחק שידר קדושה וטוהר שכמותם לא ראתה מעולם.

אברהם-שרה-יצחק-רבקה

לקראת סוף הפרשה נאמר אחד הפסוקים היפים בתורה, לא תסביכי פרויד אלא פשטות:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.

כמעט לכל מילה בפסוק יש משמעות:

הָאֹהֱלָה: כלומר, האוהל של שרה עדיין עמד. שואל הרב אברהם צוקרמן: למה לא אוהל חדש? למה האוהל עוד קיים? זה הרי מבנה ארעי – אלא שבאוהל שרה הייתה שכינה, לא רצו לפרק אותו, רצו את הזיכרון. יצחק רצה המשך ישיר לאותו בית, רצה לראות אם השכינה חוזרת.

וַיֶּאֱהָבֶהָ; רוב האהבה מגיעה אחרי החתונה, אחרי שבונים אוהל, כלומר בית.

וַיִּנָּחֵם: רק עכשיו הוא מתנחם, כל כך הפוך מתסביכי האימא אצל פרויד, כל כך פשוט וישר:

אמרו חז"ל:

ונעשית (רבקה) דוגמת שרה אימו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. ומשמתה – פסקו. ומשבאת רבקה – חזרו.

לסיכום: מעגל שמתחיל בכך שאברהם מגיע בלספוד לשרה ולבכותה, ומאז לא שורה עליו שכינה ("זכו, שכינה ביניהם", כששרה נפטרת גם השכינה נעלמת). אחרי סיבוב ארוך שכולל שדכנים, רמאים, גמלים ואת אלוקים – המעגל מסתיים כשיצחק אוהב את רבקה ומתנחם ושוב יש בית ושוב יש שמחה ומתוך כך שוב יש שכינה.

תודה רבה. בשבוע הבא – פרשת תולדות. העלילה ממשיכה, מה שנקרא. היו עימנו.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

חדש: סדנת בת מצווה עם סיון רהב-מאיר!
חוויה חינוכית לבנות בגילאי 11-13

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.