השידוך הראשון בתורה מתרחש בפרשת השבוע שלנו, פרשת "חיי שרה". איך התורה ניגשת אליו, והאם יש לנו מה ללמוד ממנו? כדאי לשים לפרשה הזו, ואלה לזו שבאות אחריה. מעל רוב העניינים שמוזכרים בהן, מרחפים ענייני זוגיות. ולא סתם, אלא של האבות והאמהות של האומה.
בתחילת הפרשה מופיע סיפור קבורתה של שרה. אברהם קובר את שרה, מספיד אותה. הרב שבתי סבתו כותב שמרגע ששרה נפטרה, אברהם לא זכה יותר להתגלות השכינה. משום שהשכינה שרויה רק במקום שיש בו שמחה, ואברהם כבר לא שמח. הוא מתאבל. ואולי אפשר ללמוד מכאן את העובדה שהישגים רוחניים מגיעים כשנמצאים יחד. אנחנו זקוקים זה לזו.
והנה עוד הסבר בענייני זוגיות, שלקוח אמנם מדף הקשר של גן הילדים, אבל יש בו אמת גדולה. הגננת שואלת את הילדים ואת ההורים – מדוע לא טוב שהאדם יהיה לבדו? והיא עונה – שלא יגידו שכמו שהקב"ה לבד בשמים, האדם לבד על האדמה. האם המבוגרים מבינים את זה? רק כשאדם מוכן לקבל ולסבול עוד מישהו איתו, ואיתו להתקדם הלאה בחיים, הוא יכול לצאת מאשליית האלוקות שלו. כאילו הוא לבד בעולם.
לאן את רצה
השידוך יוצא לדרך ויש פה סוג של אודישן – מי תהיה אם האומה? המבחן שנבחר הוא – מי שתשקה גמלים צמאים.
ה"כלי יקר" כותב שאליעזר לא בדק את רבקה כי אם במדה זו – אם יש לה עין טובה והיא גומלת חסדים – וחז"ל למדו מזה שהמידה הזו, היא בניין אב על כל המידות. בן אדם שמוכן לצאת מעצמו למען הזולת – הוא כנראה אדם עם מעלות רבות נוספות. הרב יוסף שלום אלישיב נשאל פעם על בחור שמועמד לשידוך, אם כדאי לגשת אליו. הבחור ההוא היה תלמיד חכם ומצטיין, אבל בישיבה שלו, סירב להשתתף ב"סדר מוסר" – זמן הלימוד של ספרי מוסר. הרב אלישיב הורה חד משמעית – לא. אדם שמסרב לעבוד על מידותיו, יחשוב שהוא תמיד צודק. ובן זוג שחושב שהוא תמיד צודק, הוא סוג של פיגוע לשלום בבית.
רבקה, כדאי לשים לב, לא סתם מגישה מים, אלא רצה לעזור. הרב שלמה וולבה אמר: כל אחד רץ, השאלה לאן. לכל אחד יש את המנוע שלו, את הדבר שמריץ אותו. הבערה הפנימית. וצריך רק לראות ולחשוב לאן כל אחד רץ.
גם אליעזר שווה מבט, וגם ממנו לומדים המפרשים המון. אליעזר מתבטל לאברהם אבינו – מציג את עצמו תמיד רק כ"עבד אברהם אנכי". הוא מרגיש כלי למטרה גדולה. וזה סוד גדול שאפשר ללמוד מהפרשה – ענווה מגדילה את האדם ומעצימה בו את השפע האמיתי. דווקא הגאווה מקטינה אותו. בכל המקומות שבהם הוא מרגיש זלזול באדם אחר, אפשר לזהות חסימות אצלו בנפש, שנובעות מגבהות לב וגאווה שקרית ובעצם חוסמות אותו מלהתמלא בשפע גדול בהרבה.
מצווה ושמה טקט
מה עוד אפשר ללמוד מהשידוך הזה? מה להגיד למי, מתי ואיך. את מבחן החסד הגדול שאליעזר עושה לרבקה, הוא מציג למשפחתה כמופע של גורל וצירוף מקרים מדהים. הוא מבין מי הקהל ומנהל את ענייניו של אברהם בחוכמה. הרש"ר הירש כתב על זה: "העבד השמיט בסיפורו את כל קווי העדינות בהתנהגות של רבקה". ומסביר למה – יש אנשים שאם אתה מדבר איתם ברגש, בהתפעלות ובהתלהבות – מיד חושדים. הרוחניות לא מדברת אליהם. להם זה לא מחמיא שהיא עדינה וטובת לב אלא זה שתבוא ותציע עבורה רכוש רב. אליעזר מבין את כל זה ומלמד גם אותנו סוד גדול בהתנהגות ובהתנהלות. ללמוד את השפה של האנשים שאיתם אתה מדבר.
אליעזר מעניק לרבקה תכשיטים, וחז"ל תולים על התכשיטים האלה רמזים לעניינים נצחיים של עם ישראל. נזם – זכר למחצית השקל, שני צמידים – רמז לעשרת הדברות. ישר נותנים להם פרשנות רוחנית. מדביקים להם את הנצח. הם באים לומר לרבקה – את לא אטום בודד. את לא רק שושנה בין חוחים. הסיפור עכשיו עולה קומה ועכשיו את נכנסת אל בית אברהם, אל משפחה נצחית. בכל בית שמוקם יש סוג של נצח וגמילות חסדים, תורה ועבודה כלולים בעסקה הזאת. רבקה, אגב, אומרת מלה אחת בלבד בהקשר של השידוך הזה. המלה היא: "אלך".
הרב נבנצל כותב שיש שלושה דברים שהקב"ה מעורב בהם יותר מבכל דבר אחר – שידוך, מלחמה וארץ ישראל. לשם מה יש צורך בהשגחה אישית על כל בחור ונערה שעומדים להשתדך? האם זה לא עניין פרטי? לא – נישואים בישראל הם גם דבר כללי ולכן מושגח. מול עולם נורא ציני, להכריז על הצורך שלך במישהו אחר, להכריז "אלך", זה דבר שיכול לקרות רק תחת המטריה של "מה' יצא הדבר".
התפעלות נצחית
יצחק יוצא לשוח בשדה, ורבקה, כשהיא מבחינה בו, נופלת מן הגמל. הרב הונא אומר – "צפתה שידו פשוטה בתפילה". דבר כזה היא לא ראתה מעולם. היא ללא ספק מתפעלת. וההתפעלות, מציאת החידוש, ההתרגשות – הם חלק מהדבר. אבל זו לא התפעלות חד פעמית, כמו שנתינת המים לגמל לא היתה חסד חד פעמי. אלו התרגשות מתמשכת וחיפוש תמידי אחר הזדמנות לגמול חסד.
פרופ' נחמה ליבוביץ' הקדישה עוד רגע אחד לסיבת הבחירה ברבקה. אין דרכה של תורה להרבות בפרטי נוף וענייני יום יום, היא אומרת, ואם כן – זה לצורך חשוב. ובפרשה שלנו אנחנו רואים איך התורה מספרת בפירוט מתמיה על מספר הגמלים, על נוף סביבת הבאר ועל המרחק בין נקודה לנקודה, על השתייה של הגמלים והעובדה ששתו עד למלואם. "לא בריצה אחת אל הבאר נעשתה העבודה הזאת", מסיקה ליבוביץ', אלא בריצות שוב ושוב ושוב, וכל זה מול פני האיש המשתאה ומחריש. רבקה, לפי המפרשים, הניחה מיד שהוא לא מסוגל לעזור. היא עשתה מה שעשתה בסבלנות, בריצה, בשקידה. האם היא תמימה? האם היא פראיירית? "מוטב לי להיקרא שוטה כל חיי, ולא להיות רשע שעה אחת לפני המקום". רבקה לא עשתה חשבונות. "ושוטים אלו", אומרת ליבוביץ', "הם מקיימי העולם מאז ומתמיד".
