יש דברים נסתרים – השיעור השבועי – פרשת חוקת תשע"ו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

עבר שבוע, והתורה קופצת 38 שנים קדימה. דהיינו, רובה המוחלט של שהות עם ישראל במדבר לא מתועד בתורה. והנה אנחנו מגיעים לפרשת חקת –

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.

ככה זו כן תשובה

פרשת חקת, שהיא פרשה של מסתורין, מצווה על טהרה. על מנת להיטהר צריך פרה אדומה. נראה מהצד אולי פגני, אולי פרימיטיבי, אמנם לא קורה בפועל היום, אבל השאלה נשאלת – למה התורה מצווה על דברים לא מובנים?

ובכן, יש חוקים ויש משפטים.

רש"י מסביר שזו בדיוק המהות של חוקה: "לפי שהשטן ואומות העולם מקניטים את ישראל, לומר: מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חוקה'. גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

אפילו שלמה המלך החכם מכל אדם אמר "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במדבר רבה)

אנחנו אוהבים לומר "ככה זו לא תשובה", לפעמים ככה זו כן תשובה. וזה קשה לנו, כי אנחנו שואפים להבין דברים, לפרש, לא להיות סתם צייתנים בלי הגיון, אבל יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע, ופרשה זו היא פרשה סתומה.

מה קורה כשאני לא מבין? אני עומד מול סוד, ואחד הסודות הגדולים של העם היהודי, הוא השואה.

אלי ויזל, ניצול השואה וחתן פרס נובל, עמד מול סוד וניסה להבין. הוא רב עם העולם, עם עצמו ועם אלוקים במסגרת הניסיון הזה. לא רבים יודעים כי מדי שנה, בליל שבועות, למד עם הרב בינה, ראש ישיבת "נתיב אריה", ספר בשם מנחת חינוך שעוסק דווקא בטעמן של תרי"ג מצוות.

כך סיפר הרב בינה: "לא פעם עלו בו שאלות באמונה, שאלות קשות. הרגשתי, דווקא ליד הכותל, בירושלים בירת ישראל, שהמראות מאושוויץ חוזרים אליו. אבל היה חשוב לו להמשיך את השרשרת, שהיהדות לא תתנתק, לא תפסיק. הייתי אומר לו: 'אלי, ר' אלי, אם נבין בדיוק מה אלוקים רוצה – או שאנחנו מטומטמים, או שאנחנו אלוקים בעצמו".

אלי ויזל עצמו נהג לומר: "מותר לשאול שאלות. אבל אסור לתת תשובות. העלאת השאלה היא בסדר, אבל מי אנחנו שניתן תשובות? לי אין תשובות. מי אני שאדע להשיב".

ד"ר יחיאל הררי מספר כי בשנת תשכ"ה, 1965, לאחר שפרסם ויזל, שהיה אז רווק, את מאמרו – 'והעולם שותק', כתב אליו הרבי מכתב בו דרש ממנו לצמוח על חורבות העבר ולא להתמכר אליהן. בסופו, ביקש ממנו, שלא לומר הורה לו, להקים בית יהודי. ואכן, כארבע שנים לאחר מכן התחתן ויזל, בהיותו בן 41. מבנו, שנקרא שלמה אלישע על שם אביו, זכה לראות גם נכד. ויזל הודה כי דבר זה נתן משמעות לחייו.

ומשה היכה בסלע

אז דברנו על אירוע אחד בלי פשר וסיבה, אבל האירוע הבא בפרשה, שבגללו משה לא זכה להיכנס לארץ, מכיל המון סיבות, מדובר על אחד הקטעים המבוארים ביותר בכל הדורות. שלושת אלפים שנה של אנרגיות פרשניות מתאמצות להסביר את הפסוקים הבאים:

וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה' אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

קודם כל נתאר את הסיטואציה: המון העם צמא. כשאתה צמא, אין יציאת מצרים ואין מתן תורה. תדמיינו קריאות קצובות של "מים, מים". זה המצב איתו משה צריך להתמודד.

במה חטא משה?

הגננות אוהבות את הפירוש של רש"י, שמאד מסתדר עם האג'נדה החינוכית שלהן: "לפי שלא ציווה המקום להכותו אלא 'ודברתם אל הסלע". לא להרים ידיים אלא לדבר, כמה פשוט אך כמה קשה, מגן הילדים ומארגז החול עד לימינו. חובת הלבבות מדבר לא מעט של שליטה באיברים. לא רק להרביץ, אפילו לגנוב וואטסאפ בעת שעמום, הוא כשלון למול השליטה העצמית.

הרמב"ם מסביר כי משה הלך לקצה השלילי במידת הסבלנות ונטה אל הכעס: "ואמר כי משה רבנו עליו השלום חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באומרו 'שמעו נא המורים', דקדק עליו ה' יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס".

נכון, הם חצופים ומדברים לא יפה, אבל אל תרד לרמה שלהם. תקשיב לכאב. במילים "שמעו נא המורים" הוא למעשה ממתג את העם. בחינוך מדברים הרבה על כך שאסור למתג ילד, אסור לתת הערה שמשליכה על האישיות, אלא על המעשה.

רמב"ן, לעומת זאת, חולק על הרמב"ם, וכך הוא אומר עליו: "הוסיף הבל על הבלים… אין העונש בעבור שכעס". ומה החטא לתפיסתו? "החטא הוא אמרם 'המן הסלע הזה נוציא לכם מים' וראוי שיאמרו 'יוציא ה' לכם מים', וכן בכל הניסים יודיעום כי ה' עמהם להפליא! ואולי חשבו העם כי משה ואהרון בחוכמתם הוציאו להם מין מן הסלע הזה".

עם ישראל, למוד חרטומים וכשפים ולפיכך כל העבודה החינוכית איתו צריכה להיות מכוונת נגד התפיסה הזו של האדם כאלוקים. לומר "נוציא מים" וללא "ה' יוציא מים", עלול חלילה להטעות את העם.

הרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר, שהיה נכדו של רש"י, מסביר בשתי מילים מה בעיניו הבעיה: "ויבוא משה ואהרון מפני הקהל – כדמות בורחים". הם שידרו פחד, אוזלת יד, חוסר יכולת להתמודד עם טענות העם ולהנהיג אותו.

רבי יוסף אַלְבּוֹ, רב ופילוסוף חשוב, מחבר "ספר העיקרים", מחזק את הטיעון של הרשב"ם:

"באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אוהל מועד כאילו אין להם עצה מה לעשות והיה זה בלי ספק חילול ה' וגורם מיעוט אמונה בו ובתורתו לרואים".

כולנו זוכרים את לוי אשכול מגמגם בנאום שהועבד בשידור חי בעת מלחמת ששת הימים (לימים יתברר שעבר ניתוח עיניים כמה ימים לפני, ושהקריא ממסמך בו נערכו תיקונים בכתב יד מספר דקות לפני השידור, עליהן לא הספיק לעבור), או את דן חלוץ מוכר מניות רגע לפני מבצע. כשהמנהיג משדר היסטריה, כך גם העם.

אתה רואה אצל הרבה מאד פרשנים שהם מספרים את עצמם, את האידאולוגיה שלהם, דרך איך שהם מבינים את החטא. בואו נביט בהגותם של שלושה פרשנים חסידיים לגבי סיפור זה:

ר' נחמן מתעכב על "הדיבור" אותו היה צריך משה לדבר אל הסלע- ומה יותר קדוש בברסלב מאשר דיבור, התבודדות, תחנונים ותפילה?

אצל ברסלב הכל מאד פנימה, אבל אצל חב"ד הולכים גם החוצה. אומר הרבי מלובביץ "עד כמה חשוב שמנהיג רוחני ישקול כל מילה שהוא אומר אל העם", ניכר כי היה לו חשוב איך התורה נראית, הדימוי שלה, ההפצה שלה להמונים. מסופר עליו כי היה נוהג לעשות הגהה להודעות לעיתונות שהדובר של "תנועת חב"ד" הוציא. כל מילה שיצאה החוצה הייתה חשובה בעיניו.

האחרון הוא "הנתיבות שלום", האדמו"ר הקודם מסלונים, שאומר שהנקודה כאן היא אמון. משה מאבד אמון בעם, העם מאבד אמון במשה, וברגע שאין אמונה ואין אמון – אי אפשר להתקדם. התפיסה שלו הייתה תפיסה מאד אישית, כאשר הוא דיבר, כל אדם הרגיש כאילו הוא מדבר אליו, וגם כאן הוא אומר:

"ועניין זה הוא יסוד ליהודי תמיד בכל המצבים, שבזה היצר הרע מתגבר ביותר על יהודי, לקצץ כנפי רוחו שלא יאמין בכוחות העילאיים הטמונים בו, וכמאמר מרן הס"ק מסלונים זי"א שכאשר היצר הרע מפתה יהודי אין כוונתו בעיקר לעצם החטא, כי אם לנפילת הרוח שלאחר החטא, שיתייאש ולא יאמין שהוא מסוגל עוד לשוב למקומו. ויסוד קיומו של יהודי הוא האמונה הזאת שעליה נאמר 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני', האמונה בכוח העילאי של יהודי שקדוש שוכן בתוכו, וגם במצבים הירודים ביותר יכול לשוב לשורשו".

כן, היו עוד פרשנים שניסו, אבל אחרי כולם בא שד"ל, הרב שמואל דוד לוצאטו, ומבקש להפסיק את השיימינג, הוא מביע זאת בצורה קצת סאטירית:

"משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מליבו עוון חדש… אשר על כן, נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבינו"

תורה מאהבה

בואו נחזור לפרשנות הראשונה, של רש"י, זו שהגננת לימדה אותנו. בעיני, עבור דורנו, יש בה את הלקח הכי רלוונטי. יש בה אמירה על צורת הנהגה חדשה לקראת הכניסה לארץ. המטה מאבד מקסמו. לא עוד מכות, אלא שפה חדשה של שיח, של דיבור, של שיתוף. יש פה מסר להסביר ולהפעיל מתוך שמחה והבנה ולא כפייה, גם אם זה יותר קשה ומורכב.

ולמה זה כל כך חשוב? למה כל הפרשנים מתעכבים על הסלע? מה זה מים? אלא שאין מים אלא תורה, והשאלה פה היא איך לתת תורה לעם. לא רק איך לתת מים. והדור ההוא שנכנס לארץ, ובטח הדור הזה שנכנס לארץ, לא יקבלו תורה במקל, אלא תורה מאהבה, מרצון, משכנוע. כשאנחנו מסתכלים בסידור, אנחנו רואים שזו הגישה של היהדות: "הבוחר בעמו ישראל באהבה", "מלכותו ברצון קיבלו עליהם" (לא במקל!), "ונשמח בדברי תורתך".

התחלנו את הפרשה בחוקה, ביסוד של קבלת עול שבהחלט קיים, יש חוקים שצריך לקיים גם בלי להבין, אבל סיימנו בכך שצריך לקיים מצוות מתוך הזדהות, בחירה ואהבה – והמתח הזה הוא החיים עצמם.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.