איך מתקנים? - השיעור השבועי - פרשת וישב תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת "וישב". שימו לב להוראה של הרב נריה: "כיוון ששמענו פרשיות אלה בעבר, אין אנו מסוגלים ללמוד אותן מתוך קליטה של פעם ראשונה. אנו יודעים כבר את סוף הסיפור, והמעשה הטראגי של מכירת יוסף בידי אחיו אינו מזעזע. צריך ללמוד כל פרשה מחדש ולחיות את המתרחש, להרגיש כשם שהרגישו יעקב ובניו בשעת מעשה, ואז כל הפרשה מתגלה באור אחר ועמוק". (הרב משה צבי נריה)

הרב אביגדור נבנצל כותב על הפרשה הזו כך: ה-חטא בין אדם למקום – מאז ועד היום, הוא חטא העגל, עד היום זה משפיע. לכן צריך ללמוד היטב את הפרשות האלה. מדובר באבטיפוס, אב-חטא, אב-טומאה, והכול תולדות של זה. אז נתרכז היום במכירת יוסף, ונספר את הסיפור דרך שתי דמויות, אחת מוכרת מאוד – יוסף. חלק מהדברים שאני אגיד מוכרים, אבל צריך לחזור אליהם מדי שנה וכמו שהרב נריה אמר – למצוא בהם טעם חדש, לקרוא אותם מההתחלה, לפחות לנסות, והדמות השנייה היא יהודה. אני מתביישת לומר שרק לאחרונה לקראת השיעור למדתי לראשונה את המסלול שיהודה עובר. שתי הדמויות עוברות תיקון ואנחנו יוצאים למסע בעקבות יוסף ויהודה, ללמוד מהתיקון שלהם הרבה. נתחיל ביוסף:

המסע של יוסף

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

רש"י: את דיבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודים על העריות... כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר.

כמה עצוב. לשון הרע מובילה לבסוף לגלות, לא נישאר בארץ אם לא תהיה תשתית של דיבור טוב ובריא. לפני כמה ימים נפטר איציק וייס, אבא צעיר מבני ברק, במהלך ימי השבעה על בנו התינוק שנפטר בפתאומיות. הרב גרשון אדלשטיין שלח מכתב לחבריו:

"להיזהר שלא לדבר דברי ביקורת על מי שהוא, ואפילו במחשבה. ואדרבא צריך לדון את כל האדם לכף זכות, בין על ידי דיבור ובין במחשבה, ועל ידי זה זוכים בס"ד שהמקום ידון אותנו לכף זכות". כמה פשוט, כמה מסובך. לשון הרע היא אויב, עד היום.

נמשיך. הדיבה הרעה הזו היא רק ההתחלה. אחר כך מגיעה כתונת הפסים שיעקב נותן לו, מרוב אהבה, ואז מגיעים החלומות. יוסף חולם חלומות שבהם הוא שליט ועליון וכולם משתחווים לו, והעתקתי כאן רק את התחושות שכל זה מעורר:

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ... וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו... וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו.

שימו לב למילים שמופיעות כאן, אלה הרכיבים הכי משפיעים עד היום: אהבה, שנאה, שלום, קנאה. זוהי תמונת הפתיחה של הפרשה. זוהי משפחה במשבר, ובעצם – זוהי אומה במשבר, הם הרי תשתית האומה. אז מה עושים? איך מתקנים? שימו לב למסלול המופלא שעובר על יוסף ושהלוואי שיעבור על כולנו, על שבטי ישראל בימינו. קודם כל, אל נקודת המפנה:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.

המילים "מה תבקש?" מחוללות שינוי. וימצאהו איש – כך כותב הרב דב ברל ויין – זה בעצם אומר שפגש אותו שליח, מלאך, אדם מסוים עם שליחות מסוימת ביחס אליו ושאל אותו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו: מה תבקש? האדמו"ר מקוצק היה אומר ששתי המילים האלה מופנות אלינו, באשר אנחנו שם: מה תבקש? מה מטרת חייך? מה התכלית? מה הכיוון? כלומר, גם אלינו באים אנשים ושואלים שאלות כאלה, אנחנו רק צריכים להסתכל מסביב ולראות רמזים כאלה, כדי להתפתח ולהשתנות. הרב ויין מספר על חוזר בתשובה בקהילה שלו, שסיפר איך חזר בתשובה: הוא נסע לילה אחד להופעה יחד עם חבר, והמשטרה עצרה אותם וחסמה את הכביש. הבחור התעצבן, צפר, וניגש אליו שוטר גדול-מימדים והסביר לו: הערב יום כיפור, אנחנו חוסמים את הכביש כי היהודים בשכונה הזו הולכים עכשיו לתפילת "כל נדרי", עוד מעט נפתח את החסימה. הנהג תפס את עצמו, הוא לא ידע שזה יום כיפור בכלל, והרגע הזה שינה אותו. זה היה רגע של "מה תבקש", של "מי אתה". הרב ויין מסכם ואומר: צריך לקלוט רמזים ששזורים לאורך הדרך, יש מלאכים ושליחים בדמות בני אדם, ועלינו המשימה לקלוט.

יוסף אכן קולט, ועונה לו: "את אחי אנוכי מבקש". זה לא ציון דרך, זו לא נקודת ציון במפה, זו אמירה כללית. יוסף מבקש אחווה, רוצה רעות, שלום, הבנה הדדית, אהבה. מכאן והלאה הוא הופך למודל להתמודדות ולעלייה, מהתחתית של הבור עד להיותו משנה למלך. זו לא רק עלייה פיזית ממעמקים למעלה, אלא עלייה בכל המובנים. נלווה שלושה ניסיונות שלו:

ניסיון ראשון - מה זה איש מצליח?

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.

הקטע הזה מעלה במלוא עוצמתו שאלה מודרנית: האם אפשר לשלב בין הצלחה בעבודה בסביבה זרה לבין זהות יהודית חזקה? שימו לב שהביטוי שחוזר פה נשמע כאילו נגזר הבוקר מהעיתון – "איש מצליח". להיות איש מצליח. בעיתוני הכלכלה או החדשות הכוונה היא לאיש עשיר, יפה, מפורסם. זה נקרא "מצליח". בתורה – מצליח זה משהו אחר. אדם מצליח מחבר את ההצלחה למקור ההצלחה, כל הזמן. אפילו האדון המצרי שלו, ידע לייחס את ההצלחה של יוסף – לה'. רש"י כותב על יוסף: "שם שמיים שגור בפיו". כלומר, לפי רש"י, כל מי שהכיר את יוסף – שמע ממנו על ה'. הוא לא ייחס את ההצלחה לעצמו, ועובדה שאפילו זרים שבאו איתו במגע הבינו מייד מה הזהות שלו. המדרש כותב על יוסף שהיה "מלחש ונכנס, מלחש ויוצא". כלומר, כל היום הוא היה מתפלל תוך כדי עבודה, ולא שוכח לרגע מאיפה הגיע ומי הוא. צריך לזכור שיוסף נמצא בתרבות מצרית זרה לגמרי, שבה קשה יותר לשמור על עצמאות רוחנית, וגם – אסור לשכוח שלפני זמן קצר האחים שלו זרקו אותו לבור. כלומר, למרות שלכאורה הם התנתקו ממנו, ויש לו את כל הסיבות והתירוצים לזעום על משפחתו ואולי גם להתבולל – יוסף לא מתנתק מבית אביו ומזהותו. ויותר מכך: אם היה לו רע ומר במצרים, אולי היה ברור לנו יותר שהוא אמור לפנות לאלוקיו, אבל הוא עושה זאת – גם כשהוא מתקדם ומצליח מאוד. זה לא פשוט לנהוג ככה. העיקרון כאן הוא שיראת שמיים – מעוררת יראת כבוד. אדם ירא שמיים מעורר יראת כבוד. כך קוראים חז"ל: "כל אדם שיש בו יראת שמיים – דבריו נשמעים". יש סיפור על רב אחד שאמר לתלמידיו לעשות משהו, והם לא שמעו בקולו. אחר כך במקום להוכיח אותם הוא אמר: כנראה אני צריך לעשות חשבון נפש. אם הייתה בי יראת שמיים – דבריי היו נשמעים.

ניסיון שני - אשת פוטיפר

התגובה של יוסף שוב מראה את האמונה שלו, את הערכים שלו. כך הוא אומר לאשת פוטיפר: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?

"אלוקים" זה הקוד שלו, זה מנגנון ההפעלה, גם אם זה לא מובן לסביבה – זה מה שמפעיל אותו. אבל שלושה שותפים באדם: אלוקים, אביו ואמו. וכאן שני השותפים הנוספים נכנסים לתמונה, וככה מספרים לנו חז"ל על הניסיון הזה:

"באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידים אחיך שייכתבו על אבני האפוד, ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם?" (תלמוד)

הרעיון על "דמות דיוקנו של אביו" מוכר, אבל יש עוד מקור, גם על דמות דיוקנה של אימו:

"ואף איקונין של רחל אמו ראה" (תלמוד ירושלמי)

יש פה יסוד עמוק: יוסף רואה את אבא ואימא – וזה מונע ממנו מלחטוא. כלומר, מתי אנחנו מחנכים את ילדינו? כשהם לא לידנו. הכי קל להיות לידם ולהגיד "נו נו נו", אסור, מותר, כן, לא, תחצה את הכביש, אל תחצה, תחזור הביתה בשמונה. אבל מה קורה כשהם רחוקים? אז בא לידי ביטוי החינוך האמיתי.

כל החלטה שלנו משפיעה על הדורות הבאים. אם יוסף יתבולל – לא יהיו לו צאצאים יהודיים. אם אתה מקשר את עצמך לכל הדורות הקודמים ולכל הדורות העתידים – אתה מנטרל את החטא. עשיתי לאחרונה בדיקה, בדקתי מה המסר הראשון או האחרון של האבות והאימהות אלינו. יש הרי משמעות בכל מילה שהם אומרים, והתורה לא מרבה להביא ציטוטים שלהם. שימו לב כמה הנושא הזה חוזר. אברהם קורא לאליעזר ומבקש להשביעו: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ". מעט פרטים מסופרים על עשיו, הנה אחד מהם: "וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה", וזה רק מחריף בהמשך: "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים". ובהמשך יש הוראה ברורה, ושוב, יצחק לא מרבה לדבר בתורה: "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן".

ניסיון שלישי - בכלא

יוסף מגיע, על לא עוול בכפו, לכלא המצרי. עד כדי כך. יש לו את כל הסיבות להיות מסוגר, מסתגר, עצוב, עסוק בעצמו. אבל שימו לב לתיאור המתרחש, כשמגיעים לכלא שני שרים של פרעה, שנזרקים לשם: וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי.

כל מהלך הגאולה מתחיל בשאלה התמימה: "מדוע פניכם רעים היום?". האכפתיות לזולת היא הכול. הרבי מלובביץ' אומר שיוסף יכול להיות "ברוגז" אבל הוא מחליט להתעניין בטובת הזולת, ככה מתחילה גאולה. הרי אחרי שהוא פותר להם את החלומות, אחד השרים ייזכר בו כשגם לפרעה יהיו חלומות לא-פתורים, ואז יריצו את יוסף מהכלא אל פרעה, והוא יפתור את החלומות וגם יציל את מצרים מרעב, ויהפוך לבכיר במנגנון המלוכה המצרי, וכשהאחים יגיעו למצרים – המשפחה תתאחד, וכל זה יוביל עד ליציאת מצרים. כלומר, מה המעשה הקטן הראשון שהתחיל להניע את גלגלי הגאולה? אכפתיות כלפי הזולת, רגישות כלפי האחר, תשומת לב למי שלידך.

ניסיון רביעי – מול האחים

לפעמים קל יותר מול אסירים זרים מאשר מול אחים ביולוגיים. סיימנו את המהלך של יוסף, ואיך אנחנו יודעים שהמעגל נסגר? בהמשך, בפרשות הבאות, נקרא את הפסוקים הבאים: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

שימו לב, אפשר ממש לראות איך יוסף "מביא דיבתם טובה". הרי יש פה דיבה חמורה הרבה יותר. אם בתחילת פרשת וישב הוא מצא שמץ דברים פסולים בהם, הרי שעכשיו יש לו תיק ענק, חשבון בלתי נגמר ובלתי נסגר על המכירה והנטישה ועל כל השנים שחלפו, ובכל זאת האמירה שלו היא: "אל תעצבו, למחיה שלחני אלוקים לפניכם". המעגל נסגר, התיקון הושלם, האחווה חזרה. את אחי אנוכי מבקש – והם הגיעו.

המסע של יהודה

עכשיו לתיקון נוסף בפרשה. כי בלי הסיפור של יהודה, הפרשה הזו לא תהיה שלמה. יוסף מלמד על האחווה והשלום, אבל לצד השלום – יש גם אמת. הסיפור של יוסף מלמד אותנו על שלום, אבל יהודה מזכיר כמה האמת חשובה. שימו לב לפרטים הקטנים שמסתתרים לגביו לאורך הפרשה.

נקצר את העלילה: האחים, כזכור, רועים את הצאן באזור דותן ויוסף "בעל החלומות" מתקרב, והם רוצים להרוג אותו ולהשליך אותו לבור. ראובן מציע רק לזרוק לבור, ומתכנן לבוא להציל אותו אחר כך. התוכנית של ראובן נכשלת כי בינתיים מוכרים את יוסף, ואנחנו לא נתעכב על ראובן, אלא על יהודה. האחים לוקחים ליוסף את הכותונת, כתונת הפסים, משליכים אותו לבור הריק, ויושבים לאכול לחם. לכאורה יוסף אמור למות בבור הריק, אין בו מים, יש בו עקרבים ונחשים, הוא ימות שם מרעב ומצמא באופן טבעי. הם יושבים לאכול, והתורה מספרת שבדיוק עוברת שם אורחת ישמעאלים, וברגע הזה – קופץ יהודה עם "פתרון", עם הצעת ביניים:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמו? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.

על הרגע הזה, על ההצעה הזו, אומרים לנו חז"ל:

"כל המברך את יהודה  – הרי זה מנאץ" (תלמוד, מסכת סנהדרין)

רגע, מה קורה פה? הרי יהודה הוא היחיד שהצליח להציל את חייו של יוסף, בזכותו יוסף חי. יהודה מציל את יוסף ממוות בטוח, או מידי אחיו או מידי הנחשים שבבור והרעב והצמא שבבור – בזכות יהודה מוכרים אותו והוא חי. צריך להעניק לו צל"ש, לא? הוא מצליח לפשר, לרכך, ליצור פשרה, יש פה שתי דעות "קיצוניות" – להרוג אותו או לא לעשות לו כלום, והנה, הוא מגיע לפשרה. ועל זה אומרים חז"ל שמי שמברך אותו – מנאץ, מקלל, טועה ושוגה. למה? מה כל כך גרוע?

ובכן, יש פה עיקרון עצום ויסודי: פשרה זה דבר טוב בדרך כלל. לפתור מחלוקת על ידי פשרה, על ידי שלום, זה דבר נפלא. באמת לא תמיד צריך ללכת עד הקצה, וזוהי אבן יסוד ביחסים בין אדם לחברו. אבל פשרה יכולה גם להיות חורבן של העולם כולו. יש דברים שלא עושים בהם פשרה. הרב אביגדור נבנצל – שכל המהלך הזה על יהודה לקוח מספרו על פרשות השבוע, שערך הרב יוסף אליהו – דיבר עם תלמידיו בשנת תש"מ (1980) בשיא המשבר של בני הערובה האמריקאים באיראן. הם היו שם בשבי 444 ימים רצופים, בזמן שהתחלף שם המשטר, והעולם כולו עקב בדריכות אחרי גורלם, והרב נבנצל אמר אז: אנחנו מעודדים את מידת המתינות, חז"ל משבחים אותה, היא גורמת ליישוב העולם, אבל המבחן הוא האם האדם תמיד מתון או שהוא פשוט אדיש וקורא לזה "מתינות". ניקח למשל אדם שנוטה למתינות בפרשת בני הערובה האמריקאים שמוחזקים כיום בטהרן. יש אנשים שאומרים: אמנם מדובר בחיי אדם, אבל לא ייתכן להכניס את כל העולם למערבולת של איבה, ולא צריך להפעיל כוח. האם הוא מתון? לא בטוח, אולי זה פשוט לא אכפת לו. אלה לא קרובי משפחה שלו, כולם שם זרים לו, ואותו "מתון" יכול להבעיר צמיגים ולזעום ולצרוח על העלאת מחיר החלב משבע לירות לארבע עשרה לירות – כי זה כן נוגע לו ישירות. רוב בני האדם מתונים כשזה לא נוגע להם, וכשזה נוגע להם – הם נראים אחרת לחלוטין (הוא אומר שזה נכון גם ביחס לחילול שבת, שאדישות מעידה שכנראה לא אכפת לנו בנפש, לפעמים "מתונים" זה פשוט אדישים). עכשיו נחזור אל יהודה ואל ה"פשרה":

אם יוסף חף מפשע מצד אחד – מה יהודה בעצם עושה? שידאג לשחרר אותו לגמרי! שיגיד לאחים שצריך לשחרר אותו, שיעמוד על שלו, שיגיד את האמת, איזו מין פשרה זו? האם יוסף מסכים לפשרה הזו? הרי זו פשרה על חשבונו. זו לא פשרה, זה עוול גדול כלפיו. שמעון ולוי טוענים: צריך להרוג אותו. ראובן מתכנן להציל אותו. אבל יהודה, אם הוא מאמין בחפותו – צריך ללכת עד הסוף, ללכת על האמת. מנקודת השפל הזו, גם יהודה מתחיל לתקן, ולעלות מעלה-מעלה.

ניסיון ראשון – "צדקה ממני":

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה... וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי.

"וירד יהודה" – תרתי משמע. יש פה ירידה, אחרי הפשרה הזו. רש"י כותב שאחרי ה"פשרה" הזו יהודה יורד מגדולתו. בשלב הזה מגיעה הטעות עם תמר, ומגיעה התשובה של יהודה. יהודה מודה בחטאו ואומר את צמד המילים העוצמתי: "צדקה ממני". לכן שמו הוא יהודה. הוא מודה, הוא יהודי. יהודי ­– זה אדם שמודה. יהודה מתקן פה באופן מושלם את ההתנהגות הקודמת: זאת לא פשרה, זאת לא התחמקות, זו הליכה עם האמת בלי פשרות, תוך נכונות לשלם מחירים. חז"ל אומרים לנו על המעשה שלו: "דן דין אמת לתמר – לכן נעשה דיין העולם" (מדרש)

מילת המפתח כאן היא – אמת. אם יש אמת צריך לפעול לפיה, גם כשזה לא נעים.

ניסיון שני – הערבות ההדדית:

אחרי שהוא מתקן את המידה הזו אצלו, יהודה מתקן ספציפית מול יוסף. שימו לב מה קורה בפרשות הבאות, איך הוא מתבטא. נתחיל בהתנהגות מול אביו יעקב, כשצריך לרדת שוב למצרים ויעקב חושש לשלוח את בנימין, יהודה מבטיח:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו: ...אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ 

הוא משתמש במילה "ערבות", ואז שוב מפגין ערבות הדדית מול יוסף, כשיוסף רוצה לקחת את בנימין:

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?

שוב – אין פשרות, אין התחמקות. יהודה מתקן את מה שעיוות במכירת יוסף ומסכים להיות עבד במקום בנימין. בנימין חף מפשע – והפעם יהודה לא מציע איזו פשרה של "אמצע" אלא מסכים להקריב את עצמו. וכמה מהדהדת השאלה שהוא שואל, שאלה שחבל מאוד שלא נשאלה עשרות שנים קודם, במכירת יוסף: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? יהודה לא שאל זאת אז, אבל עכשיו הוא שואל. מסכם זאת הרב נבנצל:

"בשנים שחלפו מאז מכירת יוסף טרח יהודה להפיק את הלקח מטעותו, ומתוך התעלות נפשית הוא מוכן להיות עבד במצרים עד סוף ימיו, ובלבד שלא לעשות פשרה על חשבון בנימין" (הרב אביגדור נבנצל)

ההשלכות – בקריעת ים סוף

כיוון שאנחנו מסתכלים על יוסף ויהודה במבט היסטורי, נרשה לעצמנו לקפוץ קדימה. התכונה הזו – אחרי שתוקנה ולוטשה – הופכת להיות מאפיין של שבט יהודה, השבט שזוכה למלכות: נחשון בן עמינדב הוא נשיא שבט יהודה, וביציאת מצרים – הוא לא הציע פשרות, לא הציע לחכות שהים יירגע, לא ניסה לארגן שכולם יקפצו ביחד, אלא קפץ ראשון לבד, על חשבונו האישי. נחשון הופך לשם של נחשונים, חלוצים, משקיעים. ולכן נאמר בתהלים על קריעת ים סוף: "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". שוב השם של יהודה מתקדש, וישראל יהיה תחת ממשלותיו של יהודה, מידת המלכות חזרה אליו, מעניין שאפילו מצוין על כך – "הים ראה וינוס", מול הנהגה כזו – אפילו הים נס, זוהי המלכות של שבט יהודה.

ובמקביל, גם בגלל יוסף נאמר "הים ראה וינוס". בגלל שיוסף נס וברח בסיפור אשת פוטיפר – הים ראה וינוס. כלומר, שניהם מתקנים את המידות שלהם, משנים את הטבע, ומול אדם שמשנה את טבעו – גם הטבע משתנה.

המדרש: "ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה: ינוס מפני הנס, שנאמר:  ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה".

הים ראה וינוס מול התיקון של יוסף ומול התיקון של יהודה.

בואו נסכם: אם נסתכל על שניהם, הרי שאולי אלה בעצם שני צדדים של אותו מטבע – מצד אחד אחווה, קרבה בין השבטים השונים, אהבה, הידברות, הקשבה, להגיד אפילו לפושע הכי מסוכן "מדוע פניכם רעים היום?", ומצד שני – יש דברים שאין בהם פשרות, צריך נחישות, חד משמעיות, זה מסוכן והרסני וקטלני לעשות פשרות על דברים עקרוניים. אז צריך מצד אחד שלום, מצד אחד אמת. שנזכה. יש המון מה ללמוד משניהם בפרשה הזו, עד ימינו. תודה רבה לכם. בשבוע הבא – חנוכה. אין שיעור. ניפגש שבוע אחר כך, נא לעקוב אחר הפרסומים עבור הפרטים המלאים, בעזרת השם.