אחי הגדול יהודה - השיעור השבועי - פרשת וישב תשע"ח

״כיוון ששמענו פרשיות אלה בעבר, אין אנו מסוגלים ללמוד אותן מתוך קליטה של פעם ראשונה. אנו יודעים כבר את סוף הסיפור, והמעשה הטראגי של מכירת יוסף בידי אחיו אינו מזעזע. צריך ללמוד כל פרשה מחדש ולחיות את המתרחש, להרגיש כשם שהרגישו יעקב ובניו בשעת מעשה, ואז כל הפרשה מתגלה באור אחר ועמוק״. (הרב משה צבי נריה)

הרב אביגדור נבנצל כותב על פרשת וישב כך: ה-חטא בין אדם למקום – מאז ועד היום, הוא חטא העגל, עד היום זה משפיע. ה-חטא בין אדם לחברו – הוא מכירת יוסף, עד היום זה משפיע. לכן צריך ללמוד היטב את הפרשות האלה. מדובר באבטיפוס, אב-חטא, אב-טומאה, והכול תולדות של זה. אז נתרכז היום במכירת יוסף, ונספר את הסיפור דרך שתי דמויות, אחת מוכרת מאוד – יוסף. חלק מהדברים שאני אגיד מוכרים, אבל צריך לחזור אליהם מדי שנה וכמו שהרב נריה אמר – למצוא בהם טעם חדש, לקרוא אותן מההתחלה, לפחות לנסות, והדמות השנייה היא יהודה. אני מתביישת לומר שרק השבוע לקראת השיעור למדתי לראשונה את המסלול שיהודה עובר. שתי הדמויות עוברות תיקון ואנחנו יוצאים למסע בעקבות יוסף ויהודה, ללמוד מהתיקון שלהם הרבה. נתחיל ביוסף:

המסע של יוסף

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

רש"י: את דיבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודים על העריות… כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר.

אבל הדיבה הרעה היא רק ההתחלה. אחר כך מגיעה כתונת הפסים שיעקב נותן לו, מרוב אהבה, ואז מגיעים החלומות. יוסף חולם חלומות שבהם הוא שליט ועליון וכולם משתחווים לו, והעתקתי כאן רק את התחושות שכל זה מעורר:

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ… וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו… וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו.

שימו לב למילים שמופיעות כאן, אלה הרכיבים הכי משפיעים עד היום: אהבה, שנאה, שלום, קנאה. זו תמונת הפתיחה של הפרשה. זוהי משפחה במשבר, ובעצם – זוהי אומה במשבר, הם הרי תשתית האומה. אז מה עושים? איך מתקנים? שימו לב למסלול המופלא שעובר על יוסף ושהלוואי שיעבור על כולנו, על שבטי ישראל בימינו. כאן מגיעה נקודת המפנה:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.

המילים "מה תבקש?" מחוללות שינוי.

מה זה "את אחי אנוכי מבקש"? יוסף מבקש אחווה, רוצה רעות, שלום, הבנה הדדית, אהבה. מכאן והלאה הוא הופך למודל להתמודדות ולעלייה, מהתחתית של הבור עד להיותו משנה למלך, לא רק עלייה פיזית ממעמקים למעלה, אלא עלייה בכל המובנים:

ניסיון ראשון – מה זה איש מצליח?

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.

הקטע הזה מעלה במלוא עוצמתו שאלה מודרנית: האם אפשר לשלב בין הצלחה בעבודה בסביבה זרה לבין זהות יהודית חזקה? שימו לב שהביטוי שחוזר פה נשמע כאילו נגזר הבוקר מהעיתון – "איש מצליח". להיות איש מצליח. במקרה של יוסף הוא מחבר את ההצלחה למקור ההצלחה, כל הזמן. אפילו האדון המצרי שלו, ידע לייחס את ההצלחה של יוסף – לה'. רש"י כותב על הפסוק הזה כך: "שם שמיים שגור בפיו". כלומר, לפי רש"י, כל מי שהכיר את יוסף – שמע ממנו על ה'. הוא לא ייחס את ההצלחה לעצמו, ועובדה שאפילו זרים שבאו איתו במגע הבינו מייד מה הזהות שלו. המדרש כותב על יוסף שהיה "מלחש ונכנס, מלחש ויוצא". כלומר, כל היום היה מתפלל תוך כדי עבודה, ולא שוכח לרגע מאיפה הגיע ומי הוא. צריך לזכור שיוסף נמצא בתרבות מצרית זרה לגמרי, שבה קשה יותר לשמור על עצמאות רוחנית, וגם – אסור לשכוח שלפני זמן קצר האחים שלו זרקו אותו לבור. כלומר, למרות שלכאורה הם התנתקו ממנו, ויש לו את כל הסיבות והתירוצים לזעום על משפחתו ואולי גם להתבולל – יוסף לא מתנתק מבית אביו ומזהותו. ויותר מכך: אם היה לו רע ומר במצרים, אולי היה ברור לנו יותר שהוא אמור לפנות לאלוקיו, אבל הוא עושה זאת – גם כשהוא מתקדם ומצליח מאוד.

ניסיון שני – אשת פוטיפר

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.

גם בניסיון הזה יוסף שב למילה "אלוקים". זה הקוד שלו, זה מנגנון ההפעלה. גם אם זה לא מובן לסביבה – זה מה שמפעיל אותו. אבל שלושה שותפים באדם: אלוקים, אביו ואמו. וכאן שני השותפים הנוספים נכנסים לתמונה, וככה מספרים לנו חז"ל:

"באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידים אחיך שייכתבו על אבני האפוד, ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם?" (תלמוד)

הרעיון על "דמות דיוקנו של אביו" מוכר, אבל יש עוד מקור:

"ואף איקונין של רחל אמו ראה" (תלמוד ירושלמי)

יוסף רואה את אבא ואימא – וזה מונע ממנו מלחטוא. מתי מחנכים? כשהם לא לידנו. הכי קל להיות לידם ולהגיד "נו נו נו", אסור, מותר, כן, לא, תחצה את הכביש, אל תחצה, תחזור הביתה בשמונה. אבל מה קורה כשהם רחוקים? אז בא לידי ביטוי החינוך האמיתי. זה העיקרון העמוק ב"דמות דיוקן" הזה. הרב חיים סבתו כתב סיפור נפלא על כך, והוא כל כך נפלא שנביא אותו במלואו, יש בו עומק וכל מי שנולד פעם למישהו, או ילד פעם, כלומר כל האנושות, יכולה ללמוד מכך:

"בחור ישיבה הייתי. בימי שישי נוהגים היינו, אלחנן החברותא שלי ואני, להלך ברחובות מאה שערים לחנויות ספרים, לעיין בספרים חדשים ולפשפש בישנים. פעם אחת ראיתי על מדרכה ערמת ספרים וחוברות ישנים למכירה, ולידה עומד זקן אחד. פשפשתי בערמה וראיתי בה ספר קטן שכריכתו קרועה ודפיו מפורדים. עיינתי בו וראיתי שהוא ספר דרשות של חכם ממרוקו לפני מאה ושמונים שנה. נמלאתי רחמים על הספר. חשבתי לעצמי כמה טרח זה המחבר עד שחידש את חידושיו, וכמה שמח כשראה אותם מודפסים בספר, וכמה ממון שיקע בו, מי יודע כמה חיזר על פתחי נדיבים שיסייעו בידו להדפיס דרשותיו, וכמה השיבו פניו ריקם והכלימו אותו, עד שזכה לראותו יוצא לאור עולם ושלח אותו לכמה וכמה חכמים ונדיבים, מהם השיבו לו ומהם לא טרחו כלל לענות. ואותם שהשיבו, מהם נתנו לו כמה פרוטות ומהם הסתפקו במילי דברכה, ועתה מושלך הוא על המדרכה ברחובות ירושלים כאבן שאין לה הופכים.

שאלתי את הזקן למחירו. הוא נטל אותו, הפך אותו בידיו, הביט בו והביט בי וחזר והביט בו, לשער מה עניין מצאתי בו כדי שיוכל לקבוע את מחירו. לבסוף אמר מה שאמר. אמרתי לעצמי, כדאי הוא המחבר הזה שאשלם ממון זה ואעיין בדרשותיו.

בשבת נטלתי את הספר ועיינתי בו. ראיתי שדברים שבו ידועים ואין בהם חידוש, ודברים אחרים אינם אלא נוטריקון וגימטריאות. כמעט וניחמתי על שלקחתי אותו ועל הממון ששילמתי עליו. סוף סוף מעט ממון שהיה לי טרחתי עליו הרבה בשיעורים פרטיים בגמרא לבני עשירים. אבל אז צדה את עיני דרשת המחבר לפרשת וישב. ראיתי פירושו של המחבר לדרשת חכמינו שכמעט נכשל יוסף בעברה עד שנראתה לו דמות דיוקן אביו ופירש ומצא חן בעיניי. שמחתי מאוד על הדרשה שדרש המחבר לפרשה ועל הביאור שלו לדברי חכמים ונשתמר הדבר בליבי.

אחר עשרים וחמש שנים ואני מלמד בישיבה, הזמינו אותי בחורף אחד למקום אחד בדרום לדרוש בפרשת השבוע לחברי הקיבוצים שבסביבה. הגעתי למקום בשעת ערב. מאות אנשים היו שם, האולם כבר היה מלא. לא היה מקום פנוי אחד. התפעלתי מאהבתם לתורה. אחר שסיימתי דבריי אמרה לי קשישה אחת מן הקיבוץ שזה לה חמישים שנה מאז שעזבה את בית אביה שלא שמעה דרשה בפרשת השבוע. העמידו אותי על במה לדרוש, וראיתי את עיני הקהל נעוצות בי כאומרים נראה מה יאמר זה. נבהלתי.

הפרשה הייתה וישב. דרשתי על פרשת יוסף ואחיו, וכשהגעתי לעניין יוסף ואשת פוטיפר ולעמידה בניסיון, עוד אני מדבר ומאמצע האולם קם קיבוצניק אחד וקורא בהחלטיות: כבוד הרב, אני לא מאמין לדבריך ולא לדברי חכמים. לא יעלה על הדעת שבשעה כזו מה שראה יוסף הוא את דמות דיוקן אביו. והוסיף עוד דברים שהשתיקה יפה להם. הקהל הביט בו והביט בי ואני הייתי כאיש נדהם. מה אשיב לו לקיים דברי חכמים. שתקתי רגע והתפללתי בליבי תפילה קצרה שלא אכשל ויאיר ה' את עיניי לכבוד התורה ולכבוד חכמינו זיכרונם לברכה. עוד אני מתפלל והאולם כולו דומם, מחכה לראות איך ייפול דבר, ואותו קיבוצניק עוד עומד מולי, באה לפני דרשה מאותו חכם ממרוקו שקניתי את ספרו בערב שבת קודם עשרים וחמש שנה, ואמרה, אין לך דבר שאין לו שעה. עתה הגיע זמני, פתח פיך ויאירו דבריך ואני אהיה עימך.

פתחתי ואמרתי: בביתו של יעקב אבינו בכנען לא היו מראות, ובוודאי גברים לא ראו את פניהם. לפיכך יוסף הצדיק מעולם לא ראה את דמותו. ועוד אמרו חכמים על הפסוק 'בן זקונים הוא לו' שדמות דיוקנו של יוסף הייתה כדמות דיוקן אביו, אלא שהוא היה בלא חתימת זקן. ומשעברו שנים במצרים נתמלא זקנו ודמה לאביו בכול.

ולאותה מרשעת, אשת פוטיפר, בוודאי היו בחדרה כמה וכמה מראות להתייפות בהן, ובחדרה – הייתה מולו מראה, וראה ממולו דמות דיוקן. הוא, שמעולם לא ראה את דמות עצמו, ראה דמות דיוקן ונבהל. אבא, מה אבא עושה כאן, אמר לעצמו, ופרש מן העבירה. והאמת, שאת דמות עצמו ראה ולא ידע.

כמה גדולים דברי חכמים. עוד אני מסיים את דבריי אלה והקיבוצניק שעמד ניצב לעומתי צועק: בראבו! בראבו, כבוד הרב! משנתיישבה דעתו, התיישב במקומו. כל הקהל נתחייך. הוספתי ואמרתי להם: ומה ביקשו חכמים ללמדנו במדרש זה, שאם אדם רואה בדמות עצמו את דמות דיוקן אביו ואת כל שלשלת הדורות שלפניו, מובטח הוא לו שלא ייכשל בעברה. כמה גדולים דברי חכמים".

 עד כאן על "דמות דיוקן". כל אחד מאיתנו הוא גשר בין הוריו לבין ילדיו. אפשר לקרוא לזה: "הן בפניך משתקפים פתאום פניי" (שיר של רחל שפירא).

ניסיון שלישי – בכלא

וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר. וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי.

כל מהלך הגאולה מתחיל בשאלה התמימה: "מדוע פניכם רעים היום?". האכפתיות לזולת היא הכול.

סיימנו את המהלך של יוסף, ואיך אנחנו יודעים שהמעגל נסגר?

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

אפשר ממש לראות איך יוסף "מביא דיבתם טובה". הרי יש פה דיבה, אם בתחילת פרשת וישב הוא מצא שמץ דברים פסולים בהם, הרי שעכשיו יש לו תיק ענק, חשבון בלתי נגמר ובלתי נסגר על המכירה והנטישה ועל כל השנים שחלפו, ובכל זאת האמירה שלו היא: "אל תעצבו, למחיה שלחני אלוקים לפניכם". המעגל נסגר, התיקון הושלם, האחווה חזרה.

המסע של יהודה

עכשיו לתיקון נוסף בפרשה. כי בלי הסיפור של יהודה, הפרשה הזו לא תהיה שלמה. יוסף מלמד על האחווה והשלום, אבל לצד השלום – יש גם אמת. הסיפור של יוסף מלמד אותנו על שלום, אבל יהודה מזכיר כמה האמת חשובה. שימו לב לפרטים הקטנים שמסתתרים לגביו לאורך הפרשה.

נקצר את העלילה: האחים, כזכור, רועים את הצאן באזור דותן ויוסף "בעל החלומות" מתקרב, והם רוצים להרוג אותו ולהשליך אותו לבור. ראובן מציע רק לזרוק לבור, ומתכנן לבוא להציל אותו אחר כך. התכנית של ראובן נכשלת כי בינתיים מוכרים את יוסף, ואנחנו לא נתעכב על ראובן אלא על יהודה. האחים לוקחים ליוסף את הכותונת, כתונת הפסים, משליכים אותו לבור הריק, ויושבים לאכול לחם, לכאורה יוסף אמור למות בבור הריק, אין בו מים, יש בו עקרבים ונחשים, הוא ימות שם מרעב ומצמא באופן טבעי. אז הם יושבים לאכול, והתורה מספרת שבדיוק עוברת שם אורחת ישמעאלים, וברגע הזה – קופץ יהודה עם "פתרון", עם הצעת ביניים:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו יוֹסֵף.

על הרגע הזה, על ההצעה הזו, אומרים לנו חז"ל:

"כל המברך את יהודה – הרי זה מנאץ" (תלמוד, מסכת סנהדרין)

רגע, מה קורה פה? הרי יהודה הוא היחיד שהצליח להציל את חייו של יוסף, בזכותו יוסף חי, יהודה מציל את יוסף ממוות בטוח, או מידי אחיו או מידי הנחשים שבבור והרעב והצמא שבבור – בזכות יהודה מוכרים אותו והוא חי, צריך להעניק לו צל"ש, הוא מצליח לפשר, לרכך, ליצור פשרה, יש פה שתי דעות "קיצוניות" – להרוג אותו או לא לעשות לו כלום, והנה, הוא מגיע לפשרה. ועל זה אומרים חז"ל שמי שמברך אותו – מנאץ, מקלל, טועה ושוגה. למה? מה כל כך גרוע?

ובכן, יש פה עיקרון עצום ויסודי: פשרה זה דבר טוב בדרך כלל. לפתור מחלוקת על ידי פשרה, על ידי שלום, זה דבר נפלא. באמת לא תמיד צריך ללכת עד הקצה, וזוהי אבן יסוד ביחסים בין אדם לחברו. אבל פשרה יכולה גם להיות חורבן של העולם כולו. יש דברים שלא עושים בהם פשרה. הרב נבנצל, שכל המהלך הזה על יהודה לקוח מספרו על פרשות השבוע, דיבר עם תלמידיו בשנת תש"מ (1980) בשיא המשבר של בני ערובה אמריקאים באיראן, הם היו שם בשבי 444 ימים רצופים בזמן שהתחלף שם המשטר, והעולם כולו עקב בדריכות, והרב נבנצל אמר: אנחנו מעודדים את מידת המתינות, חז"ל משבחים אותה, היא גורמת ליישוב העולם, אבל המבחן הוא האם האדם תמיד מתון או שהוא פשוט אדיש וקורא לזה "מתינות". ניקח למשל אדם שנוטה למתינות בפרשת בני הערובה האמריקאיים שמוחזקים כיום בטהרן. יש אנשים שאומרים: אמנם מדובר בחיי אדם, אבל לא ייתכן להכניס את כל העולם למערבולת של איבה, ולא צריך להפעיל כוח. האם הוא מתון? לא, זה פשוט לא אכפת לו. אלה לא קרובי משפחה שלו, כולם שם זרים לו, ואותו מתון יכול להבעיר צמיגים ולזעום ולצרוח על העלאת מחיר החלב משבע לירות לארבע עשרה לירות – כי זה כן נוגע לו ישירות. רוב בני האדם מתונים כשזה לא נוגע להם, וכשזה נוגע להם – הם נראים אחרת לחלוטין (הוא אומר שזה גם ביחס לחילול שבת, שאדישות מעידה שכנראה לא אכפת לנו בנפש, זה לא מתונים זה אדישים). עכשיו נחזור אל יהודה ואל ה"פשרה":

אם יוסף חף מפשע מצד אחד, או חייב מיתה מצד שני – מה יהודה בעצם עושה? שידאג לשחרר אותו לגמרי! שיגיד לאחים שצריך לשחרר אותו, שיעמוד על שלו, שיגיד את האמת, איזו מין פשרה זו? האם יוסף מסכים לפשרה הזו? הרי זו פשרה על חשבונו. זו לא פשרה, זה עוול גדול כלפיו. שמעון ולוי טוענים: צריך להרוג אותו. ראובן מתכנן להציל אותו. אבל יהודה, אם הוא מאמין בחפותו – צריך ללכת עד הסוף, ללכת על האמת.

מנקודת השפל הזו, גם יהודה מתחיל לתקן, ולעלות מעלה-מעלה.

ניסיון ראשון: "צדקה ממני"

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה 

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי 

יהודה מודה בחטאו עם תמר: "צדקה ממני". לכן שמו יהודה, יהודי, ולכן שמנו יהודי. יהודי ­– זה אדם שמודה. יהודה מתקן פה באופן מושלם את ההתנהגות הקודמת: זאת לא פשרה, זאת לא התחמקות, זו הליכה עם האמת בלי פשרות, תוך נכונות לשלם מחירים. אומרים לנו חז"ל:

"דן דין אמת לתמר – לכן נעשה דיין העולם" (מדרש)

מילת המפתח כאן היא – אמת. אם יש אמת צריך לפעול לפיה, גם כשזה לא נעים.

ניסיון שני: ערבות הדדית

אחרי שהוא מתקן את המידה הזו אצלו, יהודה מתקן ספציפית מול יוסף. שימו לב מה קורה בפרשות הבאות, איך הוא מתבטא, תחילה מול אביו יעקב, כשצריך לרדת שוב למצרים ויעקב חושש לשלוח את בנימין, יהודה מבטיח:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִי: …אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ 

הוא משתמש במילה "ערבות", ואז משתמש בה שוב מול יוסף, כשיוסף רוצה לקחת את בנימין:

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?

שוב – אין פשרות, אין התחמקות. יהודה מתקן את מה שעיוות במכירת יוסף ומסכים להיות עבד במקום בנימין. הוא גם טוען בעקשנות שבנימין חף מפשע, וגם הוא לא הציע איזו פשרה של "אמצע" אלא הסכים להקריב את עצמו. וכמה מהדהדת השאלה שהוא שואל, שאלה שחבל מאוד שלא נשאלה עשרות שנים קודם, במכירת יוסף: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? יהודה לא שאל זאת אז, אבל עכשיו הוא שואל. מסכם זאת הרב נבנצל:

"בשנים שחלפו מאז מכירת יוסף טרח יהודה להפיק את הלקח מטעותו, ומתוך התעלות נפשית הוא מוכן להיות עבד במצרים עד סוף ימיו, ובלבד שלא לעשות פשרה על חשבון בנימין" (הרב אביגדור נבנצל)

ניסיון שלישי – הקפיצה לים סוף

כיוון שאנחנו מסתכלים על יוסף ויהודה במבט היסטורי, נרשה לעצמנו לקפוץ קדימה. התכונה הזו – אחרי שתוקנה ולוטשה – הופכת להיות מאפיין של שבט יהודה, השבט שזוכה למלכות: נחשון בן עמינדב הוא נשיא שבט יהודה, וביציאת מצרים – הוא לא הציע פשרות, לא הציע לחכות שהים יירגע, לא ניסה לארגן שכולם יקפצו ביחד, אלא קפץ ראשון לבד, על חשבונו האישי. נחשון הופך לשם של נחשונים, חלוצים, משקיעים. ולכן נאמר בתהלים על קריעת ים סוף: "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". שוב השם של יהודה מתקדש, וישראל יהיה תחת ממשלותיו של יהודה, מידת המלכות חזרה אליו, מעניין שאפילו מצוין על כך – "הים ראה וינוס", מול הנהגה כזו – אפילו הים נס, זוהי המלכות של שבט יהודה. ובמקביל, גם בגלל יוסף נאמר "הים ראה וינוס". בגלל שיוסף נס וברח בסיפור אשת פוטיפר – הים ראה וינוס. כלומר, שניהם מתקנים את המידות שלהם, משנים את הטבע, ומול אדם שמשנה את טבעו – גם הטבע משתנה. הים ראה וינוס מול התיקון של יוסף ומול התיקון של יהודה.

אם נסתכל על שניהם, הרי שאולי אלה בעצם שני צדדים של אותו מטבע – מצד אחד אחווה, קרבה בין השבטים השונים, אהבה, הידברות, הקשבה, להגיד אפילו לפושע הכי מסוכן "מדוע פניכם רעים היום?", ומצד שני – יש דברים שאין בהם פשרות, צריך נחישות, חד משמעיות, זה מסוכן והרסני וקטלני לעשות פשרות על דברים עקרוניים. אז צריך מצד אחד שלום, מצד אחד אמת. שנזכה. יש המון מה ללמוד משניהם בפרשה הזו, עד ימינו. תודה רבה לכם.

בשבוע הבא – חנוכה. אנחנו נהיה כאן ב"ה עם שיעור – על הפרשה ועל חנוכה.