מה חסר לנו בקורונה? חסד וצחוק – השיעור השבועי – פרשת וירא תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת וירא. אנחנו ממשיכים לבסס בעולם את תפיסתו של אברהם אבינו. מדובר בפרשה מרתקת, מסועפת, הלוואי שרק אחד מהסיפורים שמופיעים בה היה מופיע לנו באמצע ספר ויקרא J. בדרך כלל כשמדברים על פרשת וירא עוסקים בנושאים הגדולים – סיפור סדום ועמורה (המו"מ על חמישים צדיקים, ארבעים וחמישה צדיקים וכו', וגם אמירות של אברהם בנוסח: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"), גירוש הגר וישמעאל (וכל היחס בינינו לבין ישמעאל מאז ועד היום…) ועקידת יצחק ("קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק", זה סיפור מכונן שמתרחש בהר המוריה, סיפור של הקרבה שמסתיים במילים הנצחיות: "אל תשלח ידך אל הנער", כלומר: אלוקים לא דורש קורבנות אדם).

לרוב מדברים על הנושאים האלה, ובצדק. יש בהם דילמה מוסרית, יש בהם עניינים עקרוניים, אפשר באמת לעסוק בהם בהרחבה במשך כל החיים: איך אברהם מעז לדבר כך לאלוקים, לנהל איתו מו"מ? איך יש להתייחס לבני דודינו, בני ישמעאל? למה הגר גורשה? איך אברהם – שנלחם למען סדום – מציית להוראה על העקידה, ומה המסר של האירוע הזה? את כל זה – לא נעשה. אנחנו נדבר על 2 סיפורים "קטנים" שבדרך כלל לומדים בגן הילדים, וזהו. 2 סיפורים שבעצם עוסקים ב-2 נושאים מרכזיים מאוד בחיינו גם היום: חסד וצחוק.

אז רבים מכם ודאי זוכרים מהילדות, שלאברהם יש אוהל עם ארבעה פתחים, כדי שכל אחד יוכל להיכנס מכל כיוון שממנו הוא מגיע. גם הלידה של יצחק מסופרת מאוד יפה בגילאים הצעירים, איך כולם באו לחגיגה ושמחו, ואיך כולם התרפאו ביום הזה, ואיך אברהם ושרה הפכו להורים בגיל מבוגר.

אנחנו חוזרים לשני הסיפורים האלה. בואו נשים את זה על השולחן, בכנות: האם מישהו פה לאחרונה שמע על החרבת סדום, וניהל עם הקב"ה דיבור צפוף ואישי ונאלץ להתקומם? האם מישהו פרקטית חשב מה לעשות עם ישמעאל אצלו באוהל? האם 24 שעות ביממה אנו מתמודדים עם דילמה כמו בעקידת יצחק?

כמובן שגם החלקים האלה משפיעים על חיינו, אבל נדמה לי שהדבר המעשי ביותר, היומיומי ביותר – הוא החסד והצחוק בחיינו. נדמה לי שההתמודדות שלנו בימינו כעת אינה עם שאלות מוסריות עצומות, אלא עם יום יום שוחק, מאתגר, מתיש. אנחנו כבר שמונה חודשים במציאות שבה חסד וצחוק נראים לי כמו תוספי-תזונה חשובים.

וכפי שנראה: זה לא כל כך פשוט. גם זה קרב, גם זו "עקידה". נתחיל.

1. חסד

הרב שלמה וולבה הגדיר את הסיפור הזה: "שולחן ערוך שלם של חסד". כמו שיש הלכות בשולחן ערוך לגבי כל נושא, מכאן אנחנו ממש לומדים איך להתנהג בתחום החסד.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

טוב, הפרשה הקודמת הסתיימה בברית המילה של אברהם אבינו. הקב"ה מגיע אליו לביקור חולים. זה הפירוש הראשון של רש"י על הפרשה. הוא כותב: וירא אליו – לבקר את החולה. ולמה "פתח האוהל כחום היום"? רש"י עונה: פתח האוהל – אם יש עובר ושב, ויכניסם בביתו.

אז יש לנו את תמונת המצב: אברהם גם עבר ברית מילה בגיל מבוגר (הרבי מלובביץ' כותב שזו פרשה ברמה אחרת לגמרי, בשבוע שעבר היינו לפני ברית המילה של אברהם, ועכשיו אנחנו אחרי ברית המילה), הוא גם נמצא עם הקב"ה, ברגע של דבקות, התעלות, וגם יושב בפתח האוהל למרות שחם כדי לפקוח עין האם יש אורח שזקוק למשהו.

אני לא יכולה שלא להיזכר לאורך הקריאה ברב יעקב אדלשטיין זצ"ל. אחד הסיפורים עליו שתפס אותי, בספר שכתבנו עליו, "סולם יעקב", היה של מישהו שדפק בדלתו בשעה מאוד מאוחרת, הבית שלו היה גם "אוהל של אברהם אבינו", ואותו אדם שמע מעבר לדלת את בני הבית מתלחשים, מאוחר, לפתוח, לא לפתוח, והרב אמר: "תפתחו, אולי מישהו צריך משהו". אולי מישהו צריך משהו, איזה משפט נפלא. זה ממש "אם יש עובר ושב, ויכניסם בביתו". בהמשך הפרשה, בעקידה, אברהם יאמר לקב"ה: "הנני". אבל גם כאן הוא אומר "הנני", גם זו מסירות נפש, לא רק ברגע אחד יוצא דופן אלא לאורך כל החיים. חיים של מסירות נפש למען הזולת.

ובן כמה אברהם? הרבי מלובביץ' מדגיש: בן 99! גם בגיל 99, אחרי חיים שלמים של שליחות, ואחרי ברית מילה, הוא מחפש אנשים שאפשר לחזק ולקרב. זו הוראה נפלאה לכולנו – אתה תמיד רלבנטי, בכל גיל ובכל מצב. זה חשוב בפרט בימים האלה בהם מדברים על קשישים ואוכלוסיות בסיכון וכאילו שמים אותם "בצד". לא משנה מתי, כל עתידם עוד לפניהם.

נמשיך:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

הוא נושא את עיניו. לא מרוכז בעצמו, אפילו עכשיו. מסתכל, מרים עיניים, נושא עיניים. וירץ לקראתם מפתח האוהל – לא מספיק שהוא יושב בפתח האוהל, הוא קם ממקומו ורץ אליהם, כי שוב – "אולי מישהו צריך משהו".

רבי עובדיה ספורנו כותב דבר נפלא: מפתח האוהל – הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו. איזה משפט יסודי: הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו. (אם הגששים אמרו "מה הוא קופץ?" צריך אולי לשאול: "למה הוא קופץ?"). שימו לב איך ילד קופץ מהמיטה לטיול שנתי לעומת הנמנום שלו מול הצורך לקום לזום… אתה רוצה לבדוק אם משהו חשוב לך? תבדוק אם אתה מזדרז אליו. אולי אפשר לומר גם הפוך: העצלות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המתעצל אליו. כלומר, הגישה שלך מראה ממה באמת אכפת לך. כשאני עושה לעצמי רשימת משימות, מטלות, ברור שקודם כל אעשה את זה שקל וכיף, ואת המעצבן אשאיר לסוף. קודם דברים אישיים שלי, אחר כך חסד וצדקה, לא? ובכן, אצל אברהם האחר הוא בראש רשימת המשימות.

אני חושבת שאברהם מלמד אותנו דבר מאוד קריטי בימינו – אנושיות. בגלל העידן הטכנולוגי שבו אנו חיים אנחנו בקרב על האנושיות. הרי אם היו עוברים לידנו שלושה אורחים לא היינו שמים לב, כי אנחנו בסלולרי. ואולי גם אם הקב"ה היה בא לדבר איתנו, לא היינו שמים לב, כי אנחנו בסלולרי. יש קריקטורה מעולה בהקשר הזה, של יוני שלמון: המשיח מגיע אבל אף אחד לא שם לב, כולם בסלולרי. תראו איך העיניים של כולם מוארות בכחול המוזר הזה, הם כבויים, כפופים, לא רואים את המציאות, לא מדברים אחד עם השני, אולי הם כולם קיבלו פוש שהמשיח הגיע. אברהם קודם כל בכלל נושא את עיניו ורואה את הזולת.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

אל מי הוא מדבר? אפשרות ראשונה: אליהם, אתם, אדונים שלי, אל תלכו, תנו לי לעזור לכם, תתארחו אצלי.

אפשרות שנייה – הוא אומר לקב"ה לחכות. כאילו "שם אותו על שיחה ממתינה". אני הולך אליהם וכבר חוזר, חכה לי. אברהם בעצם אומר כאן: אני לא יכול להמשיך לדבר עם השכינה, כשעוברים פה אנשים רעבים או צמאים. אי אפשר להמשיך את הדבקות שלי כל עוד לא דאגתי לצרכים שלהם, וזה מה שיותר חשוב לעשות כעת. (קודם השכינה או קודם השכנה…). כאילו הוא אומר: ה', אל תלך, חכה לי ואני תיכף חוזר.

אבל יש אפשרות שלישית – יש אפשרות שהקב"ה בא ללמד משהו את אברהם. במפגש ביניהם אברהם לומד את מידותיו, ועכשיו הוא מראה שהוא למד את השיעור, הוא מיישם. נסביר: הקב"ה בעצמו גומל חסד עם אברהם. הוא כביכול מגיע לביקור חולים, והוא מגלה לו בכך את מידותיו ואת דרכו, ובראשן מידת החסד. זה השיעור שהוא בא ללמד אותו, ובכך שהוא רץ אליהם – אברהם מראה שהוא הבין את הביקור של ה' אצלו. כלומר, בעת ריצתו הוא לא נפרד מהקב"ה אלא מתחבר לאידיאל האלוקי. ועכשיו נקרא שוב את הפסוק:

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

הכוונה היא לא האדונים שלי אלא ה', שם ה', שם אדנות, והוא מבקש דבר עמוק: ה', לכאורה אני עוזב אותך כעת, עוזב את השכינה כדי לעסוק בהכנסת אורחים, אבל אני מבקש ממך: ה', אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך. אל תעזוב אותי. שתחושת הדבקות תלווה אותי גם בעיסוק שהוא לכאורה עיסוק של "חול". אברהם הולך עוד מעט להגיש אוכל ולטאטא רצפה ולחתוך בשר ולשטוף כלים. התפילה שלו היא להרגיש קדושה ושכינה ומשמעות גם שם. להבין שגם זו מצווה, שזו שליחותו. כמה זה רלבנטי לחיינו, כמה זו תפילה שכל אחד מאיתנו צריך: ליישם את הדברים הגדולים בחיים ה"קטנים", שה' לא יעבור מעלינו. אחרי כזה פירוש, לדעתי הפסוק הזה דורש לחן של אהרון רזאל…

הרי חז"ל אומרים לנו: "והלכת בדרכיו: מה הוא רחום – אף אתה היה רחום, מה הוא גומל חסדים – אף אתה גמול חסדים". כלומר ברגע שמבינים שה' גומל איתנו חסד בכל רגע שאנחנו קיימים, מבינים שאנחנו צריכים ללכת בדרכיו וגם לגמול חסד כל הזמן. ברגע שה' "מוריד" את עצמו לביקור חולים אצל אברהם, אברהם מבין שזה גם תפקידו להוריד את עצמו אל אורחים זרים.

ועל כך כותב ה"מאור עיניים", הרב מנחם נחום מצ'רנוביל: "לכן ביקש 'אל נא תעבור', כי גם שם הוא כבודו יתברך, וגם שם לא אהיה מופסק מדבקותך. שגם שם הוא יתברך כמו שהוא גם כן כאן, והבן".

נדמה לי שזה ה-פירוש לימי קורונה. יש הורים שמכינים כעת סנדביץ' לילד שיוצא לכיתה א' או לגן, ואז ארוחת בוקר לילדי הזום (זו תופעה בפני עצמה, הם מול המחשב ומסביב מכינים להם…), ואז מעירים את הגדולים, ומארגנים הסעות לקטנים שיש או אין להם צהרון, ואז יש איזה מפגש בדשא לשלושה ילדים, והחוג פסנתר עובר לגן הציבורי, והסבתא רוצה לבוא אבל בדיוק ירד גשם ואי אפשר לשבת בחוץ, וכבר שמונה חודשים אי אפשר לתכנן, ואי אפשר להתארגן, ואפשר להשתגע מקבוצות הווטסאפ ומכל העדכונים ודפי העבודה והשיעורים שצריך להדפיס ולשלוח והזום כמובן נתקע פעם בכמה זמן, שלא יהיה משעמם. האם בתוך כל זה אנחנו מרגישים את אלוקים? האם אנחנו מבינים שכל הפעולות האלה הן קדושות? שליחות אלוקית קדושה? הלוואי.

נמשיך, הנה עוד הפתעה. אנחנו בשיא החסד, בשיא הנתינה לזולת, לאחר, והנה:

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

רש"י: כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו.

מה הולך פה? מצד אחד קירוב ומצד שני ריחוק. כל הזמן אנחנו רואים אצל אברהם את היכולת הזו לקרב רחוקים, לגרום לאנשים הכי מנותקים לקרוא בשם ה', אבל מצד שני להתרחק כשצריך, לשים גבולות מאוד ברורים, לא להתבלבל, לא לשכוח את חומרתה של עבודה זרה, למשל. אם הלב פתוח והבית פתוח, אז מה אתה מדקדק עכשיו באבק של עבודה זרה? ובכן, זו הגדולה של אברהם אבינו – גם לחסד יש גבולות, לא מכניסים הביתה דברים אסורים. הוא גם אוהב את האנושות כולה, אבל גם אדם בעל עקרונות ברורים. אולי יותר קשה מלהכניס אורחים, זה לשים גבולות וקווים אדומים של מה לא נכנס לבית שלנו.

ממשיכים. אחרי שהוא מתרחק ומרחיק אותם מעבודה זרה, אברהם אבינו ממשיך לטרוח סביב אורחיו: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

שימו לב לנימוס, לשפה. קודם היה "יוקח נא", עכשיו "סעדו לבכם". זה ביטוי מעניין בעברית, כאילו הלב סועד. גם בתהלים נאמר "לחם לבב אנוש יסעד". כאילו כשאוכלים הלב שבע, זו סעודה גם עם הלב. בקיצור הוא ממש מתחנן, וקורא לעצמו עבד ולהם אדונים, כדי שהם ייאותו לעשות לו את הטובה הזו. נראה שהוא נהנה מאוד, עד שכמעט עולה שאלה: מי עושה למי טובה כאן? מי מקבל ומי נותן?

זו שאלה שתלווה אותנו בדיון בהכנסת האורחים של אברהם אבינו. נמשיך:

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

סליחה על הביטוי "מילה מנחה" אבל אין ברירה – וימהר, מהרי, רץ, וימהר. אברהם שמח על האורחים, אברהם רוקד עם המצרכים ועם המזון שהוא מכין להם. יש פה מהפכה שאפשר לקרוא לה: "מהפכה של שמחה". יותר מאשר הם שמחים, הוא שמח. יותר מאשר הם נזקקים לחסד – הוא נזקק לעשות חסד. תראו איך כותב על כך הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר: "הכנסת האורחים של אברהם מציגה מהפכה עולמית שלמה בתחום החסד: כאשר אברהם נותן דבר מה למישהו, הוא בעצם מקבל מכך. הוא נהנה מנתינה לאחרים. לא אני המיטיב עם זולתי, אלא באמת האחר הוא המיטיב עימדי".

זו לא רק העובדה שאברהם עושה. השאלה היא איך הוא עושה. מה שניכר כאן קודם כל – זו ההתלהבות. אפשר לעשות בגישה של "אני חייב, אוף, מכריחים אותי, נו יאללה, בסדר", ואפשר לעשות בגישה של "יש! איזו זכות, איזו שמחה".

כלומר, אתם רוצים מבחן לבדיקת המעשים שלנו? אברהם מציג את מבחן השמחה – אברהם רוקד בדרך אל הבקר, רוקד עם המאכלים בידיו, רוקד על הזכות להכניס אורחים הביתה. ר' ירוחם מתאר שכמו שבעל עסק מתלהב מלקוח שנכנס ומכרכר סביבו, כך אברהם מתייחס לאורח שמגיע. יש, יש לי לקוח חדש של חסד!

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.

רש"י: יודעים היו היכן הייתה, אלא להודיע שצנועה הייתה, כדי לחבבה על בעלה.

ראינו בשבועות האחרונים בפרשה כמה דוגמאות מעניינות, למה מישהו שואל מישהו אחר: איפה אתה? אלוקים שואל את אדם הראשון "איכה", וזו שאלה עמוקה, לא איפה אתה פיזית אלא לאן התדרדרת, מה מצבך. אחר כך אלוקים שואל את קין "אי הבל אחיך", כדי לשמוע ממנו את התשובה: "השומר אחי אנוכי?". שוב, הוא לא שאל כדי לדעת איפה הבל נמצא פיזית, אלא לראות איך קין יגיב, לפתוח לו פתח לתשובה. וכאן הם שואלים איפה שרה לא כדי לדעת תשובה, הם מלאכים והם כנראה יודעים שהיא באוהל, אלא כדי להזכיר לאברהם אותה, את קיומה, את צניעותה, את חיוניותה לחייו. גם זה חסד. חסד שלהם כלפיו וכלפי שרה. בני כמה אברהם ושרה? כמה זמן הם נשואים?

הרב שלמה וולבה מתעכב על כך ואומר: "אברהם בן 99, מובא בחז"ל שהוא התחתן עם שרה בגיל 25, כלומר הם כבר שבעים ומשהו שנים אחרי החתונה. זה חידוש גדול: לא צריך לשמח רק חתן וכלה ולחבב אותם אחד על השני, אלא גם יהודי זקן, ואפילו מהאבות הקדושים, צריך שיחבבו את אישתו עליו, ולהיפך. אלה הם חיי הנישואים – תמיד צריך לחבב את החתן והכלה זה על זה".

אנחנו רואים פה שגם האורחים יכולים לגמול חסד בחזרה, באמצעות דיבור. חסד הוא לא רק במעשים. הם גומלים חסד עם אברהם ושרה במשפט אחד, וזה חומר למחשבה לנו כשאנחנו מתארחים.

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.

עכשיו הם מבשרים לו את הבשורה הגדולה על לידתו הצפויה של יצחק. האם זה בזכות החסד? הרי אם לא היה עוזב את השכינה ופונה אליהם, הם היו ממשיכים ללכת על פני האוהל שלו, ולא היו אומרים לו ולשרה את ההבטחה הזו. כלומר: חסד מוליד חיים, במובן הכי פשוט של המילה. חסד מביא לחיים חדשים.

נסכם את החלק הראשון: פרופ' נחמה ליבוביץ טוענת שהאופי שלנו נקבע כאן, זה ה-DNA היהודי של הכנסת אורחים: "כמה השפיעו פסוקים אלה על אבותינו בכל שנות גלותם, עד שעני בישראל לא היה רוצה להיסב לסעודת ליל שבת אם אין אורח בביתו, ועד כדי כך שאפילו הענייה והמרודה בקהילות, והנידחת שבעיירות, יכולה להתפאר בדבר שבירות מפוארות עד ימינו לא יכולות להתפאר בו: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח (איוב)".

עד כאן. בהמשך הפרשה המלאכים יוצאים מהבית של אברהם ומסתכלים על סדום. זה ממש להביט על שני הפכים. הם עוברים מבית של נתינה למקום של לקיחה, רציחה, אלימות, אגואיזם, רכושנות. מדהים שעד היום אלה ביטויים מכוננים בתרבות שלנו – אתה יכול לשמוע מול חוסר צדק אנשים אומרים "מה זה פה, סדום?" ומנגד על מי שמכניס אורחים אתה יכול לשמוע את הביטוי "זה בית של אברהם אבינו".

בברכת המזון, בנוסח עדות המזרח, אומרים עד היום:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן הַזֶּה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו, וִיסַדֵּר בּוֹ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְיִהְיֶה כְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כָּל רָעֵב מִמֶּנּוּ יֹאכַל, וְכָל צָמֵא מִמֶּנּוּ יִשְׁתֶּה, וְאַל יֶחְסַר מִמֶּנּוּ כָּל טוֹב לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אָמֵן.

2. צחוק

נמשיך לנושא השני ששזור בין השורות בפרשה. למדנו על חסד, ואיך חסד מביא לחיים, אבל לשם כך צריך להאמין, וכאן נכנסת לסיפור מילה חדשה. עד היום אנחנו משתמשים בה בעברית באותה משמעות – צחוק. אפשר כמעט לומר שצחוק זה לא צחוק, זה דבר רציני. אנחנו הולכים לראות כעת סוגי צחוק שונים ולראות כמה חשוב להיות מודעים לצחוק שבקרבנו.

הצחוק מופיע כבר בפרשה הקודמת, לך לך. שם אחרי ברית בין הבתרים ה' מבשר לאברהם שיהיה לו בן, שיהיו לו צאצאים רבים, והתגובה היא:

וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.

ובפרשה שלנו, שוב נשמעת הבשורה הזו, והפעם התגובה היא:

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

רש"י מסביר שיש כאן הבדל בין צחוק לצחוק:

רש"י: ויפול אברהם על פניו ויצחק – זה תרגם אונקלוס לשון שמחה "וחדי" ושל שרה "וחייכת". למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה – וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם.

אברהם צוחק מרוב אושר, גיל, התלהבות ואמונה. שרה צוחקת צחוק אחר, והוא נעשה בקרבה. כלומר, עמוק בפנים. זה לא בא לידי ביטוי חיצוני. היא שמעה את בשורת לידת יצחק והיא לא לעגה למלאכים, לא התפוצצה מולם מצחוק, חלילה. היא אמרה את הדברים לעצמה בלבד.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?

רגע, לכאורה אמרנו שאברהם "עזב" את אלוקים והלך להכניס אורחים. ובכן, האורחים כאן, וגם אלוקים כאן. הוא לא עזב אותו. התפילה של אברהם התקבלה. הוא גם מגיש בקר ומים וגם מדבר עם הקב"ה. הנה, אלוקים חוזר גם כדי לדבר עם אברהם, וגם כדי לדבר עם שרה. והוא חוזר לשיח מאוד משמעותי איתם. שימו לב:

רש"י: ואני זקנתי – שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה 'ואדוני זקן'.

בואו נשווה את הפסוקים, מה היא אומרת בקרבה ומה אלוקים מצטט מפיה. אנחנו מקבלים פה עוד שיעור בחסד, עוד שיעור בזוגיות. גם זה חסד: לא להגיד לאדם בדיוק מה אמרו או חשבו עליו. היום יש גישה שהאמת בראש, הכול בחוץ, הכול חופשי, האותנטיות מנצחת. לא נכון. אלוקים מלמד אותנו כאן את מידת האיפוק, ההסתרה, השמירה על הכבוד. הקב"ה הוא א-ל אמת, חותמו אמת, אבל לשנות עבור השלום – זה הדבר האמיתי לעשות כאן, זה נקרא אמת.

יש פה גישה מדהימה כלפי זוגיות, כבר לפני אלפי שנים. זהו טיפוח עדין של הזוגיות, גם אחרי עשרות שנים, ודאגה לכל משפט ולכל עלבון, חלילה. זה לא כמו המשפט ששמעתי לא מזמן, משפט עגום מאוד, על כמה קשה למצוא בן זוג ולהתחייב. הנה המשפט: "היום ממש קשה למצוא מישהו.. את אמורה לעמוד איתו מתחת לחופה, להסתכל לו בעיניים, ולהגיד לעצמך: זה. זה האיש. זה האיש שאני רוצה שהילדים שלי יהיו אצלו כל סופשבוע שני"…

נמשיך. נושא הצחוק הפנימי הזה תופס הרבה נפח. לכאורה, מה זה משנה? הרי שרה לא עשתה שום דבר ואפילו לא אמרה שום דבר. מתברר שהקול הפנימי שבתוכנו הוא משמעותי מאוד. הנה, אלוקים ממשיך:

הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.

וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.

חנן פורת מפרש באופן נפלא את הפסוק הזה. הוא אומר לנו לשים לב לתיאור: "ותצחק שרה בקרבה". למה בקרבה? כך הוא מסביר: "הצחוק לא היה נסתר רק מעיני אחרים, אלא גם מעיני שרה עצמה. הוא חלחל אל תת-המודע של שרה, וביטא את חוסר אמונה ביכולתה להרות וללדת. מלבד ריבון העולמים לא ידע איש על צחוקה של שרה וגם היא לא הייתה מודעת לו כלל. לכן, על השאלה 'למה זה צחקה שרה' היא עונה: לא צחקתי. מדוע מתעקש ריבון העולמים לחשוף את סודה האפל של שרה? מפני שכל עוד לא יעלה צחוק האי-אמון מן התת-מודע אל המודע, יוסיף הצחוק לחלחל בתהום הנפש בלי שניתן יהיה להתמודד עמו ולעוקרו מן השורש. אי האמון לא משפיע רק על הרובד הנפשי אלא גם על הצד המעשי. ריבונו של עולם נדרש 'לכרכר' סביבה כדי להתמודד עם המחסום הרגשי, עם החסם הנפשי (סביב הפוריות). נכון הדבר לגבי האדם הבודד הנלחם, וגם לגבי אומה הנלחמת באויביה. היכולת לנצח תלויה באמונה פנימית. המודעות החדשה הזו משנה את אופיו של הצחוק, מצחוק של לעג וחוסר אמונה הוא הופך לצחוק של אמון, שמחה והודיה: ותאמר שרה – צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי".

עד כאן חנן. להזכירכם, הם עוד יקראו לבן שלהם – יצחק. אבל לשם כך צריך לצחוק צחוק אמיתי, של אמונה, ולא צחוק של חוסר אמונה.

ואולי, בעקבות הפסוקים האלה על שרה, גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – איזה צחוק נסתר מחלחל כעת בתוכנו? איזה צחוק ארסי, מקטין, מרעיל, אנחנו צוחקים בקרבנו, בלי לשים לב, ובכך בעצם לא מאפשרים לדברים גדולים לקרות לנו? רק הקב"ה יודע על הצחוק הזה, ואומר לנו: תוציאו אותו, תשימו לב, "לא, כי צחקת", תהיי מודעת לכך שאת לא מאפשרת לעצמך, אסור שזה ימשיך לחלחל במעמקי הנפש, אסור לנו לחוש אי אמון בעצמנו – כי היכולת שלנו לנצח תלויה באמונה פנימית. וכרגיל אצל חנן פורת, זה נכון ברמה האישית וזה נכון ברמה הלאומית. תסתכלו על עם ישראל, האם אנחנו אומרים לעצמנו בשקט בפנים שבעצם אנחנו לא עם הספר, עם סגולה, עם חכם ונבון, אור לגויים? נכון, זה כתוב בספרים, אבל בשקט בשקט, כשאף אחד לא שומע, עמוק בפנים – האם אנחנו מאמינים בזה? צריך כנות כדי באמת לענות לעצמנו על כך, וזה חשוב. צריך להאמין שהמציאות תמיד יכולה להשתנות לטובה ולהפתיע. זה המסר של "לך לך" – בוא, יהיה טוב, יהיה עם, תהיה ארץ, תהיה תורה, יהיה יצחק…

ואכן, כשרש"י מסביר את שמו של יצחק, הוא כורך שני פירושים שהם בעצם משלימים:

רש"י: יצחק – על שם הצחוק.

ויש אומרים: על שם י' ניסיונות, וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם.

מצד אחד צחוק, מצד שני הקושי, הניסיונות, הגיל המבוגר, ברית המילה… אנחנו צוחקים למרות ובגלל ומתוך כל הקשיים האלה.

הפרשה ממשיכה להציג לנו סוגים אחרים, מנוגדים, של צחוק: לוט מצחק, ישמעאל מצחק, ובעתיד גם מי שיעשה את עגל הזהב יקום לצחק… זה צחוק של חוסר אמונה, של אלימות, של רשע, של כפירה.

נוסיף עוד אלמנט חשוב בדורנו – האימוג'י. רוב הצחוק שאנחנו מביעים אינו ברור, לא אמיתי, אני אישית לא מצליחה להבדיל בין מאות סוגי האימוג'ים ומה בדיוק המסר, והאם זה נאמר בציניות או לא. לפעמים בקבוצות ווטסאפ של מקומות עבודה מישהו מעלה רעיון, ומישהו מעלה סמיילי, ולא ברור אם זה כן/לא, אם הוא בעד/נגד, אם הוא צוחק איתו או צוחק עליו…

אבל הפרשה ממשיכה אל עבר צחוק כשר ושמח באמת:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק… וַתֹּאמֶר שָׂרָה: צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי.

רש"י: הרבה עקרות נפקדו, הרבה חולים נתרפאו, הרבה תפילות נענו, ורוב שחוק היה בעולם.

המאבק בין סוגי הצחוק נמשך עד היום – קודם כל בתוכנו, בקרבנו, איזה צחוק אנחנו משמיעים לעצמנו, אבל גם בינינו לבין אויבינו. האם הייתם מפרשים את המצב במזרח התיכון כמאבק בין הצחוק של ישמעאל לצחוק של ישראל? בין ישמעאל המצחק לבין "צחוק עשה לי אלוקים"? מתברר שאפשר להסתכל ככה על מצבה של ישראל בעולם, איזה צחוק אנחנו משמיעים.

הרש"ר הירש מפרש גם הוא כך:

"ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת. תולדותיו, ציפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראית ומגוחכת מבחינה ריאלית ושכלית. ה' ביקש לברוא לו עם, שיהיה 'אצבע אלוקים' בקרב האנושות. מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה. הצחוק המהדהד באוזני היהודי בלכתו בדרכו  בהיסטוריה – הוא עדות על דרכו האלוקית".

זה מאוד מצחיק, לחשוב ששני "קשישים" בני 100 ובני 90 יתחילו אומה, שהאומה הזו תשרוד את כל מה שיעבור עליו, עד ליום שבו "אז ימלא שחוק פינו". אנחנו בעיצומו של הצחוק הזה, עד שנזכה ל"ותשחק – ליום אחרון"…

נסכם את המסע שעשינו היום בעקבות אברהם אבינו בפרשת וירא: אברהם משריש בקרבנו את התכונות האלה – חסד נכון וצחוק נכון. מכוח התכונות האלה אנחנו יורשים את הארץ ומבססים את זכותנו על הארץ.

ואולי יש קשר בין הדברים: כשאתה עושה חסד אתה לא במרכז ואז יש גם מקום להומור בריא. צדיקים הם בדרך כלל מלאי הומור, לא לוקחים עצמם בשיא הרצינות.

הסיפור מסתיים בפרידה מהמלאכים, מהאורחים, ושוב החסד מופיע:

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.

זה הפסוק האחרון בקטע הזה. הפסוק הבא הוא – וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? – ומשם ממשיך סיפור סדום, הקב"ה מספר לאברהם על השמדת סדום, אברהם מתחנן וכו' וכו'. כך שהחלק שלנו, הראשון, מסתיים בפסוק הזה, הם כבר מסתכלים על סדום, יש להם שליחות שם, אבל אברהם איש החסד עוד בשלו.

רש"י: ואברהם הולך עמם לשלחם – ללוותם.

כשם שהוא המתין להם בהתלהבות בפתח האוהל, כך הוא מלווה אותם בסוף הביקור. זו גם הלכה, להתייחס ככה לאורחים, הרבה הלכות לומדים מההתנהגות של אברהם בסיפור הזה.

אבל זה לא המשך כרונולוגי בין הסיפור הזה לסיפור סדום, זה המשך קוטבי לגמרי. עושים פניית פרסה.

הספורנו כותב: ויקומו משם אנשים – פנו מבית החסד.

וישקיפו על פני סדום – שהיה היפך ביתו של אברהם.

סדום נחרבה, אוהלו של אברהם ממשיך לנצח, בתוך הבתים שלנו.

תודה רבה. להתראות ב"ה בשבוע הבא, פרשת חיי שרה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.